תקציר עע”מ 343/09 הבית הפתוח בירושלים לגאווה וסובלנות (14/09/2010): בית משפט עליון חייב את עיריית ירושלים לממן פעילות להט”ב

עע”מ 343/09 הבית הפתוח בירושלים לגאווה וסובלנות נ’ עיריית ירושלים, פד”י סד(2) (2010) 1

 

עע”מ 343/09

 

הבית הפתוח בירושלים לגאווה וסובלנות

נגד

1. עיריית ירושלים

2. ראש עיריית ירושלים

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מינהליים

[14/09/2010, 17/03/2010]

לפני השופטים א’ חיות, ח’ מלצר, י’ עמית

 

המערערת היא עמותה שהקימה מרכז קהילתי הפועל כבית לקהילת ההומואים, הלסביות, הטרנסג’נדרים והביסקסואלים (להלן: הקהילה הגאה) בעיר ירושלים. המערערת מקיימת פעילויות רבות ומציעה לחברי הקהילה הגאה שירותי תרבות, חברה ותמיכה נפשית-חברתית, לרבות לקבוצות בקהילה הגאה, כגון נשים ובני נוער. למימון פעילויותיה, ביקשה המערערת לקבל תמיכה כספית מהמשיבה 1, ובקשותיה נדחו. לעניין מסלול התמיכות השוטפות במוסדות שעיקר עיסוקם הוא ביצירת אמנות, טענה המשיבה 1 כי המערערת צורכת תרבות ואינה יוצרת אותה. באשר למסלול המרכזים והמינהלים הקהילתיים, נטען כי ניתנת תמיכה למרכזים גיאוגרפיים, ואילו המערערת פועלת לרווחת הקהילה הגאה בכל ירושלים. לגבי המסלול לקידומו של מעמד האישה, נטען כי אין מדובר במטרתה העיקרית של המערערת. בעניין המסלול לקידום נוער וצעירים, נטען כי המערערת אינה פועלת למען נוער מנותק וכי פעילותה היא חברתית גרידא. המערערת עתרה לבית המשפט קמא וטענה כי היא עומדת בתבחינים למתן תמיכות. על רקע הצרכים הייחודיים של הקהילה הגאה, מיקדה המערערת את טענותיה בעקרון השוויון ובטענת ההפליה במתן תמיכות, בין הפליה ישירה ומכוונת ובין הפליה המתבטאת בתוצאה. עוד טענה המערערת כי שני חברים בוועדה המלווה לעניין בקשות לתמיכה מאגף התרבות היו נגועים בניגוד עניינים בשל קשריהם עם גופי תרבות בעיר שזכו לתמיכות. המשיבים טענו, בין היתר, כי הגמשת התבחינים תביא לריבוי במספר המוסדות שזכאים לתמיכה, וכל אחד מהם יזכה ל”פירור” קטן מסכומי התמיכה המחולקים. בית המשפט קמא דחה את עתירתה של המערערת. מכאן הערעור.

בית המשפט העליון (מפי השופט י’ עמית) פסק:

א.

(1) יש לנהוג זהירות בבוא בית המשפט לפסול מכהונה אנשים המתאימים למילוי התפקיד בשל קיומו של ניגוד עניינים פוטנציאלי. שיתופם של אנשי מקצוע פעילים בהכרעות הקשורות בחלוקתם של כספי תמיכה בתחומי התרבות והאמנות מקדמת את התכלית המקצועית- אמנותית בחלוקת כספים אלה. (33ו)

(2) הנטייה היא להכשיר את הכהונה תוך כדי הטלת מגבלות וכללים שונים שיש בהם כדי לצמצם את האפשרות לניגוד עניינים. (34א)

(3) בנסיבות דנן, חברי הוועדה שנטען כי היו בניגוד עניינים נמנעו מלהשתתף בדיונים לגבי המוסדות שבהם הם היו בעלי עניין. גם בהנחה שנפל פגם כלשהו בעצם השתתפותם בוועדה, היה בכך, לכל היותר, כדי להביא לביטולן של ההחלטות הנגועות בניגוד עניינים, אך לא היה בכך כדי לזכות את המערערת בתמיכה שביקשה. (34ג-ד)

ב.

(1) ככלל, אין לשום גוף זכות קנויה לקבל תמיכה מהמדינה. אך משהחליטה הרשות לתמוך במוסדות ולקבוע להם מבחני תמיכה, עומדים מבחני התמיכה לבחינה אם יש בהם כדי להפר את עקרון השוויון. כך – לגבי תמיכות בכלל, וכך לגבי כל הטבה שהיא. (36ד-ה)

(2) חלוקתם של כספי תמיכות למוסדות ציבור על ידי רשות מינהלית ועל ידי רשות מקומית מהווה הפעלתה של סמכות מינהלית. ככזו, עליה להיעשות על פי כללי המשפט המינהלי, כשהיא חפה משיקולים בלתי ענייניים, משרירות ומפגיעה בעקרונות של צדק. (38ז-39א)

(3) על ההחלטה לעמוד במבחן הסבירות, להתבסס על תשתית עובדתית ראויה ולהתבסס על כלל השיקולים הרלוונטיים, תוך איזון ראוי ביניהם. התעלמות מוחלטת משיקול ענייני היא מעין בבואה של היזקקות לשיקול זר שמשמעו התחשבות בשיקול שהיה צריך להתעלם ממנו כליל. (39א, ב)

(4) בחינת החובה המוטלת על הרשות המינהלית לשקול שיקולים ענייניים ולהימנע מלשקול שיקולים זרים נעשית לאור הדין המסמיך, על רקע ההקשר בכל מקרה ומקרה ולאור ערכי היסוד של השיטה המשפטית המהווים “מטרייה נורמטיבית”, כמו העקרונות בדבר תום הלב וההגינות, עקרון השוויון ועקרון הפלורליזם, המהווה אף הוא שיקול ענייני. (39ד-ה)

ג.

(1) הזכות לכבוד המעוגנת בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו טומנת בחובה את הזכות לשוויון, ככל שזכות זו קשורה לכבוד האדם בקשר ענייני הדוק. דהיינו, יש לבחון את מהות הפגיעה בשוויון ואת מידת נגיעתה למושג “כבוד האדם”. (42ד-ה)

(2) החובה המינהלית לנהוג בשוויון היא רחבה מההגנה על הזכות החוקתית לשוויון, במובן זה שהיא כוללת מצבים שבהם ההפליה אינה פוגעת בזכות החוקתית לשוויון, אינה נובעת מטעמים פסולים והיא אף אקראית או מקרית. (42ו-ז)

(3) נטייתו של בית המשפט להתערב בהחלטה המינהלית בגדרי הפעלת ביקורת שיפוטית נגזרת מעוצמת הפגיעה בשוויון, שאין דין פגיעה קלה או בלתי מהותית כדין פגיעה קשה; ככל שהאינטרס או הזכות הנפגעים הם חשובים יותר, כך תגבר נטייתו של בית המשפט להתערב בהחלטה המינהלית. (43א-ב)

ד.

(1) השוויון המהותי משקף ערכים של צדק ושל הגינות, והבדיקה – אם ההבחנה שמבצעת רשות שלטונית מקיימת את השוויון המהותי – נערכת בשני שלבים: בשלב הראשון מתוחמת קבוצת השוויון. בשלב השני בוחנים אם הרשות נוהגת באופן שוויוני בתוך קבוצת השוויון. (43ז-44א)

(2) בחיתוך “גס” ניתן לומר כי השלב הראשון, שעניינו בזיהוי גבולותיה של קבוצת השוויון ובתיחומם, נבדק באספקלריה של שוויון חוקתי ובבחינה אם מדובר בשיוך קבוצתי “חשוד” של הפליה ב”גרעין הקשה” של גזע, של דת, של מוצא אתני, של מין, של נטייה מינית, ועוד. השלב השני, שבו בוחן בית המשפט אם בגדר קבוצת השוויון נוהגת הרשות בשוויון, נבחן באספקלריה של שוויון מינהלי. (44ד-ה)

(3) (אליבא דשופטת א’ חיות): שוויון הוא שוויון ואין – ולא צריך שתתקיים – הפרדה דיכוטומית בין “שוויון חוקתי” לבין “שוויון מינהלי”, שכן שני ענפי המשפט – החוקתי והמינהלי – מבקשים להגן על אותם ערכי יסוד עצמם, ובכללם הזכות לשוויון (אף שקיים שוני בסעדים הניתנים בכל אחד מתחומי המשפט הללו). (78ב-ג)

ה.

(1) בדומה להנחיות פנימיות של הרשות, כך גם הנהגת תבחינים המנחים את הרשות המינהלית בחלוקת התמיכות היא דרך המלך להקטנת משקלם של שיקולים זרים או פסולים ולהבטחת השוויון, תוך כדי חיזוק היסוד האובייקטיבי בהחלטת הרשות. (45ה)

(2) התבחינים אינם בגדר תרופת פלא המביאה מזור לכל מכאוב של הפליה, בין בשל החשש ל”תפירת” תבחינים על פי מידותיו של המקבל, בין בשל החשש שהתבחינים עלולים לגלם הטיה סמויה או “הפליה בכיסוי”. לפיכך, יש לבחון בכל מקרה ומקרה אם תבחין פלוני אינו מגלם הטיה הפועלת לטובת יחידים (או קבוצות) מסוימים או לרעתם. (45ה-ז)

(3) כשם שאין להתעלם מקשר אינהרנטי בין קבוצה מסוימת לבין תבחין המתקיים רק בה, כך אין להתעלם מקשר אינהרנטי בין קבוצה מסוימת לבין תבחין אשר רק בה אין הוא מתקיים. (46ד)

ו.

(1) לא כל תוצאה בלתי שוויונית מלמדת בהכרח על הפליה. יש לבחון בכל מקרה ומקרה, לפי נסיבות העניין ולפי הנורמה הנתונה לביקורת, אם אכן התוצאה מלמדת כי יש לנורמה אפקט מפלה במציאות החברתית. (47ה)

(2) כאשר מגזר מסוים באוכלוסייה אינו מתוקצב כלל, או אינו מתוקצב על פי שיעורו היחסי באוכלוסייה, עלול הדבר להעיד, על פי מבחן התוצאה, על הפליה. עם זאת, סטייה קלה מהשיעור היחסי אין פירושה בהכרח הפליה, גם על פי מבחן התוצאה. (49א)

(3) קושי תקציבי, כשלעצמו, אין בו כדי להצדיק את צמצום השירות לציבור באופן שייפגעו חלקים ממנו באופן שאינו הולם עקרונות אלה. (49ב-ג)

ז.

(1) יש קשר הדוק בין אמת המידה של שוויון בתוצאה לבין השימוש בכלי של תיקון אקטיבי של נחיתות קיימת או השימוש בכלי של העדפה מתקנת, בכך שהרשות המינהלית תצטרך ליתן יותר למי שסבל בעבר מנחיתות. (49ה-ו)

(2) העדפה מתקנת היא פרקטיקה המכוונת להגשים שוויון מהותי, וההצדקות לקיומה מבוססות על כמה טיעונים עיקריים: טיעון הצדק המתקן, המכוון לתיקון עוולות שנעשו כלפי קבוצות מסוימות; טיעון הצדק החלוקתי, המבקש לחזק קבוצות מסוימות שהופלו; טיעון הפלורליזם, המכוון ליצירת חברה מגוונת באמצעות החדרתן של השקפות שונות. (50ב-ג)

(3) הרשות המינהלית חייבת להביא בחשבון את עקרון הצדק החלוקתי בין שיקוליה, כערך כבד משקל. (51א-ב)

(4) בשאלה אם רשאי בית המשפט לכפות על הרשות מדיניות של העדפה מתקנת מקום שהדבר לא הוסדר בחקיקה, לא הרי התערבות שנועדה למנוע הפליה (“אל תעשה”) כהרי התערבות שמטרתה היא לכפות על הרשות צעדים פוזיטיביים-אקטיביים (“עשה”). (50ד-ה)

(5) הסוג השני של התערבות הוא חריג יותר. אך במצבים מיוחדים, מקום שבו לאוכלוסייה שלמה אין נגישות להזדמנויות או למשאבים, רשאי בית המשפט לאכוף על הרשות לנקוט מדיניות של העדפה מתקנת. (50ה, ו)

ח.

(1) הפליה על בסיס נטייה מינית היא הפליה המבוססת על שיוך קבוצתי “חשוד”, וככזו היא נכללת ב”גרעין הקשה” של הזכות לשוויון. כאשר נורמה מסוימת פוגעת, לכאורה, בזכויות או באינטרסים של קבוצות מסוימות באוכלוסייה, שומה על בית המשפט ליישם את מבחן “המיון החשוד”. (51ז-52א)

(2) מהפסיקה ומהחקיקה עולה כי קיימת הכרה בכך שחברי הקהילה הגאה מהווים קבוצה “חשודה” בעלת זהות מובחנת הטעונה הגנה מפני הפליה וכי הפליה מטעמים של נטייה מינית נמצאת “בגרעין הקשה” של איסורי ההפליה, וככזו – יש לבחון אותה בקפידה. (55ז-56א)

(3) לא ניתן – או צריך – לקבוע מסמרות באשר לשיעור המדויק של חברי הקהילה הגאה באוכלוסייה. די בכך שאין מדובר בקבוצה קיקיונית או בקבוצה ששיעור חבריה באוכלוסייה הוא מזערי או “בטל בשישים”, אלא מדובר בקבוצה ששיעורה באוכלוסייה אינו מבוטל. (57ו-ז)

(4) בנסיבות דנן, על פי מבחן התוצאה, אין המערערת מקבלת תמיכה בשיעור ההולם את חלקם היחסי של חברי הקהילה הגאה בירושלים. למעשה, המערערת אינה מקבלת תמיכה כלשהי מהמשיבה 1. (57ז-58א)

ט.

(1) בית המשפט ימעט להתערב בתבחינים ובהחלטות שהתקבלו על סמך המלצותיו של גוף מקצועי בהתבסס על שיקולים מקצועיים. (59ז)

(2) בנסיבות דנן, על רקע נקודת מוצא זו, ובהתחשב במהותה של הפעילות הנתמכת ובתכליתה, התבחינים לתמיכה במוסדות במסלול התמיכות השוטפות הם ענייניים ואינם נגועים בשיקולים זרים. (60א)

(3) גם מקום שבו התבחינים, שמאמצת רשות מינהלית לחלוקתם של כספי תמיכות למוסדות ציבור, פוגעים בעקרונות השוויון והפלורליזם, אין הם פסולים בהכרח, שכן ערך השוויון הוא ערך יחסי שיש לאזנו מול ערכים ואינטרסים לגיטימיים אחרים לפי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה. (61ד-ה)

י.

(1) בנסיבות דנן, ועדה מקצועית ובלתי תלויה גיבשה תבחינים מידתיים וסבירים בהתחשב באילוצי התקציב. תבחינים אלה כוללים רק את המעגל הראשון והמצומצם של המוסדות הפועלים בלב העשייה התרבותית. המערערת מקיימת פעילות תרבות ֲענֵפה, אך אינה באה בגדר המוסדות העוסקים ביצירה בתחומי האמנות והתרבות אלא בצריכת תרבות. (61ו-ז)

(2) בנסיבות דנן, אין צורך “להזריק” את עקרונות השוויון, הפלורליזם והצדק החלוקתי לתבחינים הקיימים במסלול המרכזים והמינהלים הקהילתיים כדי להגיע למסקנה כי יש להכיר בבקשת התמיכה של המערערת במסלול זה. האמצעי שננקט על ידי המשיבה 1 אינו מקיים את עקרון השוויון המהותי באשר ניתן בו משקל בלעדי לריכוז הגיאוגרפי-אזורי, בהתעלם מהצרכים הייחודיים של חברי הקהילה הגאה. (66ד, ו)

(3) בנסיבות דנן, בהנחה שיש, נוסף למערערת, מוסדות נוספים המייצגים קהילות “מפוזרות” שצרכיהן הייחודיים אינם נענים על ידי המשיבה 1 במרכזים ובמינהלים הקהילתיים הקיימים או בדרכים אחרות – אזי התרופה לטיעון הפירור היא לבצע “תעדוף פנימי” בין כלל המוסדות שעברו את תנאי הסף בשנה פלונית, בהתחשב במגבלות תקציביות. (67ו-ז)

(4) בנסיבות דנן, אין להתערב בהחלטתה של המשיבה 1 לדחות את בקשת התמיכה של המערערת, מאחר שהמערערת אינה מוסד שמטרתו העיקרית היא קידומו של מעמד האישה. (71ו)

(5) בנסיבות דנן, אוכלוסיית הנוער המנותק ואוכלוסיית הנוער המשתייך לקהילה הגאה נמנות עם אותה קבוצת שוויון. הימנעות המשיבה 1 ממתן תמיכה לאוכלוסיית הנוער המשתייך לקהילה הגאה מצביעה על הפליה כלפי אוכלוסייה זו, למצער – הפליה בתוצאה. (74ה- ו)

(6) בנסיבות דנן, ספק אם יש קו גבול ברור בין פעילות טיפולית לבין פעילות חברתית בקרב בני נוער בסיכון. מכל מקום, משהחליטה המשיבה 1 לצמצם את קבוצת השוויון כך שהתמיכה תתמקד אך ורק במוסדות הפועלים למניעת שימוש בסמים, אין לכפות עליה לתמוך במערערת במסלול של נוער בסיכון. (75ד, ו)

יא. (אליבא דשופטת א’ חיות): כדי ליתן מענה אמיתי והולם לצורכי הקהילה הגאה בירושלים באמצעות תמיכות כספיות, מן הראוי לחתור, ובהקדם, למצב דברים אשר לפיו יתקיים בירושלים, כמו בערים גדולות אחרות בארץ, סיווג ייחודי לקהילה שמכוחו יוקצו משאבים לכלל הפעילויות החברתיות, התרבותיות והאחרות הנדרשות לחבריה ולחברותיה, דוגמת אלה שמקיימת המערערת. (79ב-ג)

יב. (אליבא דשופט ח’ מלצר):

(1) בנסיבות דנן, ההפליה (שהיא תוצאת הסירובים) נעשתה בדרך של הסוואה – על בסיס קריטריונים אובייקטיביים, כביכול. לגבי פגיעה ממין זה בשוויון (על רקע אחר) נפסק כבר בעבר כי הסוואה לא תציל הפליה. המהות קובעת ולא הצורה. (79ז-80א)

(2) התרופה – לגבי התמיכה המתחייבת במסלול המרכזים הקהילתיים – היא סעד “מעין חוקתי” שמהותו היא “הוספה” או “הרחבה” לקריטריון הקיים, כדי לבטל את ההפליה המוסווית. בנסיבות כאלה, ראוי לשקול לעתים אף את ההשפעות התקציביות. (80ה, ז)

(3) בנסיבות דנן, בשים לב לכך שההשפעות התקציביות מתונות באופן יחסי, ובהתחשב בעובדה שהמשיבים נהגו במכלול בסחבת מכוונת – אין מקום להורות על סעד מדורג. (81א)

 

חוקי יסוד שאוזכרו:

– חוק- יסוד: כבוד האדם וחירותו.

 

חקיקה ראשית שאוזכרה:

– חוק יסודות התקציב, התשמ”ה-1985, סעיף 3א.

– חוק העונשין (תיקון מס’ 22), התשמ”ח-1988.

– חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה (תיקון), התשנ”ב-1992.

– חוק איסור לשון הרע, התשכ”ה- 1965 ,סעיף 1(4).

– חוק איסור לשון הרע (תיקון מס’ 5), התשנ”ז-1997.

– חוק למניעת הטרדה מינית, התשנ”ח-1998, סעיף 3(א)(5).

– חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, התשס”א-2000, סעיף 3(א).

– חוק חובת המכרזים, התשנ”ב-1992.

– חוק חובת המכרזים (תיקון מס’ 12), התשס”ב-2002.

– חוק העונשין, התשל”ז-1977, סעיף 144ו.

– חוק העונשין (תיקון מס’ 82), התשס”ה- 2004.

– חוק זכויות החולה, התשנ”ו-1996.

– חוק זכויות החולה (תיקון מס’ 2), התשס”ה- 2004.

– חוק זכויות לאנשים עם מוגבלות המועסקים כמשתקמים (הוראת שעה), התשס”ז-2007, סעיף 4.

– חוק הרשויות המקומיות (יועצת לקידום מעמד האישה), התש”ס-2000.

 

חקיקת משנה שאוזכרה:

– נוהל למתן תמיכות של רשויות מקומיות, י”פ התשמ”ה 2275 ,סעיף 4.3.

 

פסקי דין של בית המשפט העליון שאוזכרו:

[1] בג”צ 8912/05 מפגשים – עמותה למעורבות חינוכית וחברתית נ’ שרת החינוך התרבות והספורט (14/03/2007).

[2] בג”צ 6976/05 המכללה לחינוך גופני ע”ש זינמן במכון וינגייט בע”מ נ’ משרד החינוך, התרבות, המדע והספורט (11/08/2009).

[3] בג”צ 4124/00 יקותיאלי נ’ השר לענייני דתות, פ”ד סד(1) (2010) 142.

[4] בג”צ 1438/98 התנועה המסורתית נ’ השר לענייני דתות, פ”ד נג(5) (1999) 337.

[5] בג”צ 59/88 צבן נ’ שר האוצר, פ”ד מב(4) (1989) 705.

[6] בג”צ 11163/03 ועדת המעקב העליונה לענייני הערבים בישראל נ’ ראש ממשלת ישראל, פ”ד סא(1) (2006) 1.

[7] בג”צ 1113/99 עדאלה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ’ השר לענייני דתות, פ”ד נד(2) (2000) 164.

[8 [בג”צ 11020/05 פנים להתחדשות יהודית בישראל נ’ שרת החינוך, התרבות והספורט (16/07/2006).

[9] בג”צ 5264/05 ישיבת “שבי שומרון” נ’ שרת החינוך, התרבות והספורט (16/11/2005).

[10] בג”צ 11585/05 התנועה ליהדות מתקדמת בישראל נ’ המשרד לקליטת עליה (19/05/2009).

[11] עע”ם 4515/08 מדינת ישראל נ’ נאמן (6/10/2009).

[12] בג”צ 5325/01 עמותת ל.כ.ן. לקידום כדורסל נשים נ’ המועצה המקומית רמת השרון, פ”ד נח(5) 79 (2004).

[13] בג”צ 10285/04 עמותת מועדון כדורסל נשים עירוני חיפה מוצקין נ’ עיריית חיפה (19/07/2005).

[14] בג”צ 10104/04 שלום עכשיו – שעל מפעלים חינוכיים נ’ הממונה על היישובים היהודיים ביהודה ושומרון, פ”ד סא(2) (2006) 93.

[15] בג”צ 1/98 כבל נ’ ראש-ממשלת ישראל, פ”ד נג(2) 241 (1999).

[16] בג”צ 4500/07 יחימוביץ’ נ’ מועצת הרשות השניה לרדיו ולטלוויזיה (21/11/2007).

[17] בג”צ 3551/97 ברנר נ’ ועדת השרים שלפי חוק שירותי הדת היהודיים [נוסח משולב], תשל”א-1971, פ”ד נא(5) (1997) 754.

[18] בג”צ 6300/93 המכון להכשרת טוענות בית דין נ’ השר לענייני דתות, פ”ד מח(4) (1994) 441.

[19] בג”צ 571/89 מוסקוביץ נ’ מועצת השמאים, פ”ד מד(2) (1990) 236.

[20] בג”צ 98/69 ברגמן נ’ שר האוצר, פ”ד כג(1) (1969) 693.

[21] בג”צ 2671/98 שדולת הנשים בישראל נ’ שר העבודה והרווחה, פ”ד נב(3) (1998) 630.

[22] בג”צ 4112/99 עדאלה המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ’ עיריית תל- אביב- יפו, פ”ד נו(5) (2002) 393.

[23] בג”צ 10026/01 עדאלה, המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי נ’ ראש- ממשלת ישראל, פ”ד נז(3) (2003) 31.

[24] בג”צ 7111/95 מרכז השלטון המקומי נ’ הכנסת, פ”ד נ(3) (1996) 485.

[25] בג”צ 4541/94 מילר נ’ שר הביטחון, פ”ד מט(4) (1995) 94.

[26] בג”צ 953/87 פורז נ’ ראש עירית תל- אביב- יפו, פ”ד מב(2) (1988) 309.

[27] בג”צ 1703/92 ק.א.ל קוי אויר למטען בע”מ נ’ ראש- הממשלה, פ”ד נב(4) (1998) 193.

[28] בג”צ 6427/02 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ’ כנסת ישראל, פ”ד סא(1) (2006) 619.

[29] בג”צ 7178/08 פורום ראשי המועצות הדרוזיות והצ’רקסיות בישראל נ’ ממשלת ישראל (18/11/2009).

[30] בג”צ 1067/08 עמותת “נוער כהלכה” נ’ משרד החינוך, פ”ד סג(2) (398) 2009.

[31] בג”צ 9722/04 פולגת ג’ינס בע”מ נ’ ממשלת ישראל (7/12/2006).

[32] בג”צ 7691/95 שגיא נ’ ממשלת ישראל, פ”ד נב(5) (1998) 577.

[33] בג”צ 205/94 נוף נ’ מדינת ישראל – משרד הביטחון, פ”ד נ(5) (1997) 449.

[34] בג”צ 6741/99 יקותיאלי נ’ שר הפנים, פ”ד נה(3) (2001) 673.

[35] בג”צ 5304/02 ארגון נפגעי תאונות עבודה ואלמנות נפגעי עבודה בישראל נ’ מדינת ישראל, כנסת ישראל, פ”ד נט(2) (2004) 135.

[36] בג”צ 9863/06 קר”ן – עמותת קטועי רגלים לוחמים נ’ מדינת ישראל – שר הבריאות (28/07/2008).

[37] בג”צ 11075/04 גרבי נ’ שרת החינוך התרבות והספורט – יו”ר המועצה להשכלה גבוהה (5/12/2007).

[38] בג”צ 3792/95 תאטרון ארצי לנוער נ’ שרת המדע והאמנויות, פ”ד נא(4) (1997) 259.

[39] בג”צ 6051/95 רקנט נ’ בית-הדין הארצי לעבודה, פ”ד נא(3) (1997) 289.

[40] בג”צ 720/82 אליצור אגוד ספורטיבי דתי סניף נהריה נ’ עיריית נהריה, פ”ד לז(3) (1983) 17.

[41] בג”צ 727/00 ועד ראשי הרשויות המקומיות הערביות בישראל נ’ שר הבינוי והשיכון, פ”ד נו(2) (2001) 79.

[42] בג”צ 6407/06 דורון, טיקוצקי, עמיר, מזרחי עורכי דין נ’ שר האוצר (23/09/2007).

[43] בג”צ 200/83 וותאד נ’ שר האוצר, פ”ד לח(3) (1984) 113.

[44 [בג”צ 11956/05 בשארה נ’ שר הבינוי והשיכון (13/12/2006).

[45 [בג”צ 05/986 פלד נ’ עיריית תל אביב- יפו (13/04/2005).

[46] בג”צ 7052/03 עדאלה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ’ שר הפנים, פ”ד סא(2) (2006) 202.

[47] בג”צ 240/98 עדאלה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ’ השר לענייני דתות, פ”ד נב(5) (1998) 167.

[48] בג”צ 8186/03 קרן החינוך למען בתי ספר תל”י נ’ משרד החינוך, פ”ד נט(3) (2004) 873.

[49] בג”צ 528/88 אביטן נ’ מינהל מקרקעי ישראל, פ”ד מג(4) (1989) 297.

[50] בג”צ 4906/98 עמותת “עם חופשי” לחופש דת, מצפון, חינוך ותרבות נ’ משרד הבינוי והשיכון, פ”ד נד(2) (2000) 503.

[51] בג”צ 244/00 עמותת שיח חדש, למען השיח הדמוקרטי נ’ שר התשתיות הלאומיות, פ”ד נו(6) (2002) 25.

[52] בג”צ 721/94 אל-על נתיבי אויר לישראל בע”מ נ’ דנילוביץ, פ”ד מח(5) (1994) 749.

[53] בג”צ 273/97 האגודה לשמירת זכויות הפרט – למען הומוסקסואלים, לסביות וביסקסואלים בישראל נ’ שר החינוך, התרבות והספורט, פ”ד נא(5) (1997) 822.

[54 [בג”צ 1779/99 ברנר-קדיש נ’ שר הפנים, פ”ד נד(2) (2000) 368.

[55] בג”צ 293/00 פלונית נ’ בית-הדין הרבני הגדול בירושלים, פ”ד נה(3) (2001) 318.

[56] ע”א 10280/01 ירוס-חקק נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פ”ד נט(5) (2005) 64.

[57] בג”צ 8988/06 משי זהב נ’ מפקד מחוז ירושלים (27/12/2006).

[58] בג”צ 3045/05 בן-ארי נ’ מנהל מינהל האוכלוסין במשרד הפנים, פ”ד סא(3) (2006) 537.

[59] בג”צ 5277/07 מרזל נ’ מפקד משטרת מחוז ירושלים (20/06/2007).

[60] בג”צ 6924/98 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ’ ממשלת ישראל, פ”ד נה(5) (2001) 15.

[61] בג”צ 1447/03 פנים להתחדשות יהודית בישראל נ’ שרת החינוך, פ”ד נט(3) (2004) 942.

[62] בג”צ 9547/06 הקרן החדשה לקידום ולעידוד יוצרי קולנוע וטלוויזיה נ’ המועצה הישראלית לקולנוע (14/04/2008).

[63] בג”צ 1313/01 עמותת קרן ילדינו מרכזי תקוותנו נ’ משרד החינוך והתרבות (19/02/2002).

[64] בג”צ 6437/04 תבורי נ’ משרד החינוך והתרבות, פ”ד נח(6) (2004) 369.

[65] בג”צ 7426/08 טבקה, משפט וצדק לעולי אתיופיה נ’ שרת החינוך, פ”ד סד(1) (2010) 820.

[66] בג”צ 678/88 כפר ורדים נ’ שר האוצר, פ”ד מג(2) (1989) 501.

[67] בג”צ 637/89 “חוקה למדינת ישראל” נ’ שר האוצר, פ”ד מו(1) (1991) 191.

[68] בג”צ 5496/97 מרדי נ’ שר החקלאות, פ”ד נה(4) (2001) 540.

 

פסקי דין של בתי המשפט המחוזיים שאוזכרו:

[69] עת”מ (מחוזי ת”א) 05/1187 נציגות הבית המשותף, ועד הבית ברח’ פפר 18, פתח תקוה נ’ עיריית פתח תקוה (11/07/2005).

[70] עת”מ (מחוזי י- ם) 09/1754 המרכז לפלורליזם יהודי – התנועה ליהדות מתקדמת בישראל נ’ מועצת עיריית ירושלים (15/04/2010).

 

פסקי דין אמריקניים שאוזכרו:

[71] Ricci v. DeStefano, 557 U.S. 557 (2009).

[72] Gay Rights Coalition of Georgetown Univ. Law Ctr. v. Georgetown Univ., 536 A. 2d 1 (D.C. 1987).

 

פסקי דין אנגליים שאוזכרו:

[73] H.J. (Iran) v. Sec’y of State for the Home Dep’t [2010] UKSC 31, [2011] 1 A.C. 596.

 

ספרים ישראליים שאוזכרו:

[74] צחק זמיר הסמכות המינהלית כרך א – המינהל הציבורי (מהדורה שנייה מורחבת, 2010).

[75] דפנה ברק- ארז משפט מינהלי כרך ב (2010).

[76] אהרן ברק שופט בחברה דמוקרטית (2004).

[77] יהושע ויסמן דיני קניין – החזקה ושימוש (2005).

[78] מנחם מאוטנר משפט ותרבות בישראל בפתח המאה העשרים ואחת .(2008)

[79] מאיר אריאל “צועק את שחסר לו” עצמאי בשטח – כל השירים 214 (יואב קוטנר עורך, 2010).

[80] יהודה עמיחי “חוליקת – השיר השלישי על דיקי” גם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות 12 (1989).

 

מאמרים ישראליים שאוזכרו:

.[81] דפנה ברק- ארז “אכיפתו של תקציב המדינה וחוזי המנהל” המשפט א (1993) 253

[82] יצחק זמיר, משה סובל “השוויון בפני החוק” משפט וממשל ה (1999) 165.

[83] פרנסס רדאי “על השוויון” משפטים כד (1994) 241.

[84] יונה ספיר “ישום עקרון השוויון בפסיקת בית המשפט הגבוה לצדק” הפרקליט לז (1986) 143.

[85] אריאל בנדור “שוויון ושיקול דעת שלטוני – על שוויון חוקתי ושוויון מינהלי” ספר שמגר מאמרים חלק א’ (אהרן ברק עורך ראשי, 2003) 287.

[86] מיכל טמיר (יצחקי) “הזכות לשוויון של הומוסקסואלים ולסביות” הפרקליט מה (2000) 94.

[87] יובל לבנת “פרט וקהילה – ביקורת קומוניטריאנית על בג”צ 94/205 נוף נ’ משרד הביטחון” משפטים לא (2000) 219.

[88] מיטל פינטו, הלל סומר “מחקיקה נקודתית לדוקטרינה כללית – תפקידה של הרשות השופטת בביצור ההעדפה המתקנת בישראל” העדפה מתקנת והבטחת ייצוג בישראל (ענת מאור עורכת, 2004) 195.

[89] יורם רבין, מיכל לוצקי “האפליה התקציבית המתמשכת של המגזר הערבי” המשפט ז (2002) 505.

[90] איל בנבנשתי “ההגנה על קהילות מיעוטים בבתי-המשפט” עלי משפט ג (2003) 463.

[91] גרשון גונטובניק “הזכות לתרבות בחברה ליברלית ובמדינת-ישראל” עיוני משפט כז (2003) 23.

[92] דפנה ברק- ארז “מקרקעי ישראל בין ניהול ציבורי להפרטה: צדק חלוקתי בהליך המינהלי” צדק חלוקתי בישראל (מנחם מאוטנר עורך, 2000) 203.

[93] פרנסס רדאי “דיוקנו של הנשיא אהרן ברק: שוויון במדינה יהודית ודמוקרטית” ספר ברק – עיונים בעשייתו השיפוטית של אהרן ברק (איל זמיר, ברק מדינה, סיליה פסברג עורכים ראשיים, 2009) 225.

[94] אלון הראל “בתי-המשפט והומוסקסואליות – כבוד או סובלנות?” משפט וממשל ד (1998) 785.

[95] ברק מדינה “איסור הפליה במגזר הפרטי מנקודת מבט של תאוריה כלכלית” עלי משפט ג (2003) 37.

[96] הלה קרן “בתום לב אך לא בדרך המקובלת: על ערכה של שפיטה שאינה יודעת גבולות (חוזיים) מהם” ספר ברק – עיונים בעשייתו השיפוטית של אהרן ברק (איל זמיר, ברק מדינה, סיליה פסברג עורכים ראשיים, 2009) 411.

[97] אלון הראל “עלייתה ונפילתה של המהפכה המשפטית ההומוסקסואלית” המשפט ז (2002) 195.

[98] יפעת ביטון “‘כאבים באזור הכבוד’ – פיצוי בגין פגיעה בזכויות חוקתיות” משפט וממשל ט (2005) 137.

[99] אייל גרוס “דנילוביץ, שטיינר, והתיאוריה הקווירית” משפט נוסף (2001) 1, 47.

 

ספרים זרים שאוזכרו:

[100] Laurence H. Tribe, American Constitutional Law (2nd ed., 1988).

 

מאמרים זרים שאוזכרו:

[101] Lani Guinier & Susan Sturm “Trial by Firefighters” New York Times, July 10, 2009, at A19.

[102] Amit Kama, From Terra Incognita to Terra Firma: The Logbook of the Voyage of Gay Men’s Community into the Israeli Public Sphere, 38(4) Journal of Homosexuality (2000) 133.

[103] William N. Eskridge, Jr. “A Jurisprudence of ‘Coming Out’: Religion, Homosexuality, and Collisions of Liberty and Equality in American Public Law” Yale Law Journal 106 (1997) 2411.

[104] Walter J. Walsh “The Fearful Symmetry of Gay Rights, Religious Freedom, and Racial Equality” Howard Law Journal 40 (1997) 513.

[105] Jack M. Battaglia “Religion, Sexual Orientation, and Self Realization: First Amendment Principles and Anti Discrimination Laws” University of Detroit Mercy Law Review 76 (1999) 189.

 

שונות:

[106] “נוהל תמיכות במוסדות ציבור על- ידי הרשויות המקומיות” (פורסם בחוזר מנכ”ל משרד הפנים מס’ 4/2006, 22/08/2006), סעיפים 8.4, 8.5).

[107] הנחיות החשב הכללי, הוראת שעה כספי 12/2004 “פיקוח על גופים המקבלים תמיכה מתקציב המדינה – הגבלת הוצאות הנהלה וכלליות” (25/02/2004).

[108] הילי מודריק-אבן-חן העדפה מתקנת בישראל: הגדרת מדיניות והמלצות לחקיקה (נייר עמדה 24 של המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2000).

[109] יפעת שחק “יום הגאווה 2003 – השתלבות ואפליה: הקהילה ההומוסקסואלית, הלסבית, הבי-סקסואלית והטרנסג’נדרס מול השלטון המקומי” (הכנסת – מרכז מחקר ומידע, 2003).

[110] דין וחשבון הוועדה הציבורית לבדיקת מצבם של ילדים ובני נוער בסיכון ובמצוקה (בראשות פרופ’ הלל שמיד, 2006).

[111] אפרת בר- נתן תרופת “הקריאה פנימה”/ה”הרחבה” כתרופה חוקתית במשפט האנגלוסקסי ובמשפט הישראלי (עבודת גמר לתואר “מוסמך במשפטים”, אוניברסיטת תל אביב – הפקולטה למשפטים, 1999).

 

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (סגן הנשיא י’ עדיאל) מיום 10/11/2008 בעת”מ 8187/08. הערעור התקבל בחלקו.

 

גלעד ברנע, עינת הורביץ – בשם המערערת;

אהוד גוט, רענן בר זוהר – בשם המשיבים.

 

ניתן היום, ו תשרי ה’תשע”א (14/09/2010).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *