יוסף גולדברג “בענין הרחקות דר”ת (תגובה להשגות)” שורת הדין 8 (2003) 456 – DOCX / PDF
“בענין הרחקות דר”ת (השגה לתגובה)” – יוסף גולדברג
א. ב. חילוק בין גירסת המהרי”ק בדברי ר”ת, לבין הנדפס בספר הישר לר”ת לגבי הנדון אם הרחקות נחשב אונס.
ג. באור דברי התשב”ץ שלא כל אונס נחשב גט מעושה, והאם יש הבדל בין אונס דכל התורה כולה, לבין דין גט מעושה, דבעינן עישוי בגופו דוקא. והאם מצינו ראשונים שחולקים להדיא על שיטת התשב”ץ.
ד. ה. ו. ז. במקרה שבי”ד לא נותן היתר נשואין רק בתנאי שיזכה גט לאשתו הראשונה אין זה דומה לנדון דידן. משו”ת בנימין זאב מוכח כשיטת התשב”ץ. דחיית דברי שו”ת “צל הכסף” שפסק כתשב”ץ, ולפי המתבאר דלא כתשב”ץ בי”ד חייב לברר בכל מקרה אם זה נחשב אונס.
ח. ט. בסתירת דברי הרמ”א, דבסי’ קל”ד משמע שסובר כתשב”ץ, דאונס קרובים לא הוי אונס. ובסי’ קנ”ד פסק כמהרי”ק דעבדינן הרחקות דר”ת, ולכאורה הטעם הוא כיון דיש לו אפשרות ללכת למקום אחר, ובלא”ה הוי אונס.
י. בשו”ת “תומת ישרים” מבואר, דצריך שהגט יצא בהיתר גמור בלא פקפוק.
קיבלתי את הערותיו של הגר”א לביא שליט”א על מאמרי בספר שורת הדין בענין הרחקות דר”ת, ולאחר העיון בדבריו הנני כותב את מה שנלענ”ד בנידון.
א. מה שהביא מדברי ר”ת ב”ספר הישר”, דלפי סברתו היה לו להורות לשואלים, כי יש לשקול באומדנא של ביה”ד, האם הבעל נלחץ עקב ההרחקות או לא, לא זכיתי להבין הערתו זו, שהרי אף אני כתבתי את דברי רק לגירסת מהרי”ק בדברי ר”ת, דמשמע שם להדיא דההרחקות הוי אונס, משא”כ לגירסא ב”ספר הישר” דאין ההרחקות אונס כלל, ודאי דאין כל מקום לברר את מדת הלחץ של הבעל, שהרי לעולם בכל מקרה לא הוי ההרחקות אונס.
ב. מה שהביא ממהר”א אלפנדארי בספרו “סדר אליהו” סי’ י”ג, המעיין בדבריו יראה שאף הוא אזיל בשי’ ר”ת המובאת ב”ספר הישר”, דשם משמע להדיא דאין ההרחקות נחשבות לאונס כלל, משא”כ כל דברינו שכתבנו להחמיר בנידון, הוא עפ”י גירסת מהרי”ק בר”ת, דמשמע להדיא דהוי אונס, וכן עפ”י דברי שאר רבותינו הראשונים הסוברים דהוי אונס.
ג. והנה מה שהביא ראיה מהתשב”ץ, ח”א סי’ א’, שכתב שאין כל הנאנס נקרא מעושה, והוסיף שם מעכ”ת דלא מצינו מי שנחלק בזה על התשב”ץ, ימחל לי מר שאיני מסכים עמו, ואדרבא נראה לע”ד איפכא, דלא מצינו חבר לתשב”ץ שיאמר כדבריו, ומאידך גיסא מצינו לרבים מרבותינו הראשונים שחולקים על התשב”ץ וכפי שאבאר להלן.
אך בתחילת דברי ברצוני לבאר את שיטת התשב”ץ בנידון, ואת חידושו הגדול בגדרי גט מעושה, ואחר כך יתברר לנו ששיטת התשב”ץ בנידון היא שיטת יחיד.
הנה מלבד תמיהת הב”י על הרשב”ץ, דאיך יעלה על הדעת שממון יהא חמור מחיי בנו, הרי תמהו כל רבותינו האחרונים על התשב”ץ מדברי הרשב”א, שנראה מדבריו שחולק על התשב”ץ.
ראשון לכולם הוא הרשב”ש (בנו של התשב”ץ) בהגהתו על התשב”ץ בח”א סי’ א’ תמה שם וז”ל:
“הרשב”א ז”ל כתב בתשובתו דהוי אונס והביא ראיה מאותה ששנינו (נדרים כ”ז, א’) נדרי אונסין כיצד כגון שהדירו וכו’ וחלה בנו”, עכ”ל.
וכוונתו של הרשב”ש לתשובת הרשב”א במיוחסות סי’ רע”ג, שכתב שם להדיא דבכה”ג הוי אונס. וכעי”ז ראיתי למהרח”ש בקונטרס המודעה והאונס (דף כ”ה ע”ב) דהרשב”א פליג על התשב”ץ. וכן עיין בשו”ת משכנ”י אבהע”ז סי’ ל”ח (דף מ”ו ע”א ד”ה “וראיתי”) שתמה על הרשב”ץ משו”ת הרשב”א הנ”ל. וכן תמהו על התשב”ץ בשו”ת “פרח מטה אהרן” ח”ב סי’ ז’ (דף י”ד ע”ב ט”ב) ובשו”ת ר’ בצלאל אשכנזי סי’ ט”ו, ובשו”ת רשד”ם אבהע”ז סי’ ס”ג. ועי’ עוד בספר “מכתב מאליהו” שער ז’ סי’ כ”ב, שהסיק שם דלא כתשב”ץ מחמת תמיהת הב”י הנ”ל.
ואגב יש להעיר, כי קטע זה שבתשב”ץ שתירץ את הקושיא מנדרים ושבו מופיע חידושו הגדול, שאין כל הנאנס נקרא מעושה, אינו מופיע בב”י. והב”י לא ראה קטע זה מעולם, וכן האחרונים הנ”ל לא ראוהו. כי כידוע דברי התשב”ץ המופיעים בב”י מקורם ממהר”י בי רב שנסע לאלג’יר והעתיק מקצת תשובות מכתב היד של התשב”ץ והביאם לתלמידו הב”י (כמבואר בהקדמת רבני אלג’יר לספר התשב”ץ, עיי”ש). אך התשובות המלאות לא הגיעו לידי הב”י והודפסו לראשונה בשנת תצ”ט, כלומר זמן רב לאחר פטירת הב”י והרמ”א ורשד”ם ורב”א. ואמנם הרשב”ש בנו של התשב”ץ ודאי ראה את כל תשובותיו של אביו, ואעפ”כ הגיה עליו את הגהתו הנ”ל, דהרשב”א פליג בנידון. ואף שהתשב”ץ בהמשך תשובתו הנ”ל תירץ את הקושיא מנדרים, אולם המעיין שם יראה שהרשב”ש הגיה את הגהתו זו על ריש דברי התשב”ץ שם, טרם שהגיע לסוף תשובתו, אכן בודאי לאחר שראה הרשב”ש את דברי אביו בהמשך תשובתו, נחה דעתו דס”ל דליכא ראיה דהרשב”א פליג על התשב”ץ בנידון.
בכ”ז חזינן מדברי רבותינו האחרונים הנ”ל דס”ל דהרשב”א פליג בנידון, וכנראה לא ס”ל לחלק מסברא בין מתני’ דנדרים לבין אונס בגט, כחילוקו של התשב”ץ, אולם מאחר דלא ס”ל מסברא דידהו לחלק הכי, ודאי דס”ל דבכה”ג הוי אונס.
והנה התשב”ץ חידש כאן חידוש גדול בגדרי גט מעושה. דכל המקרים הנכללים בגדרי אונס בשאר דיני התורה כההיא דמתני’ דנדרים הנ”ל וכדו’, אינם פוסלים בגט, ורק היכא דהוי עישוי בגופו של הבעל, פוסל את הגט. ולכאורה יש לתמוה, מנא ליה לתשב”ץ האי חידושא, הרי דיני אונס שוים בכל התורה, ולכאורה אף בגט דינא הכי דהוי אונס.
ונראה בביאור דבריו, כי הנה איתא ביבמות קי”ב ע”ב דהאיש אינו [עמוד תנח] מוציא אלא לרצונו, אך לא מצינו בהדיא בגמ’ מה הם גדרי הרצון שיש בהם צורך למתן הגט. האם יש צורך ברצון גמור, כלומר שחפץ בגירושין, או שמא י”ל דסגי בהסכמה גרידא לגירושין, אף שאינו חפץ בזה. ואף אי נימא דסגי בהסכמה, אולי י”ל שהסכמה באונס אינה הסכמה, או דלמא אף בכה”ג הגט כשר במקום שאין כופין אותו בגופו, ויש בידו שיקול דעת להחליט האם לגרש או לא. וכבר האריכו בזה רבותינו האחרונים, עי’ בנתיה”מ חו”מ סי’ ר”ב ביאורים סק”א, ושו”ת “זכר יצחק” ח”ב סי’ מ”ד, שו”ת עוי”ט סי’ קס”ז (דף רל”ט ע”א ד”ה ועוד), עיי”ש.
והנה ס”ל לתשב”ץ דבסוגיא דגיטין פ”ח ע”ב גילו לנו חז”ל את הגדר של רצון בגט. דהנה בכל הש”ס כשעוסקים חז”ל בעניני אונס כתבו להדיא לישנא דאונס, וכגון באונס בקיום התנאי בגט כתבו אין אונס בגיטין (כתובות ב’ ע”ב) נדרי אונסין (נדרים כ”ז ע”א), העדים שאמרו אנוסים היינו (כתובות י”ח ע”ב), וכן בכמה דוכתי בש”ס. והנה כשעוסקים חז”ל בענין אונס על מתן הגט שינו את לשונם במתני’ דגיטין פ”ח ע”ב וכתבו “גט מעושה בישראל כשר” ולא כתבו “גט שאנסוהו ישראל כשר”. וס”ל לתשב”ץ, דחז”ל גילו לנו בלשון זו, דדוקא ע”י עישוי הגט נפסל, והרי אין עישוי אלא בגופו ולא בשאר אונסין. כלומר, אף במקרים שבכל הש”ס נחשבים לאונס גמור אולם אינם פוסלים בגט.
ומאחר שגילו לנו חז”ל דדוקא בגט מעושה שנוטלים ממנו את שיקול דעתו להחליט האם לגרש או לא דבכה”ג בלבד הגט פסול, מוכח, דס”ל דברגע שאין מעשין אותו בגופו, ויש לו שיקול דעת להחליט האם לגרש או לא, בזה סגי ולא איכפת לן שמחליט מרצונו לגרש מחמת אונס צדדי, כי העיקר לגבי גט שיש בידו שיקול דעת ואפשרות להחליט בנידון.
ואגב חידושו זה של התשב”ץ נמצנו למדים דשיטתו היא שאין צורך ברצון בלבו למתן הגט, אלא סגי בהסכמה גרידא שיגרש מדעתו אף שי”ל דבלבו לנח”ל בהכי, שהרי אם היה צורך ברצון בלב, ודאי שאם היה מסכים לגרש מחמת אונס כל שהוא, אין כאן רצון בלבו. ומאחר שהתשב”ץ הכשיר את הגט באופן זה כשהחליט הבעל מדעתו לגרש, אף שהחליט כן מחמת אונס, מוכח מדבריו אלו דסגי בהסכמה גרידא אף ללא רצון בלב.
והנה חידושו הגדול הנ”ל של התשב”ץ דאין האונס פוסל בגט אלא העשוי בלבד אינו מופיע להדיא בדברי רבותינו הראשונים.
ועלה בדעתי, דאולי אף ר”ת עפ”י הגירסא בספר הישר ס”ל הכי, שהרי מהגירסא שם מוכח דס”ל לר”ת דההרחקות אינם אונס כלל. ולכאורה מסברא יש לתמוה בדבריו, שהרי הניחא במניעת טובה שלא היתה מעולם בידו, יש מקום לומר דמניעת טובה לא הוי אונס, אולם במניעת טובה שהיתה בידו [עמוד תנט] כתב להדיא הכנה”ג בחו”מ סי’ ר”ב הגה”ט י”ב בשם מהרי”ק דבכה”ג הוי אונס, וסברתו פשוטה וברורה דהוי כעין נטילת ממונו דהוי אונס, ולפי”ז הרי כל “ההרחקות דר”ת” היו בידו קודם שהרחיקוהו, שהרי לכל אדם המתגורר בעיר יש זכות למו”מ בעירו, ולחנך בניו בביה”ס ולקבור את מתיו וכו’, ועתה ע”י ההרחקות באים ליטול ממנו זכויותיו שהיו בידו, ומדוע ס”ל לר”ת דלא הוי אונס. ועל כן אמינא, די”ל דס”ל לר”ת כשי’ התשב”ץ הנ”ל דאין האונס פוסל בגט אלא העשוי בלבד. ולכן ס”ל לר”ת עפ”י הגירסא בספר הישר, דאף שכל ההרחקות הוי אונס, אולם אינם פוסלים בגט משום שאינם בגדר עישוי בגופו של הבעל.
והנה לא זו בלבד דלא מצאנו חבר לתשב”ץ, אלא אדרבא מצינו לרבותינו הראשונים שחולקים בזה על התשב”ץ, וס”ל דאף אונסין שאינם בגדר עישוי פוסלים בגט. וזאת מלבד שו”ת הרשב”א הנ”ל במיוחסות סי’ רע”ג, שביארו את דבריו כל גדולי האחרונים שחולק שם על התשב”ץ.
ראשון לכולם הוא ר”ת עפ”י גירסת מהרי”ק בשורש קל”ה שכתב שם בשם ר”ת דההרחקות לא הוי אונס “שאם ירצה ימצא לו מקום והוא לא ילקה בגופו”, וחזינן להדיא, דהא דלא הוי אונס הוא משום שיכול להשתמט מההרחקות וללכת למקום אחר, ובלא”ה הוי אונס (ודברי המהרי”ק אלו הובאו בב”י אבהע”ז סי’ קל”ד ובד”מ שם).
כמו”כ אף מדברי הריב”ש בסי’ קכ”ז, וכן בריב”ש החדשות סימנים כ”ז, ל”א, ל”ב, מוכח דעיכוב יציאה הוי אונס. ולענ”ד דוחק לומר כדברי מר דעיכוב יציאה מהעיר הוי כפיה ממש דומיא דנעלו בביתו ולא הוי בגדר הרחקות. ובלא”ה הרי אף לדברי מר סברת התשב”ץ דפליג בזה על הריב”ש וס”ל דעיכוב יציאה לא הוי אונס היא דאין להשוות דין עיכוב יציאה לנעלו בביתו, וא”כ י”ל דאף הריב”ש וחבריו ס”ל הכי. כלומר, דמידי ספיקא לא נפקא אף לדברי מר, כי אף אם אמנם יש לדחות הסבר דידן בדברי הריב”ש עפ”י סברתו של מר, אולם אין כל ראיה לכך, ויש אף מקום לומר כדברי, וא”כ סו”ס דברי הריב”ש וחביריו מוטלים בספק, ויש מקום לומר, דאף הם ס”ל הכי דהוי אונס.
ועי’ עוד בשו”ת הריטב”א סי’ צ”ו (הו”ד בב”י אבהע”ז סי’ קנ”ד) דס”ל להדיא, דאם נשבע לגרש את אשתו והתחרט מרצונו לגרשה, דאם אעפ”כ מגרשה מחמת השבועה דהוי אונס. הרי דס”ל דהוי אונס אף שבכה”ג לא הוי בגדר עישוי כלל. והוסיף שם הריטב”א דכ”ד רבו ז”ל, וכנראה כוונתו לרבו הרא”ה. וכ”מ מדברי הריטב”א בחידושיו לקידושין דף נ’ ע”א ד”ה “והא דאמרינן” שכתב שם, שאם היה אנוס ע”י שבועה, הגט פסול. וכ”כ הריטב”א (הו”ד בשטמ”ק לב”מ דף ס”א ע”א סוד”ה “שכן”), דאף לגבי גט אם נתנו מחמת השבועה הוי אונס (והו”ד בקיצור בב”י בהגה’ בדה”ב בחו”מ סוף סי’ ר”ה).
והנה אף הרשב”א פליג להדיא על התשב”ץ. הנה מלבד הרשב”א הנ”ל במיוחסות סי’ רע”ג, שכתבו רבותינו האחרונים הנ”ל דחולק על התשב”ץ, הרי מצינו לרשב”א בח”ד סי’ מ’ שכתב להדיא, דבקנס את עצמו אם לא יגרש וגרש, דהוי גט מעושה (והו”ד בב”י סי’ קל”ד). ועי’ ביש”ש פ”ט דגיטין סי’ כ”ח שהסביר בדעת הרשב”א, שעוסק במקרה שהתחרט מלגרשה, וגרשה מחמת הקנס דהוי אונס. וכ”כ כל גדולי האחרונים בהסבר הרשב”א, דלא פליג על ר’ מימון נג’ר (המובא בב”י שם) אלא דר’ מימון עוסק בשלא התחרט מלגרשה, ולכן לא הוי אונס, משא”כ הרשב”א עוסק בשהתחרט (כ”כ בשו”ת רב”א סי’ ט”ו, מכתב מאליהו ש”ז סי’ כ’, משכנ”י אבהע”ז סי’ ל”ח, מהרח”ש בקונטרס “המודעה והאונס”).
הנה חזינן דס”ל לרשב”א להדיא דהוי אונס, אף שאינו בגדר עישוי, ועי’ ברמ”א סי’ קל”ד ס”ד שהביא להלכה כדברי הרשב”א בשם “ויש מחמירין”. ועי’ בד”מ שם סק”ט שרמז למרדכי, דאף הוא ס”ל דבכה”ג הוי אונס. ויש לי בזה עוד אריכות דברים, דאף הרמ”א שם ס”ל דר’ מימון והרשב”א לא פליגי בנידון, אך אכמ”ל.
ד. מה שהביא משו”ת עוי”ט סי’ קמ”ט, לגבי היתר נישואין לשאת אשה שניה בתנאי שיזכה גט לראשונה, אין נידון זה דומה להרחקות דר”ת כלל, וצדקו בזה דברי העוי”ט דהוי אונסא דנפשיה, וזאת משום דהרחקות דר”ת הוו בגדר מניעת טובה שהיתה בידו וכמשנת”ל, דיש לכל אדם את כל הזכויות הניתנות לכל תושבי העיר, ועתה כשבאים ליטול ממנו זכויות אלו, הוי ככל אונס ממון דהוי אונס, וכמש”כ הכנה”ג הנ”ל בשם מהרי”ק, משא”כ בנידון העוי”ט, הרי אין בידו את הזכות לשאת אשה על אשתו משום חדר”ג, אלא דביה”ד רשאים להתיר לו איסור זה בתנאים מסויימים, וכשמונעים ממנו זאת, הוי ככל מניעת טובה שלא היתה בידו, דיש מקום טפי להקל בזה מאשר בהרחקות דר”ת.
ה. מה שהביא משו”ת בנימין זאב סי’ פ”ח, שכתב להדיא בשי’ ר”ת דלא הוי אונס, אף אני במאמרי שבשורת הדין הבאתי את דברי הב”ז הנ”ל, וכתבתי שם להדיא דגירסתו היתה כגירסא המופיעה בספר הישר. וברור שלגירסא זו לא הוי ההרחקות בגדר כפיה כלל. וכל אריכות דברי להחמיר בנידון הוא משום גירסת מהרי”ק בשם ר”ת דמוכח להדיא שם דהוי אונס.
ו. מה שהביא משו”ת “צל הכסף”, המעיין בדבריו שם יראה שכל דבריו תמוהים, שהרי הביא שם את מהרי”ק בשם ר”ת והאריך להסביר שם דלדברי מהרי”ק בשם ר”ת לא הוי אונס. ופלא גדול על בעל “צל הכסף” שלא שם לבו לדברי מהרי”ק בשורש קל”ה בשם ר”ת, שכתב להדיא דטעמו של ר”ת דלא הוי אונס משום שיכול ללכת למקום אחר, הא בלא”ה הוי אונס גמור, וא”כ תימה איך כתב בפשיטות דלעולם לא הוי אונס, ועל כן אין להסתמך להלכה על דבריו.
ז. בסוף דבריו כתב: “תימא לומר שיוטל על ביה”ד לבחון כל מקרה לגופו, האם ידון כאונס גמור או רק כמקצת אונס”. לא הבנתי דבריו אלו, שהרי לשיטות כל הפוסקים החולקים על התשב”ץ, וס”ל דדין גט שוה לכל התורה כולה, וכל האונסין הנחשבים לאונס בכל התורה נחשבים אף לאונס לגבי גט, הרי כשם שבכל דיני התורה כגון אונס במכירה וכדו’ חייבים העדים או הדיינים לבדוק האם המוכר אנוס או לא, ה”ה לגבי גט פשיטא דמוטל על ביה”ד לבדוק האם הבעל אנוס, וכן האם אונס זה לא נחשב לאונס אצל רוב בני האדם. ומה שכתב לן מר שלא מצינו בפוסקים מה הם הקריטריונים לקביעה זו, לק”מ, שהרי פשיטא דאין אפשרות לקבוע קריטריונים בנידון, ובכל תקופה ובכל מקום משתנים האופנים של האונסים ועל כן, אין מקום לפרטם, אלא חייבים לבדוק כל מקרה לגופו. ומעשים בכל יום שביה”ד בודק את הבעל, האם הלחץ המופעל עליו יש לו דין אונס. וכגון בפסקי דין של ביהמ”ש למזונות כנגד הבעל שביה”ד בודק האם הסכום שהוטל על הבעל הוא מעבר למוטל עליו עפ”י ההלכה ואינו אנוס, וכעי”ז בשאר מקרים, כאשר אין כל אפשרות לכתחילה לקבוע אמות מידה מדויקות לכל אונס ואונס.
ח. והנה אף שהרמ”א בסי’ קל”ד ס”ד הביא להלכה את דברי התשב”ץ דאונס קרובים לא הוי אונס לגבי הבעל, אולם יש לי הרהורי דברים בשי’ הרמ”א, ולענ”ד הלכה זו של הרמ”א עמומה ואינה ברורה די הצורך, כי הנה מאידך גיסא פסק הרמ”א באבהע”ז סי’ קנ”ד סעי’ כ”א בשם מהרי”ק, דעבדינן להרחקות דר”ת, ועי’ בד”מ שם שהביא את דברי המהרי”ק בשורש קל”ה, ולפי”ז כוונתו של הרמ”א שם דגירסת מהרי”ק בשם ר”ת דהא דעבדינן ההרחקות הוא משום שיכול ללכת למקום אחר ולהשתמט שם מן ההרחקות, אך באל”ה הוי אונס גמור. וכ”כ שם בביאור הגר”א סקס”ז, דטעם דברי הרמ”א הוא דיכול להנצל מזה לילך לעיר אחרת, עכ”ד, כלומר, דמקור דבריו ממהרי”ק הנ”ל.
ואי נימא דס”ל לרמ”א כתשב”ץ, דאונס אינו פוסל בגט אלא העישוי בלבד, א”כ סותר את דבריו בסי’ קנ”ד, שהרי לדברי המהרי”ק ההרחקות הוי אונס כשא”י ללכת למק”א אף דלא הוו בגדר עישוי.
וכבר הערנו לעיל, דהרמ”א לא ראה מעולם את הקטע שבתשב”ץ כשחידש לן דסברתו שם דאונס קרובים לא הוי אונס הוא משום דלא הוי עישוי ורק העישוי פוסל בגט.
והנה אם היה הרמ”א רואה את סברתו זו של התשב”ץ והיה ברור לן שס”ל להדיא כתשב”ץ דאין האונס פוסל בגט, וא”כ בע”כ היינו חייבים לתרץ דהא דפסק בסי’ קנ”ד דעבדינן את ההרחקות דר”ת, כנראה ס”ל כגירסת ר”ת בספר הישר דההרחקות לא הוי אונס כלל, ודלא כדברי הגר”א הנ”ל. או די”ל בדרך אחרת, דאפשר דאף התשב”ץ מודה במקרים חריגים כגון בהרחקות דר”ת שהם ממש כנידוי ונוטלים ממנו את האפשרות לחיות, דבכה”ג הוי כעישוי בגופו. דזיל בתר טעמא, והרי כל הטעם דעישוי בגופו פוסל הוא משום דנוטלים את שיקול דעתו וה”ה בהרחקות דר”ת, וכן באונס ממון דס”ל לתשב”ץ דפוסל בגט אף דלא הוי עישוי, משום שנוטלים את חיותו. אולם מאחר דהרמ”א לא ראה כלל את סברתו זו של התשב”ץ, אין לנו כל ראיה דס”ל כסברת התשב”ץ דאין האונס פוסל בגט. והא דהביא הרמ”א את התשב”ץ להלכה, אף שהב”י תמה עליו מסברא, ואף שהאחרונים תמהו עליו ממתני’ דנדרים, כנראה ס”ל לרמ”א דמאחר שהתשב”ץ פקיע שמיה והיה חד מקמאי על כן הביא את דבריו להלכה. אך בודאי שאין בהגהתו זו של הרמ”א כל ראיה דס”ל דאין האונס פוסל בגט. ואולי סבר הרמ”א דלרשב”ץ היתה סברא אחרת ומיוחדת לאונס קרובים דלא הוי אונס. ומעתה לפי”ז טפי ניחא להסביר בדברי הרמ”א בסי’ קנ”ד דס”ל כמהרי”ק בשורש קל”ה, וכהסבר רבינו הגר”א דההרחקות הוי אונס אא”כ יכול להשתמט וללכת למק”א.
ט. והנה בסיום דברי ברצוני לציין את מש”כ בשו”ת “תומת ישרים” סי’ קכ”ה, דבגירושין בעינן לאפוקי נפשין מכל צד פלוגתא, ושיצא ענין הגירושין בהיתר גמור, ונחוש אפילו לדעת מי שאין הלכה כמותו, כדי שלא להוציא לעז על משפחות ישראל עכ”ד. והנה אם בכה”ג כתב דיש להחמיר בנידון, ק”ו בדין השנוי במחלוקת, וק”ו בדין שרוב הראשונים ס”ל להחמיר וכמשנת”ל בנד”ד, דדעת רוב הראשונים דכל אונס פוסל בגט ודלא כתשב”ץ. וכמו”כ אף דברי הרמ”א בנידון צ”ע כמשנת”ל. ועל כן מאחר דההרחקות חשיבי לאונס לדעת מהרי”ק ושאר ראשונים הנ”ל, בודאי דיש להחמיר בנידון.
וכן ראיתי לדיין המובהק הגרח”ג צימבליסט שליט”א (בקובץ שורת הדין ח”ה ע’ רל”ו) שכתב לדינא וז”ל:
“ולמעשה לא נוכל לצאת נגד רבותינו מהרי”ק והרשד”ם והגר”א שהעתיקו לשון ר”ת “שיכול לילך למקום אחר”, ולפי”ז אם נשתמש בהרחקה דר”ת, לא נוכל להוציא נגדו צו עיכוב יציאה מן הארץ דאז הרי אינו יכול לילך למקום אחר”, עכ”ל.
ועל כן לאור כל האמור לעיל, אנן בדידן, ועל משמרתי אעמודה דאין להפעיל כיום את צווי ההגבלה כלשונם, אלא עפ”י ההגבלות שציינתי בספר שורת הדין ח”ה, עיי”ש.