תקציר שי זילברברג ועמיחי רדזינר “תחייתה של עילת ‘מות הנישואין’ בבית הדין הרבני” (2019)

שי זילברברג ועמיחי רדזינר “תחייתה של עילת ‘מות הנישואין’: שיטת רבינו ירוחם בבית הדין הרבני” משפטים 49 (2019) 113

“תחייתה של עילת ‘מות הנישואין’ שיטת רבינו ירוחם בבית הדין הרבני” שי זילברברג * ועמיחי רדזינר **

 

אחת ההתפתחויות החשובות ביותר בדיני הגירושין ההלכתיים הנהוגים במדינת ישראל, ואולי החשובה שבהן, היא ההסתמכות המאסיבית על שיטת רבינו ירוחם בפסיקת בתי הדין הרבניים. רבינו ירוחם, פוסק חשוב בן המאה הארבע-עשרה, קבע בשם רבו כי במקרה של בני זוג ה”מורדים זה על זה”, כלומר מביעים חוסר רצון להמשך החיים המשותפים, יש לכפות את הבעל לתת גט לאשתו, ואין הוא יכול להשהותו בטיעוני כאלה ואחרים. המאמר מיוחד לדיון בשיטה זו ובתחייתה משנות השבעים ואילך. “תחייה” משום שמאז כתיבתה לפני כשבע מאות שנים היא לא הוזכרה ולו פעם אחת בספרות ההלכה, עד לפסיקות בתי הדין הרבניים בסוף המאה העשרים. המאמר מצביע על חשיבותה של עובדה זו ועל התוצאה, הפרדוקסלית במידה רבה, שהיא זו שאפשרה את השימוש בשיטת רבינו ירוחם בימינו.

המאמר עוקב אחר כניסת שיטת רבנו ירוחם לשיח של בתי הדין הרבניים ומראה כיצד הפכה לשיטה מרכזית ביותר המאפשרת חיוב בגט והפעלת סנקציות על הסרבן (או הסרבנית) במקרי הנפוצים מאוד שבהם אין לבן או לבת הזוג התובעים גירושין עילת גירושין קלאסית מבוססת-אשם אלא רק רצון לסיים את הנישואין, רצון שגם בן או בת הזוג שכנגד שותפים לו במפורש או במשתמע, אולם הם מעכבים את הגירושין מסיבות כאלה ואחרות (בדרך כלל מתוך רצון להישגים בסוגיות הנלוות לגירושין). באמצעות בדיקה שיטתית של דעות כלל הדייני המכהנים כיום בבית הדין הרבני הגדול המאמר מנסה להציג את היקף השימוש הנרחב בשיטת רבינו ירוחם.

נקל להבין את השפעתה העצומה של התפתחות זו על סוגיית הקושי להתגרש במדינת ישראל. מטבע הדברים היו דיינים שזיהו את שיטת רבנו ירוחם עם העילה המכונה “מות הנישואין” או “קרע בלתי ניתן לאיחוי”

(Irretrievable breakdown).

המאמר עומד על סמיכות הזמנים המעניינת שבין עלייתה של עילה זו בעולם המערבי ובין כניסת השימוש בשיטת רבינו ירוחם לבית הדין הרבני, ומציע זיקה בין השתיים.

מדובר במהפכה גדולה ביותר בדיני הגירושין הקלאסיים של ההלכה. לא ייפלא אפוא כי בקרב בתי הדין קיימת גם אופוזיציה חזקה לגישה הולכת ומתרחבת זו. המאמר מצביע על דרכי פרשניות שונות שבהם הציעו דיינים שוני לצמצם את שיטת רבינו ירוחם וכן על דיינים המתעלמים משיטה זו, ומציע כי בסופו של דבר מתקיים בין מחנה התומכים למחנה השוללים ויכוח עקרוני על אופיין של עילות הגירושין ההלכתיות ועל השאלה אם לאפשר גירושין “קלים”, כלומר גירושין שאינם נובעים מאשם של אחד הצדדים אלא מעצם העובדה כי לנישואים אין תוחלת.

 

מבוא

א. שיטתו של רבינו ירוחם וגורלה עד ל”תחייתה”

1. בין שיטת רבינו ירוחם לדברי ר’ חיים פלאג’י.

ב. תחייתה של שיטת רבינו ירוחם ודיון בדעות הדיינים שיסדו את השימוש בה.

1. שיטת הרב צימבליסט;

2. הרב דיכובסקי ו”מות הנישואין”.

ג. שלילתה של שיטת רבינו ירוחם.

ד. דרכי צמצומה של שיטת רבינו ירוחם.

1. הוכחת המרידה ההדדית בראיה מפורשת;

2. כיצד החלה המרידה ההדדית? מרידת צד אחד היא הגורם למרידת הצד האחר;

3. שאלת האשם;

4. התניית הגט;

5. שיטת רי”ו מסייעת לנשים בלבד.

ה. היקף השימוש בשיטת רבינו ירוחם.

ו. הסיבות לעליית שיטתו של רי”ו.

ז. דברי סיום.

 

ז. דברי סיום

 

בפסק הדין המכונה “בני נח” [281], שבו נישאו הצדדים אזרחית, השווה הרב דיכובסקי בין הדרך שבה הלך בית הדין במקרה שלפניו [282], ובין דרך פעולתו בגירושי זוג שנישא כהלכה. בעניין אחד הוא מצא דמיון:

“הוברר לנו, ששלום לא ישכון בין הצדדים. קיימת התנגדות חריפה מצידו של האיש להמשך המצב הפורמלי של נישואין, ואין טעם להשאיר את הצדדים במצב של קשר על גבי הנייר בלבד. העילה לקביעת פירוד בין הצדדים היא “תום הנישואין”. שני הצדדים יודעים היטב שנישואיהם הגיעו לידי סיום, וכי השלום מהם והלאה. יצוין שגם בנישואין כדת משה וישראל מהווה המצב של פירוד מוחלט וחוסר סיכוי לשינוי, עילה למתן פסק דין לגירושין.

ניכר שדברים אלה התקבלו על דעתו של נשיא בית המשפט העליון השופט אהרן ברק [283]. מצד אחד הוא אכן תומך בעילת הגירושין של “תום / מות הנישואין”, ומצד אחר הוא קובע שאין לאפשר “גירושין חפוזים ונמהרים”, ואף הוא משווה בין הנישואים האזרחיים לנישואין כדמו”י:

“על בית הדין לעשות מאמץ להיכנס לעובי הקורה. עליו לקבל תמונה מלאה על מערכת היחסים במשפחה. עליו לבדוק שאכן הקרע בין בני הזוג אינו ניתן לאיחוי, עד כדי הרס חיי הנישואין. יש לבחון את עומק המשבר. אין לדחות את הצדדים להלך רוח של פירוק המשפחה. יש למצות את האפשרות “להשכין שלום בית” בין בני הזוג, כמקובל בתביעות גירושין בין בני זוג שנישאו כדת משה וישראל. תקופת הביניים של הבירור בבית הדין עשויה היא עצמה, במקרים מסוימים, לצנן את להיטות בן הזוג לפירוק הנישואין […]

על-פי רוב, סירוב להעניק סעד של גירושין אינו מאחה את הקרע בין בני הזוג. יש לאפשר התנתקות מקשרים הרוסים […] אין לראות עוול בגירושין לפי דרישתו של אחד מבני הזוג כאשר התא המשפחתי התפרק בפועל וחיי הנישואין התרוקנו מתוכנם. גישה זו מאזנת כראוי בין הצורך להגן על יציבות הנישואין, מחד גיסא, ועל חירות הפרט בעיצוב חייו האישיים, מאידך גיסא.”

על רקע עלייתה של שיטת רי”ו, שיטה המדברת על אפשרות של “התנתקות מקשרים הרוסים” מחד, אך מציעה “תקופת ביניים” כדי שלא “לדחוף את הצדדים להלך רוח של פירוק המשפחה מאידך”, הדמיון שמציעים הרב דיכובסקי והנשיא ברק בין דרך גירושין אזרחית מקובלת ובין גירושין מנישואין כדת משה וישראל, מובן לגמרי [284].

גם אם בבתי הדין עדיין קיימת אופוזיציה, בשתיקה או בגלוי, לשיטת רי”ו, לא ניתן להתעלם מעלייתה המהירה וממשמעותה הדרמטית. עצם העובדה שבתי דין מדברים לפי תומם על חיוב בגט ואף על הפעלת סנקציות אך ורק בגין עיגון בן הזוג [285], ולא חשוב אם מדובר באיש או באישה, היא חידוש חשוב שקשה להמעיט בערכו. ייתכן שאילו הייתה מודעות ציבורית רחבה להתפתחות חשובה זו, חלק מן הביקורת כלפי בתי הדין היה מוקהה, ואמון המתדיינים בו היה משתפר [286].

ברור שהגירושין היום “קלים” הרבה יותר משהיו בעבר, וכפי שראינו דבר זה הוא לצנינים בעיני הסבורים שהדבר מנוגד למסורת המקובלת לדעתם בעם ישראל, והוא בבחינת חיקוי לגירושין המקובלים באומות העולם. דברים אלה באים לידי ביטוי באחד החיבורים החריפים שיצאו בשנים האחרונות נגד בתי הדין הרבניים הרשמיים. טענתו המרכזית של החיבור היא שהדיינים המכהנים בהם מסדרים ביד קלה גיטין מעושין ופסולים, ולכן ראוי לפנות לבתי דין פרטיים [287]:

“וכאן המקום להתריע על “דיינים מטעם” שכשהבעל והאשה מרדו זה על זה ושניהם אינם חפצים בחיי נשואין הם מחייבים את הבעל בגט, ומטילים עליו הגבלות חמורות (שכמבואר לעיל […] דינם ככפייה גמורה). והם מסתמכים על דבריו של רבינו ירוחם (נתיב מישרים כג ח”ח) שכתב בזה”ל [ …]

ושוכחים דיינים אלו שרבינו ירוחם בזה הוא דעה יחידאה [=יחידה] שלא הובאה בשאר ראשונים ובפוסקים כלל […] בתיקים רבים העו”ד או הטוען רבני בשיטת “העתק הדבק” במחשב, בכל סיכום דיון טורחים להביא את רבינו ירוחם כיון שהניסיון הראה להם שאצל “דיינים” מסויימים זה עובד להביא “לפסק” של חיוב גט, ואוי לאותה בושה [ …]

ועל כן כאשר האשה מגישה תביעת גירושין שכמעט בכל המקרים היא כבר מורדת, אין צריך לומר שאם הבעל רוצה שלום בית, דאין כפייה אפילו לרבינו ירוחם, אלא אפילו כאשר הבעל ג”כ אינו מעוניין בשלום, והרי זה מרדו זה על זה, אין בזה דין כפייה ואפילו לא חיוב להכרעת הפוסקים (דלא כרבינו ירוחם).”

אנו כמובן איננו שותפים למסקנותיו של מחבר זה, שלדידו גם בעילות חמורות הרבה יותר לא ניתן לכפות [288], אולם אם נתעלם מן הטון, הרי שעל העובדות שהוא מביא – החידוש שיש בשיטת רי”ו, המקרים הרבים שניתן להשתמש בה, ומשמעותה ברבים מבתי הדין – קשה מאוד לחלוק.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *