תקציר ע”פ 54/81 רוזן (23/03/1981): בית משפט עליון אישר הרשעה בשל הצהרת שווא על אורח חיים דתי לצורך פטור משירות בטחון

ע”פ 54/81 רוזן נ’ מדינת ישראל, פד”י לה(2) (1981) 821

 

ע”פ 54/81

1. אסתר רוזן

2. אביבה רוזן

נגד

מדינת ישראל

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים

[24/02/1981, 25/03/1981]

לפני השופטים מ’ נ, מ’ בן-פורת, מ’ אלון

 

המערערות הורשעו בבית המשפט המחוזי במסירת ידיעה כוזבת בפרט חשוב בכוונה להשתמט משירות ביטחון, לפי סעיף 35(ב)(1) לחוק שירות בטחון [נוסח משולב], ה’תשי”ט-1959, בעקבות הצהרתן, כי טעמים שבהכרה דתית מונעים אותן מלשרת בשירות ביטחון. מעקב אחריהן גילה, כי עסקו בעבודת בנייה בביתן ביום השבת. בית המשפט העליון נזקק לשאלה, אם מעשי המערערות אכן מלמדים על העדר הכרה דתית, ואם הכרה דתית, המונעת מלשרת שירות ביטחון, אינה עניין שבאמונה סובייקטיבית, שאין לה ולעניין חילול השבת ולא כלום (פרט לאי הנסיעה בשבת, האסורה מכוח הוראה מפורשת בסעיף 30א(3) לחוק).

בית המשפט העליון פסק:

א.

(1) סעיף 30א לחוק שירות בטחון [נוסח משולב], הדן בפטור מטעמי הכרה דתית, קובע שלושה תנאים נפרדים ומצטברים, אשר כל אחד מהם חייב להתקיים והחייבים למצוא ביטוים המפורש גם בתצהיר, שהגשתו היא העילה להענקת הפטור.

(2) התנאי הראשון מתייחס לעניינים, השמורים בלבה של מבקשת הפטור, היינו, לאמונתה ולהכרתה הדתית ולמסקנה העולה ממנה, לדעתה. שני התנאים האחרים (שמירת כללי הכשרות והימנעות מנסיעה בשבת) הם בעיקרם תנאים שבהתנהגות, אשר ביטוים באורחותיה ובדרך חייה של המצהירה.

(3) לא די אפוא בהכרה דתית בעלמא לצורך הענקת הפטור. ההכרה הדתית, אליה מתייחסת הוראת החוק, היא, לאור הצטברותם של התנאים, הכרה, המוצאת ביטויה המעשי והגלוי לעין בחיי היום-יום ונמדדת על-פי אמות מידה, הקבועות במצוות הדת.

ב.

(1) יש לראות את שלושת התנאים הנזכרים לא רק בהצטברותם אלא גם מבחינת המשמעות הכוללת העולה מהם. התנאים המוחשיים, המובאים בפיסקאות (1) ו-(3) לסעיף 30א, אינם בגדר רשימה סגורה וממצה, אלא יש בהם משום קביעת תחומים, המקיפים את כל מה שבתוכם וסביבם ואת כל אשר מתבקש מהם כמסקנה סבירה.

(2) רק מי שמקיימת את כל הכללים, שהם בגדר מרכיבים טבעיים וחיוניים לאורח חיים דתי, כמקובל וכנהוג אצל מי שנמנה עם ציבור שומרי תורה ומצוות, תוכל לשכנע את בית המשפט, כי טעמים שבהכרה דתית אכן מונעים ממנה מלשרת בשירות ביטחון.

ג. הכרה דתית טמונה אמנם בלבה של המיועדת לשירות המבקשת את הפטור, אך התנהגותה ואורחותיה הם האספקלריה החיצונית האמיתית לטיב הכרתה ולמהותה. והיפוכו של דבר:ב אורחות חיים, שאינם תואמים את המסקנה הכוללת, המתבקשת מקביעת שלושת התנאים המצטברים הנ”ל, יכולים לסתור את הטענה בדבר קיום הכרה סובייקטיבית כאמור.

ד.

(1) משהוכח בבית המשפט, כי מיועדת לשירות ביטחון נהגה בדרך, הסותרת קיומה של הכרה דתית כאמור בסעיף 30א, אף אם אין מדובר בסטייה משני הכללים המפורטים בפיסקאות (2) או (3) לסעיף הנדון, הרי יצאה התביעה הכללית ידי חובת ההוכחה, להבדיל מחובת הראיה.

(2) אם לא עמדה הנאשמת בחובת ההוכחה, העוברת אליה בעקבות הצגת מערכת הראיות הראשונית הנ”ל על-ידי התביעה, או אם אינה מגישה ראיות, יוכל בית המשפט להרשיע את הנאשמת בדינה.

ה. המועד הקובע בקשר לעבירה שלפנינו הוא מועד מסירת התצהיר לפני האדם המוסמך לכך. אולם לאירועים – ובכלל זה התנהגותו של המצהיר – במועדים מאוחרים יותר יכולה להיות השלכה לצורך קביעת ממצא בדבר הכרתו וכוונתו במועד מוקדם יותר.

 

ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט א’ סגלסון) מיום 17/12/1980 בת”פ 1071/79. הערעור נדחה.

 

מ’ שפירא – בשם המערערות;

ד’ קובל, סגן בכיר לפרקליט המדינה – בשם המשיבה.

 

ניתן היום, יט אדר-ב ה’תשמ”א (23/03/1981).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.