ע”פ (מחוזי תל-אביב) 1427/95 פייגלין נ’ מדינת ישראל (03/03/1997)
בבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע”פ 1427/95
בפני:
י’ גרוס – אב”ד
י’ בן-שלמה – שופט
מ’ רובינשטיין – שופט
המערער:
משה פייגלין
ע”י עו”ד ורצברגר ועו”ד קספר
נגד
המשיבה:
מדינת ישראל
ע”י עו”ד וינר
פסק דין
ערעור על פסק דינו של בימ”ש השלום (השופטת בית-נר) לפיו הורשע המערער בעבירה של התקהלות אסורה והוטל עליו קנס כספי בסך 10,000 ש”ח וכן מאסר על תנאי ל- 6 חודשים.
כנגד המערער הוגש ביום 9.8.95 כתב אישום שייחס לו עבירות של התפרעות והמשך התפרעות, עבירות לפי הסעיפים 152 ו- 155 לחוק העונשין התשל”ז-1977. מדובר היה במקרה שבו המערער ואנשים אחרים התקהלו כדי להביע מחאתם נגד התהליך המדיני, כאשר ההתקהלות התרחשה ביום 8.8.95. עפ”י הנטען בכתב האישום הפרו המתקהלים את השלום באופן שיש בו כדי להטיל אימה על הציבור וכן המשיכו בהתפרעות לאחר שקצין משטרה הכריז כי מדובר בהתקהלות אסורה והורה למתפרעים להתפזר. המערער הובא לביהמ”ש ביום הגשת כתב האישום, 9.8.95. באותו מעמד נכח באולם ביהמ”ש גם עו”ד משגב. בפתח הדיון ציין עו”ד משגב כי המערער מוותר על היצוג ומתכוון להשמיע את דבריו בעצמו וכי “כנראה שהוא גם יודה בעובדות. ” לאחר מכן נרשמה בפרוטוקול תגובת המערער לכתב האישום, בה הודה בסעיפים מסויימים וכפר באחרים. התובעת ביקשה להרשיע את המערער בהתאם להודאתו בעבירה של התפרעות. עו”ד משגב השמיע לאחר מכן טענות משפטיות שונות, למרות שכאמור לא ייצג, כביכול, את המערער. לטענתו, אין מקום להרשיע את המערער בעבירת התפרעות אלא לכל היותר בעבירה של התקהלות אסורה שבה הוא מודה. עו”ד משגב המשיך וציין כי המערער רצה להעביר מסר מסוים או להפגין, אבל אין מקום לקבוע כי הוא הטיל אימה על הציבור. אחר הדברים הללו הוציאה השופטת קמא מתחת ידיה הכרעת דין בה ציינה כי המערער הודה כי התקהל שלא כדין ביחד עם אחרים על מנת להביע מחאה כנגד התהליך המדיני. לאחר סקירת העובדות בהן הודה המערער וכל הטענות שהושמעו בעניינו מפי עו”ד משגב הגיעה השופטת לכלל מסקנה כי על מנת שתוכח עבירת ההתפרעות יש להראות כי מדובר ב”הפרת השלום שיש בה כדי להטיל אימה על הציבור” וכי עפ”י העובדות בהן הודה המערער לא עולה כי פעילותו באירוע האמור, היה בה כדי להטיל פחד או מורא על הציבור.
לפיכך החליטה להרשיעו בעבירה של התקהלות אסורה בלבד, עבירה לפי סעיף 151 לחוק העונשין. לאחר מתן הכרעת הדין הושמעו הטיעונים לעונש, כאשר עו”ד משגב משמיע את עיקר הטיעונים בצד דברים קצרים של המערער. השופטת ציינה בגזר הדין כי אין מדובר בעבריין במובן הרגיל, אלא באדם שרצה להעביר מסר כלשהו אך בחר לעשות זאת בדרך של הפרת החוק בצורה חמורה. לאור זאת מסקנתה היתה כי השיקול המכריע הינו שיקול ההרתעה וההגנה על שלום הציבור ולפיכך גזרה על המערער את העונש האמור.
המערער קובל בפנינו הן על הכרעת הדין והן על מידת העונש.
לענין הכרעת הדין, יש בפי המערער טענה אחת ויחידה והיא כי במקרה זה התנהל “הליך מזורז”, שכן המערער הובא לביהמ”ש ביום הגשת כתב האישום, והדבר נעשה שלא בהסכמת המערער. משום כך היה ההליך פגום לאור הוראת תקנה 20א’ לתקנות סדר הדין הפלילי התשל”ד-1974 באי כח המערער הוסיפו וטענו כי קביעת מועדי מינימום, כפי שנקבע בתקנות האמורות, נועדה להבטיח את זכויות הנאשם במשפט כדי שיוכל גם לבחון את הראיות שנאספו נגדו ובנסיבות המקרה דנן קופחו זכויות אלה, מה גם שהמערער לא היה מיוצג.
….
לאור כל האמור הרי שדינו של הערעור לענין הכרעת הדין להדחות, חרף קיומו של הפגם האמור בסדרי הדין.
אשר למידת העונש – השופטת קמא שקלה את כל שיקולי הענישה הראויים ולא ניתן לומר כי נפלה במקרה זה חריגה ממידת העונש המצדיקה התערבותה של ערכאת הערעורים. אין ספק שיש להבהיר למערער ולאחרים כי אם רצונם להעביר מסר כלשהו, אזי הדרך לעשות כן איננה ע”י הפרת החוק בצורה חמורה כפי שנעשתה במקרה זה, אלא בדרכים לגיטימיות.
לפיכך הערעור על שני חלקיו נדחה בזאת.
ניתן והודע היום 03/03/1997