תקציר שלמה דיכובסקי “כפיפות בתי הדין האזוריים לבית הדין הגדול” (2011)

שלמה דיכובסקי “כפיפות בתי הדין האזוריים לבית הדין הגדול” כנס הדיינים (2010-2011) 243

 

“כפיפות בתי הדין האזוריים לבית הדין הגדול” שלמה דיכובסקי

 

כבוד נשיא בית הדין הגדול, ראשי אבות בתי הדין, אבות בתי הדין, דיינים – כולם לאורך ימים ושנים טובות. כיום אני עומד לפניכם בכובע אחר – של מנהל בתי הדין. את כובעי כדיין מן השורה, הנחתי לאחר שפרשתי לגמלאות.

….

הנושא שבקשתי לדבר עליו הוא: האם ביה”ד האזורי כפוף לביה”ד הגדול. מדוע בחרתי בנושא זה? ראשית, זה נושא מענין, אולי “נושא פרובוקטיבי”. שנית, שליש מן הדיינים הגישו מועמדות לביה”ד הגדול, והאחרים חושבים להגיע לבית הדין הגדול – כך, שהדבר נוגע לחלק גדול מאוד מן הדיינים. דבר נוסף, שר המשפטים ביקש ממני לפני כחודש מקורות הלכתיים בנושא זה, עליו הוא מעוניין לדבר בליל חג שבועות. לנושא הוא קרא “כפיפות ביה”ד האזורי לביה”ד הגדול”. היו בצקלוני, מספר פסקי דין מן העבר, לא את כל פסקי הדין שכתבתי בנושא זה. בדיוק באותו יום הזדמנה לי שיחה עם ידידי הרב אוריאל לביא, והוא אמר לי שבדיוק כעת הוא מכין פס”ד באותו נושא. כך שיש לי גם את פסק דינו של הרב לביא. השר ראה את הדברים שכתבתי וגם את מה שכתב הרב לביא, ואמר שהוא מתכוון להגיש הצעת חוק בנושא, כך שמדובר בדבר שצריך לשקול אותו מבחינת ההלכה.

בארוחת הצהריים שלפני ישיבת הפתיחה, נתן לי הרב שיינפלד, מספר פסקי דין מן העבר – פסקי הדין ידועים לי, אך לא היו בידי – והוא, מבלי שביקשתי זאת הושיט לי אותם. אלו פסקי דין מן השנים התשמ”ג או התשמ”ד, הייתי אז אב”ד באשדוד. המדובר בתיק שהיה מאד מפורסם באותו זמן, וכדאי להזכיר את שם התיק, כי שם זה יאמר הרבה לוותיקי הדיינים. מדובר בתיק “סלומון”. זהו תיק שהיו בו הפגנות לא פעם ולא פעמיים במשך שנים, וכך נגרר התיק במשך תקופה ארוכה. הדיון התנהל בביה”ד של הרב צימבליסט. מדובר היה באשה שמאסה בבעלה מאיסות מלאה. מדיניות בתי הדין בימים ההם היתה, שבמאיס עלי, פוסקים מצוה לגרש ולא חיוב. וכך פסק הרב צימבליסט. אגב, מאז השתנתה המדיניות, וכמעט כל בתי הדין פוסקים במאיס עלי עם אמתלא ברורה, חיוב לגרש. הוגש ערעור לביה”ד הגדול, וישבו בערעור גדולי עולם: לאורך ימים ושנים טובות מרן הרב עובדיה יוסף, ויחד עמו ישבו הרבנים זכרונם לברכה, הרב אליהו והרב קאפח. שלשת חברי ביה”ד הגדול דאז פסקו פה אחד, לקבל את הערעור וחייבו את הבעל במתן גט, ואם לא יתן גט, תפנה האשה לביה”ד האזורי לאכוף עליו את הגט. ואכן האשה חזרה לבית הדין האזורי, ושם נתקלה בחומה בלתי עבירה. כך כתב בעניין הרב צימבליסט:

“אמנם ביה”ד הגדול חייב את הבעל בגט, אולם דעתנו (דעת ביה”ד האזורי) לא השתנתה. ולדעתנו, אף שהבעל צריך לגרש, אך לכלל חיוב לא הגיע. על כן אין טעם שנדון לכוף את הבעל במתן הגט, בשעה שאנו עומדים עדיין בשלב שלפני החיוב. ולכן אנו מבטלים את התאריך שניתן ע”י המזכירות, וביה”ד לא ידון בדבר.”

האשה חזרה לביה”ד הגדול וטענה: שהלא ביה”ד הגדול חייב את הבעל בגט ושלח אותי לביה”ד האזורי לנקוט צעדי אכיפה נגדו, ואולם הם מסרבים! ב”כ הבעל, ענה טענה פורמלית, היות וביה”ד האזורי אמר שהוא אינו מוכן לטפל עוד בנידון, וביה”ד הגדול אינו מוכן לאכוף את הגט בעצמו, על כן, אין מי שיטפל בדבר. ביה”ד הגדול הודיע כי רק ביה”ד האזורי יעסוק בזה. המשמעות היא, שיש החלטת בית דין הגדול שהוא עצמו לא יעסוק באכיפת הגט, וכיון שבית הדין האזורי מסרב, הרי אין ערכאה שיכולה לאכוף על הבעל מתן גט!

[אגב, גם בנושא זה השתנתה המדיניות כיום, וביה”ד הגדול מטפל בעצמו בתיקים שבהם ביה”ד האזורי מסרב לטפל, למרות שיש כאן בעיה משפטית, כי אין אפשרות לערער על פסיקתם, והצדדים חייבים להתדיין רק בערכאה אחת].

ביה”ד הגדול קבל את הטענה הפורמלית, וכתב כי הם מחליטים להעביר את התיק לכבוד הראב”ד בת”א (שהיה הרב יצחק ידידיה פרנקל זצ”ל). באותו זמן התחלפו נשיאי ביה”ד הגדול, והרב שפירא נכנס לתפקיד הנשיא. בהחלטה קודמת החליט הרב שפירא, להעביר את הדיון לביה”ד בראשותו של הרב הורביץ זצ”ל. הרב הורביץ אמר שהוא “הציץ” בתיק והוא חושב כמו הרב צימבליסט, ולכן אינו רוצה לטפל בזה. בקיצור, אותה גברת מסכנה רצה מבית הדין הגדול לאזורי, ושם העבירו אותה מהרכב להרכב. התחלפו הנשיאים בביה”ד הגדול והתיק הועבר להרכב אחר, וגם ההרכב הזה לא רצה לדון בדבר, ואז כתב הרב שפירא, החלטה שלענ”ד אפשר לדון בה. וכך הוא כותב:

“לענ”ד ברור שבמקרה כזה אם ביה”ד האזורי מחזיק בדעתו, ואין לדעתו להמשיך במשפט, אין להחזיר את התיק לביה”ד שפסק, והוא פסול לשבת בתיק. לא כך, אם מעבירים לביה”ד אחר, ביה”ד האחר יכול לבצע את דברי ביה”ד הגדול, אבל גם רשאי לסטות מדברי ביה”ד הגדול. מה שאומר הרב הורביץ, שהוא “הציץ” בתיק, אינו מספיק, עליו לשבת בתיק, ואז יחליט כרצונו. אם הרב הורביץ יחליט שכך דעתו, יעבירו את התיק לאחד האולמות האחרים.”

ואכן הרב הורביץ ישב בתיק, ולאחר שישב, החליט לקבל את דעת ביה”ד האזורי בראשות הרב צימבליסט, ולא לחייב בגט. גם הרכב אחר לא הסכים לפסק של ביה”ד הגדול, והאשה נשארה באומללותה, למרות פסק הדין לזכותה – כולם התנערו ממנה, עד שכעבור זמן רב, החליט ביה”ד הגדול בהרכב אחר לכפות בעצמו את הגט על הבעל, ורק אז סודר הגט, והגיעה הפרשה לסיומה.
ראו נא מה קרה לאותה אשה, שכביכול “זכתה” בביה”ד הגדול. אלא שפסק הדין הפך ל”חוכא ואיטלולא”. ביה”ד האזורי באותו הרכב ובהרכבים אחרים חלק על ביה”ד הגדול, והניח לאשה להיקלע לכף הקלע, ולהיטלטל מבי”ד לבי”ד, ללא תוחלת ותקווה. עד כמה שאני זוכר, חלפו כעשר שנים עד שאותו אדם, הואיל לתת את הגט. איני יודע איך זה נגמר, ‘ברצי כסף’ או לאו; האשה סבלה סבל רב, וכן גם היו הפגנות מול ביה”ד. אם אתם חושבים שזו הדרך, אזי עדיף לסגור את ביה”ד הגדול, ואולי גם את ביה”ד האזורי. תיק זה לא התנהל אצלי. לי יש דעה אחרת, ובטוחני שהתוצאה היתה שונה. גם אצלי בביה”ד הגדול היו דברים מן הסוג הזה, ופעלתי בצורה שונה לחלוטין.

מתוך המעט שמצאתי אצלי, אביא שני פסקי דין שבהם יצאתי בזעם רב נגד התופעה הזו, אני מתאר את הדברים, בכדי שתראו מה ערכו של ביה”ד הגדול – אם ביה”ד דוחה את הערעור זה בסדר, אולם אם הוא מקבל, אז אוי למנצחים! אם כך, למה צריך ביה”ד גדול? אפשר לסגור את ביה”ד הגדול, די בבית דין אזורי, זו כמעט המסקנה ההכרחית, כי תוצאה אחרת היא בלתי אפשרית ומבישה. אדם זוכה בביה”ד הגדול, ומחזר על הפתחים כעני ובזוי, כשכל אחד מראה לו עורף ולא פנים. כל אחד אומר לו לך מפה…

נשאלה שאלה ע”י אחד הדיינים: איך יכול הדיין לפסוק נגד מצפונו?

אני כתבתי פסק דין בתיק כ”ץ, תיק ידוע, שהיה בבג”ץ מספר פעמים, והצדיקו אותי בבג”ץ. כך היה המעשה: אנו החלטנו לחייב את הבעל בגט, ולהטיל עליו סנקציות, הרחקות של רבנו תם. ביה”ד האזורי חייבו בגט, אולם כתב שאינו מתכוון לאכוף את הגט “מחמת הספקות שבדבר”. הפירוש המעשי הוא, שהם לא יעשו שום דבר לאכוף את הגט. “חייב בגט” על הנייר, ותו לא! והמבין יבין. חיוב בגט, שלא מגובה בסעד, הוא אפס. והתוצאה היא, שהאשה נשארת עם חיוב בגט ובלא גט. הדבר הגיע לערעור בהרכב עם שני חברי, הרב יוסף נדב והרב זלמן נחמיה גולדברג, ופסקנו להטיל עליו חיוב בגט יחד עם סנקציות, והורינו להכניסו למאסר. אלא שכאן התעוררה שאלה: לפי החוק, רק ביה”ד שחייב בגט יכול להטיל סנקציות. ביה”ד שחייב את הגט הוא לכאורה ביה”ד האזורי. אם כן, דוקא בי”ד זה צריך להמשיך במלאכה. אך מה נעשה שביה”ד האזורי כבר חיווה דעתו שאינו מוכן להטיל צוי הגבלה. מי יטיל את צווי ההגבלה? אנחנו מנועים מלהטילם, ביה”ד האזורי אמנם אומר חייב, אך מוסיף “אל תגעו במשיחי”, ומשאיר את הבעל מוגן ועטוף. כתבתי: חוק הדיינים קובע כי אין על דיין מרות שפיטה זולת הדין שלפיו הוא דן. משמעות הדברים, כי הדיין צריך להיות כפוף להלכה. אותם בתי הדין אזוריים שאינם מקבלים את ביה”ד הגדול, כפופים להלכה בלבד, ופסיקת ביה”ד הגדול אינה מקובלת עליהם, ולכן הם מרשים לעצמם להתעלם ממנה. דייני ביה”ד הרבני כפופים לבורא עולם, והם לא מוכנים לדון נגד מצפונם. זו תמצית השקפת בתי הדין המסרבים למלא אחר פס”ד של ביה”ד הגדול. השקפה זו מולידה תקלות. כאשר אדם מגיש ערעור, אוי לו אם מתקבל ערעורו ואוי לו אם לא מתקבל. אם הערעור נדחה, עליו לציית לפסיקת ביה”ד האזורי, ואולי גם יחוייב בהוצאות. אם הערעור מתקבל, עליו לעבור שבעת מדורי גיהנום בכדי ליישם את פסיקת ביה”ד הגדול, בניגוד לפסיקת ביה”ד האזורי. תופעה כזו לא היתה קיימת בזמן הסנהדרין. דינו של חכם שהורה בניגוד לביה”ד הגדול, הוא כדין “זקן ממרא”, כמבואר ברמב”ם הלכות ממרים פרק ג. מובן, שאין להשוות את ביה”ד הגדול בימינו לביה”ד הגדול בזמן הסנהדרין, אבל הרעיון הוא אותו רעיון. הרמב”ם מציין שם (הלכה ג) כי “זקן ממרא האמור בתורה הוא אחד מחכמי ישראל שיש בידו קבלה ודן ומורה בדברי תורה כמו שידונו והורו כל חכמי ישראל – שבאה לו מחלוקת בדין מן הדינים עם בי”ד הגדול, ולא חזר לדבריהם אלא חלק עליהם והורה לעשות שלא כהוראתן – גזרה עליו תורה מיתה”. הרמב”ם מוסיף שם, שזקן ממרא, “אף על פי שהוא דן והן דנים, הוא קבל והם קבלו, הרי התורה חלקה להם כבוד. ואם רצו בי”ד למחול על כבודן ולהניחו אינן יכולין, כדי שלא ירבו מחלוקת בישראל”. הרי לנו שהעקרון שלא תרבה מחלוקת בישראל, גובר על חובת החכם לציית לדברי רבותיו ולפסוק כמותם, ועליו לכפוף את עצמו לביה”ד הגדול, גם אם הדבר נגד מצפונו ונגד מה שקבל מרבותיו. אמנם מביה”ד הגדול של הימים ההם נשאר בימינו השם בלבד, אבל העקרון שלא תרבה מחלוקת בישראל עומד בעינו.

נושא זה מופיע גם בדברי ה”חינוך” (מצוות תצה – תצו), שכותרתן :”לשמוע בקול בי”ד הגדול” – “שנמנענו מלחלוק על בעלי הקבלה”. החינוך קובע שם שחיוב הציות לביה”ד הגדול נוהג גם בזמן הזה, לאחר שביה”ד הגדול חלף מן העולם. וכתב:

“ובכלל המצוה גם כן לשמוע ולעשות בכל זמן וזמן כמצות השופט, כלומר החכם הגדול אשר יהיה בינינו בזמנינו, וכמו שדרשו רז”ל ואל השופט אשר יהיה בימים ההם יפתח בדורו כשמואל בדורו, כלומר שמצוה עליך לשמוע בקול יפתח בדורו כמו לשמואל בדורו. ועובר על זה ואינו שומע לעצת הגדולים שבדורו בחכמת התורה ככל אשר יורו, מבטל עשה זו ועונשו גדול מאוד, שזהו העמוד החזק שהתורה נשענת בו”.

החינוך מוסיף לפרש, “שאילו תהיה כוונת כתובי התורה מסורה ביד כל אחד ואחד מבני אדם איש איש לפי שכלו… ירבה המחלוקת בישראל במשמעות המצוות ותעשה התורה ככמה תורות… וטוב לסבול טעות אחת, ויהיו הכל מסורים תחת דעתם הטוב תמיד, ולא שיעשה כל אחד ואחד לפי דעתו, שבזה יהיה חורבן הדת וחלוק לב העם והפסד האומה לגמרי”. החינוך אומר את הדברים בכל דור ודור, גם בדורנו. לו יהי שביה”ד הגדול בימינו הוא בבחינת “יפתח בדורו”, ולו יהי שביה”ד האזורי הוא בבחינת “שמואל בדורו”, הרי חובה לשמוע לקול יפתח, ולא לקולו של שמואל!

גם במסכת ראש השנה (דף כה:) שבו מספרת הגמרא על רבן גמליאל שציווה על רבי יהושע לבוא לפניו במקלו ובתרמילו ביום הכפורים שחל להיות בחשבונו, ושם מביאה הגמרא את ההלכה שיפתח בדורו כשמואל בדורו, מוסיפה הגמרא מדברי רבן גמליאל: “אשרי הדור שהגדולים נשמעים לקטנים”. הרי לנו שההלכה מחייבת את הגדולים לשמוע לקטנים, כאשר הסמכות היא בידי הקטנים!

אין חולק על כך, שהסמכות ההלכתית והפסיקתית מסורה לביה”ד הגדול. הצדדים מקבלים את ביה”ד הגדול עליהם כסמכות אחרונה, ואף הדיינים נכנסו למערכת על מנת כן. גם אם ביה”ד הגדול קטן יותר מביה”ד האזורי, חובתו של האחרון להשמע לראשון!

אחזור לתיק כץ. הבעל עתר לבג”ץ בשתי טענות. האחת, כי רק ביה”ד האזורי שפסק את חיוב הגט מוסמך להוציא נגדו צוי הגבלה – וכאמור, ביה”ד האזורי סרב לכך. והשניה, כי הטלת צוי הגבלה ע”י ביה”ד הגדול, מקפחת את זכותו להתדיין בשתי ערכאות, אחר שלא ניתן לערער בערכאה גבוהה על החלטת ביה”ד הגדול. שתי הטענות נדחו. בג”ץ קיבל את עמדתנו, שחיוב גט “ללא שיניים”, הוא כאילו אין כאן כלל חיוב בגט, ועל כן, חיוב הגט נחשב כמי שניתן ע”י ביה”ד הגדול בלבד. כמו כן דחה את הטענה שזכותו של הבעל מתקפחת, וקבע כי בנסיבות שנוצרו כשביה”ד האזורי סרב למלא אחר פסיקת ביה”ד הגדול, יכול ביה”ד הגדול במסגרת הערעור להוציא צוים בכדי שפסק הדין יצא לפועל ולא ישאר תלוי באויר.

תיק שני היא תיק גבעון. זהו תיק שהגיע לבימ”ש העליון. מדובר בצדדים שהגיעו בביה”ד להסכם גירושין. הסכמה זו כללה גם חלוקת רכוש, אלא שהם התנו את הסכמתם לחלוקת הרכוש ע”י ביה”ד, אך ורק אם הרכוש יחולק ע”י ביה”ד על פי החוק האזרחי. זו היתה דרישתם של שני הצדדים גם יחד, מביה”ד האזורי. ביה”ד הרבני התעטף בחסידות ובצדקות, ואמרו לצדדים בערך כך: מה לנו ולחוק האזרחי. אנו לא מוכנים לקבל את הסכמת הצדדים – שנעשתה גם בקנין – ואם הם רוצים לחלק דוקא לפי החוק האזרחי, יואילו לפנות לבית המשפט. החלטתו של שביה”ד האזורי היתה שהוא מסתלק מן התיק. בג”ץ תבע במפגיע שביה”ד הרבני יחלק את הרכוש כפי שהסכימו הצדדים, וביה”ד האזורי סרב. ישבתי בתיק זה בביה”ד הגדול בשנת תשס”א, וקבעתי את חלוקת הרכוש לפי החוק האזרחי, בהתאם לבקשת הצדדים. כתבתי דברים חמורים נגד ביה”ד האזורי, שבגלל עודף צדקות משמיט את הסמכות מידיו ומעביר את הצדדים לביה”מ, כאשר הלכתית, אין כל בעיה לחלק את הרכוש לפי החוק האזרחי, במקרה בו הצדדים עצמם מתחננים לכך, ולא רק מבקשים. שלמה המלך אמר בספר קהלת: “אל תצדק הרבה, ואל תרשע הרבה”. “תצדק הרבה” חמור לא פחות מ”תרשע הרבה”!

ניגש עתה לגופם של דברים. נבחן את הדברים, בצורה יסודית. אני משתמש כאן בחוות דעתו של כבוד הרב אוריאל לביא.
אני רוצה להתחיל בשאלה: מה קורה כאשר בבית הדין יושב ספרא דדיינא גדול בתורה, לא פחות מאשר חברי ביה”ד [בתקופתי ישבו בת”א שני אדמורי”ם זלה”ה, כספרי דדייני]. ספד”ד יכול לגרום לפס”ד להיתקע. הספד”ד שומע את כל הדיונים והוא בקיא בדיונים. הוא מכיר את התיק לא פעם יותר מן הדיינים. מה קורה כאשר הספד”ד מגיע למסקנה שהדיינים, במחילה, טעו בהלכה. האם הספד”ד יכול לומר, את האלקים אני ירא, אני צריך למסור רק לקב”ה דין וחשבון, איני מוכן לתת יד לפס”ד מעוות ואעשה תחבולות, למחוק במחשב או לעכב את הדברים? מה אתם אומרים?

שאלה יותר קשה: מה יהיה לגבי השוטר שנשלח לבצע את פסק הדין – שוטר לא חייב להיות עם הארץ. במקרה שהשוטר הוא תלמיד חכם, ומתברר לו שביה”ד טעה – האם הספד”ד או השוטר יכול לחבל בפסק הדין או לא לבצע אותו? ודאי תאמרו שלא יעלה על הדעת שספד”ד או שוטר, גם אם הוא גדול בתורה, ילך ויחבל בפסק הדין.

מה ההבדל בין שוטר וספד”ד תלמידי חכמים גדולים – שלכל הדעות אינם יכולים לחבל בפסק הדין, גם אם לדעתם הדיינים טעו, ואולי הם צודקים בכך – ובין דיינים אחרים המחבלים בפסק הדין של ביה”ד הגדול? ואם תאמרו, שביה”ד האזורי אינו מחבל בפסק הדין של ביה”ד הגדול, אלא רק אינו מבצע אותו, מה תעשו כאשר ביה”ד האזורי מחבל פשוטו כמשמעו בפסה”ד של ביה”ד הגדול, או שהשוטר נוקט בפעולות אקטיביות בכדי לחבל בפסק הדין של ביה”ד – בהנחה שכולם – גם הספד”ד והשוטר חכמים מובהקים?

במסכת גיטין (פח ע”ב) נאמר: “אביי אשכחיה לרב יוסף דיתיב וקא מעשה אגיטי. א”ל, והא אנן הדיוטות אנן?… א”ל, אנן שליחותיהו קא עבדינן”. שואלים התוספות: איך עבדינן שליחותיהו והרי עכשיו אין מומחים בארץ ישראל? ותרצו: “אנן שליחותיהו דקמאי עבדינן”. דברי התוספות ידועים. מה זה בעצם שליחות? איך אפשר לומר שאני אשלח מישהו, האם אני אקח את פלוני לביה”ד במקומי, מה פירוש שליחות בענין של דיינות? ועיין בנתיבות, ששליחותיהו הוא מן התורה, שאל”כ איך מקבלים גרים ואיך מעשים על גיטין. וכאן אני מגיע לדבריו של הרב לביא. נאמר בתורה שופטים ושוטרים תתן לך – השופט יכול לשלוח את השוטר שיעשה כך וכך, ויכול לתת לו שיקול דעת, אם לעשות כך או כך. שולחים שוטר להוציא ילד מהאם לאב וכו’ – האם יש לשוטר שיקול דעת לראות אם ואיך ניתן להוציא את הילד, או לאו. יש מצבים בהלכה שלא ניתן לגבות עדות ע”י ביה”ד, ואז שולחים הדיינים את הספד”ד לגבות עדות. גבית עדות אינה רק דבר טכני. יש צורך ביכולת הבחנה והבנה שיפוטית. איך סופרי הדיינים יכולים לקבל עדות? צריך לומר שאכן יש מושג כזה. השוטרים עובדים בשליחות השופטים, ואז השוטר כפוף לשופט, ויכול להיות לו שיקול דעת בצמצום, כשהוא מקבל את ההסמכה מן השופט. בהנחה שאנו היום לא מוסמכים לדון, כי איננו סמוכים, הרי אנו משמשים כשוטרים של קדמוננו, כשהם גם נתנו לנו שקול דעת לפסוק. המושג של שופטים ושוטרים, יכול להשתמע כך, שאנו בעצם שוטריהם של קדמוננו, שהם קבעו שאם לא יהיו שופטים בישראל, אז השוטרים ידונו ויבצעו מכח ההסמכה של הגדולים בדורות הקודמים. אנו לא היינו מחדשים דבר כזה בעצמנו, אך עד כמה שאפשר לפרש את המושג – זו הדרך להבין את הדברים.
ביה”ד הגדול בעצם פועל מאותו כוח של דייני ביה”ד האזורי. אותה ועדת מינויים שממנה את ביה”ד האזורי היא גם ממנה את ביה”ד הגדול, אם אתם סבורים שוועדת המינויים אין לה כח, והיא פוסקת לפי דילים, אז כל אחד מאיתנו יכול לשים סימן שאלה על המינוי שלו. כל אחד יודע שהיו יותר טובים ממנו וגם פחות ממנו, ומשום מה הוא נבחר. כך נבחרים הדיינים, הרמב”ם כותב שמי שממנה דיין לא הגון, אז הוא בונה אשרה – חלילה, איננו בגדר זה!

הדיינים מתמנים לתפקיד. במסגרת התפקיד יודעים הדיינים שיש ערכאה אחת ויש ערכאה שניה. הדיין בערכאה הנמוכה יותר, הופך להיות שוטר שתפקידו לקבל הוראות של ביה”ד הגדול, ואז הדיין באזורי פושט את בגדי הדיין והוא הופך להיות “שוטר”.
הדיין נבחר לתפקיד בכדי לבצע את הדברים שנקבעים במערכת לפי הסדר הקבוע. כאשר ביה”ד הגדול פוסק, צריך הדיין בביה”ד האזורי לבצע את הדברים גם אם הוא חולק עליהם. אם הדיין חושש שמא הדברים בניגוד לדין, יש לי עצה טובה בשבילו – להתפטר! אני יכול לומר לכם שישנם עוד למעלה ממאתיים מועמדים שמתחננים להתמנות כדיינים. אני רוצה לראות את הדיין הראשון שמתפטר, ואז הוא יקבל את “פרס ישראל”! מה שקורה, שבמקום להתפטר, הוא ממשיך להיות דיין, והוא מחבל בפסק דין של ביה”ד הגדול, כמו שהיה בתיק סלומון, שכל הדיינים של האזורי נתנו עורף לביה”ד הגדול. הדיין האזורי חייב להבין שבנסיבות אלו הוא שוטר. שוטר שאינו רוצה לבצע את דברי השופט, עליו להתפטר. גם הדיין אם הוא מרגיש שאינו יכול לעשות זאת, או שבשמים לא יסתדר עם זה, יש לו ברירה, שכולם יכבדו אותה: לעזוב את התפקיד. אף אחד לא ידרוש ממנו דבר אם יתפטר. אבל, אי אפשר להמשיך להיות דיין, ולהגיד שהוא פוסק אחרת מביה”ד הגדול! אני מציע לחשוב בנושא, אי אפשר להרשות קיומו של מצב, בו ביה”ד הגדול “מיותר”. יש אולי דיינים שחושבים כך. צריך למצוא את הדרך ההלכתית להצדיק את סמכות ביה”ד הגדול ולהכפיף את ביה”ד האזורי לגדול. היה לנו “סיפור” עם בי”ד אזורי בענין בטול עכוב יציאה מן הארץ. ביה”ד האזורי נקט כאן ב”תרגיל מכוער”, בביה”ד הגדול ביטלנו צו עכוב יציאה כנגד הבעל, וביה”ד האזורי סבר שטעינו, ואז הגישה האשה לביה”ד האזורי בקשה נוספת לעכוב מחודש, וביה”ד האזורי נעתר לה. ושוב חזרנו וביטלנו את העכוב, ושוב חזרה האשה ובקשה פעם נוספת מן האזורי, ושוב האזורי נעתר לה. לטענתם, ביטול העכוב התיחס רק לצו הקודם, ולא לצו החדש! נאלצנו לתלוש את התיק מביה”ד האזורי ולהפקיע את סמכותם לעסוק בענין הצדדים. אנו הופכים להיות לחוכא ואיטלולא בעינינו ובעיני הצדדים גם יחד. צריך לחשוב, האם אפשר להמשיך במצב כזה, ולהיות במצב של בוקה ומבולקה, שאיש הישר בעיניו יעשה.
אני מקוה שחברי הדיינים יעיינו היטב בדבר, כי כך אי אפשר להמשיך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *