תקציר ת”א (שלום ירושלים) 9665/05 אמיתי (15/11/2007): בית משפט שלום חייב את הנהלת בתי הדין הרבניים פיצויים בגין עגמת נפש ועוולת לשון הרע

ת”א (שלום ירושלים) 9665/05 אמיתי נ’ הנהלת בתי הדין הרבניים (15/11/2007)

 

בית משפט השלום ירושלים

ת”א 9665/05

 

לפני:

כב’ השופט יחזקאל ברקלי

 

התובעים:

1. משה אמיתי

2. דינה משה

3. מנחם מנדל כהן

ע”י ב”כ עו”ד כבירי-נבו-קידר

נ ג ד

הנתבעים:

1. הנהלת בתי הדין הרבניים

2. הרב מתתיהו שרים

3. הרב חיים ש. רוזנטל

4. הרבה אליהו אברג’יל

כולם באמצעות פרקליטות מחוז ירושלים

 

פסק דין

לפניי תביעה נזיקית שעניינה צווי עיקול שהוצאו על ידי בית הדין הרבני האזורי בירושלים (להלן:”בית הדין“).

1. בדיון שהתקיים ביום 06.03.07 קיבלה על עצמה הנהלת בתי הדין הרבניים, מבלי להודות באחריות, לפצות את התובעים על כל נזק שיוכח על ידם. לפיכך, פטור אני מלהכריע בשאלת האחריות, והראיות הובאו רק בשאלת הנזק.

2. הצדדים הגישו תצהירי עדות מטעמם. ביום 09/05/07 הסכימו שאפסוק על סמך סיכומיהם ללא שמיעת העדים ושהמסמכים יהוו ראייה גם לאמיתות תכנם. ההסכמה קיבלה תוקף של החלטה.

 

רקע עובדתי

 

3.

א. הרב עצור ראש אב בתי הדין הרבני האזורי בירושלים היה יו”ר עמותת “תפארת אליהו – בית מדרש גבוה לתורה ולהוראה בעיה”ק ירושלים תובב”א” (להלן:”העמותה“).

ב. ביום 15.07.97 נחתם הסכם בין העמותה מצד אחד לבין יהודה אמיתי, דוד מורגנשטן ויעקב רבינוביץ’ – “בשמם ואו בנאמנות עבור אחרים לפי החלטתם” מצד שני (להלן:”ההסכם“). ההסכם התייחס למכירת מגרש השייך לעמותה.

ג. במסגרת ההסכם וכחלק מההסכמות שגובשו צורפו לעמותה שמונה חברים חדשים ביום ה’ בתמוז תשנ”ז.

ד. התובעים הצטרפו לעמותה בתאריך הנ”ל.

ה. אדגיש שהתובעים משה אמיתי ודינה משה הם אחיו של יהודה אמיתי שחתם על ההסכם ואילו התובע מנחם מנדל כהן הצטרף לעמותה לבקשת יהודה אמיתי ודוד מורגנשטרן.

ו. אין מחלוקת שהתובעים לא חתמו על ההסכם הנ”ל.

4.

א. ביום 02.07.02 הודיעו שניים מהתובעים וחברה אחרת בעמותה על בקשתם לכנס אסיפה כללית שלא מן המניין של חברי העמותה.

ב. ביום י’ אלול תשס”ב (18.08.02) ביקשה העמותה ע”י הרב עצור בבית הדין בקשת צו מניעה נגד התובעים בתיק שלפניי ונגד אחרים למנוע מהם לזמן אסיפה של העמותה עד לדיון בבית הדין.

ג. צו מניעה כמבוקש ניתן בו ביום ונאסר לזמן אסיפה של העמותה עד לדיון בבית דין מוסכם על כל הצדדים.

ד. למחרת היום, ביום 19.08.02, התקיימה ישיבת אסיפה כללית של העמותה ותקנון העמותה תוקן. לועד העמותה נבחרו שמעון אמיתי והתובעים דינה משה ומשה אמיתי. כאמור לעיל החברים שנבחרו באסיפה הנ”ל הם אחים.

5.

א. כשנתיים לאחר מכן ביום ו’ חשוון תשס”ה (21.10.04) פנתה העמותה באמצעות הרב עצור, לבית הדין, בבקשה למתן החלטות במעמד צד אחד ולזימון דיון דחוף במעמד כל הנתבעים.

ב. פניית העמותה הייתה כנראה על רקע מכתב של עו”ד גיל נבו מיום 13.10.04 למחלקה המשפטית של מינהל מקרקעי ישראל. במכתב נאמר שבעלי זכויות החתימה בעמותה הם אלה שנבחרו באסיפה מיום 19.08.02.

ג. בדיון שהתקיים ביום 27.10.04 במעמד העמותה בלבד כשהיא מיוצגת ע”י הרב עצור קבע בית הדין שלנתבעים אסור לעשות כל פעולה בשם העמותה עד לדיון במעמד כל הצדדים. כן נאסר עליהם לחתום על כל מסמך, הוראה כספית או הוראה אחרת מכל סוג שהוא עד לדיון.

ד. עוד נקבע כדלקמן:

“ג. כל ההחלטות שהתקבלו ב’עמותה’ על ידי משה אמיתי, שמעון אמיתי, ודינה משה שלדברי התובע מינו עצמם כחברי הנהלת העמותה שלא כדין, בטלים ומבוטלים.

ד. ביה”ד קובע שכל מעשה שנעשה כתוצאה מהמינוי הנ”ל…בטל עם כל הכרוך בכך, ואם נגרם הפסד לעמותה או לתובעים כתוצאה מכך, עליהם לשאת באחריות.

ה. ביה”ד מוציא מלפניו צו מניעה זמני האוסר על כל שינוי או שיעבוד במצב נכסי העמותה, לרבות פעולות בנקאיות מכל סוג שהוא ואסור לנתבעים להתקשר עם שום צד שלישי בכל ענין שהוא.

ו. על הנתבעים למסור לביה”ד דיווח על כל פעולה שנעשתה על ידם בעמותה, ומתי נעשתה, מול מי נעשתה ובאיזה מתכונת משפטית נעשתה, וביה”ד מכריז על בטלותה, עד לבירור הנושא בביה”ד , והחלטת ביה”ד.

ז. התובעים רשאים לפנות לכל גורם שהוא, כולל משטרת ישראל כדי שיבדקו ויחקרו אם נעשו דברים שאינם כדין ולדברי התובע המעשים שנעשו גובלים בפלילים.

ח. התובעים יכולים להמשיך ולפעול בעמותת ‘תפארת אליהו’ כפי שהוחזקו לפעול עד היום, ורשאים להגיש צו זה לכל גורם שהוא לרבות רשם העמותות ומינהל מקרקעי ישראל”.

ה. באותו יום ניתן צו עיקול על כל חשבונות הבנקים של הנתבעים בביה”ד, למעט חשבונות עו”ש וכן על כל הנכסים של הנתבעים לרבות דירות וזכויות של חלק מהנתבעים בסוכנות הביטוח שלהבת.

ו. בעקבות ההחלטה נשלחו צווי עיקול נגד הנתבעים בבית הדין הרבני, לכל הבנקים שבישראל וכן הוצאו צווי עיקול על נכסי הנתבעים.

ז. התובעים בתיק דנן (הנתבעים בבית הדין)לא הגישו ערעור על החלטה זו.

6.

א. ביום 15.11.04 פנה עו”ד אורי קידר ב”כ של יהודה אמיתי, שאינו תובע בתיק זה, במכתב אל הרב עמאר נשיא בית הדין הרבני הגדול ובו דרש, בין היתר, שהרב עמאר ידאג שהחלטות בית הדין במסגרת תיק הבוררות תוכרזנה כבטלות ומבוטלות לאלתר. עותק מהמכתב הועבר לבית הדין ולדיינים .

ב. ביום 17.11.04 השיב מנהל בתי הדין הרבניים כי באפשרות עו”ד קידר להתנגד להחלטת בית הדין ובמקרה שזו תידחה לערער לבית הדין הרבני הגדול.

ג. ביום 18.11.04 הודיע עו”ד קידר לדיינים שאם לא יתוקן העוול שנעשה למרשו תוגש תביעה כספית נגד הדיינים.

ד. ביום 25.11.04 הגישו דינה משה ומנחם מנדל כהן המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי בירושלים ובה עתרו, בין היתר, שייקבע שהם ואחרים חברי העמותה, וכי חברי ההנהלה הם אלה שנבחרו באסיפה הכללית מיום 19.08.02. המרצת הפתיחה הוגשה נגד חברי העמותה הנוספים, העמותה ומינהל מקרקעי ישראל (ה”פ (מחוזי י”ם) 3462/04).

ה. יומיים קודם לכן, ביום 23.11.04 הגישו שישה מחברי העמותה, בכללם התובעים, המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי בה עתרו לבטל את פסק הבורר שניתן בבית הדין. המרצת הפתיחה הוגשה כנגד הרב עצור, הדיינים ובית הדין (ה”פ 3460/04)

ו. לאחר הדיון ביום 25.11.04 נתן כב’ השופט ע’ חבש צו מניעה זמני המורה על התליית העיקול שניתן בבית הדין (בש”א 7953/04) וכן חייב את הרב עצור בתשלום הוצאות ושכ”ט עו”ד בסך 7,500 ₪ בכפוף לתוצאות הדיון בבקשה העיקרית.

ז. מכל האמור אנו למדים שצוי העיקול הותלו בחלוף כחודש מיום נתינתם.

יצויין כי בקשת חלק מחברי העמותה לצו מניעה המורה על התליית צו עיקול התקבלה אף היא ע”י כב’ השופט ר’ כרמל ביום 27.01.05 (בש”א (מחוזי י”ם) 7897/04).

ח. לדיון שנקבע ביום 01.12.04 בבית הדין הופיע הרב עצור וביקש כתב סירוב נגד הנתבעים שלא התייצבו לדיון. בית הדין סרב לבקשתו וכך גם בדיון שהתקיים במועד מאוחר יותר.

ט. בסמוך ליום 16.02.05 הסכים הרב עצור שהמרצת הפתיחה נגדו תתקבל והצדדים הגיעו להסדר דיוני לפיו יבוטלו הצווים וההחלטות שנתן בית הדין, ובסופו של דבר בוטלו הצווים.

י. התובעים התלוננו על הרב עצור לנציבות תלונות הציבור על שופטים.

יא. הרב עצור אינו משמש עוד בתפקיד ראש אבות בתי הדין הרבניים בירושלים לאחר שפרש גימלאות בהגיעו לגיל 70.

 

נזקים בעקבות העיקול

 

7. מושכל יסוד הוא שנזק טעון הוכחה. השאלה היא האם התובעים עמדו בנטל והוכיחו שנגרם להם נזק.

לאחר ששקלתי את הטיעונים והראיות, מסקנתי שהתובעים לא הוכיחו כי נגרם להם נזק בעקבות הטלת צוי העיקול.

8. בכתב התביעה פירטו התובעים את הנזקים שנגרמו להם:

א. פגיעה במעמדם בעיני מנהל ופקידי סניפי הבנקים בהם מתנהלים חשבונותיהם “וברי כי עתה ישקלו אותם גורמים שקול היטב בטרם יאפשרו לתובעים ליהנות מתנאי אשראי נוחים או לקבל הלוואות שונות וכדומה”.

ב. פגיעה במוניטין.

ג. התיעוד בפנקסי המקרקעין על הטלת העיקול נותר והם יאלצו לתת הסברים לרוכשים פוטנציאליים.

ד. בחוג החרדי, עליו נמנים התובעים, נחשבת פנייה לערכאות אזרחיות כמהלך חריג ביותר הנתפס כסטייה מהמקובל. לכן פנייתם לבית המשפט עלתה להם בביקורת רבה של אנשי קהילתם.

ה. כתוצאה מכלל פעולות הנתבעים נגרמו לתובעים עגמת נפש, מבוכה ואי נעימות קשים ביותר.

9. כאן המקום לציין כי התביעה לא הוגשה נגד הרב עצור שיזם את ההליכים בבית הדין הרבני וגם לא נגד העמותה. אומנם רק משיש הסכמה דיונית שהנתבעים שלפניי חבים כלפי התובעים, אין להתעלם מחלקם של אחרים בנקיטת ההליכים נגד התובעים, למשל הגורם שנקט בהליכים היה הרב עצור. אדגיש שהתובעים ידעו להתלונן נגדו כשרצו. התובעים ידעו גם לצרף את הרב עצור להליך בבית המשפט המחוזי ואילו להליך זה העדיפו שלא לצרפו. העובדה שהתובעים בחרו שלא לתבוע את הרב עצור ולא את העמותה תמוהה ואומרת דרשני בכל הקשור לנזק האמיתי שנגרם לתובעים. על כל פנים, האחריות לנזק היא שונה בין הפעילים השונים להוצאת הצווים.

10.

א. מהראיות עולה כי חשבונו של אמיתי משה עוקל בכפוף לזכויות משכון, שעבוד, עכבון וקיזוז הקודמות ועדיפות שיש לבנק. עם זאת אמיתי משה לא הוכיח שנגרם לו נזק בעקבות הטלת העיקול בבנק וכי נמנעו ממנו הטבות או הלוואות עתידיות.

ב. לא הוכח כי נרשם עיקול על חשבונות הבנק של התובעים דינה משה ומנחם מנדל כהן. אמנם במכתב בנק הפועלים (נספח א’ לתצהיר משלים של דינה משה) נכתב כי צו העיקול נשלח לסניף ואולם לא הוכח הרישום הפיזי בחשבון דינה משה. מכל מקום, דינה משה לא הוכיחה שנגרם לה נזק בעקבות הטלת העיקול בבנק ושנמנעו ממנה הטבות או הלוואות עתידיות.

ג. לא הובאו מנהלי הבנקים או פקידים בבנק לתמיכה בטענה שהעיקול פגע בתובעים ושהיחס כלפיהם השתנה לרעה. משלא הוגשה ראייה כזו קמה החזקה לפיה התובעים ידעו שהרישום הנ”ל לא פגע ולא יפגע בהם.

11. אין מחלוקת שנכסי המקרקעין של התובעים 2-1 (ולא של התובע 3) עוקלו ברישום. הטענה שהתובעים יידרשו לתת הסברים לעניין זה לרוכשים פוטנציאליים היא טענה בעלמא שלא מצביעה על כל נזק ובוודאי אינה מהווה תשתית ראייתית מספקת לקביעה שנגרם לתובעים נזק בעניין זה.

12.

א. התובעים טוענים בתצהיריהם כי העיקולים נשלחו למקום עבודתם של התובעים 1 ו-2 סוכנות הביטוח שלהבת ובכך הופץ דבר קיום הצו בקרב עמיתיהם לעבודה.

ב. אדגיש שצו המניעה של בית הדין היה נגד אסיפה של העמותה שהתכנסה במקום הנ”ל. מדברי הרב עצור בבית הדין עולה שלתובעת, דינה משה, הייתה שליטה על הנעשה במקום העבודה.

ג. התובעים לא הוכיחו מי הם אותם עמיתים לעבודה וכיצד נגרם להם נזק. בעניין זה לא הוכח שמקום העבודה אינו חברה משפחתית בשליטת אחי התובעים ובנסיבות אלה לא הוכח שנגרם נזק לתובעים.

13. טענתם של התובעים לפיה הם נאלצו לתבוע בבית המשפט המחוזי ובשל כך נפגעו בקהילתם תמוהה. אין ספק שהייתה לתובעים הברירה לתבוע בבית הדין הרבני ולברר שם את הנושא, אם הדבר היה חשוב להם. על כל פנים, כיוון שפסק הדין עוסק בשאלת הנזק אין צורך לדון בשאלת החבות הנ”ל.

14. התובעים לא הוכיחו כיצד נפגעו ומה היה הנזק בקהילתם.

א. כך למשל, בתצהיר של משה אמיתי נטען שאנשי קהילתו ביקרו את הפנייה לבימ”ש האזרחי. הוא מספר שפנו אליו דיינים מבתי דין שונים ושאלו לפשר ההליכים המשפטיים שנוהלו על ידו.

ב. הטלת העיקול כרוכה מטבעה בגרימת עגמת נפש. כך גם מתן צווים מבית הדין כנגד התובעים יוצרים מטבעם עגמת נפש ואי נוחות. משמתברר בדיעבד שהצווים לא היו במקומם שוכנעתי שמגיע פיצוי.

בנסיבות המקרה דנן, אני פוסק על דרך אומדנא, לכל אחד מהנתבעים פיצוי בגין עגמת הנפש בסך 5,000 ₪.

 

לשון הרע

 

15. משמודים הנתבעים באחריותם לנזקים פטור אני מלהכריע בשאלה אם במעשיהם יש לשון הרע. לכן אתייחס רק לשאלה כמה חבים הנתבעים לפצות בגין לשון הרע.

16. כאמור, התובעים לא הוכיחו מה הנזק שנגרם להם בעקבות הוצאת צווי העיקול וממילא מתבקשת המסקנה שהתובעים לא הוכיחו מה הנזק שנגרם להם בעוולת לשון הרע.

השאלה שיש לבחון היא כלום זכאים התובעים לפיצוי בעילה זאת גם בלא הוכחת נזק.

סעיף 7א(ב) לחוק איסור לשון הרע, תשכ”ה-1965 קובע:”במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק”.

סעיף זה נדון בעת האחרונה בבית המשפט המחוזי בירושלים בעניין ע”א (מחוזי ירושלים) 6146/05 ידיעות אחרונות בע”מ נ’ כרמי, תק-מח 2005(4) 9055, בעמ’ 9063: “טרם הוספתו של 7א(ב) לחוק, הפסיקה בעניין קבעה חזקה לפיה פרסום המהווה לשון הרע גורם נזק כלשהו לאדם אליו הוא מתייחס. על סמך חזקה זו היה יכול הנפגע לזכות בפיצוי כספי, ללא הגבלת סכום, מבלי שיביא ראיה כלשהי להוכחת נזקו. נזק זה סווג כנזק “כללי”, והוא נפסק על דרך של אומדן לאור מכלול נסיבות העניין. במקרה שהנפגע בוחר להביא ראיות להוכחת נזקו, אלו עשויות להיות “חרב פיפיות” בידיו, שכן כשם שהן עשויות להגדיל את גובה הפיצוי, כך הן עשויות להצביע על כך שהפרסום לא גרם לנפגע נזק רב מדי (ע”א 2668/97 רופין נ’ גלובס פבלישר עיתונות (1983) בע”מ, פ”ד נה(1) 721, 725; שנהר, בעמ’ 386-389). י’ קרניאל ו-ע’ ברקת ציינו במאמרם הנ”ל, כי מחקר שערכו העלה ש”סכומי הפיצוי שפסקו בתי-המשפט לפני התיקון עלו, לעתים מזומנות, על 50 אלף ש”ח – גם ללא הוכחת נזקים”.

ולמטה מזה: “כפי שציין נשיא בית-המשפט העליון, השופט א’ ברק, הוראה סעיף 7א(ב) לחוק מעוררת בעיות לא פשוטות של פרשנות ותוקף (ע”א 4740/00 אמר נ’ יוסף, פ”ד נה(5) 510, 527 – להלן: ‘עניין אמר‘). השאלה הפרשנית העולה בענייננו, היא אם ניתן לפסוק פיצויים המורכבים מחיבור של פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק ושל פיצוי לא ממוני מוכח.

ב’עניין אמר’ דחה הנשיא ברק, אגב אורחא, את העמדה לפיה הוראת חוק זו קובעת רף עליון לפיצויים ללא הוכחת נזק, בהחזיקו בדעה כי ‘מטרתה של הוראה זו לקבוע רף תחתון המשחרר את הניזוק מהצורך להוכיח את נזקו’ (שם, בעמ’ 527 – הדגשה שלנו). השופט נ’ סולברג הביע דעתו במספר פסקי-דין, כי לשונו של סעיף 7א(ב) ותכליתו תומכות בפרשנות, לפיה מקום בו לא הוכיח הנפגע את נזקו, רשאי בית-המשפט לחייב את הנתבע לשלם לראשון פיצוי שלא יעלה על 50 אלף ש”ח. עם זאת, ככל שיוכיח הנפגע את נזקו יעלה שיעור הפיצוי בהתאם (ת”א (י-ם) 1133/01 בלשניקוב נ’ מוקד, דינים שלום יח 854; ת”א (ירושלים) 1839/01 נתניהו נ’ רשת שוקן בע”מ (לא פורסם – ניתן ביום 25.7.02) סעיף 46 ואילך לפסק-הדין; ת”א (ירושלים) 6264/01 וינוגרד נ’ פיליפוביץ’, דינים שלום, כרך יט’, 668). לגישה דומה, לפיה סעיף 7א(ב) קובע תקרת פיצוי שניתן לפסוק בלא הוכחת נזק ראו ע”א (ירושלים) 3271/01 בלשניקוב נ’ מוקד, דינים מחוזי לג(8) 883; ע”א (י-ם) לוי נ’ בן-חורין, דינים מחוזי לב(5) 199. וראו לעניין פרשנותו של סעיף 7א(ב) הדיון במאמרם של קרניאל ו-ברקת בעמ’ 219-225 והמקורות המוזכרים בו”

17. מהאמור משתמע שתובעים זכאים לקבל פיצוי בלא הוכחת נזק. עם זאת סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע אינו מעניק זכות אוטומטית לקבלת פיצוי בשיעור הנקוב בו אלא מהווה את תקרת הפיצוי. לבית המשפט שיקול דעת לפסוק פיצוי בהתאם להוראת סעיף זה ובלבד שהפיצוי לא יעלה על שיעור הפיצוי הנקוב בו.

18. השיקולים לפסיקת פיצוי בגין לשון הרע אשר הותוו ע”י כב’ הנשיא ברק הם:

“בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית-המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיווידואלית. אין לקבוע ‘תעריפים’. בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים.

אכן, התנהגותו של הניזוק לפני פרסום ולאחריו עשויה להוות אמצעי שבעזרתו ניתן לעמוד על נזקו. בדומה, התנהגותו של המזיק אף היא עשויה להשפיע על שיעור הנזק והערכתו. כך, למשל, התנצלות על דברי לשון הרע עשויה להקטין את הנזק שהם גרמו ובכך להשפיע על שיעור הפיצויים (ראו סעיף 19 לחוק). חומרת הפגיעה ברגשותיו של הניזוק ובשמו הטוב נמדדת לעתים בחומרת מעשיו וביטוייו של המזיק. ודוק, אין בכך פיצוי עונשי. זהו נזק מוגבר המביא לפיצוי מוגבר (DETAVARRGA) בשל התנהגות המזיק. כך, למשל, מזיק היודע כי דבריו אינם אמת והעושה כל מאמץ בבית-המשפט להוכיח את אמיתותם, עשוי לגרום להגברת נזקו של הניזוק ובכך להגביר את הפיצוי שלו הוא יהיה זכאי”. (רע”א 4740/00 אמר נ’ יוסף, פ”ד נה(5) 510, 525).

19. מן הכלל אל הפרט.

יש לזקוף לחובת התובעים אשם תורם בכך שלא פעלו כבר בשנת 2002 להעמיד את בית הדין על טעותו. התובעים לא פנו ישירות לבית הדין בשנת 2004 לאחר שהוצאו צווי העיקול אף שהיו יכולים לעשות כן ובכך יכלו לבטל באופן מיידי את החלטת בית הדין.

לתובעים אשם תורם גם בכך שהעדיפו לפנות לערכאות אזרחיות, אף שהיתה להם היכולת לפנות לבית הדין ובכך להביא את המשבר לפתרונו בלא להיזקק לערכאות (ראו והשוו: רע”א 11353/03 קו עיתונות דתית בע”מ נ’ מפתח העיר פרסומים בע”מ, תק-על 2004(1) 1480).

20. החלטת בית הדין עמדה בתוקפה במשך חודש ימים בלבד. מדובר בתקופה קצרה ביותר כך שהנזק שנגרם, ככל שנגרם, מועט.

21.

א. בהחלטת בית הדין נקבע: “התובעים רשאים לפנות לכל גורם שהוא, כולל משטרת ישראל כדי שיבדקו ויחקרו אם נעשו דברים שאינם כדין ולדברי התובע המעשים שנעשו גובלים בפלילים”.

ב. ההחלטה היא כללית וסתמית, ומפנה לטענות הרב עצור. אין בה כל קביעה שהתובעים בענייננו עשו מעשים פליליים. כל שנאמר הוא שהרב עצור מייחס להם מעשים פליליים ולמעשה מדובר באמירה שאין בה כדי לפגוע בהכרח בתובעים.

ג. התובעים לא הוכיחו מה היה היקף הפגיעה ומה מעמדם בקהילה.

ד. התובעים טענו שהרב עצור פירסם את החלטות בית הדין ואולם תביעה זאת לא הוגשה נגד הרב עצור ואין לחייב את הנתבעים על מעשיו של הרב עצור בפרסום לשון הרע.

ה. הפגיעה בתובעים התבטאה גם בכך שבית משפט נעדר סמכות נותן צווים נגדם, בניגוד לכאורי לכללי אתיקה ומשפט תקינים.

ו. לאחר ששקלתי כל הנסיבות והטיעונים ובשים לב לכלל נסיבות המקרה כמפורט לעיל אני פוסק לכל אחד מהתובעים פיצוי בסך של 5,000 ₪ בראש נזק זה.

 

הוצאות משפטיות

 

22. לטענת התובעים כתוצאה מהתנהלות הנתבעים הם נאלצו להגיש תביעה לבית המשפט המחוזי ולנהל הליכים בבית המשפט המחוזי ובבית משפט זה. התובעים טענו כי ההוצאות המשפטיות בבית המשפט המחוזי הסתכמו בסך של 6,000 דולר ומע”מ (60 שעות עבודה בעלות של 100$ לשעה) וכי בבית משפט זה הושקעו כ 70 שעות עבודה של עורך דין בעלות של 7,000$ ומע”מ וכל זאת לא כולל תשלום אגרות והוצאות נוספות.

23. הנתבעים טוענים שיש לדחות את הדרישה לתשלום הוצאות שהוצאו בבית המשפט המחוזי, בנימוק ששם הגיעו להסדר לפיו כל צד יישא בהוצאותיו. מכאן שהם מנועים מלטעון בכל הקשור להוצאות שהוצאו בבית המשפט המחוזי.

משזכו התובעים בחלק מתביעתם הם זכאים לקבל הוצאות משפט בתיק זה. פירוט הסכום ייפסק בהמשך.

 

פיצויים עונשיים

 

24. התובעים טוענים כי יש לחייב את הנתבעים לשלם פיצוי עונשי מאחר שהחלטות הדיינים היו נגועות בזדון ולא רק ברשלנות חמורה .

25. לפיצוי העונשי כמושג במשפט האזרחי חסרונות ויתרונות.

א. החסרונות החשש מפני החדרה לעולם האזרחי יסודות מתחום הענישה הפלילית, חשש מכפל ענישה למזיק, ומכפל הטבה לניזוק.

ב. היתרונות בפיצוי העונשי מתמקדים בחשיבות ההרתעה וההענשה מקום שהתנהגות המזיק חמורה במיוחד, או פוגעת בזכויות חוקתיות.

ג. המסר ההרתעתי והחינוכי שבפיצוי העונשי חשוב במיוחד במצבים קיצוניים של פגיעה בפרט, שנודעת להם גם השלכה ציבורית רחבה (ע”א 140/00 עזבון המנוח מיכאל אטינגר ז”ל נ’ החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי, פ”ד נח(4) 486).

“בישראל, הכירו בתי המשפט באפשרות לחייב בפיצויים עונשיים בנזיקין (ע”א 216/54 שניידר נ’ גליק, פ”ד ט 1331, 1335; ע”א 670/79 הוצאת עיתון “הארץ” בע”מ נ’ מזרחי, פ”ד מא(2) 169, 205; ע”א 30/72 פרידמן נ’ סגל, פ”ד כז(2) 225, 237; ע”א 277/55 רבינוביץ נ’ סלע, פ”ד יב(2) 1261, 1277). אולם בפועל, בתי המשפט אינם מרבים לעשות שימוש באמצעי הפיצויים העונשיים (ע”א 3654/97 קרטין נ’ עתרת נירות ערך (2000) בע”מ, פ”ד נג(3) 385, 406). הצעת חוק לתיקון פקודת הנזיקין לצורך עיגון הסדר פיצויים עונשיים נדחתה (הצעת חוק פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (תיקון – פיצויים עונשיים), התשס”ב-2001). גם במקרים בהם נפסקו פיצויים עונשיים, הם יוחדו למקרים נדירים הכרוכים בפגיעה קשה במיוחד, שנילווה לה אשם ברמה גבוהה, המצדיק תגובה עונשית גם במישור האזרחי” (ע”א 9225/01 זיימן נ’ קומרן, תק-על 2006(4), 3941, עמ’ 3956).

“החלטה על פיצויים עונשיים בתיק אזרחי היא עניין חריג, במקרים מקוממים ומסלידים במיוחד, ובפרט כאלה שיש עמם מעין כוונה”. ע”א 9656/03 עזבון המנוחה ברטה מרציאנו ז”ל ואח’ נ’ ד”ר זינגר, תק-על 2005(2) 125, עמ’ 135).

26. מהאמור עולה שרק במקרים נדירים מטיל בית המשפט פיצוי עונשי. חרף נסיבותיו המיוחדות של המקרה לא שוכנעתי שזהו המקרה המתאים לחייב בפיצויים עונשיים מהנימוקים הבאים:

א. התובעים טענו להפרת חובות הדיינים והפנו בנדון להחלטה שקיבלה נציבת תלונות הציבור על שופטים.

בעניין זה יש להתעלם מכל האמור בהחלטה הנדונה, שכן סעיף 24(ב) לחוק נציב תלונות הציבור על שופטים, התשס”ב-2002 קובע כהאי לישנא:”דין וחשבון, החלטה וכל מסמך שהכין הנציב במסגרת מילוי תפקידו לא ישמשו ראיה בהליך משפטי או מעין שיפוטי”.

התובעים לא הוכיחו כי נגרמה להם פגיעה קשה ביותר.

ב. בשעה שניתנו צווי העיקול סבר בית הדין הרבני כי יש לו סמכות לדון כבורר. ההלכה לפיה דיין בבית הדין אינו רשאי לדון כבורר נפסקה רק לאחר מכן (ראו: בג”צ 8638/03 אמיר נ’ בית הדין הרבני הגדול בירושלים, תק-על 2006(2) 98).

אמנם הדיינים הכירו את הרב עצור שהיה ראש אבות בתי הדין ואולם לא הוכח שהייתה להם כוונה לפגוע וכי אשמם היה כבד.

לא הוכח אפוא שמדובר במקרה קיצוני המצדיק הטלת פיצוי עונשי.

 

סוף דבר

 

27. אני מחייב את הנתבעים לשלם לכל אחד מהתובעים פיצויים בסך 10,000 ₪ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. שיעור הפיצוי מורכב מפיצויים בגין עגמת נפש ומפיצויים בעוולת לשון הרע.

בשים לב לנסיבות המקרה ולעובדה שבסופו של דבר נפסקו לתובעים פיצויים מועטים ביחס לסכום הפיצויים שבכתב התביעה, אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעים הוצאות משפט ושכ”ט עו”ד בסך כולל של 10,000 ₪ בתוספת מע”מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל ממש.

 

ניתן היום ה’ בכסלו, תשס”ח (15 בנובמבר 2007), בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתקים לב”כ הצדדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.