תקציר ע”פ 505/80 דניאל (29/07/1980): בית משפט עליון דחה ערעור על החלטת בית משפט מחוזי על הרשעה בשל הצהרת שווא על אורח חיים דתי לצורך פטור משירות בטחון

ע”פ 505/80 דניאל נ’ מדינת ישראל, פ”ד לד(4) 505 (1980)

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

ע”פ 505/80

 

בפני:

כבוד השופטת בן-פורת

כבוד השופט בייסקי

כבוד השופט לוין

 

המערערת:

גילה דניאל

נ ג ד

המשיבה:

מדינת ישראל

 

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל-אביב-יפו, מיום 18/05/1980, ב- ת”פ 358/79

 

בשם המערערת:

עו”ד א’ לוצקי

בשם המשיבה:

עו”ד י’ טפיירו, עוזר ראשי לפרקליט המדינה

 

פסק-דין

 

השופטת בן-פורת:

המערערת ילידת 1960, התיצבה בלשכת הגיוס במועד, עברה בדיקות, ולאחר שנמצאה כשירה, קיבלה צו להתצב לגיוס סדיר ביום 28.8/1978. אולם לפני הגיע המועד שיגרה לשלטונות הצבא מכתב בצירוף הצהרה בהן צדק (ת/4-6), שבהם ביקשה לשחרר אתה מחובת הגיוס הואיל וטעמים שבהכרה דתית מונעים אותה מלשרת. היא נקבה בשמותיהם של שני אנשים היכולים להעיד שגרסתה אמת. בין כה וכה נכנס לתוקפו התיקון לחוק שירות בטחון, ה’תשי”ט-1959, שמצא ביטויו בסעיף 30א. בהתאם לתנאים המפורטים שם, המציאה המערערת תצהיר (ת/2) המהווה את מוקד הדיון לפנינו. אביא את תוכנו כלשונו:

“תצהיר

אני הח”מ שם משפחה דניאל, פרטי גילה, מס’ ת.ז. 5638096 מען בנימין מטודלה 65 תל אביב לאחר שהוזהרתי כי עלי להצהיר את האמת, וכי אהיה צפויה לעונשים הקבועים בחוק אם לא אעשה כן, מצהירה בזה לאמור:

1. טעמים שבהכרה דתית מונעים אותי מלשרת בשרות בטחוני.

2. אני שומרת על כשרות בבית ומחוצה לו.

3. אינני נוסעת בשבת.

4. תצהיר זה מוגש לצורך הוכחה כי אני זכאית לפטור מחובת שירות בטחון לפי סעיף 30א לחוק.

05/11/1978”

על בסיס התצהיר, הממלא אחר הדרישות בסעיף 30א, ניתן למערערת ביום 28/11/1978 הפטור המבוקש.

בשלב זה שוב אין חולק כי ביום 12/01/1979 שחל ביום שישי נראתה המערערת בסביבות השעה תשע בערב כשהיא נוסעת ברכב פרטי ומעשנת סיגריה. היא צולמה (ת/3), ובעדותה שוב לא הכחישה שהיא המצולמת.

בהודעתה למשטרה (ת/1) מיום 27/02/1979 הכחישה המערערת שהיא נסעה אי פעם בשבת. אשר לעישון טענה שהיא מעשנת רק כשהיא עצבנית, אך בשום פנים לא בשבת, יהיה מצב רוחה אשר יהיה. היא לא היתה מוכנה לזהות את הצילום ת/3 כתמונתה חרף הדמיון. כמו כן טענה שאינה מזהה את הגבר הנראה בצילום, אם כי במטושטש, יושב במושב האחורי. לטענתה, בסוף הודעתה, מי שאומר שראה אותה נוסעת בשבת אינו אלא שקרן.

בכתב האישום שהוגש נגדה בבית המשפט המחוזי, תל- אביב-יפו (ת”פ 358/78) טענה התביעה שהתצהיר ת/2 הוא כוזב. בלשון הכתוב: “הפרטים הנ”ל הנם כוזבים, באשר הנאשמת נוסעת בשבת ואין היא בעלת הכרה דתית המונעת ממנה לשרת שרות בטחון”. העבירות שיוחסו לה על רקע עובדות אלה הן שבועת שקר, סעיף 239 לחוק העונשין, ה’תשל”ז-1977 (להלן “חוק העונשין“) וכן השגת פטור משירות ביטחון על ידי מסירת ידיעה כוזבת, סעיפים 35(א)(1) לחוק שירות בטחון, ה’תשי”ט- 1959 [נוסח משולב] (להלן “חוק שירות בטחון“).

המערערת הורשעה בעבירות שיוחסו לה, תוך תיקון מסויים של כתב האישום, בו עוד ידובר. העונש שהושת עליה הוא 18 חודשי מאסר, מהם 6 חודשים לריצוי בפועל והיתרה “על תנאי שלא תעבור תוך 3 שנים משחרורה עבירה של שבועת שקר או לפי שירות בטחון או עבירה של נפקדות או עריקה לפי חוק השיפוט הצבאי”.

הערעור נסב על ההרשעה, ולחלופין – על חומרתו של העונש.

2. התביעה השמיעה מטעמה שתי עדות: (א) השוטרת, אשר בלוויתו של שוטר באה לבית המערערת להזמינה לתחנת המשטרה, ואחר כך גבתה את הודעתה (ת/1), סיפרה שהציגה לפניה תוך כדי חקירתה את התצהיר (ת/2) ואת התצלום ת/3; (ב) סרן בצה”ל, סיפרה על ההליכים שעברה המערערת לקראת גיוסה, התצהירים שהגישה והפטור שניתן לה על סמך תצהירה. כאשר ביקשה התביעה להשמיע את עדה השלישי (והאחרון), חוקר פרטי בשם אבנר דניאל, הצהיר הסניגור המלומד (עורך דין לוצקי) כי שולחתו מודה שנסעה ברכב פרטי באותו ליל שבת ועישנה סיגריה. לאור הצהרתו נמנעה התביעה מחקירתו של העד.

3. המערערת העידה ואף השמיעה עדי הגנה, כולל אביה. בחקירתה הראשית היא הדגישה שנסיעתה באותו ליל שבת היתה אירוע בודד וחד פעמי שנבע מנסיבות יוצאות דופן. מחמת ריב בינה לבין הוריה, על רקע פירוד מחבר, היא נתקפה בדיכאון. חברתה (דינה כהן), שרצתה לעודד את רוחה, הצליחה לשכנע את אמה, בניגוד להרגלה שלא להרשות לבתה ללון מחוץ לבית, להסכים פעם שזו תתארח בשבת בביתם אשר בבני ברק. האב ישן ולא ידע על כך דבר. היא וחברתה יצאו איפוא לדרך, ברכבה של החברה, והיה זה לפני כניסתה של השבת. בערב בא ידיד לבקר את חברתה ואז, כלשונה, “אינני יודעת איך להסביר זאת, אבל היא הצליחה לשכנע אותי שאצטרף לנסיעה וכך עשיתי. אני ישבתי ליד החבר שלה, במושב הקדמי וחברתי ישבה במושב האחורי”. הם נסעו כשעה וחזרו ב- 9.30 בערב.

הרושם למקרא העדות הראשית הוא שהאם ניאותה להסכים לחריג אחד ויחיד: שהפעם, בניגוד להרגלה תמיד, תישן הבת מחוץ לכותלי הבית. אין בדבריה כל זכר, ולו גם במרומז, שהאם גם הרשתה לה לנסוע בשבת. להיפך (כפי שהודגש על ידי), שתיהן יצאו לדרכן לפני כניסת השבת. רושם זה משתנה לאור דבריה בחקירתה הנגדית. כאשר הוצגה לפניה גרסת התביעה, שהיא נראתה יוצאת מביתה היא (היינו, רחוב מטודלה 65, תל- אביב) ברבע לפני תשע בערב, לא כפרה בכך. הסברה לכך היה כלהלן: אחרי כניסתה שבת, בהיותה בבית חברתה, וביודעין שהדבר אסור, היא מרחה את צפורני החברה בלכה ותוך כדי כך נשפך הנוזל על בגדיה. לכן נסעו לביתה, שם החליפה בגדיה וחזרה לרכב שהמתין לה. קשה להעלות על הדעת שהמערערת היתה מסתכנת בכניסה הביתה בשעה כזאת אילו ידעה שהאם מתנגדת לנסיעתה בשבת, מה גם שאביה עלול היה להתעורר בינתיים לאחר שינה של שלוש שעות ומעלה. מכאן ראיה המצביעה על חוסר התנגדות מצד ההורים – לפחות מצד האם – לא רק ללינה מחוץ לבית אלא גם לנסיעתה.

בתצלום ת/3 נראית המערערת צוחקת וטובת לב. עובדה זו הסבירה המערערת באומרה שלא תמיד משקפת החזות החיצונית את המתחולל בנפשו של האדם. בחקירתה הנגדית היא הוסיפה הסבר לצחוקה בשעת הצילום והוא שאדם מן החוץ הגיש לחברתה גפרורים ותוך כדי כך אמר שהיא (החברה) כל כך חמודה עד שמתחשק לו לצלמה וזה הצחיק אותה. לדעתי צדק בית המשפט קמא בהעירו שניכר בתצלום שהמערערת ידעה היטב כי היא המצולמת. יתר על כן, יש בתמונה כדי לערער את גרסתה לעיצומה. כזכור, אמרה המערערת שידיד חברתה הוא שנהג ברכב, היא ישבה לימינו וחברתה – במושב האחורי. אולם בתמונה רואים – כפי שהמערערת עצמה אמרה בהודעתה – שבמושב האחורי יושב גבר. כמו השופט המלומד נראה גם לי כי לימינו של הגבר יושב עוד מישהו, אם כי ספק בלבי אם ניתן לקבוע, כפי שקבע השופט, שהיתה זו דווקא החברה. מכל מקום, השתתפותם של ארבעה בני אדם בטיול זה די בה כדי לסתור הסיפור כולו. למען הזהירות מוכנה אני להניח שבמושב האחורי ישב רק הגבר הנראה בבירור בצילום, אך גם אז אין טענתה (שהידיד נהג ברכב ומלבדו היו ברכב רק היא וחברתה) מתישבת עם נוכחותו של גבר במושב האחורי. גם צחוקה המשוחרר והעליז כמשתקף בתצלום אינו מתישב עם מצב דכאוני, ממנו אין אדם נחלץ במעבר כה חד לשמע מחמאה לעצמו או לזולתו. מאותם טעמים יש בצילום כדי לסתור גם את טענת העישון מחמת עצבנות, כביכול.

במשפט הודתה המערערת שגרסתה במשטרה היתה כוזבת. זאת תירצה בהיותה המומה מהופעת המשטרה ונרעשת לשמע החשד שמסרה הצהרה כוזבת. טענה זו דחוה היא. השוטרים באו לביתה ואמרו לה במה המדובר. היא נסעה לתחנת המשטרה ברכב פרטי נפרד נהוג בידי אביה. תוך כדי נסיעה יכלה איפוא לרכז מחשבותיה ולהכין עצמה לקראת החקירה. אילו היה בפיה הסבר, היתה זו ההזדמנות המתאימה לתתו, בעיקר אחרי שהוצג לפניה התצלום שהמחיש לפינה את פרטי המקרה. בחקירה הנגדית הגדילה המערערת לעשות כאשר טענה שאמרה במשטרה מה שאמרה משום הלחץ שהופעל עליה שם להודות שהתצלום הוא של דמותה. אין כל קשר הגיוני בין לחץ להודות על האמת לבין השמעתם של דברי כזב פשוטם כמשמעם. אכן, אם היא נראתה לשוטרת החוקרת מעט נפחדת, לא רגועה ונבהלת, אין זאת אלא משום שנתפסה בקלקלתה ולא היה בפיה מן המוכן דבר וחצי דבר לומר להגנתה.

גם תשובותיה בנוגע לשני העדים, שבשמותיהם נקבה בזמנו כמי שיכולים לתת את תצהירה, יש בהן כדי להתמיה. התביעה הציגה לפניה שהעד אלי יצחקי הכחיש במשטרה שהסכים להיות עד והוסיף שאינו יודע אם היא דתיה. תגובתה לגרסה זו היתה שטענותיו של מר יצחקי אינן באות לה כהפתעה. “שערתי לעצמי שאם יוזמן למשטרה, יאמר שם כך”. וכל כך למה? משום שנפרדה מבנו שהיה חבר שלה. לאחר הפרידה (טענה) אמר לה שינסה להתנקם בה בכל דרך אפשרית.

העד השני הוא אחי סבתה, ישיש כבן 85. כאשר נאמר לה מטעם התביעה כי לטענתה לא ראה אותה מאז היות ילדה וכי אינו יודע אם היא דתיה, השיבה כי יתכן שבגילו נבהל מעצם החקירה. הסבר אחר אין לה.

לאור גרסת התביעה – אפילו רק הוצגה לה תוך חקירתה מבלי שהונחה לה יסוד ראיתי – ניתן היה לצפות שתזמין אותו כעד מטעמה, בין כדי לסתור אותה גרסה ובין (אם נכונה היא) כדי לתקן את העוול שעולל לשאירת בשרו בעת שהתכחש במשטרה לידיעתו שהיא דתיה.

גם ההווי בבית ההורים רחוק מלהיות כור היתוך להכרה דתית, אפילו לפי עדויות ההגנה. המערערת למדה בבית ספר חילוני, משותף לבנים ולבנות. אמה אמנם מדליקה , לטענתה, נרות שבות ושומרת על כשרות, אך היא גם מבצעת בימי שבת עבודות בית, לרבות שימוש בשואב אבק חשמלי. האב טוען שהוא עושה קידוש, אך לא תמיד. הוא מתאר עצמו לא כדתי אלא כמסורתי. לבית כנסת אין הוא נוהג ללכת, לא בימי חול ואף לא בשבת, רק בחגים; בבית אינו מתפלל.

בית משפט קמא תיאר את עדותם של המערערת ואביה כעדות כוזבת ומגמתית. אין לנו אלא לסמוך על תביעת עינו, מה גם שהתרשמותו מוצאת תימוכין בהגיון הדברים גם מן הכתובים.

4. משהופרך ההסבר להתנהגותה ביום 12/01/1979, ולמעשה הוכח פוזיטיבית ככוזב, נשארת בעינה העובדה המוכחת שהמערערת נסעה בליל שבת ועישנה סיגריה בריש גלי ובמצב רוח מרומם, זאת כחודש וחצי אחרי שקיבלה את הפטור וקצת למעלה מחודשיים לאחר שחתמה על התצהיר ת/2.

כבר נאמר בפסיקה בעבר – וזו עובדה שנסיון החיים מלמדנו – כי “מקרים … של תמורות בהשקפת העולם בוודאי נדירות ביותר”; דברי כבוד השופט לנדוי (כתוארו אז) בבג”צ 149/56 זוננשטיין נ’ ועדת פטור משרד-הבטחון, פ”ד י 1870, בעמ’ 1874 מול האות א. דברים אלה כוחם יפה גם בכל הנוגע לאורח חיים הנובע מהשקפת עולם, כגון הימנעות עקרונית מנסיעה בשבת, או (להבדיל) חילול שבת. בעניננו, לא זו בלבד שהחזקה של המשכיות לא נסתרה (ולו גם כדי ספק הפועל לטובת נאשם), אלא שהמערערת כלל לא העלתה את הטענה כאילו חל מפנה בהשקפתה או באורח חייה בהקשר להשקפתה מאז מתן תצהיר עד לאותה נסיעה. ברור כמו כן מכלל עדותה שהיא אינה מבדילה בין השקפתה, קרי “הכרתה הדתית”, לבין העיקרון שאין לנסוע בשבת, אלא רואה דווקא קשר הדוק בין השניים.

המסקנה המתבקשת מנסיעתה ביום 12/01/1979 היא איפוא שגם בעת מתן ההצהרה נהגה לנסוע בשבת, ומשטענה בתצהיר אחרת, עברה עבירה של מתן שבות שקר.

גם טענתה שטעמים שבהכרה דתית מונעים אותם מלשרת שירות בטחוני היא משוללת כל יסוד, והופרכה למעשה במו פיה. לשאלה מה המניעה לגיוסה השיבה שבצבא אין שומרים על כשרות וצריך לנסוע בשבת. ברם, לא זו בלבד שהוכח כי המערערת ממילא נהגה לנסוע בשבת, הוכחה הטופחת על פני השיקול השני, אלא שהודתה כי כלל לא טרחה לברר אם יש לחששות אלה יסוד ושורש במציאות. אדרבה, ידוע לה שיש וגם בחורי ישיבה משרתים בצבא וסועדים שם.

המערערת לא טענה כי פרט לאותם “חששות” אין השקפת עולמה הדתי מתישבת עם שירות בטחוני. אמור מעתה, שאף אם נניח שיש לה “הכרה דתית”, אין בה כדי למנוע אותה מלשרת.

לאור המסקנות דלעיל מוטב לדעתי להניח לעת מצוא את השאלה מה פירושה של “הכרה דתית” לצורך קבלת פטור משירות בטחוני. כבר נאמר, אם כי בהדבק אחר שלא בהכרח חל גם על עניננו, ש”הכרה דתית” היא השקפה סוביקטיבית וענין המסור ללבו של האדם: ע”פ 271/65 צ’רנוכה נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פ”ד יט(3) 109, ובג”צ 172/78 בקר נ’ השופט חיים אילת, פ”ד לב(3) 370, בעמ’ 376. אולם לדעתי די ברקעה ובהתנהגותה של המערערת, אשר לא בחלה בשקרים כדי להשיג את הפטור, כדי לקבוע שאין לה “הכרה דתית”, יהיה מובנו של מונח זה אשר יהיה. אליבא דכולי עלמא, כרוכה הכרה דתית באמונה בהשגחה עליונה, וזו מעצם טיבה מטילה על האדם מורא, דבר שאינו ניכר במערערת.

המסקנה מן המקובץ היא שתצהירה של המערערת הוא כוזב הן באשר לטענה כאילו טעמים שבהכרה דתית מונעים אותה מלשרת והן באשר לטענה שהיא אינה נוסעת בשבת.

5. מקובלת עלי טענתו של הסניגור המלומד כי המועד הקובע בעבירה האמורה הוא מעמד החתימה על תצהיר, בין בשבועה ובין בהן צדק, לפני האדם המוסמך לכך. בדומה לזה, המעיד במשפט את האמת, או מה שהוא מאמין שהיא האמת, אינו אשם במתן עדות שקר, אפילו השתנתה מציאות זו לאחר מכן או שנודע לו כי דבריו לא תאמו את המציאות. למשל, תובע המעיד בנזיקין שנכותו הצמיתה, כתוצאה מרשלנות הנתבע, היא של 100%, אך בבדיקה חוזרת מסתבר כי נכותו מגעת רק ל- 56%, אינו עובר עבירה של מתן עדות שקר מחמת שתיקתו גרידא. לעומת זאת, כמוסבר בהמשך, נוטה דעתי לכך שאם גילה את המצב לאמיתו לפני שיצא פסק הדין, ואף על פי כן הסתיר את האמת ונטל את הפיצויים על בסיס של נכות מלאה, הוא עובר עבירה של “קבלת דבר במרמה”

לפי סעיף 415 לחוק העונשין. אולם בל אקדים את המאוחר. בכל הנוגע למתן תצהיר כוזב (שכמוהו כעדות שקר) מצטרפת אני לדעתו של השופט ח’ כהן (כתוארו אז) בע”פ 445/75 דקוסיאן נ’ מדינת ישראל, פ”ד לא(1) 294, (בעמ’ 298 מול האות ג) לאמור:

“כללו של דבר: אדם אשר ‘ביודעין מצהיר הצהרה כוזבת’, כמשמעות דיבור זה בסעיף 120 לפקודת החוק הפלילי (הוא סעיף 239 בו עסקינן – מ’ ב’), הוא אדם המצהיר הצהרה שלידיעתו בשעת ההצהרה היא כוזבת …”

אני נמנעת, בכל הכבוד, מלקבוע עמדה לגבי ההמשך בו נאמר כי זה הדין גם אם לאחר מכן מתברר שללא ידיעתו של הנאשם הצהרתו לא היתה כוזבת יש אולי מקום להשקפה שבמקרה כזה נותרת כוונה פלילית בלבד ללא מעשה פילי בצדה, אך השאלה אינה צריכה לפנים במסגרת הערעור המונח לפנינו.

הכלל דלעיל, המקובל עלי, מתבקש מצעם לשונו של הסעיף, הפותח במלים: “מי שביודעין מוסר תצהיר שקר…”, ללמדך שבעת מסירת התצהיר הוא יודע שתוכנו כוזב.

לפיכך, אילו שינתה המערערת את השקפת עולמה אחרי מתן התצהיר, דעתי היא כי מעבירה של שבועת שקרה צריך היה לזכותה. אכן, אילו כך קרה, כי אז נוטה אני לחשוב שמן הדין היה לזכותה גם מהאישום השני, לפי הסעיפים 35(א)(2) ו- 35(ב)(1) לחוק שירות בטחון. הטעם לכך הוא שגם בסעיפים הללו מדובר לכאורה במי שמסר ביודעין ידיעה כוזבת, היינו שמסירת הידיעה הכוזבת והידיעה שזו כוזבת צריכות להיות בו זמנית.

יחד עם זאת (כפי שכבר רמזתי), דעתי היא שבמקרה כזה, כאשר הידיעה “הפכה” לכוזבת אחרי מסירתה אך לפני קבלת “הדבר” (כגון הפטור), לפנינו עבירה של “קבלת דבר במרמה” לפי סעיף 415 לחוק העונשין. אבהיר את עמדתי:

אין ספק שפטור משירות ביטחון הוא “זכות” או “טובת הנאה”, היינו “דבר” כהגדרתו בסעיף 414 לחוק העונשין. כמו כן ברור שקיים קשר סיבתי בין תוכנו של התצהיר ת/2 לבין הפטור שקיבלה המערערת: ראה סעיף 4 לתצהירה וכן סעיף 30 א לחוק שירות בטחון. נותרה השאלה אם בנסיבות כפי הדוגמא דלעיל, לפנינו “מרמה” כמוגדר בסעיף 414. אביא הגדרה זו כלשונה:

“טענת עובדה בענין שבעבר, בהווה או בעתיד, הנטענת בכתב, בעל פה או בהתנהגות, ואשר הטוען אותה יודע שאינה אמת או שאינו מאמין שהיא אמת …”

גם כאן צריכה הטענה (בכתב, בעל פה או בהתנהגות) להתקיים בד בבד עם הידיעה שהיא אינה אמת, וכבסיס להרשעה ב”קבלת דבר במרמה” צריכות הטענה והידיעה מזה והקבלה מזה להתקיים גם הן בצוותא חדא. אולם, משהשתנתה (לפי הנחתנו) השקפת עולמה של המצהירה לפי שקיבלה את הפטור, מהווה שתיקתה ביודעין, שהפטור הניתן לה סומך על תוכן התצהיר שאינו תואם את המציאות, טענה שבהתנהגות כאילו המצב דאז ממשיך להתקיים. תמיכה במהלך מחשבתי מוצאת אני, בין היתר, בקטע הבא מתוך

Smith, Hogan Criminal Law (London, 4th ed.) Butterworths (1978) p. 537

המסתמך על

Moore v. Brandon (1974) Cr. L.R. 439:

“Suppose… that D. is in receipt of social Security benefits calculated on the basis that she is separated from her husband and, notwithstanding that she has returned to her husband she continues to draw benefits at the higher rate. It would be only common sense to regard her original representation that she has separated from her husband at a continuing one! and in continuing to draw benefits she is representing as true that which is now palpably false.”

לשון אחרת: קבלת הפטור ביודעין שהוא מבוסס על ההצהרה הקודמת וכי תוכנה שוב אינו תואם את האמת, טומנת בחובה טענה עובדתית כוזבת שבהתנהגות כאילו המציאות דאז עודנה שרירה וקיימת. ומה באנגליה, שם עדיין מוגבלת “המרמה” (ה- false pretence או deception), לעובדה שבעבר ובהווה, כך – אצלנו, לאור ההגדרה המתיחסת גם לעתיד – לא כל שכן!

6. אביא למען הבהירות סקירה תמציתית של התפתחות ההלכה בשאלת “הטענה הנמשכת”: גם לפני שנחקק החוק לתיקון דיני העונשין (מרמה, סחיטה ועושק), ה’תשכ”ג- 1963, בו הורחבה ההגדרה של “מרמה”, הקדימה הפסיקה בישראל את אנגליה בנטייתה להרחיב את היריעה מעבר להווה המידי. למשל בע”פ 184/59 כוגן נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פ”ד יד 141, שם נתן הנאשם שיק דחוי שחולל, התה טענתו העיקרית של בא כוח המערער כי טענת השווא של שולחו התיחסה לעתיד ועל כן אינה בגדר עבירה. בדחותו את הטענה אמר השופט זילברג:

“מתן שיק מאוחר

(post-dated)

מהווה הצהרה, כי הנותן הוא במצב שיאפשר לו להמציא לשיק כיסוי בעת הגיע זמן פרעונו (היינו בעתיד – מ’ ב’), וזו היא הצהרה ביחס להווה” (ההדגשות במקור).

וראה גם ע”פ 305/61 זועבי נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פ”ד טז 1240, בעמ’ 1244.

וכך סוכמה ההלכה דאז בע”פ 126/61 רזניק נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פ”ד טז 34, בעמ’ 46, מפי מ”מ הנשיא דאז (אגרנט):

“טענת ו… של המערער היא, כי דברי הצהרתו הנדונים הכילו, אף אם היו כוזבים, אך ורק הבטחה לעשות פעולה מסויימת בעתיד (מתן שוחד) ושאין בין הבטחה זו לבין הצהרה על עובדה קיימת (או עובדה שקרתה בעבר) ולא כלום. לפיכך, לא הוכח היסוד של טענת שוא במובן ההגדרה בסעיף 300 לפקודה. הנני דוחה טענה זו משני טעמים:

ראשית …

שנית, מבחינת ההגיון הטהור, אין מקום להבחין בין הבטחה לעשות פעולה בעתיד לבין הצהרה של עובדה קיימת. הלא ניתן לומר שגם מצב נפשו של אדם ברגע מסויים הוא ענין שבעובדה ושאם נתן אדם פלוני הבטחה כנ”ל, הרי שהצהיר שקיימת בלבו הכוונה למלא אותה. מכאן, שאם בשעת הבטחה לא היתה לו כוונה כזאת, אזי הצהיר הצהרה עובדתית כוזבת.”

(במאמר מוסגר אוסיף שאם הצהיר אמת ואחר כך שונתה המציאות הוא “מבטיח” בהתנהגות, שוב בהווה, שהמצב הקודם נמשך).

דילגתי על הטעם הראשון שם מזכיר מ”מ הנשיא דאז (אגרנט) את פסק הדין האנגלי

R. v. John Harrison Dent (1955) 2 All E.R. 806; (1955) Cr. App. R. 131; 2 Q.B. 590; 3 W.L.R. 297; 119 J.P. 512; 99 Sol. Jo. 511,

בו נקבע שוב, כמו בעבר, כי הבטחה לעשות פעולה בעתיד אין לראות כהצהרה על עובדה קיימת. על יסוד הלך מחשבה זה זוכה הנאשם Dent אף על פי שהבטיח לבצע עבודה מסוימת מבלי שהתכוון בשעת מעשה לעשות כן. נקבע שבהבטחה בלבד לא סגי, כבסיס להרשעה בפלילים. יחד עם זאת הוסיפו כי התוצאה היתה משתנה אילו כללה בחובה ההבטחה גם הצהרה שיש למצהיר הנכונות, הכושר והאמצעים לקיימה, שאז היו רואים בכך הצהרה על עובדה בהווה. אולם מאז התקדמה ההלכה באנגליה וייחוסי כוונה מכוח ההבטחה או הטענה גרידא התרבו והלכו, כמשתקף בקטע שהבאתי לעיל וכן ראה

Director of public prosecutions v. ray (1973) 3 All E.R. 131.

התקדמות נוספת באותו כיוון ניתן לראות בסעיף 15(4) של ה-

Theft Act

הקובע במפורש שגם מרמה באשר לכוונה שבהווה במשמע. תוספת זו “הדביקה” את טעמו השני של מ”מ הנשיא דאז (אגרנט) בע”פ 126/61 הנ”ל. על הסעיף 15(4) נאמר ב-

Glanvill Williams Text Book of Criminal Law (London, Stevens & Sons), 1978, p. 740:

“Section 15(4) refers to deception as to fact. Literally this could cover a future fact… a deception that in terms refers to the future may be understood to mean that the existing facts are such that the future fact will occur”

כן ראה

Metropolitan Police Commissioner v. Charles (1976) 3 All. E.R. 112.

לא מן הנמנע שלאור הערתו של השופט אגרנט בע”פ 126/61 בדבר חוסר הגיונה של האבחנה הורחבה ההגדרה של “מרמה” בחוק לתיקון דיני העונשין (עבירות מרמה, סחיטה ועושק), ה’תשכ”ג- 1963, שנחקק זמן קצר לאחר מכן, גם על עובדה בעתיד. אולם, אין בהגדרה זאת – כפי שכבר הדגשתי בראשית דברי בנקודה זו – כדי לשנות מן הדרישה שהטענה העובדתית הכוזבת ביודעין (או מבלי שהטוען אותה מאמין שהיא אמת) וקבלת “הדבר” צריכות להיות בו זמניות. מטרה זו מושגת כאשר הכוונה בעת ההצהרה מתיחסת מעצם טיבה לעתיד ועל כן היא מתחדשת (ראה גישה דומה גם לפי הדין הקודם באשר לייעודו של הכסף שנתקבל: ע”פ 34/59 בלט נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פ”ד יג 546, בעמ’ 548). לפי אותו הלך מחשבה נאמר בע”פ 386/62 בלסיאנו נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פ”ד טז 2348, בעמ’ 2349, כי הבטחת נישואין היא “הבטחה ההולכת ונמשכת והמערער היה יכול לעבור את העבירה (של קבלת נכסים במרמה – מ’ ב’) גם אם הוציא מן המתלוננת את רכושה רק לאחר מכן בכוונה שלא לקיים את הבטחת הנישואין, אם באותו זמן כבר חזר בו מכוונתו לשאתה לאשה”. לשון אחרת, כפי שנאמר בקט שצוטט לעיל מתוך

Smith & Hogan

(עמ’ 537), בהסתמך על פסק דין Moore, אפילו היתה הטענה לכתחילה נכונה (או שהטוען האמין שהיא נכונה), אך לפני קבלת “הדבר” נודע לו שהיא כוזבת ואף- על- פי- כן ההשה וקיבל את “הדבר” על סמך המציאות הקודמת, לפנינו קבלת “דבר” במרמה המתבטאת במצג שבהתנהגות כאילו לא חל שינוי במציאות הקודמת.

7. אין להביא מדברי הנ”ל כי שינוי השקפת עולמה של מיועדת לשירות ביטחון (או של יוצאת צבא) אחרי שקיבלה את הפטור, משמיט בהכרח את הקרקע מתחת לעבירה של “קבלת דבר במרמה” (בהתקיים שאר התנאים של “מרמה”, כמבואר). בבג”צ 149/56 שהזכרתי לעיל בהדבק אחר, לא הסכים השופט לנדוי (כתוארו אז) לדעת הרוב (הנשיא דאז (אולשן) וממלא מקומו דאז (זילברג)) שיש מקום להבדיל בין אשה נשואה (שאינה חייבת לשרת) שהתגרשה (ועל כן חייבת לשרת) לבין מי שהתגייסה ועקב שינוי בהשקפת עולמה מבקשת לפטור אותה בהמשך השירות בשל טעמי מצפון או הווי דעתי במשפחה. האבחנה שעשו שופטי הרוב התבססה על הבדלי נוסח, ואני מצטרפת בכל הכבוד לדעת המיעוט שהבדל זה אינו חייב להוביל לתוצאות שונות במקרים הללו. את השאלה ההפוכה השאיר השופט לנדוי בצריך עיון. שאלה זו היא מה הדין “כאשר אשה שקיבלה את הפטור על פי טעמים שבהכרה דתית משנה לאחר מכן את השקפותיה, באופן שאותה מניעה חדלה להתקיים. יתכן שאפשר למצוא את הפתרון לקושיה זו במסגרת החוק הקיים, אך ייתכן שגם שהחוק לקוי בנדון זה”. דברים אלה כוחם יפה לדעתי כאז כן עתה ויש להשאיר את השאלה פתוחה לעת מצוא.

8. הזכרתי בחלקה הראשון של חוות דעתי כי השופט המלומד תיקן את כתב האישום על סמך סעיף 166 לחוק סדר הדין הפלילי, ה’תשכ”ה- 1965, על ידי הוספה שגם טענת השמירה על כשרות היתה כוזבת. לדעתי לא הונח יסוד ראיתי מספיק למסקנה זו, להבדיל מחשד גרידא. אמנם נכונות מטענתה שהיא מקפידה לא לאכול בחוץ בכל מקום הועמדה בספק רב, שכן לא היססה לסעוד בשבת בבית חברתה, בו מותר לחלל שבת, אך מצד שני טענה המערערת – וטענה זו לא נסתרה – שחברתה אמרה לה שהם שומרים על כשרות והיא האמין לה. לפיכך הייתי מציעה לחברי הנכבדים שההרשעה תקויים על פי כתב האישום בהתעלם מתיקון זה.

בכפוף לכך הייתי דוחה את הערעור על ההרשעה.

9. מכאן לערעור על חומרת העונש:

כזכור, הושתו על המערערת 6 חודשי מ אסר בפועל וכן מאסר על תנאי ל- 12 חודש אותו יהא עליה לרצות אם תעבור תוך 3 שנים משחרורה עבירה של שבועת שקר או לפי שירות ביטחון או עבירה של נפקדות או עריקה לפי חוק השיפוט הצבאי.

שירות המבחן התיצב לימין המערערת בשאלת חומרתו של העונש, ובראותו בה אישיות תלותית באביה, המליץ לפנינו להסתפק בצו מבחן.

אפילו היינו מקבלים התרשמות זו, של תלות באביה, כעובדה קיימת – ויש לנו ספקות אם אכן זה המצב – גם אז דעתנו היא שתקופת המאסר בפועל שנגזרה על המערערת אינה ארוכה מדי בהתחשב בחומרתן של העבירות בהן הורשעה. השירות הבטחוני, עם היותו זכות, מהווה כמובן גם נטל כבד על צעירים בראשית דרכם העצמאית בחיים. נטל זה חייב להתחלק בשווה בין כל יוצאי הצבא, פרט לאלה שהמחוקק ראה לפטור אותם. מי שמתחמק ממילוי חובה ראשונה במעלה זו בדרכים בלתי כשרות אחת דינו למאסר בפועל לתקופה משמעותית. יש לנו הבנה מלאה לפירושו של מאסר בפועל אותו מרצה אדם, דוגמת המערערת, שעברו נקי מרבב ואשר הוא ביסודו שומר חוק. אום ההתחמקות גופה היא מעשה חמור ויש להרתיע מתחמקים בכוח לבל יהינו ללכת בדרכה. שיקול זה טובת הציבור דוחה מפניו כל שיקול אישי.

שונה המצב באשר לתנאים בהם הותנה המאסר על תנאי. צודקת הגברת אטקס, מטעם שירות המבחן, כי תנאים אלה מעמידים את המערערת בסכנה מוחשית ביותר שהמאסר של שנה יופעל נגדה גם על חטא פעוט אותו תבצע על פי חוק שיפוט הצבאי או חוק שירות בטחון.

לפיכך הייתי מציאה שהמאסר על תנאי של שנה יופעל אם תוך 3 שנים משחרורה תבצע המערערת עבירה מסוג פשע.

בכפוף לשינוי זה הייתי דוחה גם את הערעור על העונש.

 

השופט בייסקי:

 

אני מסכים.

 

השופט לוין:

 

אני מסכים.

 

הוחלט כאמור בפסק דינה שלה שופטת בן-פורת.

 

ניתן היום, טז אב ה’תש”מ (29/07/1980).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.