תקציר עת”מ (מחוזי חיפה) 66414-01-18 רובין (20/09/2018): בית משפט מחוזי דחה עתירה נגד החלטת עיריית חיפה ומשטרת ישראל שלא ליתן רישיון לעסק חשפנות

עת”מ (מחוזי חיפה) 66414-01-18 רובין נ’ עיריית חיפה (20/09/2018)

 

בית המשפט מחוזי חיפה בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים

עת”מ 66414-01-18

 

בפני:

כבוד השופט שמואל מנדלבום

 

העותר

איגור רובין

נגד

המשיבות

1.עיריית חיפה

2.משטרת ישראל מחוז חוף מחלקה לרישוי עסקים זבולון

 

פסק דין

 

1. בפניי עתירה של העותר – איגור רובין (להלן: “העותר“), המבקש להורות למשיבה 1 – עיריית חיפה (להלן: “העירייה“) ולמשיבה 2 – משטרת ישראל מחוז חוף (להלן: “המשטרה“) לחזור בהם מהודעות הסירוב שניתנו על ידן, בהתאם לסמכותן על פי חוק רישוי עסקים, ה’תשכ”ח-1968 (להלן: “החוק“), לבקשתו של העותר לפתוח בבניין ברח’ ההסתדרות 8 בחיפה (להלן: “הבניין“), עסק מסוג “עסק של אביזרי מין – מקום למכירתם, השכרתם, הצצה על מעשי מיני” בהתאם לפריט 6.12 על פי צו רישוי עסקים (עסקים טיעוני רישוי), ה’תשע”ג-2013 (להלן: “הצו“), ומסוג “משקאות משכרים- עסק שעיקר פעילותו הגשתם לצורך צריכה במקום ההגשה” בהתאם לפריט 4.8 לצו (להלן-“העסק“).

 

א. רקע עובדתי

2. ביום 28/06/2017 הוגשה על ידי העותר לעירייה בקשה לקבלת רישיון עסק בהתאם לפריטים 4.8 (משקאות משכרים) ו- 6.12 (מקום הצצה על מעשה מיני) לצו . במאמר מוסגר יצויין כי העותר טען בעתירה כי בקשתו הוגשה בהתאם לפריט 6.12 (ב) לצו, אך כעולה מנוסחו הנוכחי של הצו, לא קיים בו הפריט הנטען על ידי העותר.

3. לטענת העותר, להגשת הבקשה קדם הליך בירור שנערך על ידו עם המשטרה בחודשים 02/2017 ועד 06/2017, שבמסגרתו היה העותר בקשר עם קצין המודיעין של משטרת זבולון (בשם קובי), אשר ערך את הבדיקות הנדרשות ביחס לעברו, ולטענת העותר, לאחר הבדיקות, הוא אושר על ידי המשטרה ואף קיבל לידיו העתק של מסמך תנאים (נספח ו’ לעתירה) ובו פירוט דרישות המשטרה לצורך פתיחת העסק. העותר טוען כי רק לאור אישור המשטרה התקשר בהסכם שכירות ביחס לנכס.

4. יוקדם ויצויין כי הן העותר והן המשיבות התייחסו בכתבי הטענות להליכים שהתנהלו בקשר עם עסק הקודם שהיה בבעלות העותר ביחד עם אחרים, בשד’ ההסתדרות 56 מול קניון לב המפרץ בחיפה- ובשמו העסקי מועדון ה”גירלס” (להלן “המועדון“), שבגינו ניתן רשיון עסק לעריכת מופעים ולמכירת משקאות משכרים.

במסגרת ההליכים הנ”ל הוגשו כנגד העותר ואחרים כתבי אישום המייחסים להם עבירה של ניהול עסק ללא רשיון עסק כדין, ובהם נטען כי בפועל מתנהלים במועדון, לכל הפחות, מופעי חשפנות, המחייבים הוצאת רשיון עסק בגין פריט 6.12 לצו.

בנוסף לכתבי האישום, הוגשה על ידי העירייה בקשה למתן צו הפסקת עיסוק אשר יורה על סגירת המועדון עד גמר ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגד העותר ואחרים, ובית המשפט לעניינים מקומיים (כב’ השופטת ג’אדה בסול) קיבל את בקשת העירייה והורה על הפסקת העיסוק במועדון. ואולם לאחר מכן ניתן פסק דין בערעור שהוגש על ידי העותר ואחרים, ובו אישר בית המשפט את פתיחת המועדון בתנאים שפורטו בפסק הדין (פסק דין מיום 11/01/2016 בעפ”א 48802-12-15 פרומו סטאר בע”מ נ’ עיריית חיפה) (להלן – עניין פרומו סטאר).

5. אין למעשה מחלוקת על כך שבמועדון אכן התקיימו מופעי חשפנות, ולטענת העותר לאחר שנוכח לדעת כי בשל מיקומו של אותו עסק, העירייה והמשטרה לא יאפשרו לו להפעילו בצורה שוטפת, הוא ויתר על הפעלתו ופנה לאתר מקום חלופי לפתיחת עסקו ובמסגרת חיפושים אלה הוא איתר את הנכס הנוכחי שבגינו הוגשה הבקשה למתן רישיון עסק, כאשר הפעם הקפיד העותר לפעול בהתאם לחוק וציין במדוייק את מהותו של העסק כמועדון חשפנות.

להשלמת התמונה יצויין כי העותר הגיש בשעתו עתירה מנהלית כנגד המשטרה בקשר עם המועדון ואולם ביום 15/01/2017 ניתן פסק דין אשר הורה על מחיקת העתירה על פי בקשת העותר (עת”מ 27935-02-16).

6. מכל מקום, לאחר הגשת בקשת העותר לרישיון עסק, קיבל העותר מאת מחלקת הניקיון בעירייה הודעת סירוב לא מנומקת שאינה נושאת תאריך (נספח ט’ לעתירה) וביום 01/08/2017 נתקבלה הודעת סירוב נוספת מאת כיבוי אש (נספח י’ לעתירה) ובה צויין “מקום בבנייה, לא ניתן לבצע ביקורת”.

7. במקביל לטיפול העותר מול העירייה, הועברה בקשת העותר למתן רישיון עסק למשטרה וביום 10/08/2017 ניתנה הודעת סירוב ראשונה של המשטרה ובה צויין כי “לא עומד בתנאים”, וביום 12/09/2017 נשלחה לעותר בדואר רשום הודעת סירוב של העירייה, שבה צויין כי בקשתו להקמת העסק אינה מאושרת בשל התנגדות המשטרה וכן מאחר והעסק “אינו תואם מדיניות העירייה באשר לעסקים מסוג זה, מאחר ופעילותו סמוכה למועדון שבו פעילות של בני נוער ומיקומו בחזית רחוב הומה אדם”, וכן מהטעם כי לא הומצא אישור שירותי הכבאות ואישור מחלקת הניקיון (נספח ג’ לעתירה).

9. ביום 08/11/2017 התקיימה ישיבה במשטרה בהשתתפות העותר ונציגי המשטרה, שבה פירט העותר את הסיבות להקמת מועדון חשפנות במקום שבו הוא מבקש להקימו ובמסגרת הישיבה ציין העותר כי יש לו שותף להקמת המועדון – מר אריה גמפל (להלן -“גמפל“), אשר לטענת המשטרה מוכר בתחום סחר נשים ובסיום הישיבה נמסר לעותר כי הוא יקבל את תשובת המשטרה (פרוטוקול הישיבה צורף כנספח מש/2 לתשובת המשטרה).

10. ביום 08.1.18 ניתנה החלטתה הסופית של המשטרה שבה נקבע כי המשטרה מתנגדת לפתיחת העסק, מאחר והעסק אינו עומד בתבחיני המשטרה וכן כי “קיימות ידיעות מודיעיניות המדברות על כוונת בעל העסק כי המקום ישמש כבית בושת במסווה של מועדון חשפנות”.

11. בהמשך להחלטת המשטרה ובתגובה למכתב ששלח ב”כ העותר לעירייה, הודיעה העירייה ביום 9.1.18 כי היא עומדת בסירובה לפתוח את פתיחת העסק ובהודעתה צויין כי “מיקומו של העסק בחזית רחוב הומה אדם אינה תואמת את מדיניות העירייה באשר לעסקים מהסוג שבנדון. זאת ועוד התנגדות המשטרה חוזקה ואינה מושתת על אי ביצוע דרישותיה בלבד, אלא אי עמידה בתבחיניה. אשר על כן, ולאור האמור, דחיית הבקשה לרישיון שבנדון בעינה עומדת ועל כל המשתמע מכך”.

12. להשלמת התמונה העובדתית יצויין כי ביום 27/11/2017, לאחר שנודע לעירייה כי העותר מבצע עבודות שיפוץ בבניין, היא פנתה לבית המשפט לעניינים מקומיים, בבקשה למתן צו איסור עבודות בנכס ולאחר דיון שהתקיים בבית המשפט אשר כלל סיור במקום, דחה בית המשפט את בקשת העירייה למתן הצו ואפשר לעותר להמשיך ולבצע עבודות שיפוצים בעסק תוך שהוא מציין כי “אין בצו זה כדי למנוע מהמשיב מלהמשיך בביצוע עבודות השיפוץ במקום, תוך נטילת הסיכון שאם החלטת רשות הרישוי תיוותר על כנה ולא יותר לו לנהל במקום עסק של מועדון חשפנות, ההשקעה הכספית שלו במקום תרד לטמיון, אך בעניין זה ההחלטה אם להמשיך ולהשקיע כספים באותם עבודות הכנה ושיפוץ תהא נתונה למשיב עצמו” (החלטה מיום 21/01/2018 בב”ש 1377/17 -נספח ו’ לתשובת העירייה).

 

ג. תמצית טיעוני הצדדים

13. בעתירה, טוען העותר כי סירובם של העירייה והמשטרה לפתיחת העסק הינו שרירותי וחסר בסיס עובדתי, ומהווה אפליה לרעה של העותר, גורם לפגיעה בלתי מידתית בחופש העיסוק של העותר, ונגוע בחוסר סבירות קיצונית ובשיקולים זרים.

14. כנגד העותר טוענות העירייה והמשטרה כי החלטתם סבירה, מידתית והתקבלה רק לאחר שנשקלו כל השיקולים והעובדות הרלוונטיות וכי לא קיימת כל הצדקה בהתערבות בהחלטתם.

15. בטרם נעבור לפירוט טיעוני הצדדים יוקדם ויצויין כי גם העותר מודה כי לא מילא עד היום אחר מלוא התנאים הפיזיים אשר פורטו במסמך התנאים הנדרשים שנמסר לו על ידי המשטרה או על ידי כיבוי אש, ולטענתו לא ניתן לקבל חלק מהאישורים הנדרשים כאשר העסק סגור עדיין ומצוי בשיפוצים, וכי בכל מקרה אין בכוונתו לפתוח את העסק בטרם יתקבלו כל האישורים הנדרשים וכי העירייה, כדבר שבשגרה, נותנת רישיון עסק זמני לעסקים שטרם השלימו את ביצוע התנאים הנדרשים ומאפשרת להם למלא אחר כל התנאים לאחר פתיחת העסק.

בכל מקרה העותר טוען כי מנימוקי העירייה והמשטרה עולה כי הם מתנגדים באופן עקרוני למתן רשיון לעסק, והתנגדות זו הייתה קיימת גם אילו היה ממלא אחר כל התנאים שנדרשו ממנו, ולפיכך קיים צורך כי בית המשפט ידון ויכריע תחילה בנימוקי ההתנגדות העקרוניים של המשיבות, שאחרת אין כל טעם כי העותר ישקיע את כל ההשקעות הנדרשות במילוי יתר התנאים כאשר ממילא ב’סופו של יום’ הוא לא יקבל רשיון עסק.

16. לצורך הדיון בשלב זה אני נכון לקבל טענה זו של העותר, ובהתאם, לא אחסום את דרכו של העותר להעלות את טענותיו ביחס לנימוקי ההתנגדות העקרוניים של המשיבות למתן רשיון לעסק, רק מהטעם שהעותר בפועל לא מילא אחר מלוא התנאים שנדרשו ממנו על ידי המשיבות ולא הציג לעירייה אישורים של המשטרה, של מחלקת הנקיון ושירותי הכבאות בדבר מילוי מלוא התנאים, ולפיכך אדון תחילה בנימוקי ההתנגדות העקרוניים של העירייה והמשטרה.

 

ד. התנגדות העירייה מטעמי מדיניות

17. כפי שפורט לעיל, סירובה של העירייה למתן רישיון לעסק התבסס בראש ובראשונה על ההנמקה שלפיה מיקומו של העסק אינו תואם את מדיניות העירייה ובעניין זה אין מחלוקת בין הצדדים על כך שביום 21/08/2012 פרסמה העירייה מסמך מדיניות בנוגע לרישוי עסקי מין (נספח י”א לעתירה). (להלן: “מסמך המדיניות“), ובו מצויין כי מדיניות העירייה מבוססת על הסמכות שניתנה לה בסעיף 2ה לחוק אשר הוסף בשנת 1999 ושבו נקבע כי רשות הרישוי הרלוונטית (העירייה במקרה שלפנינו) תהיה רשאית “להשתמש בסמכותה, לשם הגנה על שלומם של קטינים ומניעת פגיעה ממשית בסדר הציבורי, גם לעניינים אלה:

“(1) מניעת רישיונות לפתיחת עסק של אביזרי מין במקום שיש בו משום פגיעה ממשית בקטינים או בדיירי המקום …”

ויצויין כי העותר לא העלה טענה כלשהי כנגד קביעת מסמך המדיניות לפיה עסק של מועדון חשפנות נכלל בהגדרת “עסק של אביזרי מין” בהיותו “עסק שמאפשר הצצה על אדם העושה מעשה מיני או הנותן שיעשו בו מעשה כאמור” ואף העותר עצמו כלל בבקשתו את פריט 6.12 לצו שעניינו עסק של”הצצה על מעשה מיני”.

18. במסגרת מסמך המדיניות קבעה העירייה ביחס למועדוני חשפנות בין היתר כי ” לא תותר פעילותם באזורי מגורים או בקרבתם, באזורי תיירות ובקרבת בתי מלון ובאזורים מסחריים הומי אדם, לרבות מרכזי קניות מקורים ושאינם מקורים …” וכי “לא תותר כניסת ילדים מתחת לגיל 17”.

19. לטענת העירייה, כפי שפורטה בבקשתה למתן צו איסור עבודות, מתן אישור לפתיחת העסק מנוגד למדיניות העירייה וזאת מהטעם שהעסק ממוקם על ציר תנועה ראשי (שד’ ההסתדרות בחיפה) באזור מסחר ובילוי הומה אדם הפעיל בכל שעות היום והלילה (באזור חנויות בתי אוכל ומכללות, ואף בכביש מקביל ישנו מרכז קניות חדש (מרכז Big) שגם הוא הומה אדם עד לשעות המאוחרות של הלילה). יותר מכך בבניין שבו מבוקש להקים את העסק ובאותה כניסה ישנו מועדון נוסף אשר משמש לעיתים לאירועים ומסיבות של בני נוער ופתיחת עסק של מועדון חשפנות בקרבה של בני נוער מנוגדת לחלוטין למדיניות העירייה.

20. כנגד טיעונים אלה טוען העותר כי תוקף מסמך המדיניות פג הואיל והוא מסמך משנת 2012 ולאחר שהתקיימו בחירות נדרשה מועצת העירייה לאשרו מחדש ובנוסף הפנה העותר לפרוטוקול ישיבת מועצת העירייה אשר התקיים ביום 04/03/2014 ואשר ממנו עולה כי ממלאת מקום ראש העירייה התבטאה כנגד עסקו הקודם של העותר, אך ציינה כי לא ניתן לסגור אותו בשל הוראות חוק יסוד חופש העיסוק, ואותה ממלאת מקום ראש העירייה לא הזכירה כלל את מסמך המדיניות, ובכך ראייה לכך שמסמך המדיניות לא שימש כבסיס להחלטת העירייה.

21. בנוסף נטען כי למסמך מדיניות אין תוקף סטטוטורי מחייב, וכי בכל מקרה העירייה מחוייבת להפעיל את שיקול דעתה תוך בחינת הנסיבות הספציפיות ובמקרה הקונקרטי של העותר אין בסיס לטענות העובדתיות של העירייה וזאת מאחר והמרכז המסחרי Big שאליו התייחסה העירייה מצוי במרחק רב מהעסק, והעותר צירף תקליטור ובו צילומי רחפן המעידים לכאורה על כך שאין גישה ישירה מהמרכז המסחרי Big אל העסק וכן נטען כי חלקם המכריע של העסקים באזור נסגרים כבר בשעה 17:00 וכי עסקו של העותר מתחיל את פעילותו רק בשעה 23:00.

22. באשר למועדון שבו על פי טענת העירייה מתנהלת פעילות של בני נוער, נטען כי מדובר בשני מועדונים שקיבלו אישור לנהל דיסקוטק עם משקאות משכרים ולפיכך פעילות של נוער אסורה בהם בכל מקרה וכמו כן בדיון שהתקיים בפניי טען ב”כ העותר כי אין בעייה לקבל הצהרה של בעל המקום שבו על פי הטענה נערכים אירועים לבני נוער, שלפיה לא ייכנסו אליו קטינים מתחת לגיל 18 וכי בכל מקרה מדובר באירועים מקריים של בר מצוות או כדומה שמבוצעים במקום בניגוד לתנאי רישיון העסק.

23. העותר טען גם כי לעירייה דעה קדומה כנגד מהות עסקו של העותר, ועובדה זו עולה מכך שהעירייה בחרה לצרף לתשובתה מאמר שכותרתו “חשפנות – זנות בתחפושת”, וכי דעה קדומה זו של העירייה ומדיניותה למגר את תופעת מועדוני החשפנות, אינה יכולה לעמוד כנגד זכותו של העותר על פי חוק יסוד חופש העיסוק, לפתיחת עסק המבוסס על פריט רישוי חוקי הקיים בצו.

 

ה. דיון והכרעה בשיקולי המדיניות של העירייה

24. בטרם נדון בשיקולי המדיניות של העירייה, מן הראוי להקדים ולציין כי העתירה במקרה זה מחייבת פעם נוספת דיון במתח הקיים בין זכות היסוד לחופש העיסוק לבין אינטרסים ציבוריים אחרים הראויים להגנה וכפי שנקבע לא אחת:

“ככל זכות, גם חופש העיסוק אינו מוחלט אלא יחסי, והיקפו נקבע מתוך איזון בינו לבין ערכים מתנגשים אחרים” עת”מ 25927-04-10 מוניות גבעתי (קריית אתא) בע”מ נ’ משטרת ישראל- מטה זבולון (10/06/2010), פסקה 7 וראה הפסיקה המפורטת שם).

25. בשל מעמדה החוקתי של הזכות לחופש עיסוק, הודגש לא אחת בפסיקה כי כל הגבלה על זכות זו, מחויבת להתבסס על קביעה מפורשת בחוק או על סמכות שהוקנתה מפורשות בחוק, וקביעה זו קיבלה חיזוק נוסף עם חקיקתו של חוק יסוד חופש העיסוק.(בג”צ 2740/96 שנסי נ’ המפקח על היהלומים – משרד המסחר והתעשיה, פ”ד נא(4) 481, פסקה 11 לפסק דינה של כבד השופטת שטרסברג-כהן).

26. ואכן במקרה שבפנינו, הסמכות להגבלת חופש העיסוק נקבעה מפורשות בחוק, אשר מחייב כתנאי להפעלת עסק קבלת רשיון מתאים, ובאשר לתכליתו של החוק אפנה לדבריו הברורים של כב’ השופט (כתוארו אז) מ’ חשין, לפיהם:

” ובכן מטרתו של החוק היא לשמור ולהגן על ערכים שונים הנתפשים בחברתנו כערכים חשובים, ולקיומם של ערכים אלו נכונים אנו לצמצם את חופש העיסוק על דרך הטלתן של הגבלות להפעלתו של ‘עסק’. כך הוא הערך של שלום הציבור, כך הוא הערך של שמירה על בריאות הציבור ובטיחותו, כך הוא הערך של שמירה על איכות הסביבה ועל איכות החיים בכלל וכך הם הערכים האחרים המנויים, אחד אחד בשורה עורפית בהוראות סעיף 1(א) לחוק רישוי עסקים ..”רע”פ 4270/03 מדינת ישראל נ’ תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע”מ, פ”ד נט(3) (2005) 673, 680.

27. בהתאם לעקרונות לעיל, מדיניות העירייה כפי שבאה לידי ביטוי במסמך המדיניות מתבססת על נוסחו של סעיף 2(ה) לחוק כפי שתוקן בשנת 1999 ואשר אין חולק על כך שנועד ליתן שיקול דעת רחב לרשות הרישוי (העירייה במקרה שבפנינו) בכל הנוגע למתן רישיון לעסק של “הצצה על מעשה מיני”.

בעניין זה אפנה לדבריה של כב’ השופטת מיכל אגמון- גונן בעת”מ (מחוזי תל-אביב) 8707-07-15 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה רמת גן נ’ ירושלמי (28/08/2017), פסקה 13.4.3, ולפיהם:

“היינו כאשר מדובר בעסק כמו חשפנות לצורך גירוי מיני, או בלשון החוק “הצצה על מעשה מיני”, רשאית הרשות להסדיר זאת במסגרת רישוי עסק, ורשאית היא להשתמש בסמכותה לשם הגנה על שלומם של קטינים, מניעת פגיעה ממשית בסדר הציבורי ומניעת פגיעה בדיירי המקום. בדברי ההסבר (הצעת חוק רישוי עסקים) תיקון מס’ 16 (עסק של אביזרי מין) ה’תשנ”ט-1998, ה”ח 2777 (1999) 208) הובהר כי הצעת החוק באה כתוצאה מפסק דינו של כב’ השופט מ’ אלון בעניין קורן [בג”צ 146/88 קורן נ’ עיריית רחובות, פ”ד מב(4) 72 – ש’ מ’], בו נקבע כי ראוי לתקן את חוק רישוי עסקים ולאפשר לרשויות המקומיות להתחשב בשיקולים של טובת הציבור במתן רישיונות והטלת מגבלות על עסקי מין. בהצעת החוק ההתייחסות היא לנזק לקטינים ולציבור: “יש בהם [בעסקי אביזרי המין לרבות הצצה על מעשה מיני – מ’ א’-ג’] משום פגיעה בציבורים רחבים ובציביון האזור). כלומר כיום, גם רשות הרישוי רשאית לקבוע כי לא יינתן רישיון עסק לעסק של הצצה על מעשה מיני, במקום בו היא סבורה כי עסק כאמור אינו מתאים לציביון האזור”.

28. הדברים המצוטטים לעיל מקובלים עליי, ולא מצאתי כל פגם במדיניות העירייה כפי שבאה לידי ביטוי במסמך המדיניות, ובהעדר כל טענה של העותר לפגם במדיניות עצמה, ובהתבסס גם על חזקת התקינות המנהלית (ראו לדוגמא עע”מ 6200/07 פ’ פ’ ס’ ריאהב בע”מ נ’ מדינת ישראל (22/05/2008), פסקה 6), יש לקבל את עמדת העירייה שלפיה מדיניות העירייה נקבעה לאחר שנשקלו כל ההיבטים הרלבנטיים, והמדיניות שנקבעה מיישמת בצורה סדירה שיוויונית ומידתית את הקריטריונים השונים, לרבות מניעת מפגעים ומטרדים, מניעת סכנה לשלום הציבור, הגנה על בריאות הציבור, וכל זאת תוך מתן משקל ראוי לחופש העיסוק (סעיף 36 לטיעוני העירייה). ובהקשר זה אפנה גם לדבריה של כב’ השופטת אספרנצה אלון בעניין ‘פרומו סטאר’ (עמ’ 17 לפסק הדין) כי “מדיניות המשיבה היא מדיניות ראויה ויש לחתור להגשמתה”.

29. כן יצויין כי לא מצאתי ממש בטענות ב”כ העותר ביחס לתוקפה של מדיניות העירייה שגובשה בשנת 2012, שהרי הסמכות הרחבה שהוקנתה לעירייה בחוק בכל הנוגע למתן רישיון עסק לעסק של “הצצה על מעשה מיני”, שרירה וקיימת גם ללא מדיניות של העירייה. השיקולים עליהם הצביעה העירייה בהחלטתה, היו קבילים גם ללא מסמך מדיניות פורמאלי, ולפיכך העובדה שהעירייה במקרה זה ביססה את החלטתה על מדיניות כללית של העירייה שגובשה במסמך בכתב יכולה רק להוות חיזוק להחלטתה של העירייה, ולהצביע על יישום מדיניות אחידה ושיוויונית של העירייה.

30. בהקשר זה יצויין כי העותר הפנה לעת”מ 12552-08-12 גולן נ’ מנהלת רישוי עסקים רמת השרון (10/02/2013), שם ביטל בית המשפט את החלטת רשות הרישוי אשר סירבה ליתן רשיון עסק לעסק של ממכר אביזרי מין, משיקולי מדיניות, אלא שנסיבות אותו פסק דין שונות בתכלית, ודווקא בפסק דין זה יש לחזק את האמור לעיל.

בענין גולן קבע בית המשפט כממצא עובדתי כי העירייה שם לא גיבשה מדיניות כוללת בנושא בקשות לרישוי עסקים לממכר אביזרי מין וכי בעניינו של העותר אף ניתנו החלטות סותרות על ידי רשות הרישוי .יותר מכך בית המשפט ציין כי אילו הייתה מוצגת בפניו מדיניות סדורה של הרשות עמדתו הייתה שונה בתכלית, ובמקרה כזה “אכן היה מקום להתייחס בזהירות לאפשרות ההתערבות בשיקול הדעת של הרשות…” (עמ’ 9 לפסק הדין)

במקרה שבפנינו הנסיבות כאמור שונות באופן מהותי, ומדיניות העירייה מבוססת על מסמך פומבי, ולא הובאו ראיות לחוסר עקביות של העירייה, ולפיכך יש אכן לבחון בזהירות הנדרשת את האפשרות להתערב בהחלטת העירייה.

31. עוד יצויין כי לעותר הייתה קיימת האפשרות לקבלת חוות דעת מוקדמת וזאת בהתאם להוראות סעיף 6(ה) לחוק ואילו פעל העותר בדרך זו, והיה נתקל בסירוב גורף של העירייה לאשר את עסקו בכל מקום בחיפה, היה מקום לקיום דיון בסמכותה של העיריייה להנהיג מדיניות גורפת השוללת הקמתם של עסקים מסוג הכולל “הצצה על מעשה מיני” וזאת נוכח העובדה שהצו מאשר עקרונית קיומם של עסקים כאלו.

אלא שהעותר לא נהג כך ובחר “להציב עובדות בשטח”, ולפיכך הדיון יתמקד בסירוב הנקודתי שנתנה העירייה לעסקו של העותר על רקע הנסיבות הקונקרטיות במקרה זה.

32. בטרם נבחן את השאלה האם יישומה של מדיניות העירייה במקרה שבפנינו נעשה כראוי, מן הראוי להזכיר מושכלות יסוד שלפיהן בית המשפט אינו מחליף את שיקול דעתו בשיקול דעתה של הרשות המנהלית, ובית המשפט אינו שואל עצמו מה הייתה ההחלטה שבית המשפט היה מקבל לו הייתה הסמכות המנהלית נמסרת לידיו, אלא בית המשפט נדרש לבחון אך ורק האם החלטת הרשות המנהלית מצויה במתחם הסבירות והאם החלטת הרשות המנהלית התקבלה על בסיס שיקולים ענייניים וללא שיקולים זרים ובעניין זה אפנה לבג”צ 6274/11 ‘דלק’ חברת הדלק הישראלית בע”מ נ’ שר האוצר (26/11/2012) שם נקבע כי :

“נקודת המוצא הכללית היא במושכלות היסוד של הביקורת השיפוטית, שעליהן ועל הטעמים העומדים בבסיסם למותר להרחיב את הדיבור. בית משפט זה אינו משמש ערכאה המחליטה במקומה של הרשות בעניינים מקצועיים שבתחום סמכותה, בית המשפט אינו בוחן את תבונתה או יעילותה של ההחלטה, הוא לא ימיר את שיקול דעתה של הרשות בשיקול דעתו שלו, ואף אם היה מחליט אחרת לו היה בנעלי הרשות, הוא לא ישנה מהחלטתה כל עוד לא נפל בה פגם במישור החוקיות המקים עילה להתערבות במעשה המנהלי”.

עוד נציין כי כפי שנקבע לא אחת:

“במסגרת בחינת סבירות שיקול דעתה של הרשות המינהלית, יש ליתן את הדעת לשאלה האם שקלה הרשות את כלל השיקולים הרלוונטיים, האם לקחה בחשבון את כל הנתונים הצריכים לענין, והאם נתנה משקל ראוי לכל אחד משיקולים אלו והגיעה לנקודת איזון ראויה”

בג”צ 1105/06 ‘קו לעובד’ נ’ שר הרווחה (22/06/2014), פסקה 37.

33. לפיכך עלינו לבחון האם החלטה של העירייה במקרה זה התבססה על תשתית עובדתית ראויה, על יישום נכון של תכליות החוק והאם במסגרת שיקולי העירייה ניתן משקל ראוי לחופש העיסוק של העותר.

34. בכל הנוגע לבסיס העובדתי לא מצאתי כי העירייה הסתמכה על עובדות לא רלוונטיות או על תשתית עובדתית שגוייה כפי שטוען ב”כ העותר.

לא נסתרה טענת העירייה לפיה בבניין בו מבוקש להקים את העסק מצוי מועדון נוסף אשר בו מתקיימים מעת לעת אירועים לבני נוער. בנסיבות אלה קביעת העירייה שלפיה קיים “חשש ממשי” לפגיעה בבני הנוער כאשר מדובר בסיטואציה אפשרית שבה בני נוער אשר יגיעו לאירוע כדוגמת בר-מצווה בבניין בו מצוי העסק ייחשפו לפעילות שתוכנה מיני, הינה קביעה מבוססת שאין מקום להתערבות בית המשפט בה.

טענות ב”כ העותר לפיהן פעילויות לבני נוער במועדון הנוסף מנוגדות לרשיון העסק שלו, או הצעת העותר למציאת ‘פתרון’ בכך שתינתן התחייבות כזו או אחרת של בעל המועדון הנוסף הפועל במקום, שלפיה לא תתקיים פעילות לבני נוער במקום עסקו, אינן יכולות לסייע לו, מאחר ואין בהן כדי להצביע על פגם בהחלטת העירייה אשר התייחסה למציאות העובדתית הקיימת, שבה קיים פוטנציאל ממשי לפגיעה בבני נוער.

בכל מקרה יודגש כי העותר לא הניח תשתית עובדתית מספיקה לביסוס קביעותיו בדבר ה’פתרון’ שניתן למצוא במקרה זה, או להפרת תנאי רשיון העסק על ידי המועדון הנוסף וגם מטעם זה אין ממש בטענות אלו אשר הועלו רק במסגרת העתירה או בדיון שהתקיים בפני.

35. כך הם פני הדברים גם ביחס לטענתו של העותר שלפיה הפעילות במקום עסקו מתחילה רק בשעה 23:00 בלילה, ובנושא זה לא הונחה בפניי תשתית עובדתית ראויה אשר תצביע על כך שבשעה זו לא קיים כלל סיכון שבני נוער השוהים במרכז הקניות הסמוך, או במועדון המצוי באותו בניין של העסק, ייחשפו לפעילות העסק.

36. כך הם פני הדברים גם ביחס לטענת העירייה בדבר הקרבה של מקום העסק המבוקש לציר תנועה ראשי ולמרכז הקניות BIG. גם בעניין זה אינני סבור כי יש מקום להתערבות בית המשפט בשיקול דעתה של העירייה .אני נכון לקבל את טענת ב”כ העותר שלפיה לא קיימת דרך גישה ישירה בין מרכז הקניות ובין מקום העסק, אך עדיין אין בכך כדי להפוך את החלטת העירייה אשר שללה את הקמתו של העסק אשר מצוי בסמוך למרכז הקניות לבלתי סבירה באופן המצדיק את התערבות בית המשפט.

37. בהקשר זה אציין כי בית המשפט לעניינים מקומיים (כב’ השופטת ג’אדה בסול בהחלטתה מיום 21/01/2018) התייחס לממצאי הסיור שנערך על ידה במקום וקבע כי “כאשר עיקר הממצאים בביקור הנ”ל מתייחס למיקום של העסק הנמצא על ציר תנועה ראשי, עורק התנועה העיקרי באזור צ’ק פוסט, המהווה את נתיב יציאת כלי הרכב מחיפה לכיוון הקריות ועכו באזור זה. העסק ממוקם באזור שייעודו מסחר ותעשייה, כשרוב העסקים סגורים בשעות הלילה, למעט עסקים בודדים. בקרבת הכניסה לעסק המתוכנן, ובצמוד לה, קיימים שני מועדונים נוספים (ככל הנראה בית בושת שעניינו מטופל על ידי המשטרה – ג’ ב’) המרכז המסחרי ‘ביג’ נמצא בקרבת מקום, אך אין אליו גישה ישירה מאזור המסחר והתעשייה צ’ק פוסט אלא מהכביש הראשי” (פסקה 10) (דגשים שלי, ש.מ).

38. לעמדתי, ממצאים אלו של בית המשפט לעניינים מקומיים, אף הם תומכים במסקנה לפיה גם אם קיימת הצדקה מסוימת בטענות העותר שלפיהן חלקם המכריע של העסקים בסמיכות לבניין בו מבוקש להקים את העסק, אינם פועלים בשעות שבו מבוקש להפעיל את העסק (משעה 23:00 ואילך), וכי לא קיים קשר ישיר למרכז ביג, עדיין וכפי שקבע גם בית המשפט לעניינים מקומיים, המרכז המסחרי ‘ביג’ מצוי בקרבת מקום לעסק, מקום העסק המבוקש הוא על ציר ראשי, ובצמוד לעסק מופעלים מועדונים נוספים שלפחות אחד מהם משמש גם לפעילות בני נוער ובנסיבות אלה לא ניתן להצביע על חוסר סבירות של העירייה או שקילת שיקולים זרים, או התעלמות מעובדות רלבנטיות מצד העירייה אלא נראה דווקא כי העירייה יישמה באופן ראוי ומדוד את הסמכות אשר הוקנתה לה בחוק לסרב ליתן רשיון עסק במקרים מסויימים בהם עולה צורך להגן על בני נוער או הציבור הרחב מצד פגיעה אפשרית הטמונה בפעילותו של העסק, וזאת גם אם יש בסירוב כדי לפגוע בחופש העיסוק של העותר.

39. ראיה נוספת לכך שהעירייה אינה פועל באופן אישי כנגד העותר או משיקולים זרים, ניתן למצוא בכך שהעותר עצמו מודה כי קיבל רישיון עסק להפעלת מועדון אחר, ברח’ המוסכים, גם כן באיזור הצ’ק-פוסט.

40. סיכומו של דבר, לאור כל האמור לעיל, לא מצאתי עילה להתערבות בדרך בה יישמה העירייה את מדיניותה ובה הפעילה את סמכותה במקרה זה ולא עלה בידי העותר להצביע על שיקולים זרים או חוסר סבירות מהותית בהחלטת העירייה המצדיקים את התערבות בית המשפט.

41. ניתן היה לסיים את הדיון בעתירה בנקודה זו, אך למען הסר ספק אבחן גם את סירובה של המשטרה למתן רשיון עסק לעותר.

 

ו. סירוב המשטרה למתן העסק בשל אי עמידה בתבחינים

42. כאמור לעיל, על ידי המשטרה ניתנו שתי הודעות סירוב האחת לאקונית ולפיה סורבה בקשת העותר בשל אי עמידה בתנאים, והשנייה לפיה העותר אינו עומד בתבחיני המשטרה, וכי קיימות ידיעות מודיעיניות בדבר כוונת העותר לקיים פעילות של בית בושת בעסק.

43. באשר לסירוב המשטרה, מעלה העותר תחילה את הטיעון שלפיו הוא אושר מודיעינית על ידי המשטרה באמצעות קצין המודיעין של תחנת זבולון וכי רק בשל החלפת קצין המודיעין וכניסתו לתפקיד של קצין מודיעין חדש, חל שינוי בעמדתה של המשטרה ביחס לעותר.

44. העותר מוסיף וטוען כי כל המידע המודיעיני וכל הנתונים ביחס לעותר, לרבות עברו וההליכים הקודמים שנוהלו כנגדו, היו בפני המשטרה כבר בשלב הבירורים הראשוניים שערך העותר, ועובדה היא שהמשטרה לא פסלה אותו אלא מסרה לו רשימת תנאים להפעלת העסק.

45. זאת ועוד, העותר טוען כי למשטרה היה ידוע מלכתחילה כי לעותר ישנו שותף להפעלת המועדון (גמפל) ובנסיבות אלו אין ממש בטענות המשטרה בדבר הסתרת עובדה זו מהמשטרה, וכמו כן העותר הודיע על השותפות בשימוע שהתקיים לו, ובכל מקרה העותר הביע נכונות לשלם לגמפל את המגיע לו בגין השקעתו בשותפות ולהוציאו מהעסק.

46. לאור האמור, טוען העותר כי למעשה לא חל שום שינוי בנתוניו והסיבה האמיתית לסירוב היא הסתייגות המשטרה מגמפל, ומדיניות חדשה של מפקד משטרת זבולון, אשר אינו מעוניין בפעילות מועדוני חשפנות באזור שבאחריותו. ולטענת העותר נימוקים אלו אינם סבירים, ואינם נותנים את המשקל הראוי לחופש העיסוק של העותר.

בנוסף טוען העותר, ללא פירוט, כי מקור המידע המודיעיני ביחס לכוונותיו להפעיל בית בושת בעסק, הוא מתחרה עסקי של העותר שמסר מידע כוזב בעניין למשטרה.

 

ז. דיון והכרעה בסירוב המשטרה

47. בטרם אדון בגוף הנמקות המשטרה לסירוב, אבקש להתייחס לטענת העותר בדבר האישור העקרוני שניתן לו על ידי המשטרה וכן לטענתו לפיה רק בהסתמך על האישור המודיעיני שניתן לו על ידי אותו קצין מודיעין הוא התקדם בהליכים להפעלת העסק, ובהתאם השקיע השקעות מרובות בציוד ובעבודות שיפוץ.

48. עיינתי בכל הראיות שצירף העותר, ולא מצאתי מסמך כלשהו של המשטרה ממנו ניתן ללמוד על אישור “עקרוני” או אישור “ראשוני” שקיבל העותר או בדומה לכך.

49. בענין זה מפנה העותר לתכתובת בינו ובין המשטרה (נספח ה’ לעתירה), שהיא למעשה תכתובת מסרונים בינו ובין קצין המודיעין של תחנת זבולון (קובי), אלא שלעמדתי התכתובת אינה תומכת בטענות העותר ואף יש בה כדי להפריכן.

כך לדוגמא טוען העותר כי רק לאחר קבלת אישור המשטרה, חתם ביום 27/06/2017 על הסכם שכירות. והנה עולה מהתכתובת כי ממש בסמוך למועד החתימה, העותר עוד ביקש להיפגש עם אותו קצין מודיעין וביום 13/06/2017 עוד הלין העותר על כך שמזה מספר חודשים הוא אינו מצליח להיפגש עימו, וביום 25/06/2017 עוד ביקש העותר לקיים פגישה. כך שנראה מהתכתובת כי העותר לא פגש כלל את קצין המודיעין לפני החתימה על הסכם השכירות ומכאן שלא יכל להינתן על ידי אותו קצין אישור כלשהו לעותר.

50. זאת ועוד, לאורך כל התכתובת, קצין המודיעין הבהיר לעותר כי ההחלטה בעניינו של העותר תתקבל רק על ידי מפקד תחנת זבולון, והובהר לעותר כי יהיה עליו לשכנע את אותו מפקד משטרה, אשר עמדתו העקרונית ביחס לעסקים הפועלים בתחום המין הינה מחמירה ואפנה לדוגמא לציטוט שבו מוסר קצין המודיעין לעותר: “המפקד החדש שהגיע לפני שבוע עומד להילחם בבתי בושת והימורים עד הסוף. לא מוכן לשום מועדון שיש בו קשר להימורים או לזנות או לקונוטציה בסגנון”. בשיחה זו וגם לאחר שהעותר טען: “אני אמרתי לך שאני פותח חשפנות, ולא יהיה במקום מין, ואין קשר לזנות. אני עם מקום מוכן בעוד שלושה שבועות והתחייבויות של … לא מבין מה לעשות עכשיו”. השיב לו קצין המודיעין: “תסביר להם”. מחלופת מסרונים זו כמו גם מתכתובת מסרונים נוספת, לא ניתן להבין כי בשלב זה כלשהו נמסר לעותר שבקשתו לפתיחת העסק אושרה באופן עקרוני על ידי המשטרה, וגם לא ניתן לעמדתי ללמוד על אישור כזה מכך שנמסר לעותר טופס סטנדרטי ובו פירוט התנאים הנדרשים לצורך פתיחת העסק.

51. ומכאן לגוף סירוב המשטרה. כמפורט לעיל, לאחר הסירוב הראשוני בשל אי עמידה בתנאים, אפשרה המשטרה לעותר להשמיע את טענותיו בפניה, ורק לאחר מכן קיבלה את החלטתה הסופית שפורטה לעיל.

52. זאת ועוד, כפי שהודגש על ידי המשטרה, עמדתה היא שהיא איננה מסרבת באופן גורף לפתיחת עסק כלשהו על ידי העותר אלא אך ורק לעסק של מועדון חשפנות וזאת בהתבסס על מספר נימוקים ובכלל זה עברו המכביד של העותר כפי שבא לידי ביטוי בהשתלשלות העניינים ביחס למועדון החשפנות הקודם שאותו הפעיל העותר, מידע מודיעיני שחלקו פורט בטיעוני המשטרה וחלקו הוצג באופן חסוי בפני בית המשפט, וכן העובדה שהעותר לא ציין בבקשתו את השותפות בעסק הקיימת עם גמפל, המוכר למשטרה בתחום סחר הנשים.

53. בטרם אבחן את שיקולי המשטרה, מן הראוי לחזור ולציין כי כל הכללים שפורטו לעיל ביחס לאי החלפתו של שיקול הדעת המנהלי בשיקול דעתו של בית המשפט, חלים גם ביחס לשיקול דעתה של המשטרה וכן הכללים בדבר חובתה של המשטרה לקחת בחשבון את כל הנתונים הרלבנטיים וליתן את המשקל הראוי לכל נתון.

54. לאחר שעיינתי בכל המסמכים והטיעונים, לא מצאתי כי יש להתערב בסירוב הסופי שנתנה המשטרה, אך ורק לבקשה הספציפית לפתיחת מועדון חשפנות, אשר התקבל כאמור לאחר הליך סדור בו ניתנה לעותר האפשרות להשמיע טענותיו.

55. כך באשר להתחשבות המשטרה בעברו של העותר, תוך הסתמכות על מידע מודיעיני שנאסף בעבר, כבר נקבע כי: “בידי המשטרה הכלים לבחון את הסיכון לשלום הציבור בהענקת כלי נשק לאדם זה או אחר ועליה לקחת בחשבון את כל הנתונים הרלבנטיים, לרבות העבר הפלילי והמידע האחר שבידיה. מידע זה יכול לכלול גם מידע שהתקבל במסגרת תיקי חקירה, אף אם אלה לא הסתיימו בהגשת כתב אישום … הראיה הצריכה לעמוד בפני המשטרה היא הראיה המנהלית, ולכן בידיהם לקבל גם מידע על מעורבות במעשים פליליים אף אם לא עמד המידע במבחן הליך משפטי, כפוף כמובן לזכות האזרח להגיב על המידע …”. עת”מ (מחוזי חיפה) 748/08 נעימה נ’ רשות הרישוי (07/06/2009), פסקה 32 ). וכן ראו עת”מ (מחוזי חיפה) 15501-09-15 נאור נ’ משטרת ישראל – תחנת זבולון ותחנת חיפה מחוז חוף (14.2.16), פסקה 17, וכן עת”מ 9277-09-09 נ’ מ’ א’ מיחזור בע”מ נ’ רשות הרישוי לעסקים (01/03/2010).

56. זאת ועוד, העותר ביקש כאמור גם רשיון לעסק של משקאות משכרים, ובעניין זה נקבע מפורשות בסעיף 2(א)(3) לחוק כי בכל הנוגע לעסק שכזה, רשות הרישוי רשאית לעשות שימוש בסמכותה גם לצורך “מניעת רשיונות מאנשים שאינם ראויים להם בשל עברם הפלילי או מהימנותם, או שלדעת המשטרה אינם ראויים להם בשל אופיים”, ונוסח הסעיף לעיל מקנה על פי לשונו שיקול דעת רחב ביותר לרשות הרישוי או למשטרה בבואם ליתן המלצה לצורך פתיחת עסק של משקאות משכרים.

57. במקרה שבפנינו צירפה המשטרה לטיעוניה מידעים מודיעיניים שנתקבלו בידה במהלך טיפולה במועדון בשנת 2015, שהוצגו לעותר (נספח מש/4 לתשובת המשטרה) ואשר מהם עלה כי העותר חבר בעת ניהול המועדון לגורמים פליליים שונים, אשר מעורבותם באותו עסק לא דווחה לרשויות, וכמו כן הוצג לעותר מידע לפיו כי בהתאם לראיות שנאספו בידי המשטרה, המועדון, אשר הוגדר כמועדון לעריכת אירועים, שימש בפועל לכל הפחות למעשים של “הצצה על מעשה מיני” וזאת בניגוד לרישיון העסק שהוצא לעותר.

אמנם נכון הוא כי גם המשטרה מודה בכך כי בסיכומו של דבר אישר בית המשפט המחוזי את הפעלת המועדון בתנאים שנקבעו על ידו, ואולם לאור כל המידע שנאסף בשנת 2015 אני סבור כי לא ניתן לקבוע כי עמדתה העקרונית של המשטרה שלפיה קיים סיכון של ממש כי הפעלת מועדון חשפנות חדש על ידי העותר תעשה בשיתוף פעולה כזה או אחר עם גורמים עבריינים בתחום תעשיית המין, הינה עמדה בלתי סבירה שאינה נשענת על בסיס עובדתי סביר, ובהתאם לא ניתן לקבוע לגביה כי היא נגועה בחוסר סבירות מהותי המצדיק את התערבותו של בית המשפט.

58. קביעה זו מקבלת חיזוק נוכח העובדה שאין חולק על כך שהעותר לא גילה במסגרת בקשתו לרישיון עסק או במסגרת המסמכים שחתם במשטרה את השותפות בעסק עם גמפל והעותר לא הצביעה על ראייה כלשהי לכך שהמשטרה ידעה מלכתחילה על שותפות זו.

אמנם נכון הוא כי במסגרת השימוע שנערך לעותר, עובדה זו דווחה על ידו, אך עדיין הסתרת מידע רלבנטי ומהותי זה במסגרת הבקשה לרישיון עסק, יש בה להעיד על ניסיונו של העותר להסוות את הקשר לאותו גורם, אשר כפי שפורט במסמכי המשטרה, ידוע כפועל בתחום סחר הנשים, וחשוב להדגיש כי לולא נדחתה תחילה בקשתו של העותר, והוא ביקש לקיים שימוע נוסף בעניינו, מידע זה ככל הנראה לא היה נמסר כלל למשטרה, ובנסיבות אלו לא מצאתי חוסר סבירות בחומרה שמייחסת המשטרה להעלמת מידע מהותי זה.

59. בהקשר זה אבקש להפנות להוראות תקנה 30 לתקנות רישוי עסקים (הוראות כלליות), ה’תשס”ה-2000, לפיה שינוי בבעלות העסק או הוספת שותף, גורמים לביטול רישיון עסק קיים וטעונים הוצאת רישיון עסק חדש, ומהוראה זו עולה בבירור חשיבות הגילוי המלא של כל השותפים בבעלות העסק שבגינו מבוקש רישיון עסק, חובה שהופרה ע”י העותר בבקשתו, ויתכן כי די היה בהפרת חובה זו כדי לדחות על הסף את בקשת העותר (וראו עת”מ (מחוזי תל-אביב) 2035/03 קרוק נ’ עיריית הרצליה – אגף הפיקוח – מחלקת רישוי עסקים (11/08/2004). וגם אם אין הדבר כך, עדיין קביעת המשטרה לפיה היא איננה נותנת בעותר את האמון הנדרש לצורך מתן אישורה לפתיחת מועדון חשפנות, בנסיבות האמורות אינה יכולה להיחשב כקביעה בלתי סבירה באופן המצדיק את התערבות בית המשפט.

60. בנוסף לנתונים שפורטו בטיעוני המשטרה, הוצג בפניי חומר חסוי הכולל חומר מודיעיני שעיקרו סומן כעת/1-5, ולאחר שעיינתי בכל החומר החסוי ומטבע הדברים לא אוכל לפרט את החומר שהוצג בפניי, שוכנעתי כי קיים בסיס סביר לעמדת המשטרה שלפיה בתחום הספציפי הנוגע להפעלת מועדון חשפנות או בדומה לכך קיים סיכון של ממש כי לעותר יחברו גורמים המקיימים פעילות עבריינית שעמם היה קשור העותר בעבר, וסיכון זה מהווה לעמדתי בסיס סביר לסירוב העירייה אשר הוגבל כאמור רק לתחום הספציפי של מועדון חשפנות, ואף העותר מאשר כי הוא קיבל רשיון עסק לעסק אחר בהמלצת המשטרה .

61. להשלמת התמונה יצויין כי לא מצאתי בחומר המודיעיני, שרובו המכריע מתייחס לשנים 2013-2016, מידע קונקרטי על כוונה של העותר להפוך את מועדון החשפנות לבית בושת, אך לעמדתי אין בכך כדי לבטל את סבירות קביעת המשטרה בדבר אי עמידת העותר בתבחינים לאור כל המפורט לעיל.

כמו כן אציין כי גם בנושא זה ‘הצעתו’ של העותר להוציא את גמפל מהשותפות, לא נתמכה בראיה כלשהי ונשארה בגדר רעיון ש’נזרק’ לחלל האוויר ובכל מקרה, וכפי שקבעתי ביחס לעירייה, בחינת סבירותה של החלטת המשטרה, הינה על סמך התשתית העובדתית הקיימת, ולא על סמך תשתית עובדתית תיאורטית, שלא הונח בסיס כלשהו לאפשרות קיומה.

62. סיכומו של דבר לא מצאתי עילה להתערבות גם בסירובה של המשטרה, ואף העותר אינו חולק על חובתה של העירייה ליתן את המשקל הראוי להודעת הסירוב של המשטרה.(ראו עע”ם 10692/08 אבו-כליב נ’ ראש עיריית חיפה (1/07/2009).

63. לאור האמור לעיל, אינני נדרש לדון בטענת השיהוי שהעלתה העירייה, אשר אציין רק בתמצית כי אינני מייחס לה משקל רב בהעדר ביסוס לנזק כלשהו שנגרם לעירייה בשל השיהוי הנטען, כך שלא התקיים יסוד השיהוי ה’אובייקטיבי’, וכן אינני נדרש לדון בטענה לפיה השימוש מבקש העותר לעשות בעסק הינו שימוש חורג המחייב הגשת בקשה וקבלת אישור תכנוני, מה גם שנימוק זה לא הופיע בהודעות הסירוב של העירייה .

64. לקראת סיום אציין בתמצית כי לא מצאתי ממש גם בטענת ה’הסתמכות’ של העותר, על אישורו של קצין הצודיעין הקודם של תחנת זבולון, וכפי שפירטתי לעיל, מהתכתובות שהוצגו עלה כי קצין זה הבהיר מספר פעמים כי הגורם המוסמך למתן האישור הוא מפקד תחנת זבולון, והעותר לא הניח תשתית עובדתית אחרת שתצביע על הבסיס לטענתו בדבר האישור שניתן לו על ידי המשטרה .

זאת ועוד בהחלטת בית המשפט לעניינים מקומיים שבו התאפשר לעותר להמשיך בביצוע השיפוצים, נקבע מפורשות כי כל העבודות מבוצעות על אחריותו הבלעדית של העותר, תוך לקיחה בחשבון כי אם תדחה עתירתו יתכן וכל השקעתו תרד לטמיון.

65. לאור כל האמור לעיל, ומשלא מצאתי עילה להתערב בהחלטת העירייה והמשטרה אני מורה על דחיית העתירה על כל חלקיה והעותר ישא בהוצאות המשיבות בסך 6,000 ש”ח לכל אחת מהמשיבות, לתשלום בתוך 30 יום.

 

ניתן היום, יא תשרי ה’תשע”ט (20/09/2018), בהעדר הצדדים.