תקציר רע”א 4905/98 פרופ’ גמזו (19/03/2001): בית משפט עליון ביטל החלטת בית משפט מחוזי לבטל החלטת בית משפט לענייני משפחה לפרוס לתשלומים חוב עבר של מזונות ילדים

רע”א 4905/98 פרופ’ גמזו נ’ ישעיהו, פ”ד נה(3) (2001) 360

 

רע”א 4905/98

פר’ יוסף גמזו

נגד

1. נעמה ישעיהו

2. לילך ישעיהו

 

בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

[19/03/2001]

לפני הנשיא א’ ברק והשופטים י’ זמיר, י’ אנגלרד

 

הערעור נסב על פרשנותו של סעיף 69(ה) לחוק ההוצאה לפועל, תשכ”ז-1967 (להלן – החוק), המחיל על תשלומי מזונות שהצטברו בשל אי-פירעון במועד ומטעמים מיוחדים שיירשמו את הוראת סעיף 69(ד) לחוק. הוראה זו קובעת כי כאשר קבע פסק-דין סכום כסף לתשלום בשיעורים, רשאי ראש ההוצאה לפועל, אם ראה הצדקה לכך, להפנות את בעלי-הדין לבית-המשפט כדי לבקש את שינוי השיעורים שנקבעו בפסק-הדין. השאלות שהועמדו לדיון הן שאלת תחולתו של סעיף 69(ה) על פסק-דין שלא נקבעו בו שיעורים לתשלום המזונות, מהות הטעמים המיוחדים המונחים ביסוד הוראת סעיף 69(ה) ושיקולי בית-המשפט בבחינת השאלה אם להסכים לבקשת החייב במזונות לפרוס את חובו על-ידי תשלום בשיעורים. בית-המשפט העליון פסק:

א.

(1) התכלית המונחת ביסוד הוראת סעיף 69(ה) לחוק הייתה לסייע לבן-הזוג שהצטבר נגדו חוב מזונות שלא נפרע במועדו. נמצא, שמן הראוי הוא – לשם הגשמת התכלית המונחת ביסוד ההוראה – לפרוס את תחולתו של סעיף 69(ה) לחוק הן על המקרה שבו פסק-הדין קבע שיעורים לתשלום המזונות והן על המקרה שבו פסק-הדין לא קבע שיעורים לתשלום המזונות (370ה-ו).

(2) מכאן כי הפירוש הנכון הוא כי הוראות סעיף 69(ד) לחוק – שלפיהן רשאי ראש ההוצאה לפועל להפנות את בעלי-הדין לבית-המשפט -יחולו גם על תשלומי מזונות שהצטברו בשל אי-פירעון במועד. במישור הפרשני יש לומר, כי ההפניה בסעיף 69(ה) לחוק אל “הוראות” סעיף 69(ד) מכוונת אל ההיבט האופרטיבי של הוראה זו – “להפנות את בעלי הדין לבית המשפט כדי לבקש שינוי השיעורים שנקבעו” – ולא אל התנאים המוקדמים הקבועים בסעיף 69(ד) – “נקבעו שיעורים בפסק-הדין” (370ד-ה, 371ב-ג).

(3) הטעמים המיוחדים שיירשמו, על-פי האמור בסעיף 69(ה) לחוק, הם טעמיו של ראש ההוצאה לפועל. אין אלה טעמיו של בית-המשפט. אין זה סביר להניח כי אין כל הגבלה על כוחו של ראש ההוצאה להפנות את הצדדים לבית-המשפט, ואין כל סיבה שלא להניח כי הטעמים המיוחדים צריכים להירשם על-ידי ראש ההוצאה לפועל. דרישה זו – של “טעמים מיוחדים” שירשום ראש ההוצאה לפועל עולה גם מן העובדה כי ההפניה לבית-המשפט אינה מצריכה הוכחת שינוי נסיבות מצדו של החייב, ועל-כן ברור כי אין היא עניין שבשיגרה (371ה-ז).

ב.

(1) הטעמים המיוחדים שדורש החוק להפעלת סמכותו של ראש ההוצאה לפועל לפי סעיף 69(ה) לחוק מתקיימים בכל מקרה שבו מוכח, להנחת דעתו של ראש ההוצאה לפועל, כי בלא קביעת שיעורים לחוב המזונות לא יוכל החייב לקיים את עצמו. במצב דברים זה יוכל ראש ההוצאה לפועל להפנות את בעלי-הדין לבית-המשפט כדי לבקש קביעת תשלום חוב המזונות לשיעורים. מסקנה זו מתבקשת מהתכלית המונחת ביסוד החוק, המורכבת מהתכלית הספציפית המיוחדת לחוק ומהתכלית הכללית, החלה על כל דברי החקיקה כולם (374א-ג).

(2) בבסיס החוק מונחות שתי תכליות שהן מיוחדות לו. האחת, לסייע לזוכה לגבות את חובו במהירות וביעילות. השנייה, להגן על החייבים, אשר לאור מצבם הכלכלי אינם יכולים לעמוד בתשלום החוב הפסוק. החוק בא למנוע מצב שבו בהפעלת מנגנון הגבייה לטובת הזוכה יהפוך החייב לחסר יכולת ולנטל על החברה. זהו היבט סוציאלי הבא להתחשב בחייב תוך מניעת ירידה לחייו (374ד, 375א).

(3) בצד שתי תכליות מיוחדות אלה עומדות שתי תכליות כלליות, התומכות בהן. תכליות אלה נגזרות מערכי היסוד של השיטה ומעוגנות, בין השאר, בחוקי היסוד בכלל ובחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו בפרט (375ב-ג).

(4) לצד התכלית המיוחדת שעניינה גבייה מהירה ויעילה של החוב מונחת התכלית הכללית שעניינה הגנה על הקניין, המתבטאת בהוראת חוק היסוד המגנה על הקניין, כאמור בסעיף 3 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. זכותו של זוכה על-פי פסק-דין היא חלק מקניינו. חוק היסוד מגן על זכות זו ומבקש לקיימה ולהגשימה. הוצאה לפועל מהירה ויעילה מגנה כראוי על זכות הקניין של הזוכה. הוצאה לפועל איטית או כזו שאינה מאפשרת הגשמת הפסק, פוגעת בקניינו של הזוכה (375ג-ד).

(5) הוצאה לפועל בלתי יעילה עשויה אף לפגוע בכבוד האדם של הזכאי למזונות, אם ללא תשלום דמי המזונות נפגע מינימום הקיום האנושי שלו. הזכות של כל אדם-לרבות הזכאי על-פי פסק-דין למזונות-לקיום מינימלי היא חלק אינטגרלי מההגנה החוקתית המוענקת על-ידי חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו (375ה-ו).

(6) בצד התכלית המיוחדת שעניינה מניעת ירידה לחייו של החייב, מונחת התכלית הכללית שעניינה הגנה ושמירה על כבוד האדם והחירות של החייב. תכלית זו מעוגנת בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. כבודו של האדם כולל בחובו הגנה על מינימום הקיום האנושי. אדם המתגורר בחוצות, ואין לו דיור, הוא אדם שכבודו כאדם נפגע; אדם הרעב ללחם, הוא אדם שכבודו כאדם נפגע; אדם שאין לו גישה לטיפול רפואי אלמנטרי, הוא אדם שכבודו כאדם נפגע; אדם הנאלץ לחיות בתנאים חומריים משפילים, הוא אדם שכבודו כאדם נפגע. כך כבודו של כל אדם; כך כבודו של חייב שאין בידו לשלם חוב פסוק במועדו, וכך כבודו של חייב על-פי חוב פסוק ממזונות (375ו-376א).

(7) התכליות המונחות ביסוד החוק מצויות לעתים קרובות בהתנגשות. כך לעניין התכליות המיוחדות, וכך לעניין התכליות הכלליות. אשר לתכליות המיוחדות, הרי לא פעם הצורך להבטיח לנושה גבייה מהירה ויעילה של החוב מתנגש בחוסר היכולת של החייב. אשר לתכליות הכלליות, הרי קיים מתח פנימי בין הצורך להגן על הקניין ולהבטיחו ולעתים גם על כבוד האדם של הזוכה, ובין הצורך להגן על כבוד האדם של החייב ולהבטיחו. כבוד האדם, כערך חוקתי, עשוי להופיע בשני הצדדים של המאזניים (376ב-ג).

(8) נדרש איזון בין התכליות, המיוחדות והכלליות, המתנגשות. איזון זה ייתן משקל נכבד לזכויות של הזוכה ולאינטרסים של הזוכה ושל הציבור, שהרי ההתדיינות המשפטית נסתיימה. זכותו של הזוכה מעוגנת בפסק-דין סופי. על החייב לקיים את פסק-הדין. זו נקודת המוצא. מטבע הדברים, האיזון בין הזכויות והאינטרסים של הזוכה לבין הזכויות והאינטרסים של החייב יפגע בדרך-כלל בחייב בצורה קשה יותר מאשר בנושה. כך בחייב “סתם”. כך על אחת כמה וכמה בחייב של חוב מזונות. הייחוד של חוב זה מעמיד את נקודת האיזון בין התכליות המתנגשות קרוב עוד יותר למעטפת של כבוד האדם של החייב, וזאת גם אם הזוכה לא יגיע למינימום של קיום אנושי אם המזונות לא ישולמו (376ד-ה).

(9) עם זאת גם בחוב מזונות איזון זה לא צריך לפגוע ב”גרעין הקשה” של כבוד החייב. יש לשמור על צלם האדם של החייב במזונות. יש להבטיח את מינימום הקיום האנושי של החייב במזונות. איזון זה יובטח אם הוראת סעיף 69(ה) לחוק תפורש באופן שסמכותו של ראש ההוצאה לפועל להפנות את בעלי-הדין לבית-המשפט “מטעמים מיוחדים” מתקיימת שעה שראש ההוצאה לפועל השתכנע כי ללא קביעת שיעורים לחוב המזונות, לא יוכל החייב לקיים את עצמו (376ה-ז).

ג.

(1) שיקול-דעתו של בית-המשפט שאליו הפנה ראש ההוצאה לפועל את בעלי-הדין לבחינת השאלה אם אין זה ראוי לקבוע שיעורים-ואם נקבעו בעבר שיעורים, לשנותם, מופעל באופן שללשון החוק יינתן מובן המגשים את תכליתה. על בית-המשפט לבחון אם ביצוע חיוב המזונות בלא לקבוע לו שיעורים יגרור אחריו מצב דברים שבו החייב אינו יכול לקיים את עצמו. על בית-המשפט להפעיל את שיקול-דעתו באופן שבלא לפגוע במינימום הקיום האנושי של הזוכה, מינימום הקיום האנושי של החייב לא ייפגע. נקודת המוצא היא חובתו של החייב לקיים את פסק-הדין ולשלם את המזונות, גם אם הדבר קשה לו. זכותו של הזוכה ואינטרס הציבור מחייבים תוצאה זו. עם זאת עשויים להיות מקרים-והנטל להוכיחם מוטל על החייב-שבהם עמידה על זכות הזוכה ואינטרס הציבור תפגע במינימום הקיום האנושי של החייב. זאת על בית-המשפט למנוע (376ז-377א, ג-ד).

(2) מטרת ההליך אינה לשנות את שיעורו של החוב. מטרתו היא להבטיח כי החוב שנפסק ישולם לנושה לשיעורים, באופן שלא תיפגע יכולת הקיום הבסיסית של החייב. השימוש בסמכות הנתונה לבית-המשפט בסעיף 69(ה) לחוק צריך להיות במשורה, זוהי סמכות חריגה. אסור לה שתיצור אווירה של השתמטות מתשלום חוב המזונות. אסור ליצור מצב דברים, שבו יעדיפו חייבים להימנע מתשלום חוב מזונות על-מנת להגדילו ולהאדירו במטרה לזכות לפריסת תשלומים (377ד-ה).

ד. (אליבא דשופט י’ אנגלרד):

(1) כאשר אישה תובעת מזונות מבעלה לפרנסתה ולפרנסת ילדיה, יש להבדיל, במסגרת השיקולים בדבר דרכי ההוצאה לפועל, בין חוב לתשלום מזונות שוטפים, שהחיוב בהם מתחדש מחודש לחודש, לבין חוב שהצטבר על אי-פירעון של חוב מזונות בעבר. זה נכון במיוחד כאשר בזמן הדיון בהוצאה לפועל אין מוטלת עוד על החייב חובת מזונות. דאגתו העיקרית של המחוקק הייתה להבטיח את תשלום המזונות השוטפים, שהם ביטוי לצורכי המחיה המיידיים של בני המשפחה הזכאים להם. כאן, יחסו של הדין הוא נוקשה ביותר כלפי החייב, הן במישור המהותי בעניין קביעת גובה סכום המזונות והן במישור ההוצאה לפועל, שבו קיים איום על החייב למאסר אזרחי ללא חקירת יכולת (382א-ב).

(2) השיקולים להפניית בעלי-הדין לבית-המשפט במסגרת הוראת סעיף 69(ה) לחוק ושיקוליו של בית-המשפט לגבי האפשרות לפריסת החובות שהצטברו עד למועד החלטתו, מן הראוי כי יהיו מודרכים על-ידי יחסו של חוב זה לצורכי המחיה השוטפים של בני המשפחה. יש להחמיר עם חייב מזונות שאינו ממלא את חובתו לספק את צורכי המחיה השוטפים לבני משפחתו הנזקקים להם. לעומת זאת אפשר להקל עם חייב שבשלב זה אינו חייב עוד לזון את בני משפחתו, והחוב שעליו לשלם נוגע לעבר הרחוק. בנסיבות אלה יש טעם להפנות את בעלי-הדין לבית-המשפט כדי שיקבע את שיעורי התשלומים לסילוק החוב על-פי יכולתו הכלכלית של החייב, כפי שנהוג כלפי חייבים אחרים. על בית-המשפט להשתכנע כי אמנם אין לחייב אפשרות לשלם את חובו במלואו וכי הוא אינו מנסה להשתמט מתשלום החוב. כמו כן בקביעת שיעורי התשלום אין להותיר את החייב ללא אמצעי קיום מספיקים (382ה-383א).

(3) אפשר לתת משקל מסוים לעובדה כי מדובר בחוב מזונות. מן הראוי שתיבחן השאלה כיצד התגברו בני המשפחה על מחדלו של מפרנסם לזון אותם. במסגרת זו מן הדין לבדוק אם בני המשפחה נכנסו לחובות לשם סיפוק צורכיהם, ואם חובות אלה עדיין מעיקים עליהם בשלב זה של הדיון בהוצאה לפועל. יש לזכור, כי קביעת שיעורים לתשלום החוב אינה מונעת מהזוכה לנקוט אמצעים אחרים שמקנים דיני ההוצאה לפועל לשם גביית חובו, כגון עיקול נכסים (383א-ב).

 

ערעור ברשות על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (סגן הנשיא ח’ פורת) מיום 15/07/1998 בעע”מ 40/98, שבו נתקבל ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט לענייני משפחה בתל-אביב (השופט י’ גייפמן) מיום 16/03/1998 בתמ”ש 23872/96. הערעור נתקבל. התיק הוחזר לבית-המשפט המחוזי.

 

דן חי, עמיחי הרשושנים – בשם המערער;

גלעד ישעיהו – בשם המשיבות.

 

ניתן היום, כד אדר ה’תשס”א (19/03/2001).