שלום משאש “ספק כפייה בגט” תחומין 23 (2003) 120
ספק כפייה בגט
א. סיפור המעשה
ב. כבר נפסק הדבר בבית הדין באמשטרדם
ג. כפייה כשהבעל מתנה תנאי שלא ניתן לקיימו
ד. ביטול הגט בכתיבה
ה. ביטול גט שמעצמו הוא בטל
ו. היתר עגונה בספק ספיקא
ז. מסקנה
א. סיפור המעשה
יוסף ואסתר נשואים מזה שמונה שנים, ונולד להם בן. שניהם גרו בארץ. לאחר שנתגלה ביניהם דין ודברים על המזונות ועל עניינים אחרים, וביה”ד רצה לפשר ביניהם להתגרש, ברח הבעל לאמשטרדם שבהולנד, והניח את אשתו עגונה זה שמונה שנים, בלי מזונות ובלי כל חיובי הבעל לאשתו. שם הוא זוכה במזונות מהממשלה המקומית עבור בנו, ונותן אותם לכיסו. יותר מזה: הוא נשא שם אשה גויה, הוליד ממנה בן, וחי עימה.
אשתו תבעה אותו בבתי דין בישראל, שיבא לעמוד עמה בדין, ויפטור אותה בגט כשר; וכן פסקו בתי הדין, שחובתו לבא להתדיין עם אשתו, או ישלח לה גט, ולא הועילו. שוב כתבו לבית הדין באמשטרדם, לעשות כל מה שביכולתם לשחרר את האשה בגט מבעלה. וגם הם אומרים, שעשו כל טצדקי ולא הועילו, והעידו שהבעל רועה זונות וכו’. שוב שלחה האשה מכאן שני אנשים שייצגו אותה בפני בית הדין שם, וישתדלו להביאו לביה”ד שם לכתוב גט לאשתו ולהתירה מעיגונה.
ביום אחד בהיר הגיע הבעל לבית-הדין שם, עם אותם שני אנשים, ועמד לפני הדיינים, ונתן רשות לכתוב גט ע”י שליח הולכה, שיוליך אותו לאשתו. בית הדין מעידים שלא יצא מפיו שום דבר שיפסול הגט מחמת אונס וכיוצא. לאחר שנכתב הגט, הוא נשלח לבית הדין בישראל ע”י שליח הבעל. והנה, שלושה ימים אחרי כן, שלח הבעל בפקס, האומר שהגט בטל ומבוטל, באומרו ששני האנשים שבאו מישראל מטעם האשה ובית הדין, הם כפו אותו ונתנו מכות, והפעילו אלימות ע”י חשמל, עד שנתן הגט. וכאשר שוחרר מהם והלכו להם, כתב הפקס שהגט בטל ומבוטל. ושוב פירש בפקס, שהופעלה נגדו כפייה ואלימות. אולם בית הדין שם העידו שאצלם לא היתה אלימות, לכן הסכימו בפסק דינם, שהגט כשר וראוי למוסרו לאשה. בית הדין שם הוסיף וגם אמר, שאפי’ לפי טענותיו, שכפו אותו, הלא כך ראוי, לאחר שברח מאשתו, ונשא גויה והוליד בן, וגם הוא רועה זונות, וראוי לכפותו כפי הדין. ואם כן, גם לפי דעתו, שהיה ע”י כפייה, הלא בלאו הכי כך הוא הדין.
בבית הדין האזורי בירושלים הסכימו למסור לה את הגט לפי שעה, אבל לא יתנו לה תעודת גירושין, עד שיעמדו על האמת כיצד היה ענין הגט. הם לא פסקו בזה, ושלחו את הענין לבית הדין הגדול לערעורים. שם פסקו הרוב שצריך גט אחר, והמיעוט פסק שא”צ גט אחר. המיעוט נתן טעם, כיון שבית הדין באמשטרדם פסקו בבירור, ושלחו פסק המקיים את הגט ושאין בו פיסול, ראוי לשמוע להם, כי הם בעלי הדין, ואין לגרום לעגינות מתמשכת. דעת הרוב היא, שלפי הבירור שנעשה ע”י בי”ד האזורי, ולאור חקירות שנעשו בבית הדין הנזכר, מידי ספק לא יצאנו, כי הגט לא ניתן מרצונו של המגרש, ואין מנוס מכתיבת גט שני. ובפרט שמתוך החומר שבתיק עולה שהמגרש יסכים לתת גט שני, אם ימולאו התנאים שהוא מעמיד, והתנאים ניתנים לבצוע, ואפשר לסדר גט שני ללא כל ספיקות. ושוב נשלח אלי הדבר מבית הדין הגדול לחוות דעתי.
ב. כבר נפסק הדבר בבית הדין באמשטרדם
נוכל לומר אחת מתרי אנפי בענין בית הדין באשטרדם –
או שהם צדיקים גדולים ותמימים, וסיפרו מה שהיה אצלם, שלא הוציא מפיו שום דבר שיהיה כנגד הגט ונתן אותו בשתיקה גמורה. אמנם אין מזה ראיה כלל, שוודאי אחר שבא לבית הדין מחמת כפייה ואלימות, והאנשים שהפעילו כלפיו את האלימות כפי שסיפר, הם שהביאו אותו לבית הדין, ועמדו שם בשעת כתיבת הגט וסידורו, עד שנגמר הענין ונשלח הגט, ואז ירדו ממנו. בוודאי שלא יכול היה להוציא דבר מפיו בזמן שמלאכי חבלה עומדים לפניו, וזה היה בהעלם גמור מרבני אמשטרדם. וכאשר ראה הבעל שעת הריוח, שאנשים אלו חזרו לארץ ישראל, אזי מצא את עצמו משוחרר להגיד האמת, שהגט בטל, ושהוא פעל תחת לחץ ואלימות. ואף שאותם אנשים שהפעילו את האלימות הם שהעידו שלא היתה אלימות, אינם נאמנים בדבר שהם עצמם חשודים בו, והם בעלי דבר במשטרה ובית המשפט. ובפרט שוודאי שהם באו לעשות זה בשכר, וכיון שיש להם הנאה אינם נאמנים, כמ”ש מרן ז”ל בשו”ע חו”מ לז,א.
או נימא, שבית הדין באמשטרדם, אע”פ שהם צדיקים גמורים, הם ידעו האמת שהיתה כפייה ולחץ, וכמו שמדוקדק מדבריהם: “מצידנו לא היתה כפייה, אבל מצד אחר אפשר שהיתה”. ולא איכפת להו, כיון שכך הדין נותן לכופו לתת גט, אחרי כל מה שעשה. ואולי הם היו בעצה זו בצנעה, שכן הדין נותן, כנזכר. ולא רצו לפרסם זה, שהם נתנו פקודה, כיון שהאיש רע מעללים, ויגלגל עליהם דברים בבית המשפט; ולכן עשו בחכמה גדולה ע”י אחרים. וראיה – שהם ידעו שהוא חולק עם שני הישראלים, ושיבר חלונות בית הכנסת. וזה מתאים עם מה שאמרו בפסק דינם, שלא רצו להשביעו שלא יבטל הגט, כדי שלא יתעורר לדבר. ובשביל זה פסקו בהחלטה ברורה שהגט כשר, שאף שלפי דברי הבעל הופעלה אלימות. לדבריהם, הלא כך הוא הדין, שאדם כזה שברח מאשתו זה קרוב לשמונה שנים, וגם נשא גויה והוליד ממנה בן, ודאי יש לכופו על הגט בכל מיני כפייה עד שיגרש, וכמו שהיה; והגט כשר, וכמו שאמרו בפירוש בפסק דינם.
ואיך שיהיה – בין לצד הא’, שענין הכפייה היה בהעלם מהב”ד, בין לצד הב’, שגם הב”ד היו מעורבים בענין, הלא המשפט לאלהים הוא, ונפסק הדין מן השמים, והם גלגלו שבאה כפייה טובה ואלימות ע”י שני ישראלים, ובא לגרש ע”י זה בשתיקה ובפחד, וניתן הגט כראוי ונשלח לבעליו. גם מן השמים גלגלו ונתנו בדעת בית הדין למסור לה הגט. למה צריך עוד לפסוק שצריך לכפות? ובפרט שכבר רמזו בכמה פסקי דינים ושלחו לבית הדין לכפות אותו להביאו לבה”ד שם, או לתת גט לאשתו – דמוכח שהכפיה על א’ מהצדדים: או לעשות משפט, או לכפותו על הגט. ואיך שיהיה, בין כך ובין כך אנו צריכים להודות לה’, שבאה התשועה הגדולה על ידו ושוחררה האשה מכבלי עיגונה, ולא הטריח בתי דינים עוד כמה שנים, ולא היו עושים מאומה עם איש נוכל כזה, שעושה מעשה זמרי, ומראה תומה ותחתיה ערמה. וגם עתה, ח”ו, אם לא יסכימו ב”ד לשחרר האשה ולתת לה תעודת גירושין, תשאר עגונה כל ימיה, במקום שהדין לכפות אותו, וכבר כפו אותו ויצא הענין לאור.
ג. כפייה כשהבעל מתנה תנאי שלא ניתן לקיימו
אחד מדייני ביה”ד ב”ד הגדול, הרה”ג הרב עזרא בר-שלום שליט”א, הביא בפסק הדין מדברי מהרשד”ם אה”ע סי’ מא וז”ל:
“ואמרתי אני בלבי, שאין ספק שאפי’ באותם שאמרו חכמים במשנה בפרק המדיר שכופין – מוכה שחין וכו’ – שלא אמרו שכופין לגרש, אלא אם אינו רוצה לגרש כלל. אבל אם ירצה לגרש, אלא שרוצה להטיל איזה תנאי בגט, ודאי לא אמרו שכופין לגרש בלי תנאי. ומי שיכוף בדרך זו, כמעט הייתי אומר שחזר ונפל במכשול הכפייה …”
וסיים:
“דווקא תנאי שכמעט נמנע מלהתקיים, הוא דקאמר שכופין בלא זה [=בלא תנאי]. הא תנאי אחר שנקל לקיים, אין ספק שהכופה לגרש בלא תנאי מרבה ממזרים.”
וסיים על זה הרה”ג הנז’:
“ועל כן, כיון שהבעל דרש תנאים למסירת הגט, וביה”ד לא קיים דיון כזה לקבוע אם יש לכופו ללא תנאים, על כן הדבר הוא בספק. ומ”ש הרב באמשטרדם, שבעל כגון זה יש לכופו – אולי לא היו בפניו כל העובדות, ועל כן לא נדרש לדברי מהרשד”ם הללו.”
ואני הצעיר, לפי מה שראיתי בתיק שלושה מכתבים מהבעל הזה, ובכל פעם חוזר על עצמו, להחזיר לו הבן, וגם להניח ערבות בנקאית משומות גדולות בדולרים, להצילו מכל החובות כדי שיוכל ליכנס לארץ – רק שני דברים אלו מספיק, שהם תנאים שנמנעת מלקיימם. אי אפשר לתת ערבות כזו, שהרי הוא חייב לביטוח לאומי כל מה שפרעו לאשה במזונותיה זה שש או שבע שנים. ואם יכנס לארץ, תיכף יעצרו אותו, ויכפו אותו לשלם או יחבשוהו בבית הסוהר. ומה בידה ובכוחה לעשות כדי להצילו מזה? גם לשלוח לו הבן הוא מן הנמנע, שתתן בנה חוצה לאביו לעיר אחרת, שיגדל עם אשה נכרית, ושרה אמנו צועקת: “כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק”, אע”פ שיצחק היה אצלה ובחברתה. וכל שכן לתת את הבן ולהוציאו מתחת ידה, ולא תדע מה יהיה ממנו אצל בעל רועה זונות ונשוי לגויה. ואין שום פוסק שיאמר שזה תנאי שיכול להתקיים, וכל שכן שיאמר שנקל להתקיים. גם ערבות בשומות גדולות של דולרים מן הנמנע שתוכל לקיימו – איזה בנק ירצה להכנס בתגר זה, ומאין יבואו לה הסכומים הללו? זה דבר בלתי אפשרי. וזה מלבד שאר תנאים שלא ידעתי אותם.
ולכן, כיון שהוא דורש תנאים קשים שאי אפשר לקיימם, גם מהרשד”ם הרי הוא מודה שכופין בלא תנאי, וכמו שהיה. ומה שאמרו בית הדין באמשטרדם – זה אמרו ודאי מתוך ידיעה ברורה, שיודעים הבעל במקומם שהוא גברא דלא חזי, ושלעולם לא יוכלו להציל ממנו גט שני בתחבולותיו הרבים.
ד. ביטול הגט בכתיבה
הרה”ג הר”ש דיכובסקי שליט”א מבית הדין הגדול כתב טעם לקיים הגט, משום שהבעל שלח הביטול בפקס בכתב, ולא דיבור בע”פ. בזה צדקה דעת הרוב בביה”ד הגדול, שהרי מרן ז”ל כתב בבבית-יוסף בשם הר”ן, שגם ביטול בכתב הוי ביטול. וגם מור”ם ז”ל העלה דברי הב”י בהגהתו קמא,סב. ואכן קי”ל לפסוק כמר”ן ז”ל, בין במה שכתב בב”י, בין במה שפסק בש”ע, כי כן היתה דעת רבותינו זלה”ה. ועי’ ג”כ בשדי-חמד מערכת גירושין סי’ ג’ אות יג, מה שהאריך בזה לקיים דברי כר”ן, דגם ע”י כתב הוי ביטול בפניו. והרי הפקס הוא כתב ידו ממש, כיון שיצא מביתו עם המספר הכתוב בו, ולא יוכל שום אדם לבא לביתו ויכתוב מה שירצה. והאשה בחזקת אשת איש קיימא. ובפרט דבפסק ביה”ד הגדול הביאו עוד דעת כמה פוסקים הסוברים כהר”ן, הלא הם: שבות-יעקב ח”א ס’ קיד, משאת-משה ח”א סי’ ח-ט; פרי-הארץ ח”ב אה”ע סי’ ז, וערוך-השלחן שם ס”ק נח. וגם הרב עין-יצחק ח”ב אה”ע סי’ מב, שרצה לחלוק על הר”ן, עכ”ז חזר ואמר: “אבל מה אעשה, דהא בתשו’ הר”ן סי’ מג מבואר… דכתיבה מהני.” וכל זה אינו צריך, אחר שמר”ן בב”י ומור”ם בהגה הביאו שגם ביטול בכתב הוי ביטול.
ה. ביטול גט שמעצמו הוא בטל
אמנם מכיון שאנו עומדים בענין עגונה גדולה, זה שמונה שנים, והבעל ברח והוא קשה עורף ורמאי, ודורש להחזיר אשתו, שתלך להולנד לחיות עמו, ודאי צריך למצוא פתח להתיר. והוא מטעם דכופין אותו בשוטים כפסק הדין. ודבריו שאמר בחזרתו מטעם גט מעושה – אין בדבריו כלום, שאפי’ הוא ע”י כפייה הוי גט. וכיון דמטעם זה מבטלו, דבריו מהבל ימעטו, וכאילו לא אמר כלל, דהעישוי נעשה על פי בית הדין. וממילא צריך לתת לאשה תעודת גירושין, לשחררה מכבלי העיגון.
עוד לכבוד העגונה, חפשתי ומצאתי טעם אחר נכון, והוא ממ”ש הט”ז אה”ע קמא,מט: “צריך שיאמר בלשון שהוא מבטלו, ולא שהוא מעצמו פסול, דהא באמת אינו פסול.” וכן כתב בבית-שמואל שם ס”ק צט, ונתכוון למ”ש הט”ז, וז”ל: “אמר בטל הוא דרך כלל – צריך לומר לישנא דהוא מבטל עכשיו הגט, ולא יאמר משמעות דהגט מעצמו בטל או פסול, דהא ראינו דהגט כשר מעצמו.”
וא”כ, כיון שבלשון הפקס שלו כתב “ואם היה כשר, בטל ומבוטל בזאת” – משמע דהגט מעצמו בטל, אפי’ הוא כשר. ולכן מזה נ”ל שאין בדבריו כלום, ולא אמר לשון שמשמעותו שהוא מבטל. וזה טעם נוסף לכל מה שכתבתי.
ו. היתר עגונה בספק ספיקא
שוב נ”ל להוסיף, דאפי’ נאמר שלא היתה כפייה ע”י ב”ד, אלא ע”י שני ישראלים – מה שאינו אמת, שמפורש בפס”ד שנשלח לאמשטרדם שישתדלו לכופו לבא לארץ לעמוד בדין, או שישלח גט לאשתו – עכ”ז נ”ל שכפייה שלא ע”י ב”ד אלא ע”י ישראלים, מצאתי בספר ‘כפיה לגט’ הנדפס מחדש לאוצר-הפוסקים, שהאריך למעניתו בסי’ ב, להביא מחלוקת הפוסקים בענין אם צריך ב”ד לכוף. ושם בדף מד, במסקנא, כתב: “הסכמת הפוסקים, שרק ב”ד כשרים לכוף, ולא יחיד בעלמא. וי”א דגם יחיד בעלמא כשר, אם הוא ישראל.” וזאת היא סברת הרב מעשה-חייא סי’ כד, הובא שם בדף כז, וז”ל: “שכל שהכפייה היתה ע”י ישראל (או עפ”י ציוויו) ואפי’ הוא הדיוט בעלמא ולא בי”ד, הגט כשר. ומה שהוזכר בפוסקים דייני ישראל, אורחא דמילתא נקטו.”
ועלה בדעתי לומר, דאם יהיה באופן זה, שכיון שיש מחלוקת הפוסקים בזה, אזי נוכל לעשות ספק ספיקא. שהרי באותו ענין שפסק מר”ן כהר”ן, דע”י כתב הוי ביטול, יש מחלוקת הפוסקים’ בזה – שהרי הב”ח סובר שע”י כתב לא מהני, והובא בתשו’ עין-יצחק שהובאה בפסק ביה”ד הגדול. וגם הר”ן, בעל דברים, סיים בדבריו: “ואע”ג דבתוספתא (גטין פ”ב ה”י) משמע דאפי’ בפקח אין כותבין ע”פ כתבו, מ”מ ראוי לחוש להחמיר.” ואולי גם הוא יודה במקום עיגון גדול כזה, שאין כותבין ע”פ כתבו.
וכיון שכן יש מקום לעשות ספק ספיקא, שמא הלכה כדעת מעשה-חייא, דאפי’ כפייה ע”י הדיוטות שמה כפייה; ואת”ל דצריך דווקא ע”י בי”ד, שמא הלכה כהתוספתא והב”ח, דביטול ע”י כתב לא שמיה ביטול. וקי”ל לעשות ס”ס אף כנגד מר”ן, אפי’ כשהב’ ספיקות נגד מר”ן, כמ”ש במפתח להראש”ל הגר”ע יוסף שליט”א, בכללי הש”ע סעיף מה. ולמטה במראה מקום ציין ליביע-אומר ח”א וח”ב וח”ג וח”ד וח”ז, ויחוה- דעת, ע”ש. וגם בספרי נשתמשתי בזה. ועי’ בשדי-חמד מערכת הסמך כלל ל אות ג ד”ה נחזור לדברי הרבנים וכו’, וז”ל: “אבל בספק ספיקא בענין עיגון וקדושין וגטין, ודאי לא מעגנין, ושריא לאנסובי לכתחילה, משום דבדיעבד הוא וכו’. וכן מצאתי להרדב”ז וכו’. וכן דעת הרשב”א וכו’.” ושם באות ד’ משם הרשד”ם, שלא כתב הרא”ם, אלא כשאנו באים לעשות, שעי”ז יתהווה הספק ספיקא; אבל להתיר במה שכבר נתהווה הספק ספיקא – אף לכתחילה שרי. ועי’ בספרי מזרח-שמש סוף הל’ ספק ספיקא, שכתבתי בזה ג”כ.
ז. מסקנה
העולה מכל זה, דצריך לתת ביד האשה תעודת גירושין, ולשחרר אותה מכבלי עיגונה.