תקציר רות זפרן “על הגנת הפרטיות בהליכים המתנהלים בבתי הדין הרבניים” (2004)

רות זפרן “‘סקס, שקרים ווידאוטייפ’: על הגנת הפרטיות בהליכים המתנהלים בבתי הדין הרבניים” משפט וממשל ז 811 (2004)

 

“‘סקס, שקרים ווידאוטייפ’: על הגנת הפרטיות בהליכים המתנהלים בבתי הדין הרבניים” רות זפרן *

 

תביעות גירושין של יהודים ותביעותיהם למזונות, המצויות בסמכותם של בתי הדין הרבניים, מתבססות, בין היתר, על מידת הנאמנות של בני הזוג זה לזה ובמיוחד על מידת נאמנותה של האישה לבעלה. הוכחת תביעות אלה מצריכה, כביכול, הבאת ראיות שאיסופן כרוך בפלישה לרשות היחיד, ופגיעה אפשרית בפרטיות בעלי הדין. חוק הגנת הפרטיות, כחלק מן ההגנה שהוא מספק לפרטיות, מבקש לצמצם את תופעת איסוף הראיות הכרוך בפגיעה בצנעת הפרט, וקובע לשם כך הוראת פסילה, המופנית אל בית המשפט ומורה לו למנוע שימוש בראיות שהושגו אגב פגיעה בלתי חוקית בפרטיות. ואולם בתי הדין הרבניים אינם רואים עצמם כפופים לחוק הגנת הפרטיות ולהוראת הפסילה הקבועה בו. נכונות בתי הדין לקבל את הראיות האמורות מעודדת את בעלי הדין לפעול להשגת ראיות הכרוכות בפגיעה, לעתים קשה, בצנעת הפרט, ולהשתמש באמצעי בילוש פולשניים, שתוצאתם תיעוד מעשיה האינטימיים של האישה בחדרי חדרים

ברשימה אבקש להתמודד עם התופעה האמורה, לברר אם הפגיעה בפרטיות, המתקיימת בחסות בתי הדין, הכרחית לביסוס תביעות הגירושין והמזונות ואם אינה סותרת את הדין הקיים. לשם כך יידונו תחילה ייחודם של ההליכים המתנהלים לפני בתי הדין והקושי המיוחד שהם מעוררים בעניין הזכות לפרטיות. כרקע לבחינת ההגנה הראויה לפרטיות במסגרת ההליכים המתנהלים בפני בית הדין ייבחן, בשלב שני, מעמדה של הזכות לפרטיות במשפט הישראלי, ייסקרו הוראותיו של חוק הגנת הפרטיות ותיבדק תחולתן בנסיבות. לצורך בחינת תחולתו של כלל הפסילה בהקשר הנדון כאן אבדוק אם הליכי איסוף הראיות, המאפיינים חלק מן ההליכים המתנהלים בפני בתי הדין, עולים כדי פגיעה בפרטיות כפי שהוגדרה בחוק ואם אינם חוסים באחת ההגנות הקבועות בו. לאחר שיתברר כי חלק מן המעשים מהווים הפרה של הוראות החוק אפנה לבירור שאלת כפיפות בתי הדין לחוק הגנת הפרטיות ולהוראת הפסילה הקבועה בו. מקור הספק בלשון החוק, שכן החוק בקובעו בסעיף 32 כי “חומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות יהיה פסול לשמש ראיה”, מתייחם ל”בית משפט” ואינו מזכיר את בית הדין. חלקיה האחרונים של הרשימה ידונו בבחינת דרכים חלופיות לאכיפת ההגנה על הפרטיות בבתי הדין. על פ׳ העמדה שתוצע כאן מעמדה של הזכות לפרטיות מטיל על בתי הדין חובה לכבדה ולהפעיל, מכוח חובה זו, הוראת פסילה הדומה להוראת סעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות. עמדה זו, כפי שאנסה להראות, מתחייבת על פי מספר חלופות, אשר חלקן מבוססות על התפתחויות חוקתיות שהתרחשו בדין הישראלי בעשור האחרון.

 

א. הדילמה

 

שוו בנפשכם את הסיטואציה הבאה: בני זוג חוזרים לקראת חצות לדירתה של האישה. ילדיה של האישה אינם בבית, הם מבלים את הלילה עם בעלה בנפרד, המתגורר בדירה אחרת עם בת זוגו וילדם המשותף. בני הזוג נכנסים לבית ופורשים ליצועם. זמן קצר לאחר שכבה האור בחדר השינה פורצים אליו ארבעה גברים, שניים מהם מצוידים במצלמות. הם מפתיעים את בני הזוג ומצלמים אותם במצב אינטימי, עירומים במיטתם. הגברים, שנתברר כי הם חוקרים פרטיים, שנשכרו על ידי הבעל לצורך איסוף ראיות “מרשיעות” בגין ניאופה של האישה, אינם מסתפקים בצילומים בחדר השינה. אחד מהם דולק אחר האישה, שנמלטה אל חדר הארונות, מכורבלת בשמיכתה. הוא פורץ את דלת חדר הארונות בכוח ופוצע אותה אגב כך ברגליה. הוא מנסה להשיג תצלומי עירום נוספים של האישה, כל אלה כדי למלא אחר מצוות הבעל, המבקש לשפר את עמדת המיקוח בהליכי הגירושין המתנהלים בינו לבין אשתו בבית הדין הרבני.

למרבה הצער אין מדובר בתיאור הלקוח מרומן זול או בסצנה הלקוחה מסרט אימה. התיאור האמור לקוח מפסק דינה של שופטת בית המשפט המחוזי בתל־אביב, השופטת מיכל רובינשטיין, שניתן במסגרת ערעוריהם של ארבעה חוקרים פרטיים [1], שהורשעו על פי חוק הגנת הפרטיות, תשמ”א-1981 [2]. מצער מכך: אף אין מדובר במקרה חד-פעמי. כפי שעולה מדבריו של עורך דינו של הבעל, המטפל בהליכי הגירושין, מדובר בהתנהלות כמעט שגרתית [3]. לפי עדות עורך הדין, שהובאה בפסק הדין “… על מנת לבסס עילת גירושין שעניינה בגידה, בית הדין הרבני דורש ראיות חד משמעיות כדוגמת צילומים, או עדויות של עדי ראיה. עוד אמר עורך הדין כי הוא תמיד מביא ראיות כאלו ובתי הדין הרבניים אף מעודדים שכירת שירותיהם של חוקרים פרטיים” [4]. מציאות עגומה זו, המוכרת לעורכי הדין העוסקים בתחום, מצטיירת מקריאת פסקי דין פליליים שניתנו בעניינם של חוקרים פרטיים [5], מהרשעות בני זוג בגין מעשים שעשו במטרה לאסוף ראיות לצורך הגשה בהליכים המתנהלים ביניהם [6] ומהכרעות בית המשפט הגבוה לצדק [7]. הדברים מצאו הד אף בספרות [8], אם כי זוכים לדיון מועט של בתי הדין בפסיקה המפורסמת מטעמם [9].

המציאות האמורה זוכה לתמריץ עקיף כתוצאה מעמדתם של בתי הדין הרבניים בקשר לשאלת קבילותן של ראיות שהושגו תוך פגיעה בפרטיות. על אף כלל הפסילה בסעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות, הקובע כי ראיות שהושגו תוך פגיעה בפרטיות אינן כשרות כראיה, אלא לפי שיקול דעתו של בית המשפט, בתי הדין אינם נמנעים מלקבלן וסומכים עליהן את הכרעתם בתביעה מבלי שינמקו את הסתמכותם כנדרש בסעיף 32 .למעשה, בתי הדין כלל אינם רואים עצמם כפופים להוראות החוק, שלשונו אינה מתייחסת אליהם במפורש. בתי הדין קובעים מפורשות כי חוק הגנת הפרטיות אינו חל על “סדרי הדיון והראיות שבבית הדין הדנים על פי דין תורה” [10], וחוזרים ומדגישים, כי “אין ספק” כי הוראותיו של החוק “מכוונות לבתי המשפט ולא לבתי הדין” [11].

אף האפשרות להסתמך על מקורות הלכתיים לצורך פסילת הראיות נדחתה על ידי בתי הדין [12], משום עמדתם האמורה, המקלה בשימוש בראיות האמורות, מעודדים בעלי הדין, בעקיפין לפחות, להפעיל אמצעי בילוש הפוגעים בצנעת הפרט, ומתחייב בירור השאלה, האם ניתן להצדיק פגיעה זו בפרטיותו של אדם, הנעשית בחסותם של בתי הדין הרבניים. לפני שאציג את מבנה המאמר אבקש להעיר, כי התופעה המתוארת כמעט אינה מוצאת ביטוי ישיר בפסיקת בתי הדין ותוצג כאן בעיקר מתוך הסתמכות על מקורות עקיפים [13] .הקושי למצוא פסיקה ישירה שדנה בשאלה נובע הן ממיעוט הפסיקה שמפרסמים בתי הדין והן מהיעדרם של הדברים מן הפרוטוקולים [14]. בנוסף, חלק מן השימוש שנעשה בראיות, שהושגו תוך הפרת הפרטיות, אינו ישיר, במובן זה שהראיה אינה משמשת בסופו של דבר להכרעת הדין, כי אם כאמצעי לחץ המופעל על בעלי הדין לצורך הכרעה חוץ שיפוטית [15]. בנסיבות אלה אין איסוף הראיות, הפוגע בפרטיות, והשימוש בהן מוצאים ביטוי בפסק הדין או בפרוטוקול הדיון. למרות הקושי האמור, סבורני כי קיומה של התופעה האמורה יתברר באופן חד וברור גם אם באמצעות “ראיות” עקיפות בלבד.

 

ב. מבנה המאמר

 

ברשימה זו אבקש לבחון את שאלת תחולתה של הזכות לפרטיות במסגרת ההליכים המתנהלים בבתי הדין הרבניים. בחלק הראשון של הרשימה אבחן את ייחודם של ההליכים המתנהלים בבתי הדין ואת הקושי המיוחד שהם מעוררים בהקשרה של הזכות לפרטיות. בחלק השני אעמוד על מעמדה של הזכות לפרטיות במשפט הישראלי. בחלק השלישי אסקור את הוראותיו של חוק הגנת הפרטיות ותחולתו בנסיבות. כפי שיבואר במהלך הדיון, חוק הגנת הפרטיות לא הסתפק בהגדרה של פגיעה בפרטיות ובקביעתה כעוולה אזרחית וכעברה פלילית. כחלק מן ההגנה, שביקש להעניק לפרטיות וכדי לצמצם את התמריץ לפגוע בה, קבע המחוקק בסעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות כלל פסילה [16]. הכלל קובע, כי ראיות שהושגו אגב פגיעה בפרטיות מבלי שזכו להגנת החוק, נתונות לפסילה ויותרו להגשה לפי שיקול דעת בית המשפט. לצורך בחינת תחולתו של כלל הפסילה בהקשרנו אצטרך לבחון האם הסיטואציה, המתוארת בראשית הדברים וסיטואציות דומות לה, עולות כדי פגיעה בפרטיות כפי שהוגדרה בחוק והאם מעשיהם של החוקרים הפרטיים אינם חוסים תחת אחת ההגנות המנויות בחוק. אף אם נוכל לקבוע, כי במעשים האמורים יש כדי להפר את הפרטיות באופן שאינו זוכה להגנת החוק, לא יסתיים מסענו. אף אם נסבור כי יש מקום להחיל את כלל הפסילה בנסיבות המתוארות, יהיה הכרח לבחון האם כפופים בתי הדין הרבניים להוראתו. מקור הספק בלשון החוק, שכן החוק, בקובעו כי “חומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות יהיה פסול לשמש ראיה” [17], מתייחס ל”בית משפט” ואינו מזכיר את בית הדין. בחלק הרביעי אציג את האופן שבו מתפרשת הוראת סעיף 32 בבתי הדין הרבניים, ואבחן דרכים חלופיות לפרשנות ההוראה. אציע עמדה אשר לפיה מעמדה של הזכות לפרטיות מטיל על בתי הדין חובה לכבדה. עמדה זו, כפי שאנסה להוכיח, מתחייבת על פי מספר חלופות, חלקן מבוססות על התפתחויות שהתרחשו בדין הישראלי בעשור האחרון.

 

ג. ייחודן של התביעות המתבררות בבית הדין הרבני מן האספקט של הפגיעה בפרטיות

 

….

 

ד. הזכות לפרטיות במשפט הישראלי

 

….

 

ה. חוק הגנת הפרטיות

 

 

1. כלל הפסילה הקבוע בחוק הגנות הפרטיות

….

 

2 .פגיעה בפרטיות לפי חוק הגנת הפרטיות

 

3. ההגנות הקבועות בחוק הגנת הפרטיות

….

 

ו. תחולת כלל הפסילה בבתי הדין הרבניים

 

1. פיצול הדין

….

 

2. עמדת בתי הדין

….

 

3. גישתו של בית המשפט הגבוה לצדק לשאלת תחולת כלל הפסילה בבתי הדין הרבניים

….

 

4. תחולת כלל הפסילה בבתי הדין הרבניים: פרשנות מילולית

….

 

5. תחולת כלל הטבילה בבתי הדין הרבניים: גישות מהותיות

(א) הערה מקדמית

 

(ב) חלופה ראשונה – פרשנות תכליתית של חוק הגנת הפרטיות

 

(ג) חלופה שנייה – חםיון מטעמי פרטיות

 

(ד) חלופה שלישית – החלופה החוקתית

 

6. תחולת כלל הפסילה בבתי הדין הרבניים: שימוש בכליו של הדין הדתי

 

ז. סיכום

 

תהא החלופה שתינקט אשר תהא, המסקנה המתבקשת הנה הכפפת בתי הדין הרבניים, בדומה לערכאות השיפוט האזרחיות, לכלל הפסילה הקבוע בחוק הגנת הפרטיות או לכלל פסילה דומה לו. הפתרון הרצוי יהיה זה שיינקט ביוזמת בתי הדין עצמם, יעשה שימוש בכליו של המשפט העברי ועקרונותיו וייתר את הצורך בהתערבותו החיצונית של בית המשפט. מציאת פתרון הלכתי לקושי האמור דורש, מבחינתו של בית הדין, יצירתיות וחדשנות ואולם יתרונה ברור. שימוש בכלים תוך הלכתיים עשוי לספק מענה גישורי שיאפשר, ברוח משנתו של פרופ/ רוזן-צבי, “התאמת הדין הדתי למציאות … על ידי מה שכינה “סגירת פערים פנימית, שתיעשה על ידי התחדשות פנים הלכתית ויצירה דתית” [270]. נוסף על היתרונות שהוזכרו, בקשר למתדיין הפרטי ובקשר לחברה בכללותה, יש לגישה זו יתרונות מבחינת המערכת הדתית עצמה, בין היתר בשל הבטחת שימור האוטונומיה שלה [271].

ואולם אם לא תתמלא שאיפה זו, אל לבית המשפט העליון להירתע מלנקוט יוזמה אקטיבית. לנוכח רגישות הסוגיה נראה שלא ניתן לצפות מן המחוקק, בשלב זה, לפעול לתיקון החוק כך שיוחל מפורשות בבתי הדין [272]. מכאן שהתפקיד מוטל על בית המשפט לפעול לפי הפרשנות המחייבת ולהכפיף את בתי הדין הרבניים לחובה להעניק הגנה פוזיטיבית לזכות לפרטיות, כך שימנעו הצגת ראיות שהושגו אגב פגיעה גסה בפרטיות. פרופ׳ רוזךצבי, שהאיר את מחדלה של המערכת הדתית וכישלונה להתאים את הדין והדיון בבתי הדין למציאות ופגיעתה לעתים במתדיינים ובפרט במתדיינות, הכיר בתפקידו של בית המשפט הגבוה לצדק לתקן את המחדל בעזרת מה שכינה “סגירת פערים חיצונית” [273]. לגישתו של רוזן־צבי, תפקידו של בית המשפט, כמי שמפעיל כפייה חיצונית על הממסד הדתי, מתחדד ככל שמדובר במענה ל”מצוקה אמיתית של הפרט” [274]. בנסיבות אלה גם אם כרוך בהכרעה עיסוק אידיאולוגי, אל לבית המשפט למשוך ידו ממנו, אם כי עליו לפעול מתוך זהירות ומתוך ניסיון להימנע מפתיחת חזית אידיאולוגית מיותרת.

 

* ברצוני להודות לפרופ’ אשר מעוז על שאפשר לי להיוועץ בו בסוגיות שונות שעלו ברשימה זו. תודה למר בני זלמנוביץ על החשיבה המשותפת ועל הסיוע בהקשרו של המשפט העברי. תודות לנמרוד אביעד ולנועם פלג על הסיוע בעריכת הדברים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *