תביעת-נזיקין (רבני ערעור) 7041-21-1 פלונית נ’ פלוני (11/03/2008)
בית הדין הגדול
תיק 7041-21-1
בפני כבוד הדיינים:
הרב חגי איזירר
הרב מנחם חשאי
הרב ציון אלגרבלי
מערערת:
פלונית
בא כוח המערערת עו”ד יואל ריפל
משיב:
פלוני
בא כוח המשיב עו”ד ישראל אדלשטיין
פסק דין
ציון אלגרבלי:
בפנינו ערעור על פסק דין של בית הדין האזורי מתאריך ד’ תמוז תשס”ז, לפיו לא ניתן לבצע סידור גט בין הצדדים כל זמן שלא יבוטל פסק דינו של בית המשפט שחייב את הבעל בתשלומי נזיקין עקב סרבנות גט.
לפסק דין זה קדם פסק דינו של בית הדין האזורי מיום י’ אדר תשס”ז, המחייב את הבעל לתת גט לאשתו.
בסמוך לפס”ד הנ”ל, ניתן פסק דין בבית המשפט לעניני משפחה לפיו על הבעל לשלם לאשה סך 400,000 ש”ח בגין תביעתה לפיצוי נזיקין, וכן 4000 ש”ח לחודש כפיצוי עבור נזק כלכלי עתידי. כ”כ נפסקו הוצאות משפט סך 40,000 ש”ח בתוספת מע”מ והפרשי הצמדה וריבית כחוק.
בתאריך שנקבע לסידור גט, אמר הבעל כי הוא מוכן להתגרש ע”פ הסכם גירושין שנכתב ונחתם ללא כל שינוי בהסכם. אולם, הוא מבקש שהאשה תוותר על זכותה למימוש פסק-הדין של בית המשפט. כאמור בית הדין החליט שלא ניתן לבצע הגט כל זמן שלא יבוטל פסק-הדין.
לטענת ב”כ המערערת, כשבית הדין פסק לחייב את הבעל בגרושין, כבר הייתה מונחת בפניו תביעתה לנזיקין, ונראה שבית הדין בהחלטתו חזר בו מפסק הדין לחייב הבעל בגט למרות תביעת הנזיקין, כאשר הוא מאלץ האשה לוותר על פסק-הדין בגין תביעת הנזיקין כתנאי לקבלת גט.
עוד טענה כי אין קשר בין תביעת הנזיקין לגט, מאחר ותביעת הנזיקין נועדה לפצות האשה על הסבל והרדיפה שסבלה ממנו במהלך חיי הנשואין, ועל הפסדים שלה לקבל הנחה בארנונה וגני ילדים כל זמן שהגט מעוכב. יחד עם זאת, לגבי חיובו בתשלום 4000 ש”ח כל חדש בגין עיכוב גט האשה תהיה מוכנה לוותר, אם יראה לבית הדין שיש לכך השלכה לכשרות הגט.
לעומתה טוען המשיב, שמעיון בכתב תביעה לבית המשפט לעניני משפחה משתקף בעליל, שעילת תביעתה של האשה לנזיקין מתבססת על סירוב הבעל לגט, בעוד שהוא מסכים להתגרש, וציית דינא באם בית דין יחייב אותו בגט. ואכן כאשר בית הדין חייב אותו בגט הסכים לתת גט, לולא קולר החיוב האסטרונומי המונח על צוארו, ואשר הוא בעוכרי רצונו לתת גט.
המשיב העלה טענה נוספת, שהסכום שנפסק ניתן ללא ביסוס מבחינה עובדתית, ובהעדר הגנה מצידו, ואכן הוא הגיש בקשה לביטול פסק-הדין הנ”ל.
לדבריו יש לדחות הערעור, מאחר ותביעת הנזיקין נועדה לאלץ את הבעל לתת גט. הוא מוסיף לציין כי תביעת הנזיקין הוגשה על ידי האשה לבית המשפט, עוד קודם למועד פסק הדין של בית הדין המחייב אותו הגט. בבית הדין מתנהלים דיונים במשך חמש שנים, אם כי לא כולם בעניני גירושין, שבעקבותיהם ניתן פסק-דין לחייב הבעל בגט, לרבות הוצאת צווי הגבלה נגדו – בהתאם לחוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין) התשנ”ה-1995 – בגין אי ציות למתן גט. אופן כתב התביעה לנזיקין הוא לא רציני, ונועד לכפות עליו לתת גט – בטרם חיוב הגט – ע”י בית המשפט, בעוד שנושא מתן הגט ודרכי אכיפתו נתונים לסמכותו הבלעדית של בית הדין, ובאם בית המשפט יאלץ הבעל לתת גט בעקיפין, הגט יהיה גט מעושה.
לאחר העיון נראה, שצדק בית הדין האזורי בפסק-הדין שלא לסדר הגט לאור החשש לגט מעושה. זאת, בשים לב שפסק הדין שניתן בבית המשפט הינו על בסיס כתב תביעה בהקשר לסירובו של הבעל למתן גט.
להלן נבאר את הפן ההלכתי, תוך התייחסות לנקודות הרלוונטיות לנדוננו.
שנינו במשנה גיטין פח,ב: גט מעושה, בישראל – כשר, ובעובדי כוכבים – פסול; ובעובדי כוכבים, חובטין אותו ואומרים לו עשה מה שישראל אומרים לך. ובגמרא שם: אמר ר”נ אמר שמואל: גט המעושה בישראל, כדין – כשר, שלא כדין פסול ופוסל; ובעובדי כוכבים, כדין – פסול ופוסל, שלא כדין – אפי’ ריח הגט אין בו. דהיינו אפילו הגט נכפה ע”י בית דין, אם נכפה שלא כדין, דהיינו שהגט נכפה במציאות שבה חז”ל לא התירו את הכפיה (ראה רש”י שם ד”ה כדין, וז”ל: “כגון הנך דאמרינן בהו יוציא ויתן כתובה או שהיתה אסורה לו.”), הגט פסול מחד, ומאידך אם האשה היא אשת כהן, היא אסורה לבעלה. שלא לדבר על גט שנכפה ע”י מי שאינם בית דין, שהגט בטל, וכפי שמבואר מהמשך הגמרא שם שהכח לכפות על גט הוא מכח “שליחותייהו”, והוא כח שניתן לבית דין בלבד. (וראה עוד רש”י גיטין פח,ב ד”ה כדין, שאם כפו בית דין שלא כדין, כגון שטעו, הרי הגט בטל מהתורה, ורק חכמים גזרו שגם תהיה אסורה לבעלה הכהן, אבל פסולו של הגט כשבית דין כפו שלא כדין הוא מדאורייתא. וכן פסק בב”ש קלד,י וקלד,יג. אמנם דעת הרמב”ם בסוף פ”ב מגרושין שגט זה פסולו מדרבנן).
להלן נציין נקודות הלכתיות שעסקו בהם הפוסקים ונביא ציטוטים ממספר מקורות הלכתיים העוסקים בהלכות אלו.
א. סמכותו הבלעדית של בית הדין לטפל באכיפת גט
…
ב. אונס ממון כדי שיגרש אם נחשב אונס
…
ג. אונס ממון על ידי מתן ערבות או התחייבות אישית כספית כערובה למתן גט
.
ד. אונס ממון על ידי בית הדין לקבלת התחייבות ממונית באם יסרב לגרש אשתו ראשונה במסגרת מתן היתר נשואין לבעל לשאת אשה על אשתו שהלכה ונשאת לישמעאל
…
ה. אונס ממון בהתחייבות ממונית ע”י ביהד תוך מתן חלופה או ברירה באם לא ישלם לאסור כל בשר בשבועה באם יסרב לגרש אשתו ראשונה שנשתטית לכשתשתפה במסגרת היתר נשואין לשאת אשה על אשתו
…
ו. כאשר ההתחייבות הייתה בלתי תלויה בגט ואם יתן הגט יהיה פטור מהחיוב
…
ז. אונסו לעשות דבר אחד והוא מעצמו כדי להנצל מאותו אונס מגרש מעצמו
…
ח. אונס ממון כגון שגזלה אשתו ממנו ממון ואינה רוצה להחזיר עד שיגרשנה
…
ועתה נפנה לצד החוקי.
נושא זה של מתן הגט ודרכי הטיפול בסרבנות גט, קרי: הוצאת צווי הגבלה עד כדי מאסר, הם בסמכותו הייחודית של בית הדין, ונקבעו בחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי”ג-1953 ובחוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גרושין) התשנ”ה-1995. העיתוי המתאים ליישום דרכי האכיפה על פי דין תורה, קשורים למתן פסק דין לגירושין, והמינון של היקף הסנקציות תלוי בדרגת החומרה של פסק הדין לגירושין. דרכי האכיפה הנ”ל ועיתויים הינם בסמכותו הבלעדית של בית הדין, המפעיל לענין זה אך ורק את דין התורה. החוקים שצויינו נותנים את המסגרת החוקית ואת האמצעים האופרטיביים ליישומו של דין התורה. כל תביעה מחוץ לתביעה הנתונה לסמכות בית הדין – כתביעת נזיקין בבית המשפט האזרחי – בגין אי מתן גט, אשר התוצאה המעשית שלה היא בבחינת זרז למתן גט, מהווה התערבות בדין התורה בענין של גירושין, ומסכלת את אפשרות ביצועו של הגט.
דעתנו היא, שתביעת נזיקין בגין סרבנות גט נמצאת בסמכותו הייחודית של בית הדין הרבני, בהיות תביעה זו “ענין של גירושין” במשמעות חוק שיפוט בתי דין רבניים (וראו והשוו: ע”א 401/66 ברוריה מרום נ’ בן ציון מרום כא (1) 673). תביעה שכזו ניתן להגישה לבית הדין הרבני, ובית הדין יפסוק בה לפי דין תורה. לא ניתן להפעיל בקשר לכך את הדין האזרחי החל ככלל, במדינת ישראל, לגבי עניני ממון, מאחר וסעד הפיצוי בתביעת הנזיקין בגין סרבנות גט משולב ומעורה מניה וביה בשאלת כשרות הגט, עד כדי חוסר יכולת מוחלט להפרידם.
אין אנו מקבלים את טענת האשה כי תביעת הנזיקין נועדה לפצות את האשה על הסבל והרדיפה שסבלה ממנו במהלך חיי הנשואין, ועל הפסדים שלה לקבל הנחה בארנונה וגני ילדים כל זמן שהגט מעוכב וכדו’. ברור הוא כי מטרת התביעה, ולו בעקיפין, “לשכנע” את הבעל ליתן את בניגוד לדרכי האכיפה המנויים בחוק ובניגוד לדין תורה. זוהי דרך שאינה ראויה. בפן הפרוצדורלי – לא ניתן ליצור הליכים נוספים בדרך לפירוק תא המשפחתי שלא בדרך בירור העילות לגרושין בבית הדין המוסמך. בפן המהותי – יש בפסיקת דמי נזיקין עקב סרבנות גט משום מתן פסק דין עקיף לגרושין בערכאה שאינה מוסמכת לכך – קרי בית המשפט לעניני משפחה. אין זה משנה באיזו מעטפת מוגשת התביעה – תהא זו איצטלא של תביעת נזיקין או אחרת – כאשר הכוונה המסתתרת בה היא אכיפת הבעל לתת גט שלא על פי דין תורה, אין בית הדין הרבני יכול לסדר את הגט.
אמנם אין אנו מוסמכים לבטל את פסיקת בית המשפט האזרחי, ונושא זה כלל אינו עומד בפנינו. פורמלית הדרך לביטול פסיקת בית המשפט היא בהגשת ערעור לבית המשפט המחוזי, ואחר כך, אם יהיה צורך – בהגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. אך איננו יכולים לדעת מה יהיו תוצאות ערעור, אם יוגש על פסק הדין הנזיקי. ייתכן, שבניגוד לדעתנו, ייקבע בפסק דין של בית המשפט העליון, כי המשפט הישראלי יכול לסבול תביעת נזיקין בגין סרבנות גט בבית המשפט האזרחי, בכפיפה אחת עם תביעת גירושין בבית הדין הרבני. ואולם, התוצאה המעשית תהא, שהאשה תיאלץ לבחור בכל מקרה קונקרטי איזה מבין שני ההליכים היא מעדיפה לנקוט. רבים הם הסכסוכים שבהם עומדות לרשות התובע דרכים חילופיות לתביעת סעד. לפעמים, דרכים אלו עשויות, או עלולות, לסתור זו את זו ולהוביל לתוצאות שונות בתכלית, והתובע מחליט איזו מן הדרכים משרתת באופן מיטבי את האינטרס שלו. כך גם כאן: אשה המעדיפה לקבל לרשותה דמי נזיקין שפסק או שיפסוק בית המשפט האזרחי, לא תוכל להלין על כי נחסמה מפניה הדרך לסידור הגט. חסימת הגט כשלעצמה, כתוצאה מתביעת נזיקין, עשויה להוביל למסקנה שהגט אינו חשוב די הצורך לאשה – היא מעדיפה את התוצאה הכספית של תביעת הנזיקין – וייווצר בכך, לכאורה, מעגל שוטה.
על פי סעיף קנ”ד לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל – התשנ”ג, אין בית הדין מסדר גט בין הצדדים אף בהסכמתם, בלא שבית הדין מברר את העובדות הקשורות במתן הגט ונותן פסק דין. תכליתה של תקנה זו בין היתר, לעמוד על הנסיבות הקשורות בענין, ובפרט אם הבעל נותן את הגט מרצונו הטוב, בגדרי דין תורה. לענין זה אין בית הדין בודק רק את אמירתו של הבעל בעת הבעת רצונו לתת גט בפני בית הדין. באמירה כזו אין די. אם לפי הנסיבות נראה לבית הדין כי הגט ניתן מתוך אילוץ – כאשר על פי גדרי ההלכה פוגם הדבר בכשרות הגט – אסור לבית הדין לסדר את הגט. לא ניתן על פי גט שכזה להתיר לצדדים להינשא לבני זוג אחרים. חלק מסידור הגט הינו הנפקת “מעשה בית דין” שבו פוסק בית הדין בקשר להתרת הצדדים להינשא עם אחרים, לרבות מגבלות על כך לפי דין תורה. לא ניתן להתיר לאשה להינשא לעלמא מכח גט שניתן תוך עישוי הבעל.
תביעה נזיקית בבית המשפט בגין סרבנות גט, מביאה איפוא לאשה נזק, יותר מאשר תועלת. התביעה מביאה למצב שבו נחסמת הדרך בפני בית הדין לדון בתביעת הגירושין, ואם בינתיים כבר ניתן פסק דין לגירושין, בית הדין חסר אונים באשר ליישום פסק דין לסידור הגט. אין ביכולת בית הדין לאפשר מתן גט לאשה, מאחר ויש עישוי על הגט שלא כדין. גם אם הבעל יעמוד ויצווח לפנינו ככרוכיא כי הוא מעונין לתת את הגט, אסור לבית הדין לסדר את הגט, בהיותו מעושה. על אחת כמה וכמה כך, כאשר הבעל אינו מעונין ליתן את הגט עקב פסק הדין הנזיקי. לפיכך, אין לומר כי בית הדין מאלץ את האשה לוותר על דמי הנזיקין שנפסקו לה, גם אם נניח כי בית המשפט היה מוסמך לפוסקם. בית הדין פוסק כי לא ניתן לסדר גט על פי דין תורה בנסיבות אלו. תחליט האשה איזה סעד משפטי רצוי לה. תחליט האשה מה היא העדפתה. בידה בלבד, בהקשר זה, זכות הבחירה.
פוסקי ישראל בכל הדורות עסקו במגוון רחב של תביעות נזיקין. אין מניעה להגיש לבית הדין תביעת נזיקין בין בני זוג בגין בושת וכדומה עקב הזנחת צד אחד את השני לחרפה ולאנחות וזאת גם כשהיא כרוכה בתביעת גירושין. אולם צריך שיהיה ברור כי תביעת הנזיקין לא נועדה כדי ללחוץ על הבעל ליתן גט בניגוד לדין תורה. רק כמראה מקום, ולאו דווקא בהקשר לסרבנות גט, אציין את שו”ת רב פעלים חלק ב-אה”ע סימן ג בנדון קדש אשה בפומבי ואחר קדושין מאס בה בלי טענה וסיבה ורוצה לגרשה אם חייב בבושת שלה, וכן עיין ספר שמחה לאיש לגאון המפורסם ראשון לציון יש”א ברכה בסי’ כ. כאמור, תביעת נזיקין הקשורה לסרבנות גט הינה חלק אינטגרלי של ענין הגירושין. רק בית הדין הרבני מוסמך לדון בה ורק בית הדין יכול לקבוע אם ועד כמה עשויה התביעה להשפיע על כשרות הגט.
דומני כי ייטיבו לעשות עורכי הדין העוסקים בדיני משפחה, אם ישקלו היטב בטרם ימליצו לאשה להגיש תביעת נזיקין לבית המשפט האזרחי בגין סרבנות גט. המלצה כאמור עלולה לעלות כדי רשלנות מקצועית, וספק בעיני אם אפילו החתמת הלקוחה מראש על ויתור מפני תביעת רשלנות שכזו, תועיל. יש להניח שהלקוחה אינה מודעת ואינה יכולה להיות מודעת מראש להשלכות החמורות של העיכוב במתן הגט, שעשוי להתקיים אף לאחר שהבעל יצהיר על הסכמתו לתת את הגט – הסכמה שתבוא עקב תביעת נזיקין.
יש לדחות הערעור. אם רצון האשה הוא בסידור הגט, על הצדדים לקיים את פסק-הדין של בית הדין האזורי, ככתבו וכלשונו.
מנחם חשאי:
בפנינו הוגש ערעור על פסק דין של בית הדין האזורי בפתח תקוה שניתן ביום ד’ תמוז תשס”ז (20.06.07).
היה פסק דין ראשון בו פסק בית הדין לחייב את הבעל לתת גט לאשתו. לאחר מכן הוגשה לבית המשפט תביעת נזיקין בגין סירוב הבעל לתת גט, ובית המשפט פסק לחייב את הבעל -400,000 ₪, ועוד 4000 ₪ כל חודש עד למתן גט בפועל.
בית הדין האזורי ראה בכך התערבות בנושא הגט שהוא בסמכות יחודית של בית הדין הרבני, והפסיקה של הנזיקין עשויה לגרום שהגט יהיה פסול ולכן בית הדין לא יוכל לסדר גט, גם אם הבעל רוצה בכך.
ב”כ המערערת טוענת: תביעת נזיקין הוגשה לפני שבית הדין חייב את הבעל לתת גט. הנימוק לתביעת נזיקין הוא בגין נזקים שנגרמו לה במהלך חיי הנישואין, סבל ורדיפה, הוצאות שכר טרחת עו”ד שיכולה להגיע לסך 200,000 ₪, וההפסדים כגון הנחות בארנונה וגני ילדים שנגרמו לה כל עוד הגט מעוכב.
הבעל חוייב לתת גט, הוזמן ע”י בית הדין מספר פעמים לסידור גט ולא הופיע ונקנס בסך 15,000 ₪. אין קשר בין חיוב הבעל לתת גט, לפסיקה של בית המשפט ואין בזה גט מעושה. אם יסכים לתת גט תסכים האשה לוותר ע”ס 4,000 ₪ כל חודש, אבל לא ע”ס 400,000 ₪ שנפסקו.
ב”כ המשיב טוען: תביעת נזיקין הוגשה כדי לאלץ את הבעל לתת גט. המשיב מוכן לתת גט לאלתר, אבל אינו מוכן לתת גט כאשר עומד נגדו פסק דין ע”ס 400,000 ₪ ועוד סך חודשי 4,000 ₪. זה גט מעושה.
הנה בנידון דידן ברור הדבר כי תביעת האשה לנזיקין שהוגשה לבית המשפט, ולדבריה הוגשה עוד לפני שחוייב הבעל לתת גט, נועדה לכפות על הבעל לתת גט.
עלינו לברר מה הדין במי שחייבו אותו בית הדין לגרש ואמר אני מוכן לגרש אבל בתנאי שהאשה תוותר על מה שפסקו לה בבית המשפט.
…
מכל האמור עולה בנידון דידן שחייבו אותו בי”ד תחילה לגרש, ולאחר שהאשה הגישה לבית המשפט תביעת נזיקין בגין סירוב הבעל לתת גט, ובית המשפט חייב את הבעל לשלם סך 400,000 ₪ ועוד סך חודשי 4,000 ₪, הרי שהבעל יכול לטעון אני מוכן לתת גט אם האשה תוותר על מה שנפסק לה בבית המשפט. ואכן ביה”ד האזורי חזר ופסק שאין מקום לחייב את הבעל לתת גט כל עוד שהאשה לא תוותר על הכסף שקבלה עפ”י פסק של ביהמ”ש ויש בזה גט מעושה כי הבעל מוכן לתת גט לאלתר בתנאי שלא ישלם מה שפסק ביהמ”ש.
לאור כך נראה לדחות את הערעור.
חגי איזירר:
ביה”ד האזורי חייב את הבעל בג”פ בחודש אדר תשס”ז 28.2.08. הדיונים בעניין הגירושין נסתיימו ב-20.11.06. יום לאחר סיום הדיונים ב-21.11.06 הגישה האשה תביעת נזיקין לביה”מ על הנזק שהיה לה מהעיכובים בהליכים. ביה”מ פסק ב- 6.3.07 חיוב נזיקין על הבעל בסך 400 אלף ש”ח בגין התקופה שעד יום התביעה, וכן 4,000 ש”ח נוספים לכל חודש עד שיינתן הגט. ביה”ד האזורי החליט בעקבות הפסיקתא של הנזיקין שלא ניתן לסדר גט, מחשש גט מעושה.
ביה”ד האזורי בפסה”ד ייסד את פסק דינו על שני יסודות.
א. חשש קונקרטי בתיק זה.
ב. חוסר סמכות עקרונית של בית המשפט להתערב בפסיקות שנועדו לזרז את מתן הגט.
באשר לסעיף ב’ – אין טעם להיכנס לפני ולפנים בשאלה המשפטית, למרות שאנו מסכימים עם ביה”ד האזורי, מכיוון שלא לנו הסמכות הרשמית לפסוק סופית מה בסמכות בית המשפט. אכן, לא ניתן שלא להעיר שאנו רואים בכך התערבות מזיקה לעניין הנתון בסמכותנו הייחודית – נישואין וגירושין.
פסק הדין נשוא הערעור לא בא לפסול את פסק הדין לנזיקין ולפטור את הבעל מחיובי נזיקין.
פסק הדין בא לקבוע כי לאור חיובי הנזיקין לא יוכל ביה”ד הרבני לבצע גט, משום שביה”ד לא יוכל לקבוע שגט זה הוא כשר.
לפיכך, הדיון שלנו יהיה בחלק האופרטיבי של פסק הדין, שקבע שאין לביה”ד יכולת להכשיר גט הניתן במצב של פס”ד לחיובי נזיקין. על כן, עיקרו של הדיון הוא הלכתי. כבוד עמיתנו הגאון הרב ציון אלגרבלי כתב את דעתו. בהיבט הכולל של הנושא נראים הדברים בעיני. אנו כותבים כאן אך ורק בהתאם לתיק זה ומתוך הטענות שעלו בתיקים שבפנינו.
ב”כ האשה טוענת כי תביעת הנזיקין לא היתה קשורה כלל למטרה של אילוץ הבעל למתן גט (ויש לזה משמעות לחלק מן הפוסקים שלא לפסול הגט).
בתביעות נזיקין הנדונות בבית המשפט יש להבחין בין השפוט של השופט ובין המטרות והכוונות של התובע או התובעת. גם אם נצא מהנחה שלשופט אין כוונה להתערב בהליכים של ביה”ד הרבני הרי לא די בכך.
יש חשיבות לכוונותיו של מי שיוזם את ההליך ומפעיל את פסק הדין. אם נפסק סכום לטובת האשה הרי כל זמן שלא תתבע את הסכום בהוצל”פ לא יחסר כיסו של הבעל. לפיכך הסכום שנפסק יכול להיות “ניטרלי” אבל בידה של האשה להפוך אותו לשוט. לפיכך חשוב לנו לבדוק את כוונת האשה.
בכתב הערעור סעיף ח’ היא כותבת, לאור מעלליו והתנהגות המשיב (המתוארים בסעיפים שקדמו וכוללים התכחשות להסכם הגירושין, היעדרות הבעל מדיונים בביה”ד בתביעת האשה לחיוב גט) הודיעה ב”כ המערערת בדיון בביה”ד שהתקיים ביום כ”ה בסיוון תשס”ו 20.6.06 כי “תוך מספר ימים עומדת האשה להגיש תביעת נזיקין על סכום גבוה בגלל אי קיום הבעל את ההסכם הממוני וגורם לסחבת. תביעות אלו לוקחות הרבה זמן לכן ביה”ד הרבני יפסוק כעת לעניין הגירושין”.
יוער כי הסכם הגירושין נחתם ביום 12.4.05. בעקבותיו הוגשה בקשה מוסכמת לגירושין ודיון ראשון לגירושין נקבע ליום 29.9.05. בדיון ביום כ”ה אלול תשס”ה 29.9.05 הודיע הבעל לביה”ד כי רצונו בשלום-בית וכי הסכם הגירושין שאושר בבית-המשפט אינו מחייב כלל בנושא הגירושין עצמו. הדיונים בתביעת הגירושין נמשכו עד כ”ד סיוון תשס”ו 20.6.06 ואז הודיעה האשה על הגשת תביעת הנזיקין.
ענייני הממון “נסגרו” בבית-המשפט בהסכם גירושין ולפי הנחיות בתי המשפט אין ענייני הממון תלויים בגט ולא היתה מניעה לבצע אותם בהוצל”פ. גם מתוכנו של כתב הערעור ברור, שתביעת הנזיקין הוגשה נוכח הסחבת שהבעל נוקט בבתי הדין בהיעדרויותיו ובסרבנותו.
למרות שבהודעתה של בא כוח האשה לביה”ד נזכר שהתביעה היא על הסחבת “בקיום ההסכם הממוני”, מ”מ מתוך הקשר הדברים אנו למדים שתביעת הנזיקין היא על הסחבת והסרבנות בעניין הגט.
בשלב זה המסקנה היא, שענייני הממון התקדמו לפי סדר תביעות האשה בבית המשפט ונסתיימו ב- 12.04.05 בהסכם ממון מסודר, ולכן טענתה של ב”כ האשה שתביעת הנזיקין היא בגלל עיכובים בענייני הממון אינה סבירה.
נוכל לעמוד על מהותה ומטרתה של תביעת הנזיקין מתוך סקירת מהלכי המשפטים בבית המשפט ובבית הדין. הסכם הגירושין נערך לאחר דיונים רבים בבית המשפט בענייני הרכוש, החל משנת 2001 ועד 12.04.05, כאשר פעם אחת בלבד הבעל נקנס על סחבת. הסכם הגירושין הוגש לבית המשפט ביום 12.4.05 ואושר בו ביום.
לאחר מכן הוגשה בקשה מוסכמת לביה”ד לגירושין. במועד שנקבע לדיון ולגט, ביום כ”ה אלול תשס”ה 29.9.2005, הודיע הבעל שהוא מבקש שלום-בית.
ביה”ד הורה לאשה שהיות ואין הסכמה, עליה לפתוח תיק תביעה לגירושין. דיון ראשון בתביעה להתגרש נערך ביום ה’ ניסן תשס”ו 6.4.06. דיון שני כ”א ניסן תשס”ו 26.4.06 – הבעל לא הופיע, אבל נערך דיון. דיון שלישי בתביעת הגירושין נערך ביום כ”ד בסיוון תשס”ו 20.6.06. שני הצדדים הופיעו, היה דיון להוכחות וביה”ד הודיע לצדדים כי הדיונים בתביעת הגירושין נסתיימו, ולאחר שיקבל הבהרות ייתן את פסק דינו.
ב”כ האשה מודיעה לביה”ד הרבני כי ביום 21.11.06 הוגשה תביעת נזיקין כנגד הנתבע לבית המשפט למשפחה. כלומר יום אחד לאחר שנסתיימו הדיונים בתביעת האשה לגט ועדיין לא ניתן פס”ד, מוגשת תביעת נזיקין.
הדיונים בתביעת האשה לגט נתמשכו סה”כ חודשיים וחצי. מניסן תשס”ו עד כ”ד סיוון תשס”ו (מ- 6.4.06-20.6.06).
נראה לנו, שלא ייתכן שתוגש תביעה על סרבנות מצד הבעל לגט שהרי ביום פתיחת התיק עדיין לא היה פס”ד לגירושין, ואותו יום היה יום אחד בלבד לאחר הדיון האחרון בביה”ד להוכחות.
כמו כן, משך כל ההליך בביה”ד ארך חודשיים וחצי והבעל נעדר רק בדיון של כ”ח בניסן תשס”ו 26.4.06 וכתוצאה מכך היתה הפסקה של דיונים עד כ”ד סיוון נ20.6.06. ז”א שהבעל גרם דחייה אחת מצדו וכאשר עדיין אין חיוב גט הוגשה תביעת הנזיקין.
פסיקת סכום פיצויי הנזיקין של 400 אלף ₪ תחולתו מיום התביעה 21.11.06 וההצמדות הן מאותו יום. א”כ קשה לומר שהבעל חויב בנזיקין עבור תקופת התביעה בביה”ד האזורי, שהרי עדיין לא היה חיוב.
פסה”ד של בית המשפט בתביעת הנזיקין של האשה ניתן ביום 6.3.07, ואילו פסה”ד של ביה”ד לחיוב גט ניתן ביום י’ אדר תשס”ז 28.12.07 .
מכל הנ”ל אנו צריכים לכאורה לקבוע שהתביעה לפיצוי נזיקין שהוגשה ביום 21.11.06 היתה בגין הימשכות הדיונים במשך 4 שנות פירוד הן בבית המשפט והן בבית הדין. אולם, הדיונים בבית המשפט החלו בשנת 2001 ונסתיימו בשנת 2005 (כ- 3.5 שנים), בעוד שהדיונים בבית הדין הרבני התחילו בשנת תשס”ה 29.9.2005 ונמשכו עד 20.11.06. משך הדיונים בביה”ד הרבני עד להגשת תביעת הנזיקין היה מ- 29.9.05 עד 20.11.06, כלומר שנה וחודשיים.
לכן, עיקר התביעה היא בגין התקופה של 3.5 שנות דיונים בבית המשפט עד הסכם הגירושין ואישורו ביום 12.4.05. הדיונים שם החלו באופן פעיל בינואר 2002 ונסתיימו ב-12.4.05 כלומר 3.5 שנים. נמצא שהתביעה לכאורה אינה בשל העיכובים בגט.
אולם, עדיין לא ירדנו לשורש העניין. הפרוד של הצדדים החל בסוף שנת 2001. בתחילת 2002 האשה לא התעניינה כלל בהשגת הגט. הבעל הוא שפתח תיק לשלום-בית בט”ז שבט תשס”ב 29.1.02 והאשה סירבה לשלום-בית. את האשה עניינו תנאי החיים, מזונות, מדור, רכוש, משמורת ילדים וע”ז הגישה תביעות בבית המשפט בתקופה מקבילה להגשת תביעת ש”ב ע”י הבעל.
ואכן, על זה התנהלו הדיונים בבית המשפט לעניני משפחה בשנים 2002-2003. פס”ד ראשון זמני ניתן למזונות ומשמורת ילדים והפרדת מגורים, ביום י”ז שבט תשס”ב 30.1.02. פס”ד זה ניתן בהסכמה הצדדים. פס”ד נוסף בעניין הפרדת המגורים והכנות לפירוק שיתוף בדירה ניתן ב- 15.5.02. פס”ד למזונות קבועים ניתן שם ביום י”ד חשוון תשס”ד 9.11.03.
3.5 שנות הדיונים בבית המשפט לא היו עקרות כלל, וכל פרק זמן סביר ניתנו פסקי הדין: בעניני מזונות טרום זמניים, מזונת זמניים, מזונות קבועים, משמורת ילדים, מדור, פרוק שיתוף והסכם כולל בעניני הרכוש. אין להניח שבגין זה נתבעו נזיקין, מאידך לא נראה כלל שעל תקופה זו יש מקום תביעת נזיקין בעניין הגט, משום שבתקופה זו התמקדו העניינים בנושאים שנדונו בבית המשפט והאשה לא תבעה כלל גירושין (למרות שהיה ברור מכל מהלכיה בבית המשפט שהיא מעוניינת בגירושין).
גם על השנה שהתנהלו העניינים בבית הדין מ-9/05- 21/11/06 לא היה מקום לפתוח תביעת נזיקין שהרי זו תקופה סבירה להתנהלות תיק גירושין שלא בהסכמה.
מה שנראה כאמת הוא, שברגע שנסתיימו הדיונים בבית הדין הרבני וגם שלב ההוכחות הסתיים (ב-20.11.06), אזי יום למחרת ב-21.11.06 הוגשה תביעת נזיקין ע”מ לזרז את הפסיקה של ביה”ד וע”מ לכוון אותה לאפיק הרצוי לאשה.
יצוין כי התנהלות האשה וב”כ היו מחושבים להפליא, והתנהלו באסטרטגיה מדויקת ותכליתית. שלב א’, לא מטפלים בנושא הגירושין כלל, אלא דואגים תחילה להסדיר את משמורת הילדים, המזונות זמניים והמדור. שלב ב’, מזונות קבע. שלב ג’, הסכם כולל בענייני רכוש. שלב ד’, דיונים והוכחות בענייני גירושין ותביעת נזיקין, כדי לזרז את הגט וכדי שביה”ד לא ימשוך זמן לעניין טענות הבעל.
ב”כ הבעל לא ירד לשורש הדיון שבפנינו. הוא טען חזור וטען שהוא אינו סרבן ומיד שניתן פס”ד לחיוב גט ועד היום הוא מוכן לתת את הגט, וכיום יש לו רק תביעה אחת שהאשה תבטל את פסה”ד לנזיקין. הוא חזר וטען שפסה”ד לנזיקין אינו צודק ולא מתאים למציאות.
עניין זה, כאמור, לא בתחום דיוננו. אין אנו דנים כלל אם בית-המשפט צדק או לא, ואין אנו ערכאת ערעור על בית-המשפט.
מתוך הניתוח של הדברים אנו מגיעים למחשבה שייתכן ובית המשפט פסק מה שפסק גם משום שהבעל לא הגיש כתב הגנה, וזה מוכח מהפסיקתא של בית המשפט שנאמר בה שנפסק בדיוק כפי כתב התביעה של האשה.
לנו חשוב לקבוע מה היתה כוונת האשה בתביעתה. העובדה שהאשה לא תבעה כלל גירושין מתחילת הסכסוך בשנת 2001 עד שהגיעו להסכם גירושין בשנת 2005, מראה שלא היה מקום לתביעת נזיקין רגילה, כפי שטוענת ב”כ האשה, וברור לנו שזו תביעה שכוונתה ללחוץ ולזרז את הליכי הביצוע של הגט, ואולי גם את הליכי הפסיקה, וכפי שנתבאר לעיל.
כפי שכתבנו ההחלטה של ביה”ד האזורי היא בתחום ההלכה של הלכות גיטין. אנו נגענו רק בתחום אחד של העניין ההלכתי המשיק במקצת לשרשה של תביעת הנזיקין. ישנם פוסקים רבים הסוברים שגם אם אין כוונת האשה לאכוף גט אלא תביעתה תביעה כנה לנזיקין מ”מ כיון שהחיוב שהושת על הבעל אינו תואם לדין תורה הרי זה גט פסול וכפי שהאריך עמיתי הרה”ג צ. אלגרבלי שליט”א בדבריו. בנושא זה הארכתי במאמר הנקרא “אונסא דנפשיה במתנה, בעונשין ובגיטין”, נדפס בשורת הדין כרך ה’. הנוגע לגיטין הוא בע’ ש”ט-שט”ו.
הזכרנו בדברנו לעיל כי ב”כ הבעל טוען שהוא אינו סרבן גט ומרגע שנפסק חיוב גט עד היום הוא מוכן לתת גט. חשוב לזכור כי פסה”ד של ביה”ד האזורי לחיוב גט ניתן ביום י’ אדר תשס”ז 28.2.07 והפסיקתא של הנזיקין ניתנה ע”י בית-המשפט שבוע לאחר מכן ב- 6.3.07.
לפיכך, אין לנו שום הצהרה או אסמכתא לרצון הבעל מהתקופה שבין פסק הדין לחיוב גט עד הפסיקתא לנזיקין, בגלל הזמן הקצר. יתכן שהבעל אכן היה מבטא את הסכמתו לגט גם לולא הפסיקתא, אבל יש לנו ספק.
נכונות הבעל לתת גט הובעה לנו רק לאחר הפסיקתא. בשאלה זו – אם להאמין להודעתו של כפוי לדבר שמצהיר שעושה הדבר ברצונו הגמור – דן עמיתי הרה”ג מנחם חשאי בפסק דינו בתיק זה.
וברצוני להוסיף לדבריו את דברי הריטב”א בריש פרק איזהו נשך (חידושי הריטב”א החדשים למס’ ב”מ). הדיון שם במחילה על הזכות שלא לשלם ריבית (קודם שפורע את הריבית). הרמב”ם כתב שמחילה לאחר ששילם את הריבית מועילה, והגאונים כתבו שלא מועילה מחילה כלל. והוסיף הריטב”א שגם לדעת הרמב”ם שמועילה מחילה לאחר הפירעון, מ”מ מחילה באונס לא מועילה, ולכן מלוה שמשביע את הלווה שאחרי הפירעון יעשה לו מחילה אין זו מחילה, כי מחמת אונס השבועה הוא עושה, אלא אם כן מודים על עצמם שמוחלים בלב שלם ואפילו שלא מחמת השבועה. ולכאורה לפי זה בענייננו היה לנו להאמין לבעל שנתן את הגט מרצון. אבל אינו דומה, כי שם לשיטת הרמב”ם (הנדונה בריטב”א) הרי לאחר פירעון זה כבר עניין ממוני גרידא ובעניין ממון נאמן בהודאת בעל דין שהוא נותן בלב שלם ולא מחמת האונס. אבל בענייננו שהדיון הוא בכשרות הגט אין נאמנות של הודאת בעל דין קיימת.
באת-כח האשה השיבה (בדיון) לשאלת ביה”ד, כי גם אם הבעל יתן גט היא לא תוותר לבעל על הסכום של 400 אלף שזכתה בבית המשפט. כי סכום זה אינו קשור לגט והיא תגבה אותו גם אם ייתן גט. אם נכונים דבריה א”כ אין שום איום או כפיה לגט. אבל לאור מה שנתבאר לעיל אין אנו נוטים להאמין לכך משתי סיבות:
א. ראינו שהאשה החלה לטפל בעניין של הגרושין רק בסוף שנת 2005 ותביעת הפיצוי הוגשה באמצע שנת 2006. אין כאן יסוד ובסיס לתביעת נזיקין גרידא, אלא נראה א”כ שהכוונה לזרז הליכי גירושים וכפי שכתבנו לעיל.
ב. קשה לחשוב שהאשה מאמינה שהבעל ייתן גט וגם ישלם קנס כה גבוה. אין לדבר תקדים. לכן יש להניח שגם עניין זה מוכיח שכוונתם רק לכפיית הגט. אולם גם אם נקבל כי האשה ובא כחה דוברים אמת, מכל מקום יש חלק בפסיקתא של הנזיקין שהוא קשור באופן מפורש עם הגט, שהרי שם נקבע כי עבור כל חודש שהבעל אינו נותן גט ישלם 4,000 ₪.
אמנם ב”כ האשה הצהירה שחלק זה היא מוכנה לוותר, אבל גם לפי דבריה זה יבוטל עם הגט. משמע שעד שלא ייתן גט הוא צובר כל חודש חיוב של 4,000 ₪ נוספים, וזוהי כפיית ממון כפשוטה. יתר על כן, יש כאן מצב שהבעל מאוים. כי כשם שבתביעה הראשונה זכתה בסכום של 400 אלף ₪ כך גם אפשרי שאם תגבה סכום זה ולא יינתן הגט יש בסיס סביר לתביעה נוספת והבעל מאוים מכך. יתכן שגם אם תמחק התביעה כיום עדיין יתמשך יחוש הבעל מאוים, שמא תחודש התביעה אם לא ייתן גט. אולם, כיוון שמדובר בתביעה חדשה והתביעה הקודמת נמחקה, ייתכן שהסיכויים לפסיקה כמו הקודמת אינם בטוחים, וייתכן שעפ”י ההלכה אולי יהיה צורך לתת בטחונות נוספים כדי שהבעל לא יחוש מאוים.
בעיית האיום היא בעיה שונה מבעיית הכפייה.
בעיית הכפיה נובעת מקשר ישיר של הגורמים הכופים עם מתן הגט. אם היתה כפייה שלא כדין ע”י שחרורו ממאסר בגין גביית חוב של אחרים זרים והבטחה לשחרורו אם ייתן גט, הרי מכל מקום הבעל יודע שכאשר ייתן גט לא יהיו לו יותר “צרות”.
לעומת זאת בפסיקת נזיקין, גם אם הבעל שילם את הסכום (של 400 אלף) הוא חש מאוים מפסיקת נזיקין שעתידה לבוא אם לא ייתן גט.
האריך בזה הדיין הרה”ג אוריאל לביא במאמרו בתחומין כרך כ”ו.
כך גם מה שכתוב במאמרי הנ”ל “אונסא דנפשיה”, שרבים הסוברים שגם בנותן גט מחמת “אונס ממון” שלא כדין הרי זה רצון ולא אונס, הדברים אמורים לדוגמא באופן שפלוני נחבש בבית הסוהר על חוב שלא שילם שהחוב אינו לפי דין תורה או שהחבישה אינה לפי דין תורה, אבל החבישה בבית הסוהר היתה לפני שנולד נושא הגירושין או שהיא נעשתה ע”י אנשים שאינם יודעים כלל מעניין הגירושין. ואז באים קרובי האשה ואומרים לבעל אם תתן גט נפדה אותך מהחוב ומהחבישה – אין זה נחשב אונס מה שניצל רק ע”י מתן הגט.
כמו כן אין שם איום שמא יחבשוהו בבית הסוהר בעתיד. אבל כאשר קיים איום לשלב ב’ של התביעה, כולם יודו שבמציל עצמו ע”י תשלום מ”מ בנתינת הגט עדיין יש חשש לאיום והגט פסול.
לאור הנ”ל, ביה”ד קובע עפ”י הנתונים שבתיק ביה”ד, כי תביעת האשה לפיצויי נזיקין ורצונה לממש הפסיקתא שזכתה בה, נועדה לזרז את הליכי הגרושין – הן את ביה”ד והן את הבעל.
יוער כי בית המשפט למשפחה המתין עם הפסיקתא בענייני נזיקין עד שבית הדין הרבני יפסוק חיוב גט – שבוע לאחר מכן ניתנה הפסיקתא בעניני נזיקין. אבל האשה הגישה את תביעת הנזיקין יום לאחר שנסתיימו הדיונים בבית הדין.
כבר כתבנו לעיל, כי כוונת האשה בתביעת הנזיקין ובבצוע הפסיקה חשובה לבית הדין לא פחות מאשר הפסיקתא עצמה. אין אנו מקבלים את טענות ב”כ האשה שתביעת הנזיקין לא נועדה להיות מנוף ולחץ על הגרושין. עמיתי הרה”ג צ. אלגרבלי ציין שבכתב תביעת הנזיקין בבית המשפט נאמר במפורש, שהתביעה נועדה להביא לגרושין. טענות הבעל שהוא היה מוכן לתת גט גם ללא שום כפיה אלא מיד עם הפסיקה של חיוב גט, אינן מספקות עפ”י ההלכה, כי נאמנותו בזה היא בספק.
מבחינת ההלכה, יש דעות ג”כ שגם אם גביית פיצויי הנזיקין לא נועדו על ידי האשה לכפיית הגט, ולא כיונה לזה כלל מ”מ הבעל חש מאויים וזו נחשבת כפיה הפוסלת את הגט. עיין בכל מה שכתבתו לעיל, ובחווה”ד של חברי הרה”ג, ובמאמרו של הרב לביא בתחומין.
לאור הנ”ל מחליט בית הדין לקבל את פסיקת ביה”ד האזורי ולדחות את הערעור.
לאחר שמיעת הערעור ותוך כדי כתיבת פסק הדין, קיבלנו הודעה לפיה פסק הדין הנזיקי בוטל בהסכמת הצדדים, וכי כתוצאה מכך לא קיימת מניעה לסידור הגט. הצדדים התגרשו בהתאם להסכמתם.
למרות זאת, עקב חשיבות הנושא שבפנינו סברנו, שיש מקום לדון ולפסוק לגופו של הערעור.
לאור הטעמים שפורטו, הערעור נדחה.
בתי הדין האזוריים ינקטו את האמצעים הדרושים כדי לוודא שגט ניתן מתוך רצון טוב, ללא חשש על כשרות הגט עקב הגשת תביעת נזיקין.
ניתן היום, ד’ אדר ב’ תשס”ח (11.3.2008).