ב”ש (מחוזי ירושלים) 1493/00 מדינת ישראל נ’ פרלמן (01/08/2000)
בית משפט מחוזי ירושלים בשבתו כבית משפט לערעור פלילי
ב”ש 1493/00
בפני:
כבוד השופט משה רביד
העוררת:
מדינת ישראל
ע”י ב”כ עוה”ד ברוק – פרקליטות מחוז ירושלים
– נ ג ד –
המשיבים:
1. חיים (בן אליהו) פרלמן
ע”י ב”כ עוה”ד ורצברגר
2. נועם (בן דוד) פדרמן
החלטה
א. מבוא
1. ביום 25/07/2000 עלו שני המשיבים עם שנים נוספים בליווי סיור משטרתי להר הבית כשהם מלווים בכוח משטרתי. כשהגיעו הללו סמוך לרחבה של מסגד אל-אקצה שלף המשיב הראשון את דגל ישראל כשהוא רץ ומנפנף עימו.
לפי טענת המשטרה גרם הדבר למהומה ולצעקות של אנשי הווקף וצעירים מוסלמים נוספים, שדרשו לסלק את המשיבים מתחום הר-הבית. כאשר שוטר מהליווי ניסה לתפוס את המשיב 1 הוא נבלם על ידי המשיב 2 שתפס אותו ובכך הכשיל אותו במילוי תפקידו.
למקום הוזמנו עיתונאים והדבר אף הוא מלמד לטענת המשטרה, שהמעשה של הנפת הדגל לא היה מקרי וספונטני.
המשיבים הוצאו מרחבת הר הבית ובעקבות כך נסגר שער המוגרבים לתנועת מבקרים שרצו להיכנס דרכו.
2. הקצין הממונה, שלפניו הובאו המשיבים, הורה לשחררם במסגרת סמכותו לפי סעיף 42 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), ה’תשנ”ו-1996 (להלן – החוק). המשיבים סרבו לקבל עליהם את התנאי שחפץ קצין המשטרה להטיל עליהם, שלא יתקרבו למרחק של 50 מטר מתחום הר הבית. אין מחלוקת שהמשיבים לא נעצרו, אלא רק עוכבו על ידי המשטרה.
3. המשיבים הגישו ערר על החלטת הקצין הממונה לפי סעיף 43(1) לחוק, שממנו חזרו, ואילו המשטרה, שרק עיכבה את המשיבים, הגישה בקשה להטלת ערבות וחזרה וביקשה להטיל עליהם את התנאי האמור למשך 45 יום (סמכות הקצין הממונה לפי סעיף 42(ב)(3) לחוק לקבוע תנאי כזה הוא רק לפרק זמן של 15 יום).
ב. החלטת בית משפט קמא
4. בבית משפט קמא, ואף בפני, קבלו המשיבים שזכויותיהם הבסיסיות להימצא על הר הבית נמנעות מהם בשל החשש להתפרעות של האחרים וכי במקום שהמשטרה תפעל כנגד אלה המונעים מהם את מימוש זכותם, היא מונעת מהם לקיים זכות הגישה לרחבת הר הבית (סעיף 2(ב) לחוק השמירה על המקומות הקדושים, ה’תשכ”ז-1967; סעיף 3 לחוק יסוד: ירושלים בירת ישראל).
5. בית המשפט קמא (השופט שטראוס) קבע שהדיון בבקשה שלפניו הוא לפי סעיף 42(א) לחוק. הקצין הממונה החליט לשחררם בתנאי ערובה ומשסירבו המשיבים לתנאים הועבר הדיון לבית המשפט.
בית המשפט הוסיף שתנאי השחרור שביקש הקצין הממונה לאכוף על המשיבים אינו תקף במסלול הדיון לפי סעיף 42 לחוק, יען כי סעיף 42(ב) לחוק קובע:
“(ב) שחרור בערובה יהיה על תנאי שהחשוד יתייצב לחקירה או למשפט בכל מועד שיידרש, ושלא ישבש את הליכי חקירה ומשפט …”
לאור הוראה זו סבר בית המשפט, שמאחר שהתכלית של השחרור על ידי קצין משטרה היא להבטיח את התייצבות המשיבים ומניעת שיבוש הליכי חקירה ומשפט, לא ניתן להתנות תנאי שיש בו להפיג ‘מסוכנות’ של חשוד.
6. בית המשפט הוסיף שלאור הקרבה והתחום הדק והעמום שבין מותר ואסור בכל הנוגע לשמירה על זכויות יסוד, יש להיזהר זהירות מרובה מפני איסורים מרחיקי לכת המיועדים לשמש ‘אמצעי מנע’, לבל יפגעו פגיעה חמורה זכויות יסוד, רק משום החשש לפגיעה בסדר הציבורי, ושחשש זה יביא לתוצאה של מניעת מימוש אותן זכויות יסוד ובכלל זה גישה לרחבת הר-הבית.
7. לאור המשקל הרב של הזכויות לחופש הביטוי ולחופש המחאה תהיה זו תוצאה מרחיקת לכת במסגרת דיונית זו למנוע מהמשיבים גישה להר-הבית.
אם המשיבים יעברו עבירה בהיותם ברחבת הר הבית יתנו על כך את הדין, אך הטלת איסור על עצם הימצאות המשיבים על הר-הבית, רק על מנת למנוע אפשרות שבעת הימצאותם שם יגרמו המשיבים להפרת שלום הציבור, אינה הולמת את השיקולים שעל בית המשפט לשקול.
8. בית המשפט שחרר את המשיבים בערבות, אך סרב להטיל את התנאי המבוקש עליהם. בית המשפט גם סרב לבקשת המשטרה לעכב את ביצוע החלטתו.
ג. הערר
9. על החלטה זו הגישה המדינה ערר.
לטענת המדינה היה על בית המשפט להיזקק לעילות המעצר שבסעיפים 13, 14 ו- 21 לחוק ולא לסעיף 42 לחוק. היתה עילה למעצר המשיבים והמשטרה ביקשה לעשות שימוש בחלופת מעצר. לבית המשפט היתה סמכות להרחיק את המשיבים מרחבת הר-הבית כדי למנוע התלקחות שתוצאתה מי ישורנו.
ד. בין לבין
10. ביום שבו הוגשה הודעת הערעור חזרו המשיבים וביקשו לעלות להר הבית. משטרת ישראל חזרה ומנעה מהם את הכניסה לרחבת הר-הבית. המשיבים חזרו ופנו לבית המשפט קמא שקבע שאם המשטרה מתעלמת מהחלטתו עומדות למשיבים דרכי פעולה מתאימות.
על מה שארע ביום 27/07/2000 חלוקים המשיבים והעוררת. לטענת המשיב 2, משהציג את החלטת השופט בפני קציני המשטרה שברחבת הכותל והר-הבית, הוא שמע מהם קריאות זלזול בהחלטת בית המשפט. יתרה מזאת, בעת שהמשיבים הגיעו לרחבת הכותל כדי לעלות להר הבית לא היו שומרים מטעם הוואקף ליד שער המוגרבים ולא נשקפה סכנה לשלום הציבור, לו היו נכנסים להר-הבית. לעומת זאת, בתרשומת של רפ”ק דביר בראלי נאמר שראש שומרי הוואקף, אבו עימאד, שעמד בשער המוגרבים, אמר לרב פקד בראלי שלא יכניס את המשיבים להר הבית משום שאחרת הוא יסגור את שער המוגרבים.
11. אין בידי לקבוע, על סמך טענות הצדדים, מה ארע ביום 27/07/2000 בכניסה לשער המוגרבים. יחד עם זאת, יש לזכור שבית המשפט לא חייב את המשטרה לאפשר את כניסת המשיבים להר-הבית ולפיכך סרובה של המשטרה לעשות כן – ואינני נכנס לשאלה האם כדין או שלא כדין – איננו הפרה של צו בית המשפט (בג”צ 306/85 חה”כ הרב כהנא נ’ יו”ר הכנסת, פ”ד לט(4) (1985) 485).
ברם, לאור מה ששמעתי מהמשיב 2, אני מורה ליחידה לחקירות שוטרים לחקור את תלונתו האמורה של המשיב 2.
ה. טענות העוררת
12. בדיון שלפני שינתה ב”כ העוררת את טעמה והעלתה טענות שזכרן לא בא בהודעת הערר:
(1) הדיון בבית משפט השלום לא היה במסגרת סעיף 42 לחוק, לכן נפלה טעות בהחלטת בית המשפט, שהתבסס על סעיף זה כמסגרת לדיון בבקשה.
(2) אמנם הבקשה לבית המשפט אינה מגלה עילת מעצר, אבל סעיף 48 לחוק מונה רשימת תנאים שמוסמך בית המשפט להטיל על משוחרר בערבות ושמהם ניתן להסיק שמותר לבית משפט להטיל תנאים שמטרתם להפיג את מסוכנתו של המשוחרר בערבות. התנאים שבית המשפט מוסמך להטיל חופפים בחלקם את אלה שמוסמך קצין משטרה להטיל ובחלקם הם יחודיים לבית המשפט.
(3) אמנם בסעיף 48 לחוק לא נאמר שאחד מהתכליות שלו היא להפיג את מסוכנתו של המשוחרר, אך מתוך עיון בתנאים שנזכרים בסעיף, ניתן להסיק שבית משפט מוסמך לקבוע תנאים לשחרור שמטרתם להפיג מסוכנות זו, כמו האמור בסעיף 48(א)(10)(11)(12) לחוק. תנאים דומים יש גם בסעיף 42 לחוק.
(4) ההגבלה המבוקשת היא גם מידתית וגם לתכלית ראויה.
ו. טענות המשיבים
13.
(1) בא כוח המשיב 1 חזר על הטענות שהעלה בבית המשפט קמא באשר לזכויות המשיבים לעלות להר-הבית ולממש את חופש הביטוי ועל כך שהמשטרה אינה אוכפת את החוק על הוואקף.
(2) יש שני מסלולים בחוק באשר למתן הערבות: האחד, הטלת ערבות כלפי מי שאין עילת מעצר נגדו והשני, שחרור בערובה כלפי מי שיש עילת מעצר נגדו. במקרה הראשון ניתן להטיל רק תנאים שמטרתם להבטיח את התייצבותו, הא ותו לא.
ז. מסקנות
14. צודקת באת כוח המדינה, עו”ד ברוק, שהדיון בבית המשפט קמא לא היה צריך להתקיים במסגרת סעיף 42 לחוק. הדיון היה בבקשת המשטרה שבית המשפט יקבע תנאי ערבות על המשיבים, באין עילת מעצר. במילים אחרות, הדיון היה דיון מקורי בבקשת המשטרה ולא פניה לבית המשפט לפי סעיף 42(ד) לחוק, שהרי המשיבים לא נעצרו על ידי קצין משטרה.
ח. התשתית הנורמטיבית לפי החוק
15. בית המשפט מוסמך לפי סעיף 13(ב) לחוק לשחרר בערובה ובתנאי ערובה חשוד, שטרם הוגש נגדו כתב אישום, ובתנאי ששאר תנאי הסעיף מתקיימים, לאמור – כאשר קיים חשד סביר שהאדם עבר עבירה, וכאשר מתקיימת עילת מעצר, אך ניתן להשיג את מטרות המעצר באמצעות חלופת המעצר.
16. קצין ממונה, רשאי אף הוא לעצור או לשחרר בערובה אדם שנעצר ללא צו או אף אדם שעוכב ואינו עצור, אם קיימת לגביו עילת מעצר (סעיף 27(א)-(ד) לחוק). במקרה האחרון אין מדובר בשחרור בערובה, אלא בהטלת ערובה, משום שמי ששוחרר בדרך זו אינו עצור, אך הסמכות מותנית בקיום עילת מעצר (יעקב קדמי סדר הדין בפלילים כרך א (1997) 90-92). לפי סעיף 42(ו) מי שהוטלה עליו ערובה דינו כדין מי ששוחרר בערבות בשינויים המחויבים ולקצין הממונה מוקנות סמכויות ההתנאה כאילו היה זה שחרור בערובה. ההתנאה תהא כפופה לתכליות המעצר המנויות בסעיף 13 לחוק.
סעיף 42 מונה את התנאים לשחרור בערובה או להטלתה על ידי הקצין הממונה.
17. בהצעת חוק המעצרים היתה קיימת סמכות לקצין הממונה להטיל ערובה גם על חשוד שאין עילה למעצרו. לצורך הבטחת התייצבותו לחקירה ולמשפט (ראו סעיף 40(ב) להצעת חוק סדר הדין הפלילי (אכיפה – עיכוב, מעצר ושחרור, ה’תשנ”ה-1995). סעיף זה היה חידוש לדין הנוהג באותה עת, אשר זהה בעיקרו לחוק (סעיף 33(ב) וסעיף 44 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ”ב-1982 (להלן – חוק סדר הדין הפלילי; סעיף 33(ב) הוסף כחוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס’ 9), ה’תשמ”ח-1988). סעיף זה לא התקבל בחוק.
18. בית המשפט רשאי לפי סעיף 21(ב) לחוק, לשחרר בערובה נאשם שהוגש נגדו כתב אישום, כאשר מתקיימת עילה למעצרו, אם ניתן לקיים את מטרות המעצר המנויות בסעיף באמצעות חלופת מעצר, שאז ישוחרר הנאשם בערבות.
19. בית-המשפט מוסמך להטיל ערובה לגבי נאשם אשר אין סמכות לעוצרו לפי סעיף 21 לחוק (סעיף 44 (ב) לחוק), כדי להבטיח את התייצבותו למשפט, אך לא ניתן לעשות שימוש בהטלת ערובה כדי לקדם פני סיכונים ומסוכנות שבסעיף 21 לחוק (קדמי, שם, עמ’ 192-189). מאחר ורואים את הנאשם במקרה זה כמי ששוחרר בערובה, ניתן להטיל עליו גם תנאי ערובה המנויים בסעיף 48 לחוק (בש”פ 63/98 אדזוואשווילי נ’ מדינת ישראל, פ”ד נב(1) (1998) 160, 163).
20. לסיכום, שחרור בערובה הוא במקום שיש לבית המשפט סמכות מעצר לגבי מי שהוא עצור או שניתן לעצרו ומבקשים לשחררו בערובה עם מעצרו ואילו הטלת ערבות נעשית במקום שאין לבית המשפט סמכות מעצר ואין היא משמשת תחליף למעצר אלא להבטיח התייצבות לדין (קדמי, שם, עמ’ 246-247).
בבש”פ 63/98 הנ”ל, שם, קבע השופט מצא שישנם שני מסלולים לשחרור בערובה: האחד, לגבי נאשם שאין עילה למעצרו או אין ראיות לכאורה לאשמתו. מסלול זה מצוי בסעיף 44(ב) לחוק ואילו המסלול האחר מתייחס לנאשם שיש עילה למעצרו ויש ראיות לכאורה להאשמות נגדו.
במקרה הראשון מוסמך בית המשפט להטיל על המשוחרר בערובה רק איסורים שהם רלוונטיים לתכלית חיובו במתן ערובה – “להבטיח את התייצבותו למשפט”. אם בית המשפט מטיל תנאים הנזכרים בסעיף 48 לחוק, על התנאים הללו לעמוד בתכלית האמורה ולא בית המשפט יחרוג מסמכותו. על הלכה זו חזר השופט מצא גם בבש”פ 5955/99 שוורץ נ’ מדינת ישראל (06/10/1999).
באותה דעה מחזיק השופט אנגלרד בבש”פ 1907/98 מדינת ישראל נ’ ניאל, פ”ד נב(2) (1998) 97. אף הוא סבור שרק במסגרת המסלול השני ניתן לשקול שיקולי מסוכנות ואילו המסלול הראשון שיקולי בית המשפט מצומצמים להבטחת התייצבותו של הנאשם למשפט ותנאי השחרור בערובה חייבים להיות מוגבלים למטרה זו בלבד.
21. כך היה הדין גם לפי חוק סדר הדין הפלילי, שלפיו אם אין עילת מעצר לא ניתן להטיל תנאים החורגים מהמטרה של הבטחת התייצבות של הנאשם למשפט (בש”פ 917/89 קדם נ’ מדינת ישראל, פ”ד מג(4) (1989) 568, 572; בש”פ 3611/93 פרץ נ’ מדינת ישראל, פ”ד מח(1) (1994) 855, 862-863); ראו סעיף 33(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], ה’תשמ”ב-1982, כפי שתוקן בחוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס’ 9, ה’תשמ”ח-1988) הדומה לנוסח סעיף 44 לחוק.
22. סעיף 44 לחוק לא קבע הוראות ביחס לחשוד שאין נגדו עילת מעצר. לכאורה ולאור העובדה שסעיף 40(ב) להצעת החוק לא התקבל, היה מקום לקבוע שבמקום שאין לבית המשפט סמכות להורות על מעצרו של חשוד, אין לחייבו במתן ערובה, בניגוד לנאשם שנמצא בסיס להגשת כתב אישום נגדו (קדמי, שם, עמ’ 247). ברם, הפסיקה העניקה סמכות להטיל ערובה ותנאי ערובה לבית המשפט גם ביחס לחשוד אשר לא קיימת נגדו עילת מעצר (בש”פ 2712/96 הרשקוביץ נ’ מדינת ישראל, פ”ד נ(2) (1996) 705). אמנם פסק הדין מתייחס לדין הישן, אך כאמור, הדין הישן זהה בעיקרו לדין הקיים ובשניהם לא היתה קיימת סמכות מפורשת להטלת ערובה על חשוד שאין לגביו עילת מעצר. בהחלטה בבש”פ 2716/96, הנ”ל מציינת השופטת ביניש כי אין שוני בין הצעת החוק לחוק סדר הדין הפלילי. אין ספק, שבמקרה זה, הסמכות להגביל חשוד צריכה להיות מצומצמת, אך קשה לראות מצב בו לשם הטלת תנאי מגביל כלשהו, אשר החשוד אינו מסכים לו, יהיה צורך לעצור את החשוד, או לבקש את מעצרו.
23. בבש”פ 952/00 מדינת ישראל נ’ חוטר-ישי (24/02/2000), נאמר מפי השופטת דורנר:
“על-פי הגיונם של דברים, ותכליות חוק היסוד וחוק המעצרים, כלולה הסמכות להטיל ערובה, שפגיעתה בחירות פחותה מן המעצר, בסמכות המעצר”
וכן –
“הפירוש המסמיך בית-משפט להטיל ערובה, להבדילו משחרור בערובה, מעוגן בלשון חוק המעצרים. כך נקבע בסעיף 46(ב)”
נראה שכוונת השופטת דורנר היתה לסעיף 44(ב) לחוק, אותו סעיף, שדן בהטלת ערובה על נאשם ולא על חשוד.
מכוחו של סעיף זה שואבת השופטת דורנר את הסמכות להטיל ערובה על חשוד. יתרה מזו, אם חשוד אינו מסכים לתנאי הערובה שהטילה המשטרה קמה עילת מעצר נגדו (סעיף 42(ד) לחוק), ואז קנה בית המשפט גם סמכות להטיל ערובה (שם, בסעיף 6 לפסק הדין). עילת מעצר לא היתה קומה לולי היתה סמכות להטלת תנאי הערובה ולכן גם מסקנתה הסופית של השופטת דורנר תומכת בפרשנות שהחוק מקנה סמכות לביתה משפט להטיל ערובה על חשוד בהעדר עילת מעצר.
24. עם זאת, הסמכות אינה המכשול האחרון. הטענה היא, כאמור, שבהעדר עילת מעצר, ניתן להטיל ערובה או תנאים נלווים רק לשם הבטחת התייצבותו של החשוד לחקירה או למשפט או למניעת שיבוש הליכי משפט. (סעיפים 44(ב) ו-48(א) לחוק). כמו כן, גם הטלת התנאים צריכה להיות במידה שאינה עולה על הנדרש (סעיף 46(א) לחוק).
בסעיף 48(א) לחוק מותנה השחרור בערובה בכך שהמשוחרר יתייצב לחקירה או למשפט וכן שיימנע מלשבש הליכי משפט. ואולם, לא נראה לי שיש לראות בתנאים המנויים ברישא של סעיף 48(א) כמטרות להטלת הערובה, אלא, כתנאים להטלתה. אלה הם “החיובים הרגילים המוטלים על המשוחרר בערובה” (בש”פ 5955/99 שוורץ נ’ מדינת ישראל (06/10/1999)).
השינוי היחידי בחוק לעומת חוק סדר הדין הפלילי הוא ציון מפורש של מטרה להטלת ערובה בהעדר עילת מעצר, והוא “כדי להבטיח את התייצבותו למשפט” (סעיף 44 (ב) לחוק).
25. אמנם, לשחרור מערובה ולהטלת ערובה יש שני מסלולים, האחד הוא חלופת מעצר, כשקיימת עילת מעצר, והשני הוא ללא עילת מעצר. מובן הוא כי כאשר אין עילה לעצור אדם, הרי שהגבלת חירותו צריך שתעשה במקרים מיוחדים ולשם מטרה חשובה ביותר. מטרת התייצבותו של החשוד או הנאשם למשפט או להמשך החקירה מובנת. אין אנו רוצים בהגבלת חירותו על ידי מעצר, אך נדרש גם אמצעי כלשהו, אשר יבטיח את המשכו התקין של המשפט או החקירה. ישנם מקרים בהם שחרורו של חשוד ללא הגבלה יהווה סכנה לציבור, בעוד מעצרו יהווה צעד דרסטי מידי, או שאינו אפשרי בהעדר עילת מעצר, בשלב כה מוקדם של החקירה. מקרים אלה הינם וצריך שיהיו, חריגים ביותר.
בית המשפט העליון הכיר בסמכות להטלת ערובה ותנאים מגבילים גם למטרות אחרות מהבטחת התייצבותו של חשוד במקרים חריגים ביותר.
כך אמרה השופטת בינייש בבש”פ 2712/96, הנ”ל, שם, בעמ’ 712:
“המטרה העיקרית בקביעת התנאים לשחרור בערובה היא, בדרך כלל, הבטחת התייצבותו של החשוד בהליכים הצפויים והבטחת קיומו של הליך פלילי תקין. אולם מקום שכבר בשלב זה קיים חשש ממשי ומוחשי, כי חשוד בעבירה עלול לשבש הליכי חקירה או משפט, להשפיע על עדים, או שצפויה ממנו סכנה לחייו או לבטחונו ולשלומו של אדם אחר או סכנה לשלום הציבור, וכאשר ניתן לסכל את החשש או להבטיח מפני הסכנה שלא על דרך של מעצר, נתונה הסמכות לעשות כן על-ידי קביעת תנאים מתאימים לשחרור בערובה”.
(וראה גם בש”פ 3611/93 הנ”ל, בעמ’ 863; ב”ש (מחוזי ירושלים) 84/96 ספירו נ’ מדינת ישראל, תק-מחוזי 96(2) 41, 54-53).
בב”ש 2712/96 הנ”ל, נדון מקרה הדומה לשלנו ונקבע כי, למניעת התלקחות אלימה בהר-הבית, לאור התקופה הרגישה מבחינה פוליטית, יש להגביל את כניסת המערערים להר-הבית וכי מקרה זה נופל בוודאות לאותן סיטואציות חריגות.
26. בית המשפט בתוך עמו הוא יושב והימים האלה ימים חמים תרתי משמע. ניצוץ קטן עלול להצית תבערה. התנאי שמבקשת המשטרה לאכוף אכן פוגע בחופש התנועה, בזכות הגישה, בחופש הביטוי ובזכות להפגין של המשיבים. ברם פגיעה זו אינה שקולה כנגד מידת הסיכון לפגיעה בשלום הציבור אם יורשו המשיבים לעלות להר-הבית. המשיבים אינם יכולים לעמוד בפני יצרם ועז רצונם להפגין את ריבונות המדינה ברחבת הר-הבית. יש לכבד את רצונם זה. אך כנגד זה יש לשים על כף המאזניים את הסכנה להתפרצות אלימה שסופה מי ישורנו. לדעתי ההסתברות לסיכון כאמור היא בדרגה גבוהה. לפיכך החירויות שלהן טוענים המשיבים דינן להידחות מפני הסיכון הממשי והמוחשי לפרוץ מהומות ולפגיעה בנפש.
27. לא בלב קל אני כותב את הדברים האלה שכן הפועל היוצא הוא שלילת חירויות חשובות מהמשיבים. חירויות שהן כבבת עיניהם. אך השלילה היא מידתית ולתכלית ראויה. המשיבים יכולים להתפלל ולשפוך את צקון ליבם בכותל המערבי כפי שעשו יהודים במשך הדורות (ראו דברי השופטת ביניש בבש”פ 2712/96, הנ”ל, שם).
28. בית המשפט אינו צריך להכניס פיל לחנות של חרסינה. בתי המשפט ובמיוחד בית המשפט העליון מתייחסים למתחם הר הבית בזהירות רבה (בג”צ 7128/96 תנועת נאמני הר-הבית נ’ ממשלת ישראל, פ”ד נא(2) (1997) 509, 528; בג”צ 2431/95 סלומון נ’ מדינת ישראל, פ”ד נא(5) (1997) 781; בג”צ 3374/97 סלומון נ’ משטרת ישראל – מפקד מחוז ירושלים (10/06/1997); בג”צ 2496/96 יקותיאל נ’ משטרת ישראל – מפקד מחוז ירושלים (02/04/1996)). מגמת בית המשפט העליון היא לנהוג ריסון שיפוטי בהתערבות בנעשה בהר-הבית.
ט. סיכום
29. נראה לי, לאור העולה מהמקובץ יש להטיל על המשיבים את ההגבלה המבוקשת ולמנוע מהם להתקרב עד 50 מטר מהר הבית למשך 45 יום.
ניתנה היום, כט תמוז ה’תש”ס (01/08/2000), במעמד ב”כ המאשימה ומשיב מס’ 2.