ת”ק (שלום ירושלים) 5081-08-15 יאיר-מרדכי קהתי ואח’ נ’ משטרת מחוז ירושלים (18/10/2016)

ת”ק (שלום ירושלים) 5081-08-15 קהתי נ’ משטרת מחוז ירושלים (18/10/2016)

 

בית משפט לתביעות קטנות בירושלים

ת”ק 5081-08-15

 

בפני:

כבוד הרשם הבכיר בנימין בן-סימון

 

תובעים:

1.יאיר-מרדכי קהתי

2.נועם פדרמן

3.דוב-ירחמיאל מורל

4.אליהו מן-ההר

נגד

נתבעת:

משטרת מחוז ירושלים

 

פסק דין

 

בפני תביעה נזיקין שעילתה כליאת שווא, כאב, סבל וטרדה שנגרמו, על פי הנטען, לתובעים, בעטיו של מעצר וכליאת שווא, שבוצע על ידי משטרת ירושלים ביום 30/10/2014.

 

א. רקע כללי

1. בתאריך 29/10/2014 נעשה ניסיון להתנקש בחייו של פעיל הר הבית מר יהודה גליק. נוכח ניסיון התנקשות זה, החליטה משטרת ישראל, למחרת ביום 30/10/2014, לסגור את הר הבית למבקרים, יהודים ומוסלמים כאחד.

2. בבוקר יום ה-30/10/2014 הגיעה לרחבת הכותל קבוצה גדולה של מוחים וביניהם התובעים. קבוצה זו ביקשה למחות נגד ההחלטה לסגור את הר הבית וכן לעלות להר הבית. המשטרה הבהירה לחברי הקבוצה שהר הבית סגור למבקרים ואפשרה לחברי הקבוצה לקיים את המחאה באזור רחבת הכותל.

3. לקראת הצהריים, חלק מהתובעים פרצו את השער המוביל לעמדת הבידוק בכניסה לשער המוגרבים במטרה להיכנס להר הבית ללא אישור. מי מהם פתח את השער של גשר המוגרבים ואפשר בכך לחברי הקבוצה להיכנס ולעלות במעלה המוגרבים לכיוון הר הבית. תובע מס’ 2 (להלן: “מר פדרמן” או “תובע מס’ 2“) התנגד לבקשת השוטרים לצאת מהמקום ולפיכך הוצא משטח הגשר לכיוון אזור רחבת הכותל ונעצר. כוחות השיטור במקום חסמו את העלייה לכיוון הר הבית והחלו לדחוף את חברי הקבוצה מחוץ לשער. תובע מס’ 3 נכנס לשטח גשר המוגרבים בעקבות תובע מס’ 2 והתנגד לבקשות השוטרים לצאת מהמקום, תובע מס’ 3 התנגד לעיכוב ולפיכך נעצר. תובע מס’ 4 טיפס על גדר ההפרדה, שבעמדת הבידוק הנמצאת בכניסה לשער המוגרבים ובעקבות כך נעצר. תובע מס’ 1 נעצר על רקע כוונה לעלות להר הבית.

4. התובעים נעצרו על ידי המשטרה, בגין התנהגות העלולה להפר את שלום הציבור ובנוסף לכך, תובעים מס’ 2 ו- מס’ 3 נעצרו גם בגין הפרעה לשוטר במילוי תפקידו. התובעים הובאו לתחנת משטרת מעלה אליהו ולאחר מכן לתחנת דוד ולבסוף הועברו לבית המעצר במגרש הרוסים. התובעים נחקרו במשטרה והוחלט על השארתם במעצר עד להבאתם בפני שופט שידון בתנאי שחרורם.

5. התובעים הובאו לערכאות שונות אשר דנו במעצרם. מבין ההחלטות שניתנו, התובעים סבורים כי יש לייחס חשיבות רבה להחלטת כב’ השופט א’ נחלון. ביום 31/10/2014, התקיים דיון בבית משפט השלום בפני כב’ השופט נחלון בעניין תנאי השחרור של התובעים (מ”י 53320-10-14) ובית המשפט קבע לעניין המעצר “בנוגע למשיבים האחרים, קיים חשד סביר ברמות שונות לעבירות שיוחסו להם. אשר לעילת המעצר, אני סבור כי קיימת עילת מעצר כנטען, גם אם ברמה שאינה גבוהה, כעולה מעמדת המבקשת עצמה לפיה היא הייתה מוכנה להסתפק בשחרור בתנאים מקילים יותר” (עמ’ 7 ש’ 23-27).

6. כב’ השופט נחלון החליט לשחרר את התובע מס’ 1 ללא תנאים ואת תובעים מס’ 2-4 “בתנאי שיתייצבו לכל חקירה או הליך משפטי שאליו יידרשו להתייצב, וכן בתנאי שיקיימו כל הוראה של שוטר הניתנת בעניין כניסה להר הבית או איסור עליה כפי שהתחייבו” (עמ’ 8 ש’ 6-8). נוסף על כך, קבע בית המשפט, כי כל תובע יפקיד 500 ש”ח ויחתום על ערבות עצמית וערבות צד שלישי על סך של 2,500 ש”ח.

7. עוד קבע בית המשפט, כי “נוכח התוצאה, לא ראיתי צורך להכריע בשאלת התנהלות המבקשת והמשיבים לעניין השחרור בתנאים על ידי הקצין הממונה” (עמ’ 8 ש’ 11-12).

8. תובעים מס’ 2-4 הגישו ערר על החלטת בית משפט השלום, לבית המשפט המחוזי (עמ”י 13409-11-14). כב’ השופט כרמי מוסק דחה את הערר, תוך התייחסות לעילת המעצר וקבע “חומר החקירה אכן מעלה חשד סביר שהעוררים ביצעו את העבירות המיוחסות להם, היינו התנהגות העלולה לפגוע בשלום הציבור והפרעה לשוטר במילוי תפקידו” (עמ’ 2 ש’ 16-17).

 

ב. טענות התובעים

1. התובעים טוענים, כי נכלאו לשווא, שכן מראש הנתבעת סברה שיש לשחרר את התובעים וכל סיבת החזקתם במעצר נועדה להביאם בפני שופט, אשר ישחררם בתנאים. דבר זה יכול היה להיעשות על פי ההסדר שהציע מר פדרמן לקצין הממונה גיא אברהמי בתום חקירה והמתנה ארוכה, שלאחריה החליט הקצין לעצור את התובעים ל- 24 שעות ולהביאם למחרת לבית משפט לשחרור בתנאים.

2. התובעים מציינים, שהסדרים, של שחרור בהסכמה בתנאים מגבילים, עד לדיון גופו, נערכו בעבר בהקשר של הר הבית ובהקשר להרחקות ממקומות אחרים. כן טוענים התובעים, כי תנאי החזקתם במשך שעות ארוכות, כשהם אזוקים בידיהם וברגליהם כשהם ישובים על כסאות, אינה עולה בקנה אחד עם חוק היסוד: כבוד האדם וחירותו.

3. התובעים מוסיפים וטוענים בהקשר זה, כי החזקתם בתנאים הללו גרמה להם סבל וכאב. התובעים עברו מסכת ייסורים, אשר כללה איזוק ממושך, אי מתן אוכל ושתייה ואי מתן אפשרות להתפלל באופן סביר.

4. התובעים טוענים כי דרך החזקתם, כמו גם עצם מעצרם לצורך שחרורם בתנאים, מהווה הטרדה. התובעים הגיעו למגרש הרוסים רק בשעה 03:00 בלילה לערך, הליך קליטתם והכנסתם לתא המעצר ארך זמן רב, התובעים כמעט ולא הספיקו לישון וכבר הם הועלו לרכב הסעת עצורים והובאו לבית המשפט לדיון בעניינים. דיון שהתקיים רק בשעה 11:00 בבוקר לערך.

5. התובעים מוסיפים וטוענים, שהחלטת בית המשפט, לפיה אין לאסור על התובעים כניסה להר הבית, תומכת בנכונות טענות התובעים בדבר כליאת שווא והטרדה, שכן כל מטרת שהותם במעצר נועדה כדי לשחררם בתנאים, כולל הרחקתם, ובית המשפט סבר, שאין הדבר מוצדק להגביל את תנועתם.

6. התובעים טוענים, שהחלטת בית המשפט, לפיה אין חשד סביר, שתובע מס’ 1 ביצע את המיוחס לו ולו ברמה המצדיקה להטיל עליו תנאים, רק מחזקת את הטענה, בדבר קלות היד בה נקטה המשטרה בהחלטתה לעצור אותו והדבר מהווה הוכחה לכליאתו לשווא.

 

ג. טענות הנתבעת

1. הנתבעת מציינת, שקצין החקירות, המוסמך לשחרור עצורים בתנאים של ערובה והרחקה מקסימאלית ל- 15 יום, בהתאם לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה ומעצרים) סעיף 42(ב)(3), הציע לתובעים שחרור, תוך הרחקה מהר הבית ל-15 יום והפקדת ערבון, אך התובעים סרבו להצעה זאת. לפיכך, הוחלט להשאירם במעצר ולהביאם בפני שופט שידון בתנאי מעצרם.

2. הנתבעת טוענת, שלא נפל כל פגם בפעולתה, או של מי מטעמה. כל השוטרים המעורבים ביצעו את תפקידם ללא כל דופי, בסמכות ועל פי דין, בהתאם לשיקול דעת מקצועי כנדרש לשם מניעת מהומות בהר הבית. הנתבעת מוסיפה וטוענת, שלאור קביעות בתי המשפט השלום והמחוזי, שתוארו לעיל, היה בסיס למעצרם של התובעים ומעצרם היה כדין.

3. לתובעים הוצע שחרור מיידי, בתמורה להסכמתם להרחקה מהר הבית למשך 15 יום. זוהי הרחקה מקסימאלית, אותה רשאי להציע קצין משטרה והתובעים סירבו להצעה.

4. התובעים נכנסו בכוח ובניגוד להוראות למעלה המוביל להר הבית וזו הסיבה היחידה בגינה נעצרו. לו התובעים היו ממשיכים להפגין ברחבת הכותל המערבי, מבלי לנסות ולעורר פרובוקציות, כל האירוע לא היה מתרחש. לפיכך אל לתובעים להלין אלא על עצמם.

5. לחילופין, הנתבעת טוענת, כי יש לדחות את התביעה בשל תחולת סעיף 3 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), ה’תשי”ב-1952 הקובע:

“אין המדינה אחראית בנזיקים על מעשה שנעשה בתחום הרשאה חוקית, מתוך אמונה סבירה ובתום לב בקיומה של הרשאה חוקית; אולם אחראית היא על רשלנות שבמעשה”.

6. הנתבעת טוענת, כי במקרה דנא חל החריג של אחריות המדינה בנזיקין, שכן השוטרים פעלו על מנת למנוע הפרות סדר וכדי לשמור על שלום הציבור. המעצרים בוצעו כדין, בסמכות ובתחום הרשאה חוקית. כמו כן, התובעים לא הוכיחו שהייתה חריגה כלשהי בתנאי מעצרם, לפיכך אין לחייב את המדינה בנזיקין בשל פעולות המשטרה בהליך זה.

 

ד. דיון והכרעה

1. ביום 04/07/2016 התקיים לפני דיון בו נשמעו עדויות הצדדים המעורבים בתיק. במהלך הדיון עצמו התובעים בחרו להתמקד, בעיקר בעצם ההחלטה לעצרם, לאחר שהוצע להם שחרור מיידי ע”י הקצין הממונה, המותנה בהרחקה של 15 יום מהר הבית.

2. המחלוקת הקיימת בין הצדדים התמקדה בנוגע לנסיבות התקיימות המעצר. כאשר לטענת התובעים, הם נכלאו לשווא לפיכך, עותרים התובעים לחייב את המדינה במתן פיצוי כספי בגין התרשלותה. לעומת זאת, לגרסת הנתבעת, מעשי התובעים היוו עבירה פלילית. לפיכך, החלטת המעצר, והתקיימות המעצר לאחר מכן, בוצעו כדין, בסמכות, ובתחום ההרשאה החוקית. כאשר בכל מקרה, לטענת הנתבעת, עומדת לה הגנה על מעשיה בהתאם לחוק.

 

ה. תשתית נורמטיבית

1. לפי סעיף 3 לפקודת המשטרה [נוסח חדש], ה’תשל”א-1971, המשטרה היא הארגון המופקד על “קיום הסדר הציבורי ובטחון הנפש והרכוש”. מתוקף תפקידה, המשטרה משקיעה משאבים רבים, בכדי לשמור על הסדר הציבורי ועל שלום הציבור בהר הבית ובכניסה אליו לאורך כל ימות השנה. כך עשתה המשטרה גם במקרה דנן, בסגירת הר הבית למבקרים באותו יום, בכדי למנוע התלקחות מסוכנת לאור אירועי אותם ימים.

2. לצורך הפעלת תפקידים אלה, נתונות למשטרה סמכויות נרחבות. ככל רשויות המדינה, כך גם משטרת ישראל כפופה לחוקי היסוד וחובתה להגן על זכויות היסוד של הפרט המעוגנות בהם. זאת, במיוחד נוכח אופי סמכויותיה של המשטרה והיקפן – אשר שימוש לא נאות בהן טומן בחובו פוטנציאל לפגיעה חריפה בזכויות חוקתיות מוגנות של הפרט – כבוד, חירות ופרטיות.

3. סעיף 27 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), ה’תשנ”ו-1996 (להלן: “חוק המעצרים“), עוסק בשיקול דעת שניתן לקצין המשטרה הממונה (להלן: “הקצין הממונה“) בבואו להחליט אם לשחרר אדם שנעצר ללא צו מעצר. כך קובע הסעיף :

“27.

(א) נעצר אדם ללא צו מעצר, והובא לתחנת המשטרה, יברר הקצין הממונה אם התקיים אחד התנאים שבסעיף 23.

(ב) מצא הקצין הממונה שלא התקיים אחד התנאים האמורים בסעיף 23 ישחרר את העצור על-אתר, אלא אם כן קיימת עילת מעצר לפי סעיף 13.

(ג) מצא הקצין הממונה שקיימת עילת מעצר לפי סעיף 13 רשאי הוא, לאחר שהסביר לחשוד את שיקוליו, לעצור אותו או לשחררו בערובה.

(ד)בא אדם לתחנת המשטרה או הובא אליה כשאינו עצור, ומצא הקצין הממונה שקיימת עילת מעצר לפי סעיף 13, רשאי הוא, לאחר שהסביר לחשוד את שיקוליו, לעצור אותו או להטיל עליו ערובה.

(ה) עצור שיש יסוד סביר להניח שהוא נמלט ממשמורת חוקית, ייעצר ללא אפשרות של שחרור בערובה.”

4. סעיף 13 לחוק המעצרים קובע כדלקמן:

“13.

(א) שופט לא יצווה על מעצרו של אדם, אלא אם כן שוכנע כי קיים חשד סביר שהאדם עבר עבירה, שאיננה חטא, ומתקיימת אחת מעילות אלה:

(1) קיים יסוד סביר לחשש ששחרור החשוד או אי-מעצרו יביא לשיבוש הליכי חקירה או משפט, להתחמקות מחקירה מהליכי שפיטה או מריצוי עונש מאסר, או יביא להעלמת רכוש, להשפעה על עדים או לפגיעה בראיות בדרך אחרת;

(2) קיים יסוד סביר לחשש שהחשוד יסכן את בטחונו של אדם, את בטחון הציבור או את בטחון המדינה;

(3) בית המשפט שוכנע, מנימוקים מיוחדים שיירשמו, שיש צורך לנקוט הליכי חקירה שלא ניתן לקיימם אלא כשהחשוד נתון במעצר; בית המשפט לא יצווה על מעצר לפי עילה זו לתקופה העולה על 5 ימים; שוכנע בית המשפט שלא ניתן לקיים את הליך החקירה בתוך התקופה האמורה, רשאי הוא לצוות על מעצר לתקופה ארוכה יותר או להאריכו ובלבד שסך כל התקופות לא יעלו על 15 ימים.

(ב) שופט לא יצווה על מעצר לפי סעיף קטן (א), אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של קביעת ערובה ותנאי ערובה, שפגיעתם בחירותו של החשוד פחותה.”

5. סעיף 42(ב)(3) לחוק המעצרים שכותרתו “קביעת ערובה בידי הקצין הממונה” קובע, שקצין יכול לקבוע איסור כניסה לאזור או למקום בארץ כתנאי לערובה וזו לשונו:

“(ב) שחרור בערובה יהיה על תנאי שהחשוד יתייצב לחקירה או למשפט בכל מועד שיידרש, ושלא ישבש הליכי חקירה ומשפט; הקצין הממונה רשאי, בהסכמת החשוד, להתנות את השחרור בערובה בתנאים הבאים:

(3) איסור כניסה לאזור, לישוב או למקום בארץ, שיקבע, לתקופה שלא תעלה על 15 ימים.”

6. סעיף 43(1)(2) לחוק המעצרים שכותרתו “ערר על החלטת הקצין הממונה” קובע, שמי ששוחרר בערובה יכול לערור על גובה הערובה ועל תנאי השחרור שנקבעו, וזו לשונו:

“מי ששוחרר בערובה על ידי הקצין הממונה רשאי לערור בפני בית משפט שלום –

(1) על גובה הערובה או על סבירות תנאיה, תוך 14 ימים מיום החלטת הקצין הממונה.

(2) על תנאי השחרור בערובה שנקבעו, אם נשתנו הנסיבות ויש בהן כדי להשפיע על קביעת תנאי השחרור.”

7. בדברי ההסבר באשר לשיקוליו של הקצין הממונה באם לשחרר או שלא לשחרר עצור, אומר המלומד יעקב קדמי, כי הקצין הממונה יכול להחליט על מעצרו של חשוד שלא שחרר אותו שחרור מלא כאמור בסעיף 27(ב), או על שחרורו בערובה (יעקב קדמי סדר דין פלילי (2008) (להלן: “קדמי“) 128.

8. לעניין זה אומר י’ קדמי את הדברים הבאים כדלקמן:

“ככלל, ראוי שקצין ממונה יורה על שחרורו של חשוד בערובה במשטרה. שחרורו של החשוד בערובה בבית המשפט – הכרוך מטבע הדברים בכליאתו של החשוד – ראוי שיהיה בבחינת יוצא מן הכלל ושמור לנסיבות מיוחדות לאמור; לנסיבות שבהן תנאי השחרור שרשאי להציב הקצין הממונה אינם עונים על הצרכים ואין מנוס מפנייה לבית המשפט, שסמכותו בהקשר זה רחבה יותר, או במקום שהעצור לא הסכים לתנאים שהוצעו על ידי הקצין הממונה” (קדמי, עמ’ 128).

9. לפי קדמי (שם, 130), נאמר כי אם “החליט הקצין הממונה לשחרר עצור או להטיל ערובה, יקבע את סוג הערובה ואת גובהה לפי השיקולים המפורטים בסעיף 46”. וכן נאמר במסגרת קדמי (שם, עמ’ 132) כי:

“בהסכמת החשוד – ואם לא הסכים – יובא העניין בפני שופט. רשאי הקצין הממונה להתנות את השחרור, גם באחד או יותר מן התנאים הנלווים הבאים:

3) הטלת איסור כניסה לאזור לישוב או למקום בארץ …”

10. וכן נאמר ע”י קדמי, כי אם החליט הקצין הממונה לשחרר את החשוד בערובה ונתקיים אחד מאלה: לא הסכים החשוד להטלת הערובה, לגובהה או לתנאים הנלווים שבה, או סבר הקצין הממונה כי יש לשחרר את החשוד בערובה בתנאים שאינם בתחום סמכותו, או לא הומצאה הערובה שקבע הקצין הממונה במועדה – ייעצר החשוד ויובא בפני שופט בהקדם האפשרי ולא יאוחר מ-24 שעות (שם, עמ’ 133).

11. הנה כי כן, כאשר מובא לתחנת המשטרה חשוד שנעצר בשטח על ידי שוטר, בלא צו, מתוקף סמכותו לפי סעיף 23 לחוק המעצרים, על הקצין הממונה לקיים בירור מחודש בשאלה אם קיימת עילת מעצר לפי סעיף 13 לחוק. בעניין זה, העילות אותן בוחן הקצין הממונה, הן העילות המפורטות בסעיף 13 לחוק, שהן העילות השיפוטיות שבגינן רשאי בית המשפט להורות על מעצרו של אדם לפני הגשת כתב אישום ולא העילות המיידיות למעצר המפורטות בסעיף 23(א) לחוק והמתייחסות למעצר בשטח. בנוסף, על הקצין הממונה, בניגוד לשוטר העוצר אדם בשטח, לבחון כמצוות סעיף 13(ב) לחוק, “אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של קביעת ערובה ותנאי ערובה, שפגיעתם בחירותו של החשוד פחותה” (ע”א (מחוזי ירושלים) 5001/10 בן-גביר נ’ אפרתי (25/10/2012), להלן: “בן-גביר“).

12. שיקול הדעת שמפעיל הקצין הממונה, מחייב אותו לפעול בזהירות יתר, ולהפעילו רק לאחר ששוכנע כי השימוש בסמכות זו עד להבאת החשוד בפני שופט, הכרחי, וכי את מטרות מעצר המפורטות בחוק אין להשיג בדרך אחרת. אותן מטרות הן הבטחת החקירה וההתייצבות למשפט, מניעת הפרעה לחקירה, מניעת שיבוש ראיות והבטחת שלום הזולת והציבור. אם אין חשש לפגיעה באלה מצד החשוד, אין למעצר תכלית ממשית (ראו: משה שלגי, צבי כהן סדר הדין הפלילי (2000) 130).

13. יש לקחת בחשבון, בנוסף, את העיקרון הקבוע בסעיף 1(ב) לחוק המעצרים, לפיו מעצר ועיכוב יהיו בדרך שתבטיח שמירה מרבית על כבוד האדם ועל זכויותיו. פירושו של עקרון זה הוא כפול: חובה אקטיבית להעניק לעצור את הזכויות הנתונות לו בחוק, וחובה פסיבית להימנע מפגיעה שאינה הכרחית בזכויותיו של העצור. את החובה האחרונה נהוג בשם עקרון ‘הפגיעה המינימלית’. על פי אותו עקרון, שבא לידי ביטוי בסעיף 13(ב) לחוק המעצרים, אין לצוות על מעצרו של אדם, מקום בו ניתן להסתפק בחלופת מעצר (ע”א (מחוזי ירושלים) 5001/10 בן-גביר נ’ אפרתי (25/10/2012)).

14. בענייננו, הקצין הממונה הציע לתובעים, לאחר החקירה, להשתחרר בתנאים באופן מיידי בכפוף לערובה ולתנאים מגבילים, לפיהם התובעים לא יורשו להתקרב להר הבית במשך 15 יום. טענה זו, לא רק שלא הוכחשה, אלא אף אושרה על ידי תובע מס’ 2, שכך אמר בדבריו לפרוטוקול:

“ש. תאשר לי כי הסיבה בגינה סרבת להצעה של גיא אברהמי להרחקה של 15 יום היא מטעמים אידיאולוגיים וזאת בתמורה לשחרור מיידי.

ת. אכן, אם הייתי מסכים הייתי יכול להגיש ערר על ההרחקה רק ביום ראשון, כל נושא ההרחקה היה כלפיי בלי שאסכים”. (עמ’ 3 לפרוט’ ש’ 13-16).

על מנת לנתח את התנהגותו של הקצין הממונה, בראש ובראשונה אביא את עדותו של הקצין ונימוקיו כפי שנטענו בעדותו לפני.

 

ו. שיקול דעתו של הקצין הממונה

1) כאמור, שיקול הדעת של הקצין הממונה צריך להיבחן בהתייחס לנסיבות המיוחדות של האירוע שבגינו נעצרו התובעים.

2) הקצין הממונה הסביר את הרקע להחלטתו:

“התובעים נעצרו בסמוך להר הבית בגין עבירה פלילית, הובלו למחלק החקירות נחקרו, טרם הוגש כתב אישום, התיק עדיין בהליך, בכוונת התביעות להגיש כתב אישום, ראיות יש, התיק נשאר להשלמה, התנהגות העלולה להפר שלום הציבור, הכשלת שוטר סעיפים 275 ,216א, 216ג לחוק העונשין.”

3. הקצין הממונה הסביר לבית המשפט, כי הצעתו לתובעים להשתחרר בתנאי של הרחקה מהר הבית היא סמכות הקבועה בחוק וכי הוא ניסה להגיע להסכמה עם התובעים. וכך אמר:

“הסתיימה החקירה של כולם, 5 חשודים. בסופה של חקירה נגשתי אליהם והצעתי להם להיות מורחקים להתרחק מהר הבית ל 15 יום וכמובן בערביות נוספות, זה הסמכות שלי כקצין משטרה על פי סדר הדין הפלילי, ואז מותר לי לעשות דבר כזה. באתי אליהם, הצעתי להם, ניסיתי לשכנע אותם לקבל את הדברים”.

4. הקצין הממונה אף הסביר, כי מטרתו הייתה להרחיק את התובעים מהר הבית: “המטרה שלי הייתה להרחיק אותם מהר הבית, גם אני לא רציתי להכניס אותם למעצר. מותר לי להרחיקם עד 15 יום. ככה סבר גם מפקד המרחק וזו הייתה הצעתי.” וכאשר נשאל באשר לטענה המרכזית של מר פדרמן ולפיה אותה ההצעה להרחיק את התובעים ל- 15 יום, אומרת בהכרח שהוא לא סבור שהתובעים ראויים להישאר במעצר השיב:

” סדר הדין הפלילי אומר שבר[ג]ע שחשוד לא מסכים לדברים בחוק על ידי קצין, ישנה סמכות לעצור את החשוד ולהביאו בפני שופט בתוך 24 שעות.

5. הקצין הממונה הסביר שהחלטתו עברה את הביקורת של בתי המשפט שדנו במעצרם של התובעים וכך אמר:

“יתרה מכך, ב”כ של החשודים הגיש עוד באותו ערב ערר על ההחלטה של לבית משפט נכבד זה וקבע שהמעצר חוקי, שהכוונה להכניס אותם לבית המעצר, שאין שום פסול בפעולה זאת, שהם לא רצו לקבל את הצעתי, אחד מהמשיבים קיבל את הצעתי חתם על ההצעה ושוחרר. המשיבים סרבו להצעה שלי, ממניעים אידיאולוגיים.”

6. וכן אמר הקצין הממונה:

“ב”כ הודיע לי שהוא מתכוון להגיש ערר לבית משפט השלום  המתנו להחלטה של בית משפט השלום.בית המשפט לא ראה טעם לקיים דיון באותו יום. ניסיתי לשכנע אותם לקבל את ההסכמה ולא הסכימו לכך, הוגש ערר על החלטת השלום. בית משפט המחוזי החליט שלא נפל פגם.”

7. לדברי הקצין הממונה, סמכויותיו קבועות בחוק ולפי האמור בחוק הוא פעל:

“הסמכות שלי כקצין משטרה על פי סדר הדין הפלילי, ואז מותר לי לעשות דבר כזה. באתי אליהם, הצעתי להם, ניסיתי לשכנע אותם לקבל את הדברים. המטרה שלי הייתה להרחיק אותם מהר הבית. גם אני לא רציתי להכניס אותם למעצר, מותר לי להרחיקם עד 15 יום ככה סבר גם מפקד המרחק וזו הייתה הצעתי.”

8. הקצין הממונה דיבר דברים ברורים ולפיהם פעל בהתאם לסמכויותיו בחוק. אני סבור שהסברו של הקצין הממונה משכנע וכי הוא הוכיח שפעל פי הסמכות המוקנה לו בחוק.

לפי הסבריו של המלומד קדמי, כאמור לעיל, עולה כי אם החליט הקצין הממונה לשחרר את החשוד בערובה ונתקיים אחד מאלה: לא הסכים החשוד להטלת הערובה, לגובהה או לתנאים הנלווים שבה, ייעצר החשוד ויובא בפני שופט בהקדם האפשרי ולא יאוחר מ-24 שעות. בענייננו, כך ארע: הקצין הממונה הציע לשחרר את התובעים בין השאר עם תנאי של הרחקה והם סירבו לכך. משסירבו התובעים, הם הובאו בפני שופט כבר באותו לילה ולמחרת בבוקר, דהיינו לפני שחלפו 24 השעות הקבועות בחוק. אני סבור שמקום שנהג הקצין הממונה לפי החוק ללא חריגה, אין מקום להלין עליו כלל וכלל. ואולם, מעל לצורך, אמשיך לדון בפרמטרים השונים לבחינת התנהגותו של הקצין הממונה.

 

ז. האם הייתה עילה חוקית למעצר

1. אחד מהפרמטרים לבחון את התנהלותו של הקצין הממונה היא, האם במקרה דנן התקיימה עילת מעצר לפי סעיף 13 לחוק. כאמור בעניין זה, העילות אותן בוחן הקצין הממונה, הן העילות המפורטות בסעיף 13 לחוק, שהן העילות השיפוטיות שבגינן רשאי בית המשפט להורות על מעצרו של אדם לפני הגשת כתב אישום.

2. במענה לשאלה זו אשיב, בראש ובראשונה, כי אין מחלוקת שהתובעים נעצרו בגין חשד להתנהגות פסולה במקום ציבורי, לפי סעיף 216. (א)(4) לחוק העונשין, תשל”ז-1977 ותובעים מס’ 2-3 נעצרו גם בגין חשד להפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק העונשין, תשל”ז-1977 (להלן: “חוק העונשין”).

3. סעיף 216(א)(4) לחוק העונשין שכותרתו “התנהגות פסולה במקום ציבורי”, קובע מהי התנהגות פסולה במקום ציבורי, שדינה מאסר ששה חדשים, ולפיו:

“מתנהג במקום ציבורי באופן העלול להביא להפרת השלום”.

סעיף 275 לחוק העונשין שכותרתו “הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו”, קובע מהו המעשה המהווה הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, ולפיו:

“העושה מעשה בכוונה להפריע לשוטר כשהוא ממלא תפקידו כחוק או להכשילו בכך, או להפריע לאדם אחר או להכשילו מלעזור לשוטר, דינו מאסר עד שלוש שנים ולא פחות משבועיים ימים”.

4. בענייננו תובעים מס’ 1-3 הוגדרו כחשודים בהפרת הסדר הציבורי ותובעים מס’ 2-3 הוגדרו כחשודים גם בהפרעה לשוטר במילוי תפקידו. הדו”חות לא הוכחשו על ידי התובעים (מסומן כנספח א’ לסיכומי הנתבעת). הנה כי כן, מהמסתבר לנו עולה, כי מעשי התובעים היוו עבירה פלילית, שהקימה עילת מעצר.

5. על פי האמור בכתב ההגנה – ולא הוכחש – עולה, בסביבות השעה 12:30, נעצר תובע מס’ 1 באזור רחבת הכותל. חלק מחברי הקבוצה פרצו את השער המוביל לעמדת הבידוק בכניסה לשער המוגרבים במטרה להיכנס להר הבית ללא אישור. תובע מס’ 2 פתח את השער של גשר המוגרבים ואפשר בכך לחברי הקבוצה להיכנס ולעלות במעלה המוגרבים לכיוון הר הבית. תובע מס’ 2 התנגד לבקשת השוטרים לצאת מהמקום ולפיכך הוצא באמצעות שימוש בכוח סביר, משטח הגשר לכיוון אזור רחבת הכותל ונעצר. כוחות השיטור במקום חסמו את העלייה לכיוון הר הבית והחלו לדחוף את חברי הקבוצה מחוץ לשער. תובע מס’ 3 נכנס לשטח גשר המוגרבים בעקבות תובע מס’ 2 והתנגד לבקשות השוטרים לצאת מהמקום, תובע מס’ 3 התנגד לעיכוב ולפיכך נעצר. תובע מס’ 4 טיפס על גדר ההפרדה, שבעמדת הבידוק הנמצאת בכניסה לשער המוגרבים ובעקבות כך נעצר.

6. התובעים נעצרו על ידי המשטרה, בגין התנהגות העלולה להפר את שלום הציבור ובנוסף לכך, תובעים מס’ 2 ומס’ 3 נעצרו גם בגין הפרעה לשוטר במילוי תפקידו.

7. לפי טענות ההגנה שלא הוכחשו, התובעים לא שיתפו פעולה בחקירתם. תובע מס’ 1 בחר בזכות השתיקה אך ציין כי “עצרתם אותי רק בגלל שרציתם שערבים לא יתעצבנו ויתפרעו”. תובע מס’ 2 הכחיש את כל המיוחס לו וציין כי “כל הטענות נגדי נובעות מהתנכלות אישית כלפיי ולא ביצעתי כל עבירה, מדובר בחקירה מגמתית ופוליטית וזהו”. תובע מס’ 3 בחר בזכות השתיקה אך ציין כי “אתם עצרתם אותי אך ורק בשביל להרגיע את הערבים ולכן אני לא הולך לשתף פעולה בחקירה”. תובע מס’ 4 בחר בזכות השתיקה.

8. הרקע לאירוע כולו, הוסבר ע”י קצין המשטרה ירון ביטון. לטענתו, “יום אחרי ההתנקשות ביהודה גליק, קיימנו הערכת מצב במרחב דוד, היה מידע שיש כוונה של פעלי ימין לעלות להר הבית על מנת לגרום פרובוקציה שם משעה 7:15 נערכנו אנחנו פותחים ב 7:30 את הר הבית למבקרים, בסביבות שעה 12:00 הגיעו פעילי ימין הוסבר להם שהעלייה לא מאושרת, עליה להר הבית היא במטרה להפר את הסדר, לגרום לחיכוכים, כל המתפללים המוסלמים לאחר תפילת אחה”צ דבר זה מוביל להתפרעויות הר הבית, פיגועים, אנחנו חובים [צ”ל חווים] את זה במהלך השנים, הייתי בתפקיד זה שנתיים וחצי.”

9. הנה כי כן, לפי הקצין האחראי במקום, מטרת התובעים הייתה לעלות להר הבית על מנת ליצור פרובוקציה. טענה זו לא הוכחשה ע”י התובעים. בעניינו של זה האחרון נאמר כי “אני ועדיאל רוזנפלד ישבנו בתחילת גשר המוגרבים לפתע הבחנו בנער הנ”ל צמצמנו אליו ושאלתי אותו מה הוא עושה פה ואיך הוא נכנס הנער הגיב שהוא רוצה לעלות להר הבית הודעתי לו שהוא עצור זאת סיבת העבירה הנ”ל”. אכן, אני סבור שהייתה עילת מעצר כנגד התובע 1 ואינני רואה מקום לאבחן את מקרהו משאר התובעים.

10. מהאמור לעיל ומכל המקובץ, עולה כי הייתה עילת מעצר כנגד כל התובעים. מסקנה זו נתמכת ברובה, גם בהחלטות השיפוטיות בעניין המעצר, כפי שיתחוור להלן.

 

ח. החלטות בתי המשפט שדנו בעניין מעצרם של התובעים

1. עניינם של התובעים הובא לפני מספר ערכאות משפטיות בזמן שבו היו עצורים. הן התובעים והן הנתבעים, מציינים החלטות אלה כבסיס לצדקת טענותיהם. בעניין זה, לא מן המותר לציין שהחלטות הערכאות המשפטיות בעניין התובעים לא מחייבים בית משפט זה במסגרת תביעת נזיקין זו כמעשה בית דין.

2. אמירה זו לעיל נובעת מהכלל לפיו רק פסק דין חלוט פלילי יכול לשמש כראיה במשפט אזרחי. החלטה בעניין מעצר שהיא החלטה בעלת אופי זמני היא איננה פסק דין חלוט. יצויין בעניין האמור הכלל המשפטי לפיו “קביעותיו העובדתיות של שופט במשפט פלילי המבוססות על דברי העדים שראה ושמע, הן בכל משפט אחר בגדר עדות שמיעה, ומסקנות השופט בעניין העדויות הן עדות סברה, שאיננה ניתנת להוכחה על ידי הגשת פסק הדין בלבד; הכל, כמובן, בכפיפות להסדר המשפטי המיוחד שביטויו בסעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש], שאיננו נוגע לענייננו.” (ראו: ע”פ 347/88 איוון (ג’והן דמיאניוק) נ’ מדינת ישראל, פ”ד מז(4) (1993) 221, 470). בהינתן ההסתייגות לעיל, מובן כי ישנה חשיבות ראייתית לדברים שנאמרו בהחלטות המעצר השונות, ומשכך אדון בהן אחת לאחת;

3. כאמור, החלטת הקצין הממונה בעניינם של התובעים התקבלה כפי הנראה בערבו של יום 30/10/2014. כבר באותו לילה, עורך הדין מטעם התובעים הגיש ערעור ובקשה לקיום דיון בהקדם ובקשתו הובאה באופן כמעט מידי בפני כב’ השופט א’ דראל בבית משפט המחוזי ירושלים. הבקשה לקיום דיון באותו לילה נדחתה ע”י בית המשפט בשעה 22:25, תוך שזה קבע כי דיון בערר ייקבע למחרת ביום 31/10/2014 בבוקר. בית המשפט אף מצא לנכון לקבוע, כי לאחר “עיון בערער ובנימוקיו לא מצאתי מקום לקיום דיון בו עוד הלילה” (מסומן כנספח ג’ לסיכומי הנתבעת). לטעמי, ניתן לראות בהחלטת בית המשפט המחוזי אמירה ממנה ניתן ללמוד, כי השופט התורן בבית המשפט המחוזי סבר, כי המשך מעצרם של התובעים, לפחות למשך אותו הלילה, מוצדק. שכן אחרת, הוא היה מורה לקיים דיון מידי ואף לשחררם באם ראה צורך ודחיפות לכך. כידוע – לא כך ארע ויש דברים בגו.

4. בדיון שהתנהל למחרת בבית משפט השלום י-ם ביום 31/10/2014 מ”י 53320-10-14 מדינת ישראל נ’ קהתי, ניתנה החלטתו של כב’ השופט אלעזר נחלון:

“לאחר עיון בחומר שהוצג בפניי, לא סברתי כי בכל הנוגע למשיב 1 קיים חשד סביר לביצוע המיוחס לו ולו ברמה המצדיקה להטיל עליו תנאים (כעולה ממב/2). בנוגע למשיבים האחרים קיים חשד סביר ברמות שונות בנוגע לעבירות שיוחסו להם. אשר לעילת המעצר, אני סבור כי קיימת עילת מעצר כנטען, גם אם ברמה שאינה גבוהה, כעולה מעמדת המבקשת עצמה לפיה היא הייתה מוכנה להסתפק בשחרור בתנאים מקילים יותר”. (ההדגשות שלי – ב’ ס’).

5. כאמור, תובעים מס’ 2-4 הגישו ערר על החלטת בית משפט השלום. בית המשפט המחוזי דחה את הערר תוך התייחסות לעילת המעצר וקבע כי “חומר החקירה אכן מעלה חשד סביר שהעוררים ביצעו את העבירות המיוחסות להם, היינו התנהגות העלולה לפגוע בשלום הציבור והפרעה לשוטר במילוי תפקידו” (עמ’ 2 ש’ 16-17).

6. התובעים ביקשו לייחס חשיבות של מעשה בית דין לדברי כב’ השופט נחלון ולמעשה ביקשו לראות בהחלטתו כבסיס לתביעתם שלפני. שכן, נראה כי לפי דרך הילוכם של התובעים, יש להסיק שכיוון שדעתו של השופט נחלון הייתה שונה מזו של הקצין הממונה, צריך בית משפט זה להגיע למסקנה כי הקצין הממונה שגה בשיקול דעתו ואף התרשל. לטענתם זו של התובעים אין כל בסיס ולהלן אנמק.

ראשית, כאמור לעיל אין לראות בדבריו של כב’ השופט נחלון באותה החלטה כמעשה בית דין באשר לבית משפט זה.

שנית, אף כב’ השופט נחלון סבר כי יש עילת מעצר למרבית התובעים.

שלישית, באשר להרחקה קבע כב’ השופט נחלון כי יש לנהוג זהירות רבה ובמיוחד באשר למימוש חופש הפולחן. ועל כך אומר, כי החשד כלפי התובעים היה כי הם לא באו להתפלל, אלא ל”מחות” כדבריהם וכאמור אף “ליצור פרובוקציה” כדברי מפקד הכותל.

רביעית, אף כב’ השופט נחלון עמד על הצורך להישמע להוראות השוטרים באשר לכניסה להר הבית ובכך הראה, כי כוונתו להרחיק את התובעים מהר הבית דומה לכוונת הקצין הממונה להרחיקם מהר הבית.

7. בעניין האמור לעיל אף אומר, כי הפסיקה מורה אותנו, לנקוט משנה זהירות מפני “חוכמה שבדיעבד” [ע”א 5604/94 חמד נ’ מדינת ישראל, פ”ד מח(2) (1994) 498]. על כן אני סבור שאין להשוות בין החלטת הקצין הממונה שהייתה למחרת ניסיון ההתנקשות ביהודה גליק ובין החלטת כב’ השופט נחלון שניתנה יומיים לאחר ניסיון ההתנקשות. אני סבור שהחלטת הקצין הממונה ניתנה בעיצומה של סיטואציה ביטחונית בעלת פוטנציאל התלקחות, לא רק סביב להר הבית, אלא מעבר לו ובכך הוא היה צריך להיבחן. אכן הקצין הממונה הוא קצין מטה שאינו מקבל החלטות בשטח, אלא בתחנת המשטרה שנחשבת למקום רגוע יותר מזירת התרחשות האירועים, אך עלינו לזכור כי על כתפיו של הקצין הממונה מונחת אחריות מבצעית לביטחון ולסדר, לא רק לאזור הר הבית, אלא לאזור ירושלים ולמדינה בכלל.

 

ט. האם הוכח כי המשטרה התרשלה

1. המדינה טענה כי המשטרה צריכה אינה אחראית בנזיקין, באם לא הוכח כי התרשלה. וזאת כאמור בסעיף 3 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), ה’תשי”ב-1952, הקובע:

“אין המדינה אחראית בנזיקים על מעשה שנעשה בתחום הרשאה חוקית, מתוך אמונה סבירה ובתום לב בקיומה של הרשאה חוקית; אולם אחראית היא על רשלנות שבמעשה.”

2. בהקשר זה יש לבחון את השאלה האם יהיה זה ראוי, מבחינת שיקולי מדיניות כלליים (חובת זהירות), להטיל אחריות בנזיקין על המשטרה בגין פעולות רשלניות (היוצרות עוולות נזיקיות), גם אם נעשו על ידה בתום לב ושלא בזדון. על שאלה זו השיב בית המשפט העליון (כבוד השופטת דורנר) בחיוב כשקבע:

“חובת הזהירות של המשטרה כלפי תושבי המדינה אינה שונה בהקשר זה. אכן, המשטרה היא גוף ביצועי שמלאכתו רבה ומשאביו מוגבלים, וממילא, עליו לקבוע, לעיתים במצבי דחק קשים, סדרי עדיפויות וקדימויות בביצוע משימותיו. בהחלטות אלה נתון למשטרה מתחם רחב של שיקול-דעת. אך מתחם זה אינו בלתי מוגבל. המשטרה אמונה על שמירת בטחונם הגופני והרכושי של תושבי המדינה. עליה לאכוף את שלטון החוק. המשטרה אינה זכאית לחסינות בגין נזקים שגורמים פעולות או מחדלים רשלניים שלה”. (ע”א 337/81 בוסקילה נ’ משטרת ישראל, פ”ד לח(3) (1984) 337, 346).

3. יש להזכיר כי בעניין ע”א 1678/01 משטרת ישראל נ’ וייס, פ”ד נח(5) (2004) 167 (להלן: “ענין וייס“), התעלמה המשטרה מתלונות רבות של שכנים כנגד שכניהם במשך תקופה ארוכה ומבלי לתת להתעלמותה הסבר של ממש. בית המשפט העליון הגדיר את התעלמות המשטרה כך:

“מדובר [היה] במסכת ארוכה של מעשים שאין להגדירם אלא כהתעללות שכנים בבני משפחת וייס, ואשר בגינם הוגשו תלונות חוזרות ונשנות למשטרה. הטענות בדבר קשיים שעמדו בפני המשטרה לטפל כדבעי בתלונות הן בנסיבות המקרה הזה מתמיהות.”

התנהגות זו של המשטרה הוגדרה כהתנהגות רשלנית. אני סבור שלא ניתן להשוות כלל בין ההתרשלות בה לקתה המשטרה בעניין וייס לאופן התנהגותו של הקצין הממונה בענייננו.

4. לא זו אף זאת, בית המשפט המחוזי אף הזהיר כי בקביעת התרשלות:

“בבחינת השאלה אם הייתה רשלנות בפעילות המשטרה, אין להסתפק רק בבחינת עצם החוקיות של המעשים, אלא יש צורך לבחון את מכלול הנסיבות והרקע שהובילו למעשה ואת חומרת הפגיעה בזכויות היסוד של האדם לעומת סבירות הפעילות של המשטרה באכיפת החוק. יחד עם זאת, בבחינת השאלה אם הייתה התרשלות יש לשמור ולהיזהר כי לא תיפגע פעילותה החשובה של המשטרה וכי לא יוטלו עליה מגבלות המקשות על פעילותה הסדירה והתקינה לשמירה על הסדר הציבורי ועל שלום הציבור”. (ע”א (מחוזי ירושלים) 2542/08 סנ”צ נידם נ’ בן-גביר (26/04/2009), להלן: “ענין נידם”).

5. במסגרת פסק דינו של כב’ השופט מ’ סובל (עת כיהן בבית משפט השלום בירושלים) בת”א (שלום ירושלים) ליבוביץ נ’ מדינת ישראל (2006), שקבע בהקשר זה כך:

“כדי להכריע האם טיפולה של המשטרה בעניינו של התובע עלתה כדי רשלנות, לא ניתן אפוא, להסתפק בעצם חוסר החוקיות של שעות המצער … יש להוסיף ולבחון את הרקע שהוביל את מי שהחליט על המעצר לקבל את אותה החלטה; את הצורך בהטלת אחריות בנזיקין בנסיבות הספציפיות לשם הכוונת התנהגותה של המשטרה בעתיד ולשם הבטחת זכויות היסוד של הנחקרים לחירות אישית ולשמירה על הכבוד; ואת הקלקולים העשויים לצמוח כתוצאה מהטלת האחריות הן לעבודה המשטרה והן לאופן התייחסותם של חשודים אל מערכת האכיפה והמשפט”.

6. בענייננו קבעתי לעיל, כי לא נפל כל פגם חוקי במעשי הקצין הממונה בפרט ובמעשיה של המשטרה בעניין שלפני בכלל. לא רק שלא נפל כל פגם חוקי, אני סבור שאין למצוא כל התרשלות באופן פעולתו ובהחלטתו של הקצין הממונה. כאשר הנסיבות הן כה רגישות מבחינה בטחונית, וכאשר התובעים לא הכחישו כלל את טענת מפקד הכותל לפיה התכוונו ליצור פרובוקציה באזור הר הבית, ההחלטה של הקצין הממונה נראית כחוקית אחראית, ולא לוקה בהתרשלות כלשהי.

 

י. חובת הקטנה הנזק

1. חובת הניזוק להקטין את נזקו היא אחד הנדבכים של תורת הפיצויים וביחד עם ניכוי האשם התורם היא נותנת ביטוי להתחשבות באינטרסים של המזיק בקביעת הפיצוי לניזוק. בעוד שהאשם התורם מפחית מסכום הפיצויים את אותם הפיצויים הבאים בגין נזק שהמזיק גרם אך נגרם באשמו המלא או החלקי של הניזוק עצמו (סעיף 68 לפקודת הנזיקין), חובת הקטנת הנזק, שנקבעה בפסיקה (להבדיל מזו שחלה בדיני החוזים מכוח סעיף 14(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל”א-1970), מטילה על הניזוק את הנטל לנקוט בכל הצעדים הסבירים כדי להקטין את הנזק שנגרם לו על ידי מעשי הנזיקין, וככל שלא עשה כן יש להפחית או לבטל את חיוב המזיק בתשלום פיצויים (ר’ ע”א 9474/03 יורם גדיש תשתית ובנייה (1992) בע”מ נ’ מוסא, פ”ד סא(3)(2006) 603; ע”א 252/86 גולדפרב נ’ כלל חברה לביטוח בע”מ, פ”ד מה(4) (1991) 45, 51; ע”א 6581/98 זאבי נ’ מדינת ישראל מחלקת עבודות ציבוריות, פ”ד נט(6) (2005) 1, 11).

2. אני סבור שהתובעים פעלו בניגוד לאינטרס של הקטנת הנזק ובכך העצימו את נזקם ולא הקטינו אותו. הכוונה היא להתעקשותם שהצעתם היא שתתקבל ולא הצעת הקצין הממונה. בעניין זה התבטא מר פדרמן כך:

“קצין משטרה החליט לאחר שחקר את כולנו לשחרר אותנו בתנאי שנסכים להרחקה של 15 יום, סירבנו לכך, הצענו פשרה שנסכים להרחקה של יום יומיים עד לדיון בבית משפט שם יתבררו טענות הצדדים, מלכתחילה הוא רצה לשחרר אותנו בתנאי שנסכים להרחקה, ברגע שהסכמנו להרחקה עד לדיון בבית המשפט והוא החליט להשאיר אותנו במעצר עד לדיון למחרת.”

3. ובמקום אחר בדיון התבטא מר פדרמן כך:

“הוסכם ביננו שנקיים דיון בבית משפט לגבי הבקשה להרחקה מהר הבית, כמה ימים אחרי זה התקיים דיון בפני השופטת רנר, אמרו לי שאחתום על צו הרחקה מהר הבית של 15 יום סיכמנו שעד לדיון ארחיק את עצמי בהסכמה מהר הבית ובחול המועד יתקיים דיון בעניין, כך היה בענייני בעבר, אמרתי לקצין החקירות בוא נעשה אותו דבר, זה היה ביום חמישי אחרי הצהרים מדובר שלא התאפשר דיון ביום שישי הבטחנו להרחיק את עצמנו עד ליום ראשון ואז יתקיים דיון עקרוני האם יש צורך בהרחקה. לא הייתה לנו בעיה שתהיה הרחקה טכנית יום יומיים, לזה קצין החקירות לא הסכים והודיע לנו שאנו עצורים, לא הסכמנו ברגע שמחליטים על שחרור להשאיר אותנו במעצר, חוץ מהתובעים היה אתנו עוד אדם שחתם והשתחרר, לא הסכמנו מבחינה עקרונית, כל העניין קרה ביום חמישי אחה”צ, מבחינתנו לא היינו מוכנים לחתום על הרחקה ואחרי זה להגיש ערר, ההרחקה לא הייתה מוצדקת.”

4. הנה כי כן, התובעים הביעו מוכנות להרחקה מעשית ליומיים, אך לא הסכימו לחתום על הרחקה כהצעת הקצין הממונה. אני סבור שבאם התובעים הביעו נכונות להשתחרר ואחר כך להגיש ערר, הם יכלו לעשות בדיוק אותו הדבר בהתאם להצעת הקצין הממונה. התובעים שחלקם הינם בעלי ידע משפטי, ידעו היטב, כי הם יכולים להגיש ערר באופן מידי, אך הם נמנעו מעשות כן ומטעמים אידאולוגיים. בעניין זה אומר כי האחיזה בטעם אידיאולוגי האפילה על המישור המעשי שעניינו הקטנת הנזק. זוהי סיבה נוספת מדוע יש לדחות את התביעה.

5. יצוין כי במהלך הדיון שנערך בפני לא אוזכר כמעט דבר בעניין הטענות שנטענו בכתב התביעה ולפיהן התובעים הוחזקו במשך שעות ארוכות, כשהם אזוקים בידיהם וברגליהם כשהם ישובים על כסאות, דבר שאינו עולה בקנה אחד עם חוק היסוד “כבוד האדם וחירותו”. מלבד מר פדרמן שהתמקד כמעט אך ורק בעניין שיקול דעתו של הקצין הממונה, במשך דיון ההוכחות כמעט שלא אוזכר דבר ולא ניתנה כל עדות, באשר לטענה כי החזקת התובעים במעצר גרמה להם סבל וכאב וכי עברו מסכת ייסורים, אשר כללה אזוק ממושך, אי מתן אוכל ושתייה ואי מתן אפשרות להתפלל באופן סביר. כיוון שמדובר בתביעה קטנה העוסקת בעניין נזיקי ואשר מסתכמת במהלך דיון אחד, אני קובע שכל הטענות בדבר נזק בגין המעצר דינן להידחות – כיוון שלא הוכחו כלל.

לסיכום – דין התביעה להידחות. יש להדגיש כי בחינת שיקול דעתו של הקצין הממונה צריכה להיבחן בראש ובראשונה האם פעל לפי סמכויותיו בחוק. במענה לשאלה זו אני סבור שכך הוכח ולא הוכח כי פעל שלא בהתאם לסמכויותיו. בנוסף, אני סבור שלא הוכח כי התגלתה כל התרשלות בהתנהגותו של הקצין הממונה ועל כן נתונה למשטרה ההגנה הקבועה בחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), ה’תשי”ב-1952.

כל אחד מהתובעים יישא בתשלום 500 ש”ח לנתבעת וזאת תוך 30 יום, אחרת יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

 

ניתן היום, טז תשרי ה’תשע”ז (18/10/2016), בהעדר הצדדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *