ת”ק 39611-12-15 (שלום ירושלים) זנזורי נ’ משטרת ישראל – מרחב דן (07/11/2016)
בית משפט לתביעות קטנות ירושלים
ת”ק 39611-12-15
בפני:
כב’ הרשם הבכיר אופיר יחזקאל
התובע:
איתי זנזורי
ע”י עו”ד מנשה יאדו
נגד
הנתבעת:
משטרת ישראל מרחב דן
ע”י הגב’ יעל רוזנקרונץ’, מתמחה
.
פסק דין
לאחר ששמעתי את הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל, אם כי לא בגין מלוא סכום התביעה.
נושא ההסדרה המשפטית של סוגיית העלייה להר הבית הוא נושא מורכב.
התביעה הנוכחית מתמקדת בהיבט צר של נושא זה בלבד (לאחר שהתובע הסכים למחיקת חלקים ממנה, בתנאים שפורטו בפרוטוקול).
טענת התובע היא כי היה על הנתבעת לכל הפחות לידע אותו בדבר ההחלטה שלפיה הוא מנוע מלעלות להר הבית, כל עוד לא יחתום על התחייבות לשמור על הכללים הנוהגים בהר הבית, ולהישמע להוראת השוטרים בעת הסיור בהר (התחייבות שסירב לחתום על גביה, ואשר הנתבעת ויתרה בהמשך על דרישתה כי יעשה כן).
לטענת התובע, משלא הודע לו מאומה, הוא הגיע להר הבית ביום 12/11/2015, דבר הכרוך בהכנות ובהתרגשות מצדו, ורק אז גילה כי הוא מלעלות להר הבית, כל עוד לא יחתום על ההתחייבות האמורה (התחייבות שאף אם היה מסכים לחתום עליה, היה הדבר דורש קביעת פגישה עם גורם רלוונטי במועד אחר).
בכתב התביעה דורש התובע פיצוי בגין ההפסד והתסכול שנגרמו לו כתוצאה ממניעתו לעלות להר הבית במועד האמור.
טענות הנתבעת התייחסו מנגד ברובן להיבטים של התביעה שאינם עומדים לדיון עוד.
אשר לשאלה מדוע לא יודע התובע מראש בדבר ההחלטה למנוע את עלייתו להר הבית, כל עוד לא יחתום על ההתחייבות האמורה, טענה הנתבעת כי פעלה בהתאם לנהלים שהיו בתוקף באותה העת, וכי הדרישה לחתום על התחייבות היא מידתית ופוגעת פחות מאמצעים אחרים, בין היתר הואיל ובידי אותו אדם שנדרש לחתום על התחייבות, לעשות כן, ובכך לסיים את המניעה. הנתבעת הוסיפה כי יש להניח כי התובע, נוכח מעורבותו הרבה בכל הכרוך בנושא העלייה להר הבית, היה מודע לכך שלא יוכל לעלות להר הבית מבלי לחתום על התחייבות, לאחר שעוכב בהר הבית באירוע קודם.
העד מטעם הנתבעת הוסיף, כי בעת העיכוב מודיעים למעוכב כי לא יוכל לעלות להר הבית מבלי שיסדיר תחילה את הנושא באמצעות יצירת קשר עם הגורמים הרלוונטיים במספר טלפון הנמסר לו.
מנגד, לדברי התובע דברים אלה לא נאמרו לו בעת העיכוב. כמו כן, לדבריו, הוא אומנם כבר עוכב בעבר, ולאחר מכן נמנעה גם בעבר עלייתו להר הבית, אך לאחר מכן הוסרה המניעה והתאפשר לו לעלות להר, מבלי לחתום על התחייבות כלשהי, כך שלא יכול היה לצפות מראש שזו תהיה דרישת המשטרה בעת הגעתו להר הבית באירוע מושא התביעה.
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, החלטתי, כאמור, כי דין התביעה להתקבל.
לטעמי, משמתקבלת החלטה בעניינו של אדם, כי הוא מנוע מלעלות להר הבית כל עוד לא יחתום על התחייבות כזאת או אחרת, יש ליידע את אותו אדם בדבר החלטה זו, וזאת גם בהנחה כי מדובר בהחלטה העומדת בדרישת הדין. זאת, בין היתר, על מנת לאפשר לו לכלכל את צעדיו, וככל שהוא מסרב לחתום על כתב התחייבות, לפעול בהתאם, לרבות תקיפת ההחלטה בדרכים החוקיות העומדות לרשותו, והימנעות מהגעת סרק למקום.
לא מצאתי דבר בטענות הנתבעת לעניין זה שיש בו כדי לסתור מסקנה זו. למעשה, אפשר כי גם הנתבעת סבורה כי יש למסור ל’מנוע’ את המידע האמור, שכן העד מטעמה ציין כי בעת העיכוב נמסר למעוכב מידע בדבר מניעותו.
במקרה הנוכחי, העיד התובע כי מידע מעין זה לא נמסר לו. מצאתי את עדותו לעניין זה מהימנה, והנתבעת מצדה לא הביאה עדות אחרת בעניין זה מטעם הגורם שעיכב את התובע (עדות העד מטעמה הייתה כללית ולא התייחסה למקרה הספציפי של התובע). מעבר לדרוש יצוין לעניין זה, כי בדו”ח הפעולה של עיכוב התובע, שצורף לכתב ההגנה, המפרט את נסיבות העיכוב, לא צוין כי המידע האמור נמסר לתובע.
נוכח האמור לעיל, אני מקבל את התביעה.
אשר לנזקים שנגרמו לתובע, הרי שאלה כללו את הטרחה הכרוכה בהגעה לחינם להר הבית במועד האמור, לאחר שבוצעו מבחינת התובע ההכנות הדרושות לכך, ואני מעריכם בסך של 1,500 ש”ח.
הנתבעת תשלם לתובע את הסכום האמור בצירוף הוצאות משפט בסך של 350 ש”ח בתוך 30 ימים.
ניתן להגיש בקשת רשות לערער על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בתוך 15 ימים.
ניתנה והודעה היום ו חשוון ה’תשע”ז (07/11/2016), במעמד הנוכחים.