ת”ק (שלום ירושלים) 56071-11-15 פואה נ’ מדינת ישראל (02/08/2016)

ת”ק (שלום ירושלים) 56071-11-15 פואה נ’ מדינת ישראל (02/08/2016)

 

בית משפט לתביעות קטנות בירושלים

ת”ק 56071-11-15

בפני:

כבוד השופטת סיגל אלבו

 

התובע:

משה פואה

נגד

הנתבעת:

מדינת ישראל

 

פסק דין

 

עניינה של תביעה זו הוא בטענות התובע כי הנתבעת הפרה את חובתה לשמור על ביטחונו וביטחון ילדיו במהלך ביקורם בהר הבית.

 

א. טענות התובע

1. ביום 26/08/2015 נכנס התובע להר הבית יחד עם שני ילדיו, בני שלוש וחמש שנים. כאשר נכנסו התובע וילדיו להר הבית הקיפו אותם כ-10 עד 15 שוטרים, על מנת לשמור עליהם. ליד מסגד אלאקצא, התקבצו סביב התובע וילידיו עשרות נשים מוסלמיות רעולות פנים וצעקו לעברם “אללה אכבר”.

2. במהלך הסיור היו מספר פעמים שהנשים המוסלמיות הרימו ידיים לעבר התובע וילדיו כאיום, ואף הגיעו למרחק של מטרים ספורים מהם.

3. התובע פנה למפקדם של השוטרים, שלמה טובול (להלן: “טובול“), וביקש ממנו להרחיק את הנשים המוסלמיות. בתגובה, אמר טובול, כי הוא זה אשר נותן את הפקודות, וכי על התובע להיות בשקט ולא להגיב לצעקות.

4. בהמשך דרש התובע מטובול להרחיק ממנו ומילדיו את אחת הנשים המוסלמיות שאיימה וצעקה על ילדיו באופן חריג במיוחד. טובול השיב כי על התובע להגיש תלונה נגדה. התובע ביקש מטובול לברר את מספר זהותה של אותה אישה, אך טובול סרב.

5. התובע מציין, כי זו הפעם הראשונה בה ילדיו עולים להר הבית, והרושם שהתקבל אצלם ממקום קדוש זה היה איום ונורא. מאז, ובכל פעם ששמו של הר הבית נזכר, מדברים ילדי התובע על המוסלמיות רעולות הפנים שצעקו לעברן.

6. התובע טוען כי האחריות לשמירת הסדר הציבורי בהר הבית מוטלת על משטרת ישראל ועל וטובול, אשר ליווה את התובע וילדיו משך שהותם בהר הבית וכן מוטלת על המשטרה חובה למנוע פגיעה ברגשותיו הדתיים. לטענת התובע, טובול פעל שלא כדין כאשר לא עשה דבר על מנת להרחיק את המוסלמיות רעולות הפנים שצעקו לעברו ולעבר לילדיו, וכל שעשה הוא לדאוג שלא ייגרם להם נזק גופני, תוך התעלמות מנזקים נפשיים ורוחניים. לטענת התובע, היה על טובול לתת פקודה לשוטרים הרבים שהיו במקום, המורה להרחיק את הנשים המוסלמיות מילדיו. כמו כן, היה על טובול לדרוש מהנשים המוסלמיות תעודות זהות ולמסור את פרטיהן לתובע על מנת שיוכל להגיש נגדן תלונה במשטרה.

7. התובע דורש פיצוי בסכום של 20,000 ש”ח בגין הנזקים הנפשיים והרוחניים שנגרמו לילדיו.

8. התובע מציין כי הגיש תלונה כנגד טובול במחלקה לתלונות שוטרים, וכי טרם קיבל תגובה לתלונתו.

 

ב. טענות הנתבעת

9. הנתבעת טוענת כי המתיחות השוררת בהר הבית לאחרונה הוחרפה בעקבות אירועים שהחלו ביום 25/07/2015 עקב צום ט באב ה’תשע”ה. ביום זה התמקמו בהר הבית עשרות צעירים במטרה למנוע ביקור יהודים ביום שלמחרת. ביום 26/07/2015 פרצו כוחות משטרה להר הבית, בעקבות יידוי אבנים לעבר שוטרים, הדפו את המתפרעים לתוך המסגדים ורק אז תאפשרו ביקורים במקום.

10. ביום 26/08/2015 המתיחות בהר הבית היתה בשיאה, שכן באותו יום מנעה המשטרה כניסת מוסלמים הנמנים עם התאגדות בשם מוראביטון ומוראביטאת, הממומנת על ידי התנועה האסלאמית, ופועלת במקום במטרה להפריע לביקורים של יהודיים בהר הבית. האנשים שכניסתם נמנעה התעמתו עם המשטרה בסמטאות שמסביב למתחם ההר, והעימותים התרחבו לאזורים נוספים.

11. ביקורו של התובע בהר הבית יחד עם ילדיו ומבקרים נוספים לווה על ידי שוטרי משטרת ישראל, על מנת לאפשר למבקרים לסייר בהר בבטחה.

12. כפי שניתן לראות בסרטון אליו הפנה התובע, קבוצת המבקרים הופרדה על ידי נשות מוראביטאת, אשר קראו קריאות “תכביר” אל עבר הקבוצה. משיקולים מבצעיים, ולאור הידיעה כי נשים אלה מסתובבות רעולות פנים וללא תעודות זהות, הוחלט שלא לבצע עיכובים ומעצרים של אותן נשים, כל עוד אינן מבצעות תקיפה פיזית כלפי המבקרים. זאת, בין היתר, על מנת למנוע התלקחות והתפתחות אירוע בשטח הר הבית, כאשר מצויים במקום מבקרים יהודיים. עם זאת, זהותן של הנשים מוכרת למשטרה, והן עוכבו עם יציאתן משטח הר הבית.

13. השוטרים, אשר ליוו את הקבוצה, דאגו לשמור על מרחק סביר בין הקבוצה לבין הנשים המוסלמיות בכדי למנוע התקשרות פיזית בין הצדדים, ושמרו על חברי הקבוצה לאורך כל הביקור עד לסיומו וליציאת הקבוצה משטח הר הבית.

14. סעיף 3 לפקודת המשטרה [נוסח חדש], ה’תשל”א-1971, קובע כי המשטרה היא זו המופקדת על קיום הסדר הציבורי ובטחון הנפש והרכוש. מתוקף תפקידה, המשטרה משקיעה משאבים רבים על מנת לשמור על הסדר הציבורי ועל שלום הציבור בהר הבית ובסביבותיו.

15. כחלק ממלחמתה של המשטרה בתופעת המוראביטון והמוראביטת, הכריז ביום 08/09/2015 שר הביטחון על הארגונים כהתאגדות לא מותרת. כמו כן, עשרות פעילים הורחקו מהר הבית באמצעות צווי ממ”ז, בהתאם לסעיף 4א לפקודת המשטרה.

16. בשל הנפיצות והרגישות בהר הבית, מקבלים המבקרים בו ליווי מלא למען שמירה על ביטחונם ושלמות גופם, וכך היה בביקורו של התובע במקרה זה. מהסרטון שהציג התובע ניתן להיווכח כי השוטרים דאגו משך כל ביקורו של התובע להתחשב ברצונותיו, ועשו מאמצים לאפשר את הביקור באופן המיטבי בנסיבות הקיימות. כך, המשטרה אישרה לתובע להעלות את ילדיו מעל לחומה, כאשר התובע ביקש להראות לילדיו קורות מסוימות, והשוטרים פינו את המפריעים ויצרו חיץ סביבו וסביב ילדיו, על מנת לאפשר להם לראות את הקורות בבטחה. מצפייה בסרטון לא ניתן לראות כי הקבוצה הרגישה פחד או חוסר ביטחון במהלך הסיור.

17. התובע אשר ביקר בהר הבית בעבר, הכיר את המציאות המורכבת השוררת בו, ובכל זאת בחר להביא עמו את ילדיו הקטינים ולחשוף אותם למורכבות זו, ועל כן אינו זכאי לפיצוי בגין הנזק הנפשי שכביכול אירע לידיו. התובע אף לא הוכיח נזקים אלה.

18. עוד טוענת הנתבעת, כי התובע הגיש לאחרונה שתי תביעות נוספות נגד משטרת ישראל בגין אירועים בהר הבית, כאשר האחרונה הינה בגין נזקים נפשיים שנגרמו לבנו עקב ביקור בהר הבית, באירוע שאירע מספר חודשים לאחר האירוע נשוא התביעה. הדבר מעיד כי התובע לא ראה את ביקורו הראשון של בנו בהר הבית כחוויה קשה העלולה לגרום לו נזק כלשהו.

19. עוד טוענת הנתבעת, כי עומדת לה הגנת סעיף 3 לפקודת הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), ה’תשי”ב-1952. במקרה זה פעלו השוטרים כנדרש ובתום לב, במטרה למנוע התלקחות מסוכנת במקום נפיץ כהר הבית, ועל כן אין לחייב את המדינה בנזיקין.

 

ג. דיון והכרעה

20. אין מחלוקת בדבר חובתה של משטרת ישראל לשמור על הסדר הציבורי וביטחון הנפש והרכוש, כקבוע בסעיף 3 לפקודת המשטרה [נוסח חדש], התשל”א-1971.

21. השאלה האם במקרה זה הפרה המשטרה את חובתה לשמור על ביטחון התובע וילידיו בביקורם בהר הבית.

22. התובע העיד כי כאשר ביקר ביום 26/08/2015 עם ילדיו הקטינים בהר הבית התקבצו סביב התובע וילדיו עשרות נשים מוסלמיות רעולות פנים וצעקו לעברם “אללה אכבר”, כי מספר פעמים במהלך הסיור ניסו אותן נשים המוסלמיות לפגוע בתובע ובילדיו פיזית, אך השוטרים הקיפו אותם ומנעו פגיעה פיזית.

23. בהמשך, כאשר ביקש התובע להעלות את ילדיו על החומה, אפשרו לו השוטרים לעשות כן, אך אז עמדו תחת החומה נשים מוסלמיות רעולות פנים, ולא היה שוטר שהפריד בין התובע ולידיו לבין אותן נשים מוסלמיות.

24. עוד העיד התובע, כי במהלך הסיור ביקש ממפקד הר הבית כי ירחיק את הנשים המוסלמיות על מנת שלא ייפגעו רגשות ילדיו, אך המפקד הפנה אותו להגיש תלונה במשטרה. התובע אמר למפקד כי אין לו את פרטיהן של אותן נשים, ודרש מהמפקד לבקש מהנשים להציג בפניו תעודות זהות, אך הוא סרב.

25. לטענת התובע, כל שדאגה המשטרה הוא לשמור על ביטחונם הפיזי של ושל ילדיו והתעלמה מהפגיעה ברגשותיו וברגשות ילדיו, והתרשלה בתפקידה משלא דאגה להרחיק את הנשים המוסלמיות ממנו ומילדיו ולא מסרה לו את פרטיהן.

26. מנגד טוענת הנתבעת, כי לנוכח המתיחות הרבה ששררה בהר הבית באותו היום, הוחלט שלא לבצע עיכובים ומעצרים של אותן נשים מוסלמיות, כל עוד אינן מבצעות תקיפה פיזית כלפי המבקרים, על מנת למנוע התלקחות והתפתחות אירוע בשטח הר הבית, כאשר מצויים במקום מבקרים יהודיים. כן טוענת הנתבעת, כי השוטרים, אשר ליוו את הקבוצה, דאגו לשמור על מרחק סביר בין הקבוצה לבין הנשים המוסלמיות בכדי למנוע התקשרות פיזית בין הצדדים, ושמרו על חברי הקבוצה לאורך כל הביקור עד לסיומו וליציאת הקבוצה משטח הר הבית.

27. מר רועי בן-יעקב, סגן מפקד יחידת הר הבית, הבהיר בעדותו כי במועד התרחשות האירוע ביום 26/08/2015, טרם הוצאה התנועה האיסלאמית אליה השתייכו אותן נשים מוסלמיות מחוץ לחוק, ועל כן סמכויות המשטרה היו מוגבלות. כך, המשטרה פעלה על פי הנחיות שקיבלה מדרגים גבוהים, ולא היה בסמכותה לאסור את כניסתן של אותן נשים להר הבית. כך גם לא היה ניתן להשתיק את הנשים המוסלמיות, שכן מדובר היה בחציית קו אדום, שהיה גורם יותר נזק מתועלת במקום כה נפיץ ורגיש. למעשה זה היו יכולות להיות השלכות מרחיקות לכת, שכן הדבר היה עלול לגרום להתלקחות ולמהומות שהיו עשויות להגיע עד לשפיכות דמים.

28. כן העיד מר רועי בן-יעקב, כי הנשים המוסלמיות אינן מסתובבות עם תעודות זהות וכי מכל מקום השוטרים אינם רשאים למסור את פרטיהן לאנשים פרטיים.

29. לאחר שצפיתי בסרטון שהציג התובע ושקלתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי אין מקום לומר כי המשטרה הפרה את חובתה להגן על ביטחונם של התובע, ילדיו ויתר המבקרים שהיו בסיור בהר הבית, וכי התרשלה בביצוע חובתה.

30. מהסרטון עולה, כי אנשי המשטרה שליוו את המבקרים באותו יום שמרו על כך שלא יהיה מגע פיזי בין המבקרים לקבוצת הנשים המוסלמיות, וכי כמעט לאורך כל הסיור, דאגו השוטרים לשמור על מרחק מינימאלי סביר בין המבקרים לנשים המוסלמיות.

31. אכן, השוטרים לא הורו לנשים המוסלמיות לחדול מקריאותיהן, ואף לא הרחיקו אותן מרחק גדול יותר מהמבקרים, כפי שדרש התובע, אך אין לומר כי בכך פעלו השוטרים שלא כדין והפרו את חובתם להגן על בטחון התובע וילדיו.

32. כפי שהבהירה הנתבעת, הר הבית הוא מקום נפיץ ורגיש, בהיותו מקום קדוש למוסלמים וליהודים כאחד, ועל המשטרה מטלת חובה לשמור זהירות מרבית בפעולותיה, על מנת למנוע התלקחות בין מוסלמים ליהודים. אין מחלוקת כי ביום ביקורו של התובע בהר הבית, שרר מתח רב במקום.

33. כפי שהבהיר מר רועי בן-יעקב בעדותו, שלא נסתרה, באותו מועד לא היתה סמכות לשוטרים לאסור כניסת נשים מוסלמיות להר הבית, שכן הארגון אליו השתייכו אותן נשים מוסלמיות טרם הוצא מחוץ לחוק. הוצאת אותו ארגון מחוץ לחוק נעשתה רק ביום 08/09/2015.

34. העובדה שהשוטרים לא השתיקו את הנשים המוסלמיות, אשר קראו קריאות “אללה אכבר” לעבר המבקרים היהודיים אינה מובילה למסקנה כי השוטרים פעלו ברשלנות והפרו את חובתם לשמור על ביטחון התובע וילדיו. מר רועי בן-יעקב הבהיר, כי אילו היו משותקות הנשים המוסלמיות, הדבר היה גורם למהומה גדולה יותר ולהתלקחות, כאשר הנזק היה יכול להעלות על התועלת שבכך. בנסיבות אלה, אין לומר ששיקול הדעת שהופעל על ידי השוטרים, אשר לא מנעו מהנשים לקרוא קריאות “תכביר” לעבר המבקרים במקום, ובכלל זה לעבר התובע וילדיו, היה בלתי סביר, וכי פעלו ברשלנות.

35. השוטרים פעלו בהתאם להנחיות והפעילו שיקול דעת סביר כאשר החליטו כיצד יש לשמור בצורה המיטבית בנסיבות העניין על ביטחון המבקרים, ובד בבד לא למנוע התלקחות אלימה בין יהודים למוסלמים.

36. זאת ועוד, אין ספק שהתובע היה מודע למציאות המורכבת השוררת בהר הבית נוכח המתיחות הגבוהה בין יהודים למוסלמים, שכן התובע הודה כי אין זו הפעם הראשונה בה הוא מבקר בהר הבית. בנסיבות אלה, היה על התובע, אשר במודע לקח עמו לביקור את ילדיו בני החמש והשלוש שנים, להביא בחשבון כי ילדיו עלולים להיחשף לקריאות שונות מצד מוסלמים, שיהפכו את הביקור לבלתי נעים עבורם, והיה עליו לשקול האם יש מקום לחשוף ילדים בגילאים כה קטנים למראות וחוויות מסוג זה. התובע באופן מודע בחר לחשוף את ילדיו לכך, ואין הוא יכול לבוא בטרוניה כי נגרמו לילדיו נזקים נפשיים או רוחניים בשל החוויה שחוו בביקורם בהר הבית.

37. לפיכך, אני קובעת כי המשטרה לא הפרה את חובתה לשמור על ביטחונם הפיזי והנפשי של ילדיו בעת הביקור בהר הבית, וכי הפעילה מערכת שיקולים ואיזונים ראויה על מנת מחד לשמור על ביטחון המבקרים בצורה הטובה ביותר האפשרית, ובד בבד לא למנוע מהומות והתלקחות אלימה בהר הבית, שהוא מקום נפיץ ורגיש.

38. כך גם לא היתה מוטלת חובה על השוטרים בנסיבות העניין לדרוש מהנשים המוסלמיות, בהיותן בהר הבית, להציג תעודות זהות, שכן כפי שהבהיר מר רועי בן-יעקב, עיכובן ומעצרן של הנשים המוסלמיות נעשה לאחר צאתן מהר הבית, וזאת על מנת למנוע מהומות והתלקחות.

39. זאת ועוד, התובע לא הוכיח את הנזקים הנפשיים הנטענים. כך, לא צורפו חוות דעת רפואיות בדבר אותם נזקים נפשיים שנגרמו לילדיו, ולא הוכח כי ילדיו של התובע נזקקים לטיפול פסיכיאטרי בעקבות האירוע, כפי שטען התובע. גם מטעם זה דין התביעה להידחות.

40. לפיכך, אני דוחה את התביעה. התובע יישא בהוצאות הנתבעת בסכום של 700 ש”ח.

 

פסק הדין ניתן לערעור ברשות בלבד. בקשת רשות ערעור ניתן להגיש לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום.

 

ניתן היום, כז תמוז ה’תשע”ו, 02 אוגוסט 2016, בהעדר הצדדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *