ת”א (שלום ירושלים) 8965-10-13 זוננברג נ’ מפקד יחידת המקומות הקדושים – משטרת ישראל (21/12/2014)
בית משפט השלום בירושלים
ת”א 8965-10-13
בפני:
כב’ השופטת דורית פיינשטיין
המבקש:
אריה זוננברג
נגד
המשיבים
1. אבי ביטון
2. מדינת ישראל
פסק דין חלקי
1. בפני בקשה כי אורה על מחיקת התביעה כנגד הנתבע 1 על הסף. הטעם המרכזי לבקשה זו הוא כי שעה שמבוקש או ניתן לבקש סעד כספי, אין לתבוע גם סעד הצהרתי.
א. רקע עובדתי ומשפטי:
2. במועדים הרבלנטיים לתובענה זו היה הנתבע 1, שהינו ניצב משנה בדרגתו, האחראי על המקומות הקדושים בירושלים, ובין היתר האחראי על הר הבית.
3. ביום 22/04/2013 ביקר התובע בהר הבית, התפלל במקום ועוכב לחקירה. התובע שוחרר על ידי המשטרה בתנאים, שכללו בין היתר הרחקה מהר הבית ל-14 יום. התובע הגיש ערר על החלטה זו ובקשה לפסיקת סעד כספי, ובית משפט השלום (כב’ השופטת מלכה אביב) קבע כי בשל חלוף הזמן, ההגבלה של הרחקה הסתיימה, והסעד הפך לתיאורטי. הבקשה לפסיקת סעד כספי נדחתה.
4. בתובענה שבפני דורש התובע כי מדינת ישראל תפצה אותו בסך של 80,000 ש”ח, בגין עיכוב שווא, הפרת חובות חקוקות ורשלנות, עוולת לשון הרע ועילות נוספות.
כנגד הנתבע 1 מבקש התובע כי יינתנו שורה של סעדים הצהרתיים. סעדים אלו כוללים בקשה כי בית המשפט יקבע שהנתבע 1 פגע בזכויותיו החוקתיות של התובע כאשר לא עמד בהוראות החוק והדין, כשנתן הוראות בעל פה לשוטריו שחורגות מהוראות הדין, הפלה לרעה בהחלטותיו את התובע על בסיס דת והתרשל. בסוף שורת סעדים אלו ציין התובע כי סעדים אלו נועדו להרתיע את הנתבע ודומיו מפני הפרות הדין בכל הנוגע ליהודים בהר הבית.
אין חולק כי הנתבע 1 לא היה מעורב באופן אישי באף אחד מהאירועים נשוא תובענה זו, והתובענה מופנית כנגדו מתוקף תפקידו. התובע אף לא דורש מהנתבע 1 סעד כספי אלא רק מבקש כי יינתן כנגדו סעד הצהרתי.
ב. דיון והכרעה:
5. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הרי שאני סבורה כי דין הבקשה לסילוק על הסף להתקבל, ואין מקום לדרוש סעד הצהרתי כנגד הנתבע 1 בנוסף לסעד הכספי שמבוקש כנגד המדינה. מדובר למעשה בתביעה כפולה, כאשר הסעדים ההצהרתיים שמבקש התובע נבלעים ממילא במחלוקות שעל בית המשפט להכריע בהן. ואבהיר, היה ובית המשפט יקבע כי עיכובו של המשיב היה לא חוקי, ממילא יעמוד בית המשפט על ההפרות שביצעה משטרת ישראל, ופסיקת בית המשפט תעמוד גם לנגד עיני המשטרה.
6. על מבקש הסעד ההצהרתי להצביע על אינטרס המצדיק דיון בתביעה לסעד הצהרתי דווקא (ר’ רע”א 2611/98 בנק לאומי לישראל בע”מ נ’ מוזס (21/07/1998)). כפי שנפסק ברע”א 1810/90 הדר חברה לבטוח בע”מ נ’ קנדי חברה להשקעות ולבנין בע”מ, פ”ד מד(2) (1990) 737, 739:
” מתן סעד הצהרתי לבעל דין עניין שבשיקול-דעת הוא, ובית המשפט יימנע מלתיתו, כל אימת שהמבקש לא הצביע על אינטרס המצדיק להיעתר לו. לעניין זה יכול בית המשפט לשקול את השאלה, אם המבקש לא יוכל להשיג את מבוקשו בדרך אחרת ואם מתן הסעד לא יביא לידי כפל תביעות. כך, למשל, אין בית המשפט נוטה להעניק סעד הצהרתי, מקום שיכול המבקש לתבוע סעד ממשי: ע”א 227/77 [1], או כאשר מבקש פלוני להצהיר שאינו חייב לאלמוני, אלא אם כן קיימות נסיבות המצדיקות את הדבר.”
7. אפקט ההרתעה לו טען התובע, אינו מותנה דווקא בכך כי יינתן סעד ההצהרתי דווקא. יש לקוות כי אם יינתן סעד כספי, יהיה בו כדי להרתיע את המדינה ונושאי התפקידים מטעמה, ועל כן אין הצדקה לתביעה סעד הצהרתי בנפרד כנגד הנתבע 1 ( וראו גם ע”א 9580/05 גליקלד נ’ צ’ורני (10/09/2007); ת”א (מחוזי מרכז) 4340-02-10 גיאו בר (92) הנדסה אזרחית בע”מ נ’ כונס נכסים של חברת אופנהיימר ממתקי ירושלים בע”מ (02/05/2011)).
6. ככל שהתובע מבקש לתבוע סעד הצהרתי צופה פני עתיד, ובכך לשנות מנהלים או הנחיות קיימים, הרי שעליו לנקוט בהליכים מנהליים, ולא בתביעה לסעד הצהרתי.
על כן אני קובעת כי התביעה כנגד הנתבע 1 נמחקת על הסף. שאלת ההוצאות תישקל בסוף ההליך.
ניתן היום, כט כסלו ה’תשע”ה, 21 דצמבר 2014, בהעדר הצדדים.