תקציר ע”פ 851/85 סלימאן (26/02/1986): בית משפט עליון גזר ששה חודשי מאסר בגין עבירת ריבוי נישואין

ע”פ 851/85 סלימאן נ’ מדינת ישראל (26/02/1986)

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

ע”פ 851/85

 

בפני:

כבוד השופט א’ ברק

כבוד השופט א’ חלימה

כבוד השופט א’ גולדברג

 

המערער:

עיסא-אליאס סלימאן

נגד

המשיבה:

מדינת ישראל

 

ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 23/10/1985 בת”פ 454/84 שניתן על ידי כבוד השופט ד”ר יעקב צמח

 

תאריך הישיבה:

ג אדר-א תשמ”ו (12/02/1986)

 

בשם המערער:

עו”ד מור-יוסף

בשם המשיבה:

עו”ד ע’ ראובני

 

פסק-דין

 

השופט גולדברג:

1. המערער הורשע בעבירה לפי סעיף 176 לחוק העונשין, ה’תשל”ז-1977, בכך כי ביום 12/01/1981 נשא ברבת-עמון אשה אחרת על אשתו לה היה נשוי אותה עת. דינו של המערער נגזר לתשעה חודשי מאסר בפועל ולקנס בסך 75,000 שקל. ערעורו של המערער סב על הרשעתו ועל חומרת העונש שהושת עליו.

2. כל הגנתו של המערער, כשהוא מייצג את עצמו, בבית-המשפט קמא, לא היתה אלא זו כי לא ניתן להרשיעו על-פי תעודת הנישואין הירדנית שהוגשה (מוצג ת/3), ובלעדי תלונה מצד האשה האחרת. בית-המשפט קמא דחה הגנה זו, מה גם שהמערער הודה בחקירתו שכנגד כי נשא אותה אשה בירדן, בתאריך האמור, שעה שהיה נשוי בנישואין קודמים.

3. בפנינו לא חלק בא כח המערער כי אכן התקיים בירדן טקס נישואין על פי הדת המוסלמית בין המערער והאשה האחרת. אלא שלטענתו הנשואין החדשים אינם תקפים, בהיות המערער והאשה האחרת נוצרים ולא בני הדת המוסלמית, ולפיכך לא עבר המערער את העבירה של ריבוי נישואין.

4. אשר לדתה של האשה האחרת בעת הנישואין, העידה זו כי “תעודת ההתאסלמות נמצאת בידי הנאשם”, ובכך ראיה כי התאסלמה עובר לנישואין. אלא שלעניין דתו של המערער ציין בית-המשפט קמא עצמו בגזר דינו כי “הנאשם הוא נוצרי”, ובאמירה זו נאחז בא-כח המערער כיסוד לטענתו בדבר אי תקפותם של הנישואין.

5. כנגד טענה זו של בא כח המערער סומכת באת כח המשיבה על הוראתו של סעיף 178(2) לחוק העונשין, שעל פי אין נפקא מינה לעניין סעיף 176 “אם הנישואין החדשים תקפים או בטלים”. ומכאן טענתה כי דין הערעור להדחות אף אם היה המערער נוצרי והנישואין שנערכו על פי הדין השרעי לא היו תקפים.

6. סבורני כי בענייננו אין עלינו לצלול לפרשנותו של סעיף 178(2) הנ”ל (ראה גם פנחס שיפמן דיני המשפחה בישראל 177-178), שכן הרימה התביעה את הנטל להוכחת תקפות הנישואין. לא זו בלבד שבעדותו לא העיד המערער דבר על דתו בעת הנישואין, אלא שהוא הודה כי “התחתן” עם האשה האחרת בירדן, כשמובנה של אמירה זו בלשון בני אדם היא כי הם נשואים זה לזו. אם נוסיף לאמירה זו את העובדה כי המערער אמנם שלח לאשה האחרת תעודת גירושין (כשנה לפני ההליך בבית המשפט קמא), וכשחזקה על בית הדין השרעי כי לא היה משיא את בני הזוג אלמלא היו שניהם מוסלמים, כי אז הקימה התביעה תשתית ראייתית לכאורית בדבר תקפות הנישואין. ומשלא סתר המערער את המסקנה המתבקשת ממסכת הראיות האמורה הפכה הראיה הלכאורית לחלוטה, ודין הערעור על ההרשעה להדחות.

7. אשר לעונש תואמים שיקוליו של בית-המשפט קמא את מדיניות הענישה שהותוותה על-ידי בית משפט זה. אלא שסבורני כי היה מקום לתת משקל נוסף לעובדה כי כתב האישום שעל פיו הורשע המערער היה הרביעי במספר כתבי האישום שהוגשו נגדו בשל אותה עבירה, כשבשלשה הקודמים חזרה בה התביעה מן האישום בשל סיבות שונות שאינן קשורות במערער. התמשכות זו של הדיונים על פני מספר שנים, על כל הכרוך בה, מצדיקה לדעתי הפחתת מה בעונש והעמדת תקופת המאסר על ששה חודשים, תוך השארת הקנס בעינו.

 

ניתנה היום, יז אדר-א ה’תשס”א (26/02/1986).