ע”פ 77/51 וייספיש נ’ היועץ המשפטי, פד”י ו (1952) 262
ע”פ 77/51
אריה וייספיש
נגד
היועץ המשפטי
בבית המשפט העליון כבימ”ש לערעורים פליליים
[07/06/1951, 27/06/1951]
לפני השופטים אולשן, זהר, לוין
אליבא דשופט אולשן:
לאחר הרישא של סעיף 16(3) “והוא לא מילא את החובה באותו הזמן, יעמוד הצו בתקפו לגבי אותו אדם עד שהוא ימלא את החובה”, יש להבין את המלים בסיפא של סעיף 16(א) “במקום ובזמן שנקבעו בצו” כאילו נאמר “במקום ובזמן שנקבעו בצו ואם לא התייצב בזמן הנ”ל, ללא הצדקה חוקיות, בכל זמן לאתר מכן עד שיתייצב”, כלומר עלינו לראות את הזמן האחר הנוסף כאילו הוא מצוי בגופו של הצו 0 אם ניתן צו ונקבע בו תאריך מסויים, אין לראות את הצו כאילו יצר חובה רק לגבי התאריך הנקוב, אלא פירוש הדבר שאם אדם לא מילא את החובה בתאריך הנ”ל, הרי אותו צו יוצר חובה נוספת להיענות לצו בתאריך יותר מאוחר עד שהחובה תתמלא – העבירה הזאת היא מסוג העבירות “הנמשכות”.
אליבא דשופט זהר:
סעיף 16(א)(1) וכן סעיף 16(1) לחוק שירות בטחון הנ”ל, קובעים עונש לאדם אשר “לא מילא חובה המוטלת עליו לפי חוק זה” – חובה זאת שתי פנים לה: ראשונית ומשנית, וההבדל ביניהן איננו מהותי אלא קשור לגורם הזמן אשר בו נדרשת פעולה מסויימת להיעשות על ידי אותו אדם – בחובה הראשונית נדרש האדם לבצע את הפעולה בזמן קבוע ויציב הנזכר בגוף הצו – החובה המשנית היא לבצע אותה הפעולה המהותית שהיתה נשוא החובה הראשונית, אולם לא במועד קבוע ומסויים, אלא “עד שהוא ימלא את החובה” – מטבע הדברים של החובה הראשונית הנ”ל ברור הוא, כי אי מילויה מהווה עבירה חד פעמית ואדם רשאי לטעון בקשיר אליה טענת “חוייבתי בדין” או “זוכיתי בדין” – לעומת זאת, לאור נוסח הסעיף 16 הנ”ל, יהיה באי מילוי החובה המשנית הנ”ל משום עבירה מתחדשת ואדם שיצא חייב או זכאי בעד אי מילוי החובה הזאת עד תאריך מסויים עלול ליתן את הדין על אי מילוי חובה זאת בזמן שלאחר המועד אשר בגללו נידון כבר – המבחן במקרה זה איננו תאריך מתן פסק הדין הראשון, הואיל והסיפא של הסעיף 16 הנ”ל דנה רק בהשפעת עצם מהותו של החיוב בדין על כוחה של החובה והגורם של תאריך פסק הדין אין לו כל חשיבות שהיא במקרה זה.
ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי (ד”ר ב’ הלוי, נשוא) בירושלים, שניתן ביום 24/05/1951 בתיק פלילי 30/51 לפיו הורשע המערער בעבירה על הסעיפים 6(א)(1) ו- 16(ב) לחוק שירות בטחון, ונידון למאסר לתקופה של שלשה חדשים. הערעור נדחת ברוב דעות נגד דעתו החולקת של השופט לוין.
ר’ וייל – בשם המערער;
א’ לוי – בשם המשיב.
ניתן בפומבי היום, ג אדר תשי”ב (29/02/1952)