תקציר בג”צ 6103/93 לוי (04/09/1994): בית משפט עליון ביטל החלטת בית דין רבני כי בסמכותו לדון בתביעת שיפוי בגין הפרת הסכם גירושין

בג”צ 6103/93 לוי נ’ בית הדין הרבני הגדול, פ”ד מח(4) 591 (1994)

 

בג”צ 6103/93

1. סימה לוי

2. יניב לוי

3. ורד לוי

4. תהילה לוי

נגד

1. בית הדין הרבני הגדול בירושלים

2. בית הדין הרבני האזורי מעלה אדומים

3. שלום לוי

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק

[4/09/94]

לפני השופטים א’ מצא, מ’ חשין, י’ קדמי

 

העותרת והמשיב 3 התגרשו זו מזה, לאחר שהסדירו – בהסכם גירושין שקיבל תוקף של פסק-דין – את יחסי הממון שביניהם, לרבות ה’תשלום מזונות לילדיהם וחלוקת הרכוש המשותף. בהסכם הגירושין התחייבה העותרת לשפות את המשיב 3 בכל סכום שיחויב בו כמזונות, אם אלה ייפסק לחובתו בעתיד, מעבר לסכום שהוסכם ביניהם. לאחר זמן, פנו ילדי בני הזוג, באמצעות העותרת, אל בית המשפט המחוזי בירושלים בתביעה להגדיל את דמי המזונות שמשלם המשיב 3 לילדיו. בית המשפט קיבל את התביעה ופסק, בין היתר, להעלות את דמי המזונות. במסגרת הליך זה לא העלה המשיב 3 טענות כלשהן לעניין סעיף השיפוי שבהסכם הגירושין.

בעקבות הגדלת דמי המזונות, כפסיקתו של בית המשפט המחוזי, פנה המשיב 3 אל המשיב 2 בתביעת שיפוי נגד העותרת, בהסתמך על סעיף השיפוי שבהסכם, ותביעתו נתקבלה, חרף טענותיה של העותרת לעניין חוסר סמכותו של המשיב 2 לדון בתביעה. ערעורה של העותרת נדחה בידי המשיב 1. מכאן העתירה. לטענת העותרת, קם והיה מעשה-בית-דין בנושא סעיף השיפוי, לאור הדיון שהיה בבית המשפט המחוזי. הדיון נסב על שאלת סמכותם של בתי הדין הרבניים באשר היא ועל השאלה, אם רשאית הייתה העותרת להעלות את טענותיה בשים לב לעמדתה לפני בתי הדין הרבניים.

 

בית המשפט הגבוה לצדק פסק:

א.

(1) בנסיבות דנן, המשיב 3 לא העלה את נושא השיפוי בבית המשפט המחוזי וממילא לא הכריע בית המשפט באותו עניין (601א).

(2) סעיף השיפוי עניינו ביחסי העותרת 1 והמשיב 3. משנמצא כי העותרת 1 לא הייתה כלל צד להליכים בבית המשפט המחוזי, ממילא אין לשמוע מפיה טענת מעשה-בית-דין שהיה, לא לפני בית הדין הרבני ולא בכלל (601א).

ב.

(1) בית-דין רבני קונה סמכויות שיפוט משני מקורות נפרדים: סמכויות שיפוט מקוריות (ראשוניות) – באשר בית-דין רבני הוא – וסמכויות שיפוט אחרות. שני סוגי סמכויות אלה הינם שונים באופיים ונשלטים הם בידי כללים שונים (601ו).

(2) סמכויותיו של בית הדין הרבני כערכאת שיפוט הפועלת מטעם המדינה תימצאנה בחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), ה’תשי”ג-1953. סמכויות אלה הינן בחלקן סמכויות ייחודיות ובחלקן הן סמכויות “המקבילות” לסמכותו של בית המשפט האזרחי; הן סמכויות מקוריות (ראשוניות) לדון בנושא פלוני ולהמשיך ולדון בו עד גמירה (602ד-ו).

ג.

(1) הסכם שיפוי בתורת שכזה מסווג עצמו כחוזה מסוג מיוחד ונמנה הוא עם משפחת החוזים שמשפט החוזים הכללי שולט בו. ההסכם הוא חוזה ככל החוזים, והפרתו היא הפרת חוזה (602ז).

(2) בנסיבות דנן, אין מדובר ב”עניני נישואין וגירושין” או בעניין “הכרוך בתביעת הגירושין”, כלשון חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), מן הטעם שהנישואין אינם עוד והגירושין נסתיימו, וממילא אין תביעת השיפוי נלווית אליהם ונכרכת בהם. התביעה לבית הדין עתה מייסדת עצמה על עילה חדשה, שנושאה אכיפת הסכם, או אכיפת פסק-דין-שבממון (603ג-ד).

(3) ניתן לסטות מההלכה האמורה, מקום בו מדובר בנושא שניתן היה לכורכו מלכתחילה בתביעת הגירושין, אך משום מה לא נכרך בה. בהסכמת הצדדים, ניתן לדון בנושא זה כאילו נכרך בתביעת הגירושין מלכתחילה. בנסיבות דנן, לא הסכימו הצדדים להכרעתו של המשיב 2 בהתדיינותם השנייה, והנושא עצמו לא ניתן היה לכורכו מלכתחילה בתביעת הגירושין, שהרי הסכם השיפוי עניינו בחילוקי דעות של עתיד ( 604א-ג).

(4) הסכם השיפוי אינו נמנה עם העניינים המנויים בסימן 51 לדבר המלך במועצה על ארץ-ישראל, 1922, ועל-כן הסכמה לשיפוטו של בית הדין הרבני לא תעמוד (604ד-ה).

(5) פסק הדין, שנתן תוקף להסכם השיפוי, אינו מעניק עילת סמכות מקורית לבית הדין הרבני, דינו כדין כל פסק-דין אשר אינו מעניק – באשר הוא – סמכות לבית המשפט שנתנו לעניינם של אירועים מאוחרים ליום נתינתו (605א).

ד.

(1) פסק-דין המעניק תוקף להסכם שעשו בעלי הדין הינו בבחינת יצור כלאיים: ראשו של היצור הוא פסק הדין וגופו הוא ההסכם (605ה).

(2) המבקש לבטל פסק-דין המושתת על הסכם, חייב להצביע על פגם מהותי שנפל בהסכם, פגם העשוי להביא לביטולו של הסכם על-פי משפט החוזים; תקיפת פסק הדין תבוא על דרך תביעה מקורית שתוגש לערכאה השיפוטית שנתנה את פסק הדין הראשון (605ה-ו).

(3) בנסיבות דנן, לא העלה המשיב 3, בתביעתו לפני המשיב 2, כל טענה על דבר פגם שנפל בהסכם הגירושין. אדרבא, הוא טען כי יש לאכוף את ההסכם כמות שהוא, ומכאן שעילת סמכות זו לא קמה ( 606א).

ה.

(1) גוף בעל סמכות שיפוט ממשיך ומחזיק בידיו סמכות שיפוט על נושא התלוי ועומד לפניו, והוא עד אם נסתיים ההליך (607א).

(2) סכסוך כי יתגלע בין בעלי הדין לאחר מתן פסק הדין, תקום ותהיה עילת סכסוך חדשה – עילה לתובענה חדשה – ואם יבקש הנפגע להביא עניינו לפני בית-משפט או לפני בית-דין, יהא עליו לפתוח בהליך חדש ובהתאם למסגרת סמכויות השיפוט הקבועות בדין (607ז-608א).

ו.

(1) ב”בקעת המריבה” שבין בתי המשפט האזרחיים לבין בתי הדין הדתיים – באותם נושאים שבתי המשפט ובתי הדין מחזיקים בסמכויות “מקבילות” ­פיתחה ההלכה את עקרון “הסמכות הנמשכת”, שלפיו, במקום שבו מכריעה אחת משתי הערכאות בעניינים מסוימים תוך שימוש בסמכות מקורית, תמשיך אותה ערכאה ותחזיק בסמכות להכרעה בהתדיינויות נוספות שתהיינה בין בעלי הדין באותם עניינים (608ב-ג).

(2) כלל הסמכות הנמשכת מטרתו אינה אלה להביא להרמוניה בפעילות הכוללת של מערכת השיפוט, במקום שערכאה אחת דנה בעבר בנושא פלוני שהובא לפניה כדין. אם מדובר בנושא שטרם נדון בכל ערכאה היא, זכאי בעל דין החש עצמו נפגע לפנות לערכאה אחרת לפי בחירתו (608ו-ז).

(3) עקרון הסמכות הנמשכת לא נועד, מעיקרו, לשנות את כללי הסמכות הראשונית, וכל כולו אין הוא אלא יוצא לכלל הסמכות הראשונית (609ג).

ז.

(1) עקרון הסמכות הנמשכת נועד – מעיקרו – להקנות סמכות לביטולה או לשינויה של החלטה קודמת, וזאת, עקב שינוי שחל בנסיבות שההחלטה הראשונה יסדה עצמה עליהן. החלטות בנושאים של מזונות והחזקת ילדים – על-פי עצם טיבן – נתונות הן לשינוי. אשר-על-כן, זכות הפנייה לבת המשפט לשינוין טבועה בהן עצמן (610ד-ה).

(2) בנסיבות דנן, המשיב 3 לא ביקש לשנות או לבטל את ההחלטה הקודמת בעניין גובה דמי המזונות. תביעתו כוונה לאכיפת תניית שיפוי בהסכם, ותביעה זו – מעיקרה ועל-פי טבעה – אין היא באה בגדרי הלכת הסמכות הנמשכת (610ז-611א).

(3) להבדילה מהחלטות בנושא ה’תשלום מזונות או החזקת ילדים, והן החלטות שעל-פי עצם טיבן וטבען אינן סופיות והלכת הסמכות הנמשכת תופסת בהן, הכרעה בנושא ממון הינה, כעיקרון, הכרעה סופית. כזו הייתה הכרעתו של המשיב 2 שעה שנתן תוקף של פסק-דין להסכם שכרתו ביניהם העותרת והמשיב 3 (611א).

ח.

(1) משסיים בית-משפט או בית-דין לדון בעניין פלוני ופסקו את פסוקם, שאלת פירושו של הפסק אינה נתונה עוד לסמכותם אך באשר הם שנתנו את הפסק (613א-ב).

(2) ה”פרשנות” המתבקשת בנסיבות דנן – אם אמנם פרשנות היא – אין היא לפסק-דינו של המשיב 2, אלא להסכם שעשו העותרת והמשיב 3; המדובר בפירוש הסכם ממון שעשו בעלי הדין ביניהם, ושאלה זו – כשאר שאלות שעניינן פירוש הסכמי ממון – חייבת לעלות לפני בית המשפט האזרחי (613ג-ד).

ט.

(1) שאלת סמכותו העניינית של גוף שיפוט להידרש לנושא המובא לפניו לדיון ולהכרעה, הינה שאלה-ראשה, ובתי המשפט מקפידים בה ביתר; שיטת המשפט רואה בחומרה פעילותו של גוף שיפוט אל מעבר לגדרים שהדין הציב לו. מכאן אף ההלכה שטענת חוסר סמכות עניינית זועקת כמו מעצמה, ובית המשפט יידרש לה בכל שלב של ההתדיינות, ולא במקום שבעל דין מעלה אותה לראשונה בערכאת ערעור (615ז-616ב).

(2) גם אם בעל דין אינו מעלה מיוזמתו טענת חוסר סמכות, עומדים ומצווים בתי-משפט ובתי-דין לבדוק מעצמם, בכל עניין ועניין, אם קנו סמכות להידרש לעניין שהובא לפניהם להכרעה (616ב-ג).

(3) מקום שבו נושא ההתדיינות אינו מצוי בסמכותו של גוף שיפוט פלוני, כל הסכמה שבעולם אין בכוחה להעניק לאותו גוף סמכות שהחוק אינו מעניק לו. ואם הסכמה מפורשת אין בה כדי להעניק סמכות, הסכמה מכללא והשתק ומניעות לא כל שכן שאין בכוחם להעניק סמכות. השתק, מניעות וויתור עשויים לשמש תחליף להסכמה, אך אין בכוחם לכסות על חוסר סמכות (617ו-ז).

(4) בנסיבות דנן, תביעתו של המשיב 3היא תביעת ממון, שמעיקרה מצויה היא בסמכותו של בית המשפט האזרחי, וכל תביעות ממון אחרות – בסמכותו של בית המשפט האזרחי בלבד. העותרת לא יכולה הייתה להעניק לבית הדין הרבני סמכות שבת הדין לא קנה בחוק (618א).

י.

(1) הוראת סעיף 15(ד)(4) לחוק-יסוד: השפיטה לא נועדה – לא מעיקרה ולא בכלל – להקנות לבית-דין רבני סמכות עניינית, במקום שסמכות זו – על דרך העיקרון – אינה קיימת ואינה מתקיימת בחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) (618ד).

(2) לתחילתה של הוראת המניעות שבסעיף 15(ד)(4) לחוק היסוד, תנאי מוקדם והכרחי הוא שבית הדין הרבני מחזיק בסמכות עקרונית על-פי החוק, ובהתקיים תנאי זה ניתן להשתיק בעל דין מטעון כי לא הסכים לסמכות (619א).

(3) הוראת סעיף 15(ד)(4) נשענת על עקרון המניעות, ומניעות לא תתפוס במקום שבית הדין לא קנה ולו סמכות “מקבילה” לדון בעניין פלוני (619ג).

 

התנגדות לצו-על-תנאי מיום 04/01/1994. העתירה נתקבלה. הצו-על-תנאי נעשה מוחלט.

 

ב’ ברג – בשם העותרים;

ג’ בנישו – בשם המשיב 3.

 

ניתן היום, כח אלול ה’תשנ”ד (04/09/1994).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.