יוסף גולדברג “בענין הרחקה דרבינו תם” שורת הדין 6 (2000) 480
“בענין הרחקה דר”ת” יוסף גולדברג
א. שיטת הריב”ש ושאר ראשונים שם דמניעת טובה הוי אונס.
ב. כנראה גירסת הריב”ש וחבריו בדברי ר”ת היא כגירסת המהרי”ק, ועל כן לדבריהם אף לשיטת ר”ת מניעת טובה הוי אונס כשהדבר לוחץ על המגרש, אך כשאינו לוחץ עליו כגון שיכול להשתמט מלחץ זה ע”י הליכה למקום אחר, אינו אונס.
ג. מדברי שו”ת צמח צדק ושו”ת בית אפרים משמע שהגדר היחיד לחלק בין אונס הפוסל את הגט לבין אונס שאינו פוסל את הגט הוא החילוק בין אונס גדול הלוחץ עליו במיוחד לדין אונס קטן שאצל רוב בני אדם אינו מהוה לחץ גדול, אך אין לחלק בין פעולת לחץ גופו של המגרש לבין פעולת מניעת טובה שאינה בגופו של המגרש ולעולם בכל המקרים הדבר היחיד הקובע את האונס הוא גודל הלחץ על המגרש.
ד. בכל מקרה כשבאים לעשות הרחקות כנגד המגרש יש לברר בתחילה האם אצל רוב בני האדם הרחקות אלו יוצרים לחץ גדול ובאופן זה הגט פסול.
והנה אף שהוכחנו מדברי הריב”ש דס”ל דאף במניעת טובה כגון במניעת עכוב נסיעה הוי אונס אם הדבר לוחץ עליו, אולם לכאורה נראה דשי’ ר”ת אינה כדבריהם שהרי ר”ת בספר הישר כתב להדיא דמניעת טובה אינה אונס.
ולכאורה אף בגירסת המהרי”ק הנ”ל בדברי ר”ת י”ל דס”ל דמניעת טובה אינה אונס ודוקא כשעושים את כל ההרחקות יחדיו הוי אונס משום דדמי לנדוי.
אך אי נימא הכי יש לתמוה איך השמיטו הריב”ש וחבריו את דברי ר”ת החולק עליהם ואיך לא הביאוהו ולא הביאו כל ראיה לדחות דבריו. ואף שי”ל שלא ראו את ספר הישר לר”ת אולם הרי המרדכי והג’ אשרי בכתובות הביאוהו ובודאי ראו את דבריו ועל כן יש לתמוה איך לא הביאו את דברי ר”ת החולק על דבריהם.
ועל כן נראה דגירסת הריב”ש וחבריו הנ”ל בדברי ר”ת היתה כגירסת מהרי”ק וס”ל בביאור גירסא זו דס”ל לר”ת דמניעת טובה הוי אונס כשהדבר לוחץ עליו במיוחד, ואין לומר דס”ל לר”ת עפ”י גירסת מהרי”ק דלא הוי אונס ורק בגוונא שעושים לו כל ההרחקות הוי אונס, משום דאי נימא דמניעת טובה לא נחשב לאונס ז”א שאין פעולה זו נחשבת לכפיה ואין כאן אדם הכופה עליו לתת גט א”כ מאי נ”מ אם עושים לו הרחקה אחת או כמה הרחקות הרי אף אם עושים לו כמה הרחקות אולם אין כאן אדם הכופה עליו כלל ומאי אכפת לן אם הוא נלחץ עי”ז ונותן את הגט עקב כך הרי הוי דומיא דאונסא דנפשיה דקיימ”ל דאינו אונס משום שאין כאן אדם הכופה אותו, ועל כן נראה דס”ל לריב”ש וחבריו דלגירסא זו ס”ל לר”ת דמניעת טובה הוי אונס במקרה ולוחצת עליו, ואף שר”ת עוסק שם דוקא כשעושים כל ההרחקות, אולם הרי ר”ת לא בא לומר שם את כל המקרים בהם מניעת טובה הוי כפיה אלא אדרבא בא לומר שמותר לעשות את כל ההרחקות כשיכול ללכת למקום אחר ורק מדיוקא בעלמא יש לדייק דבמקרה שאינו יכול ללכת למקום אחר הוו ההרחקות אונס אולם אין כל רמז שבהרחקה אחת הלוחצת על האדם שאינה אונס.
ונראה דסברת ר”ת עפ”י גירסת המהרי”ק היא שגדר ההבדל בין אונס בגט לבין מקרה שאין בו אונס אינו ההבדל בין פעולת לחץ בגופו של המגרש לבין פעולת מניעת טובה שאינה בגופו של המגרש אלא לעולם בין פעולה בגופו ובין פעולת גרמא כגון מניעת טובה, לעולם הוי אונס אם הפעולה או מניעת הטובה גורמת לו לחץ גדול, כלומר לשיטה זו של ר”ת הגדר היחיד הוא האם יש על המגרש לחץ גדול כאשר אצל רוב בני האדם לחץ זה מהווה גורם כדי לגרש דבכה”ג נחשב כאנוס אך במקרה ואין עליו לחץ גדול אינו נחשב לאנוס, ולפי”ז ס”ל לר”ת דכשעושים לו את כל ההרחקות אך יכול להשתמט מהם וללכת למקום אחר, בכה”ג אינו נחשב לחץ גדול אך אם אינו יכול להשתמט מהם הוי לחץ גדול והוי כאנוס, וכמו”כ אף הרחקה אחת אם גורמת ללחץ גדול נחשבת כאונס.
ונראה דסברא זו דר”ת דלעולם הוי אנוס אם נלחץ עי”ז, מקורה בקרא ובגמ’, ויש להקדים כי הנה איתא בשילהי גיטין דגט המעושה שלא כדין פסול. והנה אילו היה כתוב בקרא להדיא דגט מעושה פסול היה מקום לומר דדוקא כשכופין בידים בגופו של המגרש רק אז הוי גט פסול אך אם לא עושים מעשה בגופו אלא רק מונעים ממנו טובה היה מקום לחקור ולברר האם גם בכה”ג הוי כפיה או שמא בכה”ג לא הוי כפיה והגט כשר, אולם הרי ליכא קרא בהדיא על כפיה בידיים אלא דילפי’ דין זה ממתני’ ביבמות קי”ב ע”ב דהאיש אינו מוציא אלא לרצונו. ועי’ ברמב”ם בפ”א מגירושין ה”ב דילפי’ האי דינא מהא דכתיב בקרא והיה אם לא תמצא חן בעיניו – מלמד שאינו מגרש אלא ברצונו.
ומעתה לפי”ז מאחר דילפינן האי דינא מהא דבעינן שיגרש מרצונו א”כ כל היכא שמגרש שלא ברצונו לא הוי גט בין אם חוסר הרצון נובע מכפיה בגופו ובין אם חוסר הרצון נובע ממניעת טובה. ודוגמא לדין זה היא כשעושין לו ההרחקות דר”ת כשאינו יכול ללכת למקום אחר, אף דהוי מניעת טובה גרידא אולם בכ”ז המגרש נלחץ מאד עי”ז ואינו יכול לחיות כך והוי ממש כנדוי וא”כ היתכן לומר דבכה”ג הוי כמגרש ברצון הרי הוא נלחץ מאד ואין לו כל אפשרות להשתמט מלחץ זה אא”כ יתן גט וא”כ כשנותן את הגט ודאי דאינו נותן ברצון אלא אך ורק מחמת הלחץ הכבד, ועל כן בכה”ג אף שהלחץ הכבד נובע ממניעת טובה גרידא ואין כופין אותו בגופו, אולם ודאי דנחשב כאנוס כי אין כל מקור בחז”ל דדוקא בגט הבא ע”י כפיה אינו גט אלא עיקר מקור דין זה הוא שהגט צריך להנתן ברצון וכשאינו ניתן ברצון מכל סיבה שהיא אינו גט.
אמנם כשיכול ללכת למקום אחר או אף במקרה שאינו יכול ללכת למקום אחר אך אצל רוב בני האדם אינו נחשב ללחץ כלל, ודאי דבכה”ג הגט כשר ובטלה דעתו אצל כל אדם.
ודאתינא להכי נראה דהגירסא הנכונה בדברי ר”ת היא גירסת מהרי”ק הנ”ל ודלא כגירסא המובאת בספר הישר, דלפי הגירסא בספר הישר איך ניתן להכשיר את הגט אף כשאינו יכול ללכת למקום אחר הרי סו”ס הוא נלחץ מאד ואינו נותן את הגט ברצון ואין כל אפשרות לומר שנותן את הגט ברצונו, ועל כן נראה כגירסת המהרי”ק בדברי ר”ת וכהסברנו הנ”ל בדבריו דאף לדברי ר”ת אם נותן את הגט מתוך לחץ בין שהלחץ נובע מפעולה שעושים בגופו ובין שהלחץ נובע מגרמא בכ”ז הגט בטל, ואף אם הלחץ נובע מהרחקה אחת בלבד וכמשנת”ל.
ולפי”ז אתי שפיר מדוע הריב”ש וחבריו השמיטו את דברי ר”ת משום שלא נחלקו עליו כלל ושניהם אמרו דבר אחד דכל היכא דנותן את הגט מתוך לחץ כגון מחמת עכוב נסיעה או כל דבר שלוחץ עליו הגט בטל, אלא דר”ת חדית לן אף שיש לחץ גדול אם יכול להשתמט ממנו בקלות וללכת למקום אחר שוב אינו נחשב ללחץ, כמו”כ אם עשו הרחקה אחת שאינה גורמת ללחץ כבד אצל רוב בני אדם בכה”ג הגט כשר.
וראיתי בשו”ת צמח צדק (האחרון) אבהע”ז סי’ רס”ב סק”ג שהבין בדברי המהרי”ק בשם ר”ת כדברינו הנ”ל, עיי”ש בדבריו שהאריך בענין אונס ממון דהוי אונס והוסיף שם וז”ל:
“ומ”מ זהו דוקא באונס ממון רב אבל בממון מועט לא שייך לומר דחשוב אונס ותדע עוד מדהתיר ר”ת גבי טוענת מאיס עליו לעשות ההרחקה המבואר בתשו’ מהרי”ק שורש ק”ב הובאה ב”י סי’ קל”ד וכו’, והרי ר”ת ס”ל דאין כופין בטענת מאיס עלי ואם כופין תצא והבנים ממזרים ואעפ”כ התיר הרחקה הנ”ל, אלמא דזה אינו חשיב כפיה ובודאי דאונס ממון סך מועט לא עדיף מהרחקה הנ”ל, וזכר לדבר מ”ש במשנה וגמרא ספ”ז דב”מ לענין אונסין דשומר שכר זאב אחד אינו אונס שני זאבים אונס, הרי אע”ג דזאב אחד ג”כ הוא קצת אונס מ”מ אינו חשוב אונס שיהיה פטור עי”ז וכו’, ע”כ כמו”כ י”ל דאע”ג דאונס ממון חשיב אונס בגט ג”כ היינו ממון חשוב ולא ממון שאינו חשוב כ”כ אף שהוא קצת אונס אינו חשוב אונס כלל”.
הנה חזינן מדברי הצ”צ שהוכיח מהרחקות דר”ת דאונס מועט לא הוי אונס, ואי נימא דההסבר בר”ת אליבא דמהרי”ק הוא כמש”כ בריש דברינו דלעולם במניעת טובה לא הוי אונס ורק בכל ההרחקות היכא שא”י ללכת למק”א הוי אונס א”כ כשיכול ללכת למק”א הסיבה דהגט כשר הוא משום דהוי מניעת טובה גרידא ולא מחמת דהוי אונס מועט וליכא כלל ראיה לדברי הצ”צ מהרחקות דר”ת, אכן מאחר שהצ”צ הוכיח כדבריו מהרחקות דר”ת וכתב להדיא דהסיבה שהגט כשר שם משום דהוי אונס מועט הרי חזינן דס”ל דאין לחלק בין פעולה בגופו של המגרש בקום ועשה ובין פעולת גרמא בשוא”ת אלא החילוק היחיד הוא בין אונס גדול לאונס מועט וכל הסיבה בהרחקות שהכשיר ר”ת כשיכול ללכת למק”א הוא אך ורק מחמת דהוי אונס מועט ומאידך כשאינו יכול ללכת למק”א הוי אונס גדול.
העולה מכל דברי הצ”צ הנ”ל דמאחר דהגדר היחיד לחלק בין אונס שפוסל את הגט לבין אונס שאינו פוסל את הגט הוא החילוק בין אונס גדול לאונס קטן, א”כ לפי”ז אין כל חילוק בין פעולה בגופו לבין פעולה בגרמא אף שאינה ישירה בגופו אלא בכל גווני אף כשעושה פעולה ישירה בגופו יש לחלק בין אונס גדול לאונס קטן דאם מכהו מכה קטנה שרוב הציבור אינו נלחץ ממנה לא הוי אונס.
וכ”כ להדיא בשו”ת בית אפרים מהדו”ת אבהע”ז ח”א סי’ ע’, וז”ל שם:
“וכן הדבר באונס הגוף צריך אומד הדעת אם אונס כזה כדאי להכריחו לגרש, וכן מבואר מלישנא דתלוה וזבין וכו’ דהיינו יסורים גדולים שמעבירים האדם על דעתו, אבל אם הם יסורים קלים שדרך כל אדם לסבול יסורים כאלו ולא יעשה מעשה כזה לגרש, פשיטא שאין לנו לתלות שזה איסטניס הוא ואינו יכול לסבול כלל ובוחר יותר בגירושין שזה דבר שאין לו שחר לומר דמחמת ריצוי ויסורים קלים עשה זאת מה שאין דרך בני אדם לענות בו, אם לא שהוא מוכה ומעונה הרבה וכדאמרינן חובטין אותו וכו’ אז הוי גט מעושה משא”כ בהכאה קצת שדרך שיסבול ולא יעבור על דעתו פשיטא דלא חשיב אונס כלל.”
ועיי”ש בבית אפרים בריש דבריו שם שכתב כעי”ז גם לגבי אונס ממון דהדבר תלוי באומד דעת ביה”ד דאם רוצה להפסידו סכום שהוא עצום ממנו לפי יכולתו כשיעור שרוב בני אדם היו עושים כזאת שמחמת אונס כזה היה נזקק לגרש אז הוי גט מעושה לפי שאדם בהול על ממונו אבל אם הוא סך מועט שרוב בני האדם לא יגרשו בשביל הפסד מועט, פשיטא שאף אם יטען שהוא אנוס בטלה דעתו אצל כל אדם, עיי”ש.
ועיי”ש עוד בסי’ ע”א שכתב כע”ז להדיא לגבי הכאה דיש לחלק בין הכאה במקצת לבין הכאה גדולה, וז”ל:
“לא יעלה על הדעת שאם עשה לו הכאה קצת או תפס ממונו דבר וכל אדם חזו בו שהוא נותן גט מתוך השופי ולא גילה דעתו כלל שמחמת האונס הקל הזה הוא נותן, שנאמר שהוא גט מעושה, כי מי פתי יאמין לכל דבר אשר יאמר כי מחמת האונס הזה נתן הגט וכו’, אין דרכן של בני אדם בכך לעשות מעשה כזאת מחמת יראה זו לולי שרצונו להוציאה מאחר שהיא מואסת בו.”
הנה חזינן להדיא מדבריו דהגדר היחיד בגט מעושה הוא אונס גדול אך באונס קטן לעולם לא הוי גט מעושה אף כשמכהו בגופו, והכל תלוי בשיקול דעת של ביה”ד.
ומעתה לפי”ז דכל ההרחקות שאנו באים כיום לעשות כנגדו (כמפורט בחוק הנ”ל) בין אם באים לעשות את כל ההרחקות יחדיו ובין אם באים לעשות הרחקה אחת יש לברר בכל מקרה ומקרה האם אצל אדם זה הוא לחץ גדול והאם אצל רוב בני האדם גם הוי בכה”ג לחץ גדול, וכגון בהרחקה של עכוב נסיעה כנגדו יש לברר האם אדם זה מתפרנס בחו”ל או אולי צריך טיפול רפואי בחו”ל ומשום כך מאד נלחץ לצאת לחו”ל או שמא יש סיבה אחרת שרוב בני האדם היו נלחצים מאד כדי לצאת לחו”ל, וכן בהרחקה של שלילת רשיון נהיגה, יש צורך לברר אצל כל אדם האם צריך זאת לצורך פרנסה ובלי זה אינו יכול לחיות או שצריך זאת לצורך נחוץ אחר שרוב בני האדם היו נלחצים משלילת רשיון במצב זה, וכן בשאר הרחקות שעושים כנגדו יש לברר באופן זה. ולפי”ז מאחר שבכל הרחקה יש אפשרות שגורמת לאונס גדול ואז הוי גט מעושה ומאידך יש אפשרות שאינה גורמת לאונס גדול על כן ודאי שאין אפשרות בידי ביה”ד לעשות את ההרחקות או אף אחת מהן באופן סתמי, ורק אחר בירור יסודי של מצבו האישי לפרטי פרטים ניתן לעשות כן, אך כידוע אין כל אפשרות לביה”ד לברר אצל כל אדם הטוען שהוא לחוץ מאוד מהרחקה מסויימת האם יש אמת בדבריו או שמא הוא שייך לאותם אנשים שאינם נלחצים במקרה זה. כמו”כ סביר להניח שאם אדם זה נתן גט לאשתו עקב ההרחקות, בודאי הוא שייך לרוב האנשים הנלחצים מחמת הרחקה זו משום שמקרה נדיר הוא שאדם מגרש את אשתו עקב דבר פעוט שאינו גורם לחץ כלל.
העולה מדברינו הנ”ל דלשיטת הריב”ש וחבריו וכן לשי’ ר”ת עפ”י גירסת מהרי”ק אין אפשרות לעשות הרחקות הגורמות לחץ קשה על המגרש. ומעתה לפי”ז אם אין כל אפשרות לעשות את ההרחקות אלא במקרה שאינו נלחץ כלל, א”כ אין כל משמעות מעשית לחוק הנ”ל, שהרי במקרים שאינו נלחץ מהם ודאי שלא יתן גט ומאידך במקרים שנלחץ מאד מההרחקות, אף שיתן גט בעקבות ההרחקות, הגט פסול.