ת”ק (שלום ירושלים) 64939-12-21 בוצ’קו-בוקובזה נ’ מדינת ישראל (14/09/2022)
בית משפט לתביעות קטנות ירושלים
ת”ק 64939-12-21
בפני
כבוד הרשם בכיר שי צרפתי
תובעת
סופי בוצ’קו-בוקובזה
נגד
נתבעת
מדינת ישראל – משטרת ישראל
פסק דין
בפני תביעה כספית על סך 5,000 ש”ח.
א. טענות התובעת
1. התובעת מציינת בסעיף 1 לתביעתה כי היא עולה מזה 4 שנים להר הבית.
2. ביום 29/11/2021 עלתה התובעת להר הבית (להלן: ה’הר‘) והביעה בעלייתה, בין השאר, מחאה על רצח אלי קיי ז”ל.
3. עם סיום העלייה ניגש לתובעת קצין משטרה ועיכב אותה למס’ דקות עם שלושה עולים נוספים שהיו בהר הבית.
4. בסיום העיכוב הודיע לתובעת סגן מפקד הר הבית כי בעלייתה הבאה תאלץ התובעת לקיים “שיחה” ביביל הכניסה להר.
5. התובעת תכננה לעלות להר ביום 02/12/2021 וערכה הכנות רבות לאור היותה אם יחידנית ל-6 ילדים ואף הודיעה שלא תוכל להגיע למשמרת במקום עבודתה.
6. לדבריה, ביום 01/12/2021 התקשר אדם בשם רועי לתובעת לאחר שביקש את מספר הטלפון שלה מילדיה. רועי ציין בפניה שהוא מהמשטרה והזכיר לה שעליה לעבור שימוע בטרם תגיע להר. לדבריה, אמרה לו שנאמר לה לקיים שיחה רק ביביל ביום הכניסה להר, התובעת ביקשה ממנו לבדוק העניין, אך הלה לא חזר אליה.
7. ביום 02/12/2021 הגיעה התובעת להר אך נציג המשטרה חסם דרכה בטענה שלא עברה שימוע.
8. התובעת טוענת שמעולם לא קיבלה זימון לשימוע כנדרש. התובעת עזבה את המקום והתקשרה למשטרת ישראל מעל 10 פעמים אך לשווא.
9. ביום 05/12/2021 הגיעה התובעת לכניסה ושוב סורבה מלהיכנס בשל כך שלא שוחחה עם נציגי המשטרה, וזאת חרף הסבריה.
10. ביום 07/12/2021 נשלח אליה מסרון ווטסאפ ממרחב דוד במשטרה לפיה היא מורחקת מהר הבית עד ליום 28/02/2022. החלטה זו נתקבלה ללא שימוע כדין וללא הנמקה.
11. התובעת טוענת כי הנתבעת גרמה לה להגיע פעמיים להר לשווא. התובעת מציינת בתביעתה את פסה”ד בתיק ת”ק 39611-12-15 זנזורי נ’ משטרת ישראל (07/11/2016). לטענתה, המשטרה אף נהגה בניגוד לנוהל שלה בכך שהתובעת לא זומנה לשימוע וזאת בניגוד לחוק ולפסיקה.
12. התובעת מציינת את פסה”ד בתיק בג”צ 4844/16 בוצ’קו-בוקובזה נ’ משטרת ישראל (06/12/2016), לפיו לטענתה נקבע שהמשטרה מונעת מאנשים לעלות להר וזאת בניגוד לנוהל.
13. התובעת מבקשת פיצוי בגין שני רכיבים :
רכיב א’- בסך 3,000 ש”ח בגין הגעה לשווא פעמיים להר ועוגמת נפש בשל כך.
רכיב ב’ – בסך 2,000 ש”ח בגין הרחקתה ללא שימוע כדין.
14. לטענתה, היא הוכיחה שאחרים קיבלו זימונים לשימוע בכתב בניגוד אליה והוכיחה שהתקשרה למשטרה מס’ רב של פעמים, אך לשווא.
15. התובעת הציגה מכתב של יועמ”ש מחוז י-ם במשטרה שכותרתו “נוהל הגבלת גישה להר הבית” מיום 28/03/2019 – ולפיו – בטרם מחליטים על הרחקת אדם מההר נערך לאדם שימוע בפני קצין משטרה. לפי הנוהל, במקרים בהם מידת הסיכון הנשקפת מאדם פחותה, מאפשרים ביקורים בהר, בתנאי שמתקיימת שיחת תדרוך של מ.ימ”ק או נציגו. הדרישה לתדרוך עובר לביקור בהר קיימת ביחס לכל מבקר במקום.
ב. טענות הנתבעת
16. דין התביעה להידחות על הסף בשל היעדר עילה הואיל ופעולות הנתבעת נעשו כדין. לחילופין, דין התביעה להידחות אף לגופה.
17. לטענת הנתבעת, התובעת משתייכת לארגון ‘בידינו למען הר הבית’ (להלן: ה’ארגון‘) שחבריו מפרים לא אחת את כללי הביקור בהר מתוך כוונה פוליטית ולשם פרובוקציה לשם הבערת השטח תוך הפרת הסדר הציבורי העלולה להביא לסכנה לשלום הציבור.
18. התובעת ידעה היטב כי כניסתה להר מותנית בקיום שיחה מול הגורמים הרלוונטיים ביחידה למקומות קדושים של משטרת ישראל (ימ”ק).
19. להר הבית מעמד ייחודי ורגישות רבה דתית, פוליטית ומדינית וטמונה סכנה בהתנהלות פרובוקטיבית של המבקרים על שלום ובטחון הציבור.
20. סעיף 3 לנוהל הגבלת הגישה להר שאושר ע”י היועמ”ש לממשלה מסדיר את ההתנהלות המשטרתית בנוגע להגבלת הגישה להר ואף למניעת גישה להר, וכל זאת באמצעות כללים מידתיים להגבלת הגישה בצו, וזאת בכפוף לשימוע, בו יתאפשר לאדם לשטוח טענותיו, שאף יירשמו בפני מפקד מחוז י-ם בטרם יקבל החלטה.
21. סמכות הגבלת הגישה להר אינה כפופה לקיום שימוע אם האדם מסרב לשימוע.
22. ביום 29/11/2021 עברה התובעת תדריך בה צויין האיסור להפר סדר ציבורי וליצור מחאות בשל הסיכון הממשי לחיי אדם. התובעת וחבריה לארגון עטו מעילים ולאחר מכן פשטו אותם ונותרו עם חולצות צהובות עם הכיתוב “בידינו” לשם ביצוע פרובוקציה, הניפו שלטים בדבר רצונם לסלק את “שכירי הוואקף מהר הבית” וכן את תמונת קיי המנוח. כמו כן התובעת הניפה מצת גדול תוך שירת השיר “באנו חושך לגרש”. כתוצאה מכך נוצרה הפרת סדר.
23. ביום 01/12/2021 יזמה המשטרה שיחה עם התובעת בה נמסר לה כי עליה להגיע לשימוע בטרם הרחקה. התובעת ציינה כי אין לה כוונה להגיע וכי לא תגיע בקרוב להר, ועל כן התאפשר לה לתאם מועד אחר לשימוע.
24. חרף זאת, הגיעה התובעת ביום 02/12/2021 מבלי שקיימה שיחה כנדרש וכך גם ביום 05/12/2021.
25. הואיל והתובעת נמנעה במכוון מתאום שיחת שימוע הוצא לה ביום 06/12/2021 צו מניעת גישה להר החל מיום 29/12/2021 ועד ליום 28/02/2022.
ג. דיון והכרעה
בהתייחס לרכיב א’ לתביעה- אני דוחה את התביעה ברכיב זה ולהלן נימוקיי:
26. ביהמ”ש העליון קבע בבג”צ 8871/17 פואה נ’ מפקד מחוז ירושלים – משטרת ישראל (14/12/2017): “אכן, נקודת המוצא העקרונית הינה כי לכל יהודי זכות לעלות להר הבית ולהתפלל שם, כחלק מחופש הפולחן הדתי ומחופש הביטוי. עם זאת, זכויות אלה אינן מוחלטות וניתן להגביל את מימושן תוך התחשבות באינטרס הציבורי (ראו: דברי השופט ריבלין בבג”צ 3641/03 ‘נאמני הר הבית’ נ’ שר לביטחון פנים (28/04/2003), פיסקה 3). נוכח מרכזיותו וחשיבותו הרבה של הר הבית גם לבני דתות אחרות, הסכנה הנובעת מהתלקחות האלימות שם אינה בגדר סכנה מקומית בלבד והיא עלולה להוביל להתלקחות שאופייה יסכן את הביטחון גם מחוץ לגבולות המדינה והאזור. לכך יש להוסיף כי למתרחש בהר הבית השפעה על שיקולים מדיניים ועל יחסי החוץ של המדינה. בהתחשב בכל אלה, מהווה הר-הבית מקום בעל רגישות ייחודית ויוצאת-דופן, ולפיכך השמירה על הסדר הציבורי בו מחייבת זהירות מרבית.”
לשם שמירת הסדר הציבורי וכדי לאפשר ליהודים לעלות להר הבית נקבע, כי אין חוסר סבירות בעמדה העקרונית של משטרת ישראל (ככל שהיא נסמכת, בין היתר, על בחינה עדכנית של המצב), לפיה אין לאפשר למבקרים להיכנס להר הבית ולהתפלל בו בכל עת שיחפצו בכך, מחמת חשש, ברמה הנדרשת, לפגיעה בסדר הציבורי, או בשלום הציבור (ראו לדוגמה: בג”צ 3641/03 ‘נאמני הר הבית’ נ’ שר לביטחון פנים (28/04/2003); בג”צ 9673/05 ‘נאמני הר הבית’ נ’ מפקד מחוז ירושלים – משטרת ישראל (16/10/2005); בג”צ 4776/06 סלומון נ’ מפקד מחוז ירושלים – משטרת ישראל (28/12/2006); בג”צ 537/81 שטנגר נ’ ממשלת ישראל, פ”ד לה(4) (1981) 673; בג”צ 67/93 ‘כך’ נ’ השר לענייני דתות, פ”ד מז(2) (1993) 1). סמכות זו למנוע כניסת מבקרים ומתפללים מכל הדתות להר הבית נתונה למשטרה בהתקיים סכנה קרובה לוודאית לפגיעה קשה בביטחון הציבור, והיא נובעת מתפקידה המובהק של המשטרה “בקיום הסדר הציבורי ובטחון הנפש והרכוש” (סעיף 3 לפקודת המשטרה).”
27. תמונת התובעת וחבריה בארגון, אותה הציגה הנתבעת בפני ביהמ”ש, לפיה התובעת מחזיקה במצית גדולה בהחלט יוצרת את הרושם שהתובעת מעוניינת לבצע פרובוקציה. יצויין שהמצית הונפה לגובה ובהתרסה.
28. כמו כן אני מקבל את טענת הנתבעת, לפיה התובעת וחבריה לארגון עטו מעילים ולאחר מכן פשטו אותם ונותרו עם חולצות צהובות עם הכיתוב “בידינו” לשם ביצוע פרובוקציה, הניפו שלטים בדבר רצונם לסלק את “שכירי הוואקף מהר הבית”. כמו כן התובעת הניפה מצת גדול תוך שירת השיר “באנו חושך לגרש”, וכתוצאה מכך נוצרה הפרת סדר, שסיכנה את שלום הציבור.
29. יתר על כן, התובעת ציינה בסעיף 1 לתביעה כי היא עולה להר מזה 4 שנים, כך שאין ספק שהייתה מודעת היטב לכך שעליה לעבור תדריך או שיחה עם נציג משטרת ישראל, בטרם יתאפשר לה לעלות להר. כפועל יוצא אין ספק שהתובעת עברה תדריכים/שיחות בעבר וידעה למי עליה לפנות במשטרת ישראל כדי לעמוד בתנאי זה על מנת שתוכל לעלות להר. היה על התובעת להתייצב בפני הגורם המשטרתי על מנת לעבור תדריך בטרם הגיעה להר ביום 2/12/2021 וביום 05/12/2021, ולא להסתפק בניסיונות לשיחה טלפונית, ומשלא עשתה כן- אין לה להלין אלא על עצמה.
אשר לרכיב ב’ לתביעה – אני מקבל את התביעה ברכיב זה, ולהלן אנמק:
30. הרחקת אדם ממקום לפרק זמן מסוים, ובענייננו לפרק זמן של שלושה חודשים אינו עניין של מה בכך ועל כן מחייבת זימון לשימוע כדין ובכתב. הרחקת אדם מהווה פגיעה בחופש התנועה שלו, ועל כן על הנתבעת היה להקפיד הקפדה יתרה בעניין זה.
31. לפי דו”ח הפעולה – נספח 2 לכתב ההגנה, התובעת לא זומנה לשימוע בטרם הרחקתה למשך שלושה חודשים אלא אחרים ששמותיהם הושחרו בדו”ח, והם אלה שזומנו לשימוע.
32. התובעת, לפי הדו”ח (נספח 2 לכתב ההגנה), קיבלה הודעה כי עלייתה להר מותנית בשיחת הבהרה. הא ותו לא. אמנם בדו”ח הפעולה – נספח 3 לכתב ההגנה, צויין שכל ארבעת חברי הארגון זומנו לשימוע, כולל התובעת, אולם טענה זו לא מתיישבת הן עם האמור בנספח 2 לכתב ההגנה והן עם העובדה שהתובעת לא קיבלה הודעה בכתב לשימוע בניגוד לשני חבריה.
33. התובעת אף הגישה לתיק ביהמ”ש זימון לשימוע שנשלח בכתב לאחד מחברי הארגון, וזאת בניגוד אליה- שלא קיבלה כל זימון בכתב לשימוע. הנתבעת לא הציגה כל מסמך לפיו התובעת קיבלה זימון לשימוע בכתב, בטרם יוחלט האם להרחיקה, אם לאו.
34. יתר על כן, בסעיף 3 לנספח 5 לכתב ההגנה צויין כי התובעת אמרה לרועי בודנרו ממשטרת ישראל כי נאמר לה ביום האירוע שהיא צריכה לעבור שיחה. דברים אלה מתיישבים עם האמור בנספח 2 לכתב ההגנה.
35. יודגש, בבג”צ 8871/17 פואה נ’ מפקד מחוז ירושלים – משטרת ישראל (14/12/2017), עמד ביהמ”ש העליון על חשיבותה של זכות השימוע:
“אכן, מתן זכות הטיעון, היינו חובת השימוע, היא יסוד מוסד במשפט המינהלי בישראל. הזכות אינה תלויה בקיומה של הוראת חוק, אלא היפוכו של דבר, על מנת לשלול את זכות הטיעון דרושה הוראת חוק ספציפית, ברורה ומפורשת (בג”צ 531/79 סיעת הליכוד בעיריית פתח-תקווה נ’ מועצת עיריית פתח-תקווה, פ”ד לד(2) (1980) 566; עע”מ 1038/08 מדינת ישראל נ’ געאביץ (11/08/2009)). היא יכולה ללבוש צורות שונות. יש שהשימוע מתבצע בכתב ויש שהוא מתבצע בעל פה. כאשר השמיעה היא בעל פה יש שהיא נעשית בצוותא חדא ובנוכחות כל הנוגעים בדבר, ויש שהיא נעשית בשלבים, כאשר כל צד בתורו משמיע את טענותיו (בג”צ 161/84 חברת ווינדמיל הוטל בע”מ נ’ שר הפנים, פ”ד מב(1) (1988) 793). יש לאפשר את השימוע בנוכחות עורך דין, אך אין חובה שהשימוע יתקיים בנוכחות עורך דין והעדר עורך דין בשימוע אינו פוסל את ההליך.”
36. יוצא אפוא שישנה חשיבות רבה ביותר לזכות הטיעון של אדם במסגרת הליך שימוע שנערך לו, בטרם קבלת החלטה להרחיקו ממקום לפרק זמן מסוים.
37. במקרה דנן, התובעת כלל לא זומנה לשימוע שהנו תנאי בסיסי בטרם התקבלה ההחלטה להרחיקה.
38. לאור זאת שהתובעת לא זומנה לשימוע כדין בטרם הוחלט להרחיקה, אני מקבל את רכיב ב’ לתביעתה.
ד. סוף דבר
הנתבעת תשלם לתובעת סך של 2,000 והחזר הוצאות אגרה בסך 50 ש”ח.
הסכומים לעיל ישולמו בתוך 30 יום מיום פסק הדין שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.
ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום ממועד קבלת פסק הדין.
39. ניתן היום, יח אלול ה’תשפ”ב (14/09/2022), בהעדר הצדדים.