תקציר שמחה מירון “התוצאות המשפטיות של הגדרת המונח ‏’יהודי’ בחוקי השבות והמרשם” (1971)

שמחה מירון “התוצאות המשפטיות של הגדרת המונח ‏’יהודי’ בחוקי השבות והמרשם” דיני ישראל 2 (1971) 331

 

“התוצאות המשפטיות של הגדרת המונח ‏’יהודי’ בחוקי השבות והמרשם” שמחה מירון

 

בעיקבות הסערה הציבורית שקמה עם החלטת ביהמ”ש העליון בפרשת שליט נ’ שר הפנים [1], החליטה הכנסת בתאריך ב אדר-ב ה’תש”ל (10/03/1970) לתקן את חוקי השבות ומירשם האוכלוסין באופן שפרשנות ביהמ”ש בפסק הדין הנ”ל שוב לא תחול על חוקים אלה.

לחוק השבות, ה’תש”י-1950, הוספו הסעיפים 4א ו- 4ב וכן תוקן סעיף 5 לחוק.

לחוק מירשם האוכלוסין, ה’תשכ”ה-1965, הוסף סעיף 3א.

בחוק השבות היתווספו שני תיקונים עקרוניים. האחד, ניקבעה בסעיף 4ב לחוק הגדרה למונח “יהודי” בזו הלשון:

“לענין חוק זה: ‘יהודי’ – מי שנולד לאם יהודייה או שנתגייר, והוא אינו בן דת אחרת”.

השני, ניקבע בחוק שלנוכרים מסויימים הנילווים ליהודים העולים ארצה, יוענקו הזכויות שמעניק חוק השבות לעולים יהודים, בלא שיוענק לאותם נוכרים הסטטוס של יהודים. כלומר, נקבע מעמד חדש של ‘ידועים בציבור כיהודים’ [2].

לחוק מירשם האוכלוסין הועתקה הגדרת המונח “יהודי” שבחוק השבות.

במאמרנו זה ננסה לברר מהי השפעתם של תיקוני חקיקה אלה על הגדרת המונח “יהודי” בחוקי מדינת ישראל.

סיכום מקיף של המצב המשפטי בשאלה הנדונה עד לתיקונים הנ”ל בחקיקה ניתן למצוא במאמרו של אבנר-חי שאקי “מיהו יהודי”, שפורסם בחוברת מיוחדת של גשר אשר ראתה אור מיד לאחר פירסום פסה”ד בעניין שליט. ערך רב במיוחד לרשימה הביבליוגרפית שצורפה לאותו מאמר [3].

לדעתנו, כפי שביטאנו אותה במאמרנו “מומר – יהודי או כפול דת?” [4], הרי שגם לפני שניתקבלה בכנסת כתיקון חקיקתי ההגדרה הנ”ל, נכון היה לפרש את המונח “יהודי” בחקיקת הכנסת בהתאם להלכה. אולם לא כן הייתה דעת ביהמ”ש העליון.

כבר בפסק דינו בעניין רופאייזן נ’ שר הפנים [5], הניח ביהמ”ש העליון את היסוד לקביעה שמשמעות המונח “יהודי” בחוקי המדינה, מלבד בחוק שיפוט בתי דין רבניים, היא חילונית ובלתי זהה למשמעות ההילכתית של מונח זה. אלא שבכל זאת ההלכה העברית ופסק הדין יכלו עדיין לדור בכפיפה אחת וזאת משני טעמים: הראשון שבהם, כי כפי שהעלינו במאמרנו “מומר – יהודי או כפול דתי” [6], הרי שקביעתו המעשית של ביהמ”ש העליון באותו ענין תאמה את עמדת ההלכה, ורק ההנמקה היתה מוטעית [7], [8]. הטעם השני הוא, שניתן היה לפרש גם את ההנמקה שבפסק הדין באופן שאין היא שוללת את הגדרת ההלכתית למונח “יהודי” אלא רק מוסיפה עליה. בלשונו של סגן שר הפנים דאז, הד”ר בן-מאיר:

“שר הפנים … לפי הנחיותיו, מיתפרש המושג “יהודי” לפי חוק השבות, לפי כללי ההלכה היהודית ובתנאי שלא המיר דת” [9],

ומסביר עמדה זו הפרופ’ מנחם אלון בספרו:

“פירושו של דבר הוא ששר הפנים פרש את פסק הדין בענין רופאייזן באופן שלא בא לשלול את המשמעות ההילכתית של המושג יהודי בחוק השבות, אלא להוסיף עליו תנאי שלא המיר דתו, ולכן מי שאינו יהודי לפי ההלכה בוודאי שאינו כלול במושג יהודי שבחוק השבות” [10].

נכון העיר פרופ’ אלון על עמדתו זו של שר הפנים:

“ספק רב אם עמדה זו תעמוד בביקורת בית המשפט העליון” [11].

ואף כי דעת שופטי המיעוט בפסק דין שליט תמכה בעמדת שר הפנים [12], הרי שהכריעה דעתם של שופטי הרוב בפסק הדין הנ”ל בעד פירוש רחב להנמקה של הילכת רופאייזן והם קבעו כי:

“תפיסתה של ההלכה הדתית בעניין לאומיותו של תושב הארץ, אינה יכולה לשמש בסיס לפסיקת בתי המשפט האזרחיים במדינת ישראל” [13].

פירוש זה שולל מכל וכל את הקריטריונים של ההלכה כקובעים בהגדרת המונח “יהודי” שבחוקי השבות והמירשם.

כאמור, עמדתנו היא שפסק דין שליט קבע להגדרת המונח “יהודי” קריטריון חילוני, הנוגד את עמדת ההלכה בנדון. כך אנו סבורים, למרות הקביעות החוזרות ונישנות בדבריהם של שופטי הרוב כאילו אין הם באים להכריע בשאלת “מיהו יהודי”. בעניין זה מזדהים אנו עם דבריו של ד”ר שאקי שכתב:

“כי בפועל מהווה פסק הרוב במשפט שליט קביעה שיפוטית היוצרת מבחן משלה לשאלה מיהו יהודי. לפי מבחן סובייקטיבי זה, יהודי הוא כל מי שמצהיר, בתום לב, בפני פקיד הרישום, שהוא יהודי. כשמדובר בתחושות, בהזדהות פנימית, בהרגשות סובייקטיביות, אין פקיד הרישום אלא צלם, כביכול, של העובדות הנמסרות, מבלי כל יכולת להוסיף עליהן או לגרוע מהן” [14]

הרי שהפסיקה הכריעה, מתוך שיקולים אידאולוגיים אנטי-דתיים [15], כי המונח “יהודי” בחוקי המדינה איננו מתפרש כפי הפירוש שאנו חשבנוהו כתואם את כוונת המחוקק, הפירוש ההילכתי.

אולם כאן היתערב המחוקק עצמו והעמיד את ביהמ”ש העליון על טעותו בהבנת כוונתו של המחוקק. הוא עצמו קם והכניס את ההגדרה של הלכה למונח “יהודי” לתוך אותם חוקים שמהם ניסה ביהמ”ש לעקור את הגדרת ההלכה [16].

לכאורה עם הכנסתה של ההגדרה ההילכתית לחוקי השבות והמירשם, הובטח ניצחונו של הפירוש ההילכתי למונח “יהודי” שבחוקי המדינה. אולם עיון מדוקדק בדבר מורה שלא כך הם פני הדברים.

קודם לכן כלל החוק את המונח “יהודי” כשהוא בלתי מוגדר ובתי המשפט העדיפו לפרשו שלא בהתאם להלכה. כיום כוללת הגדרת המושג “יהודי” שבחוק מונח “או שנתגייר”, אשר ניראה שפירושו הוא, גם מבחינה משפטית אובייקטיבית, “גיור” לאו דווקא התואם את ההלכה. למסקנה זו ניתן להגיע ע”י השוואת נוסח ההגדרה שהוכנסה לחוקי השבות ומירשם האוכלוסין עם נוסח ההגדרה של המונח “יהודי” כפי שהופיעה בתקנות המירשם של שר הפנים, אשר ניפסלו ע”י ביהמ”ש העליון בפס”ד שליט. בתקנות שר הפנים נאמר “או שנתגייר לפי ההלכה”, מה שאין כן בחוק המתוקן.

ייתכן שאילו היה מופיע בהגדרת המונח “יהודי” שבחוק המתוקן הביטוי “לפי ההלכה” היה הדבר מתפרש כי על נוכרי הרוצה להיחשב כיהודי עפ”י חוקי מדינת ישראל להתגייר בהתאם להלכה העברית המקובלת מדור דור ואשר להבדילה משיטות אחרות המתיימרות אף הן לדגול ב”הלכה”, קוראים לה כיום ההלכה האורתודוכסית.

סיוע לפרשנות דומה של ביהמ”ש העליון אפשר למצוא בפסק הדין ‘שניתן בבג”צ 132/66 שגב נ’ בית הדין הרבני בצפת [17]. שם אמר ביהמ”ש העליון לגבי פירושו של המונח “דין תורה” בחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), ה’תשי”ג-1953:

“המונח דין תורה בסעיף 2 הנ”ל, אין מובנו תורה שבכתב בלבד, אלא הוא כולל גם את ה’דרבנן’ וכוונתו לכל אותו מכלול הלכות האישות המצוות בדיני ישראל, ואפילו אם יסודו של הדין הוא בתקנה שתיקנו חכמי ישראל בדורות המאוחרים”.

אבל ייתכן גם שביהמ”ש העליון היה אומר אחרת ורואה אף ‘הלכה’ רפורמית כהלכה.

כל שכן שיש להניח כי בית המשפט יאמר שגיור הוא לאו דוקא לפי ההלכה האורתודוכסית כאשר הושמטו המילות “לפי ההלכה” מהגדרת המונח “יהודי” שבחוקי השבות ומירשם האוכלוסין. מה גם ששר המשפטים בדבריו בכנסת בעת אישור התיקונים לחוקים הנ”ל, עמד על כך שכוונת ההשמטה של הביטוי “לפי ההלכה” היא להכיר ב”גיור” רפורמי הנעשה בחו”ל כבגיור תופס עפ”י חוקי המדינה.

ראינו עד כאן שהתיקונים בחוקי השבות והמירשם לא החילו את הגדרת ההלכה על המונח “יהודי” אלא באורח דקלרטיבי בלבד. מבחינה מעשית כוללת ההגדרה הנ”ל גם נוכרים שעברו בחו”ל תהליך של “רבנות” רפורמית [18], אשר ביהמ”ש עלול לראותו כגיור המקנה סטטוס של יהודי.

פירצה זו דומה לפירצה הקיימת בחוק שיפוט בתי דין רבניים לענין ההכרה של חוק המדינה בנישואין של יהודים בחו”ל שלא נעשו עפ”י דין תורה. בעזרת כללי המשפט הבי”ל הפרטי, מכירים בתי המשפט במדינה בנישואין כאלה, אפילו שנעשו בין בני זוג שקידושין אינם תופסים בהם מדין תורה. גם ייתכן שכשם שבענייני נישואין אישרו אף פרצות של ‘נישואי קפריסין’ ו’נישואי מכסיקו’ אפילו שנעשו ע”י יהודים אזרחי הארץ ותושביה, כן קיימת האפשרות שיוכרו אישורי ‘גיור’ של מוסדות רפורמיים בחו”ל גם לגבי אזרחי הארץ ותושביה.

אלא שלא זה הוא עיקר הבעייה. חוק מירשם האוכלוסין מבחין בין רישום ראשון של אדם בפנקסי מירשם התושבים, לבין רישום שני אשר בא בעקבות רצונו של אותו אדם לשנות את פרטי הרישום. נראים הדברים, וכך נוהג משרד הפנים עפ”י חוות דעת היועץ המשפטי לממשלה, כי הילכת פסק דין שליט מחייבת את פקידי המירשם לגבי כל מקרה של רישום ראשון, למרות תיקוני חוק המירשם. כלומר שגם עתה אין כל מניעה לרישומם במירשם התושבים של גויים כיהודים, ובכלל זה רישומם של ‘גרים’ רפורמיים ש’ניתגיירו’ בארץ.

אשר לרישום שני, על פי חוק מירשם האוכלוסין יש צורך בתעודה ציבורית על מנת להוכיח את הגיור. לעניין זה ההגדרה למונח “יהודי” ושאר התיקונים שהוכנסו יחד עם הגדרה זו לחוק המירשם אין בהם משום שמירה על הזהות היהודית-הילכתית של מבקש הרישום, לפי שאלה אינם מחייבים להוכיח שהנוכרי עבר גיור אורתודוכסי. המחסום היחידי העשוי לשמור על הפירוש ההילכתי להתגיירות הנוכרי בארץ, וממילא ליהדותו של זה על פי ההלכה, הוא פקודת העדות הדתיות (המרה) [19]. בהתאם לפקודה זו, ניתן אולי לומר כי המצב המשפטי כיום הוא שרק תעודה של הרבנות הראשית לישראל תוכל לשמש כתעודה ציבורית לגבי גיור שנעשה בארץ.

לנו, בכל הכבוד, נראה שקיים ספק די רציני, לנוכח מגמת הפסיקה בארץ, אם פקודת העדות הדתיות (המרה) תוכל לשמש בלם מפני ההכרה ב’גיור’ רפורמי שנעשה בארץ. על פי הפסיקה, הפקודה המנדטורית לא חלה על . כל המקרים של המרת דת, אלא דווקא על המרה מעדה דתית לעדה דתית [20]. קיימים גם פיקפוקים בקשר למעמדה של הרבנות הראשית לישראל בהתייחס לפקודת העדות הדתיות (המרה), מאחר וכפי הנראה תקנות ‘כנסת ישראל’ המנדטוריות, שוב אינן יותר בתוקף [21]. לאור האמור ברור כי הביטחון בקיומה של קונסטרוקציה משפטית איתנה עליה ניתן לבסס במדינה שמירה על פירוש הילכתי אורתודוכסי למונח “יהודי” הינו דיי רופף [22].

כפי שהראינו, התיקונים בחוקי השבות והמירשם לא הצליחו לבסס באופן מעשי את הפירוש ההילכתי כפירוש בלעדי למונח “יהודי” שבחוקי המדינה. ערכם הוא בעיקרו הצהרתי.

 

[1] בג”צ 58/68, פד”י כג(2) 477.

[2] על משקל ‘הידועה בציבור כאשתו’, שאף לה מוענקות זכויות האשה הנשואה בלי שמעניקים לה את הסטטוס של אשה נשואה. ראה לעניין מעמדה של ה’ידועה בציבור’ בחוקי מדינת ישראל את פסה”ד בע”א 384/61 מדינת ישראל נ’ פסלר, פד”י טז 102.

[3] בירצוננו רק להוסיף לרשימה הביבליוגרפית את מאמרנו בענין הגיור: שמחה מירון “ההיתגיירות ותוצאותיה המשפטיות” דיני ישראל 1 (1970) 61, אשר הושמט מן הרשימה.

[4] הפרקליט 23 (1967) 164.

[5] בג”צ 72/62, פד”י טז 2428.

[6] ראה הערה מס’ 4

[7] התייחסות לעמדתנו זו ניתן למצוא אצל ד”ר אמנון רובינשטיין בספרו המשפט הקונסטיטוציוני של מדינת ישראל 63; וכן בספרו של פרופ’ מנחם אלון חקיקה דתית 53; במאמרו הנ”ל של ד”ר אבנר-חי שאקי בעמ’ 13; ולאחרונה במאמרו של פרופ’ יצחק אנגלרד “מעמדו של הדין הדתי במשפט הישראלי – חלק א” משפטים 2 (1970-1971) 270, 304 הערה מס’ 20. אולם למרבית הפליאה אלה האחרונים, בעקבות הפרופ’ אלון, אינם מציינים את המקור ממנו הם מצטטים.

[8] אנו סבורים כי ביקורתו של פרופ’ אנגלרד על עמדתנו זו, במאמרו הנזכר בהערה הקודמת, שם, היא שיטחית. יש לה מקום רק אם יוצאים מתוך ההנחה המוקדמת שחוק השבות אמנם חוק חילוני הינהו וכי רק המונח “יהודי” שבחוק יש לו משמעות בהלכה. במאמרנו הצבענו על כך שעיקרו של חוק השבות הוא שאוב ממקורות ההלכה העברית. מלבד זאת יש גם מקום לפקפק אם אפשר לקרוא לתוצאה הפוכה מעמדת ההלכה תוצאה בהתאם להלכה, אף אם מגיעים אליה באמצעות אקרובטיקה משפטית לגיטימית.

[9] דברי הכנסת 42 (1965) 1068.

[10] אלון חקיקה דתית 53

[11] שם.

[12] ראה הערה מס’ 1.

[13] מדברי השופט ברנזון בפסק-דין שליט.

[14] עמ’ 20 בחוברת המיוחדת הנ”ל של גשר.

[15] כאמור בדבריו של כבי השופט לנדוי בפסק-דין שליט.

[16] על כך שהתיקון בחוק השבות משנת ה’תש”ל-1970, יש בו כדי להראות כי כוונת המחוקק הייתה מלמפרע לתמוך בהגדרה ההילכתית למונח “יהודי” רומז גם פרופ’ אנגלרד במאמרו הנזכר בהערה מס’ 7, שם.

[17] פד”י כא(2) 526

[18] או כיתות יהודיות אחרות שאינן דוגלות בהלכה האורתודוכסית ואינן נוהגות לפיה.

[19] דרייטון חוקי א”י פרק קכז.

[20] ראה בעניין זה: בג”צ 51/45, אל”ר 1945 951; בג”צ 85/47 שיבלי נגד שיבלי, פד”י ג (1950) 142; ע”א 98/47 הלוֹ נ’ הלוֹ, פד”י ב (1949) 16.

[21] ראה: ע”פ 427/64 יאיר נ’ מדינת ישראל, פד”י יט(3) 402.

[22] עד כמה שהמצב המשפטי במישור זה איננו איתן, ניתן אף להסיק מכל מה שהתרחש סביב בג”צ 67/70, זיידמן נ’ שר הפנים (לא פורסם). הדיון בעתירה הנ”ל כמעט והביא למשבר ממשלתי נוסף במדינה. רק התגיירותה הדרמטית של הגב’ זיידמן ברגע האחרון חילצה את הממשלה מן המשבר הצפוי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *