עמיחי רדזינר “על ראשיתן של תקנות הדיון בבתי הדין הרבניים: תקנות ה’תש”ג” דיני ישראל 25 (2008) 185
“על ראשיתן של תקנות הדיון בבתי הדין הרבניים: תקנות ה’תש”ג” עמיחי רדזינר
א. פתיחה
ב. ההקדמה ל’תקנות ה’תש”ג’
ג. ‘סדרי המשפטים’ ה’תרפ”א: מהפכה שנכשלה
ד. הרקע ליצירת ‘תקנות הדיון בבתי הדין בארץ ישראל, ה’תש”ג’
1. ‘תקנות כנסת ישראל’ והניסיונות המוקדמים לארגון בתי הדין וסדריהם
2. לחץ שלטונות המנדט
3. לחץ פנים יישובי: עורכי הדין ו’התאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות’
4.רבנות תל-אביב-יפו
5. סיכום
ה. מי כתב את ‘תקנות ה’תש”ג’?
ו. מקורותיהן של ‘תקנות ה’תש”ג’
ז. חלקה של הרבנות הראשית ביצירת ‘תקנות ה’תש”ג’
ח. הערותיהם של בתי הדין האזוריים ל’תקנות ה’תש”ג’ ויחסם אליהן לאחר קבלתן
ט. סוף דבר
א. פתיחה
בחלק הראשון של ספרו הגדול המשפט העברי, מציג מנחם אלון סקירה ארוכה אודות התקנות בתקופותיו השונות של המשפט העברי. בסקירה זו שמור מקום של כבוד לתקנותיה של הרבנות הראשית בשלושים השנים הראשונות לקיומה [1]. לדעתו של אלון, תקנות אלה אמנם מהוות “מפנה מסוים” במגמה לפיה “עם פרוס האמנסיפציה, הולך ומתמעט בצורה ניכרת יבול החקיקה במשפט העברי”, אולם גם יצירה חשובה זו של הובנות הראשית פסקה כבר לפני עשרות שנים. אלון מונה במסגרת יצירה זו את התקנתן של תקנות הדיון, וניכר מלשונו שהוא רואה בהן דוגמה טובה לתקנות חכמים המתמודדות עם צורכי השעה ועם הצורך בקליטת מוסדות משפטיים חדשים שהזמן גרמם [2]. מאמר זה יוקדש לבחינתן של תקנות אלה.
תקנות הדיון בבתי הדין הרבניים (להלן: תקנות הדיון) הינן תקנות סדרי דין האמורות לכוון את פעילותם של בתי הדין הרבניים הרשמיים בישראל (להלן: בתי הדין, וביחיד: בית הדין), הן בתי הדין האזוריים והן בית הדין הגדול. באופן עקרוני הן מקבילות לתקנות סדרי הדין הנוהגות בבתי המשפט, אולם, בניגוד לאחרונות, תקנות הדיון אינן נחשבות עד היום לדבר חקיקה ואפילו לא לחקיקת משנה (ולכן הן יצאו כפרסום פנימי משותף לרבנות הראשית ולמשרד הדתות) [3]. תקנות אלה הן הסדר פנימי של בתי הדין עצמם (“תקנות הדיון … הותקנו על ידי מועצת הרבנות הראשית לישראל וחבר דייני בית הדין הרבני הגדול” [4]). הסדר זה הוכר על ידי בית המשפט העליון כמחייב את בתי הדין כבר בתקופת המנדט [5] ולאחר מכן אף שודרג מעמדו במשפט הישראלי, גם זאת באמצעות פסיקותיו של בג”צ [6].
מקובל לטעון כי עד היום פורסמו שלוש מהדורות של תקנות הדיון [7], הבנויות זו על גב זו תוך יצירת שינויים נדרשים [8]: ‘תקנות ה’תש”ג’ [9], ‘תקנות ה’תש”ך” [10] ו’תקנות ה’תשנ”ג’ [11], אולם במאמר קודם, אותו אזכיר להלן, הוכחתי את דבר קיומה של מהדורה קדומה יותר של תקנות דיון, אשר נכתבה בעת ייסוד הרבנות הראשית בשנת ה’תרפ”א.
יש לציין כי חשיבותן של תקנות הדיון אינה מתמצה רק בהיותן ניסיון מקומי להסדרת הדיון המשפטי בבתי הדין הרשמיים בארץ-ישראל. מדובר ביצירה חדשנית ביותר בכלל עולמה של ההלכה. ודאי שספרות ההלכה לדורותיה מכילה חומר רב הנוגע לסדרי הדין, אולם ניסיון להציג תקנון מפורט האוצר בתוכו את כלל תקנות הדיון השונות, הנוגעות לכל אחד משלביו של כל אחד מן ההליכים המשפטיים השונים המתנהלים בפני בית הדין, לא בוצע עד לאחר שהוקמה מערכת בתי הדין הרשמיים בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי [12]. יתר על כן, מעבר לחידוש שבעצם יצירתו של תקנון מפורט, הרי שלא ניתן להתעלם מן העובדה שתקנון זה מכיל גם תקנות חדשניות שאין להם תקדים הלכתי של ממש, או שהן מציעות הסדר שונה מזה שהציעה ספרות ההלכה המקובלת [13].
מאליהן עולות השאלות: מה היו הגורמים שהביאו ליצירה חדשנית זו? מדוע נוצרה במועד בו נוצרה (ה’תש”ג)? מי היו האנשים שעמדו מאחוריה? מה היו שלבי התהליך החקיקתי שבסופו של דבר הביא ליצירת התקנות ולפרסומן? וכיצד נתקבלו תקנות אלה בעולמם השמרני של פוסקי ההלכה ושל דייני בתי הדין (שכידוע, חלק ניכר מהם התקשה לקבל את החידושים שטמנה בחובה הקמתה של מערכת בתי הדין הרשמיים) [14]?
מאמר זה ינסה להציע תשובות, גם אם חלקיות (בפרט לשאלה האחרונה), לשאלות אלה, תוך שהוא מתבסס על עיון רב בחומר ארכיוני.
…
ט. סוף דבר
כך קובע מנחם אלון בסכמו את ההתייחסות של “חלק מדייני מערכת השיפוט הרבנית לנפקות המשפטית-ההלכתית” של תקנות הרבנות הראשית [203]:
“עמדנו במפורט על היצירה החשובה של הרבנות הראשית בשנות השלושים והארבעים של מאה זו […] באמצעות התקנת תקנות בתחומים שונים של סדרי דין ודיני המעמד האישי, כגון תקנות הדיון בבתי הדין הרבניים […] תקנות אלה, שנעשו לאחר דין ודברים מעמיק והתנגדות לא מעטה מצד חלק מנושאי ההלכה, נתקבלו בשעתו כחלק מהותי ומחייב של מערכת המשפט העברי […]
במרוצת השנים […] חל כוסום בהכרה שהימנה נהנו בשעתו התקנות שהותקנו על ידי הרבנות הראשית, אם על ידי התעלמות מקיומן של התקנות ואם על ידי צמצומן, ואף על ידי התנגדות מפורשת להן […] בדרך זו [של התקנת תקנות] ה! חמשיכו הרבנים הראשיים הרצוג ועוזיאל, שיזמו והתקינו רובן המכריע של תקנות הרבנות הראשית בשנות הארבעים והחמישים של מאה זו. אך זה למעלה משלושים שנה חזרה ונתמעטה פעילות יצירתית זו עד שחדלה, דבר שהשפיע גם על היחס לתקנות שכבר הותקנו קודם לכן. ודומה, כי תופעה מצערת זו קשורה גם בהמעטת דמותה של הרבנות הראשית כמוסד הלכתי עליון, וזאת לרגל העובדה שחלקים ניכרים ביהדות הדתית לא היו מוכנים להעניק לה סמכות כזו.”
דומה שהדברים שראינו במאמר זה מחייבים להעיר על האמור כאן, לפחות בכל האמור ל’תקנות ה’תש”ג’. כפי שראינו, תקנות אלה לא היו יצירתם של הרבנים הראשיים ואף לא היו יוזמה שלהם. למעשה, תקנות אלה הן יוזמה של הועד הלאומי, שדאג אף לניסוחן של התקנות בידי משפטנים שפעלו מטעמו, עורכי הדין מרדכי לבנון ונפתלי קירש. על הועד הלאומי עצמו הופעל לחץ ליצירתן של תקנות אלה בידי שורה של גורמים שנסקרו לעיל. חלקה של הרבנות הראשית ביצירתן של התקנות היה בסופו של דבר קטן, גם אם חשוב, והתמצה בעצם קבלתן והעברתן לבתי הדין ברחבי הארץ, תוך מגמה שאכן יהפכו לתקנות מחייבות בכלל בתי הדין.
כפי שראינו, לפחות בנוגע ל’תקנות ה’תש”ג’, צודק אלון בדבריו על ה”התנגדות הלא מעטה” לה זכו התקנות [204]. מנגד, קשה לקבל את הטענה לפיה, למרות התנגדות זו, התקנות הפכו ל”חלק מהותי ומחייב של מערכת המשפט העברי”, וכי רק במשך הזמן “חל כרסום בהכרה” לה זכו בראשיתן והן נתקלו בהתעלמות ובהתנגדות. המקורות מלמדים שכבר בסמוך מאוד לעת קבלתן, נתקלו התקנות בהתעלמות וכהתנגדות מצד חלק ניכר של מערכת בתי הדין, ובייחוד מצד הרבנויות איתן ‘התייעצה’ הרבנות הראשית לפני קבלת התקנות. עיון בטענותיהם של אנשי הרבנות בתל-אביב, לפני ואחרי קבלת התקנות, מלמד כי קשה מאוד לטעון שהם ראו את “הרבנות הראשית כמוסד הלכתי עליון” שלתקנותיו יש לציית בשל הסמכות ההלכתית המוקנית לו. כך, למשל, הם לא נמנעו מלתקוף את הרבנות הראשית על העדר סמכות חוקית להתקנת ‘תקנות ה’תש”ג’. אולם, אם אכן יש למוסר זה סמכות הלכתית מחייבת לשם מה הוא זקוק לסמכות מכוח חוק זר?!
דומה שיש להבין יחס שלילי זה של בתי הדין והרבנויות המקומיות כלפי הרבנות הראשית על רקע מעמדה הטראגי של זו האחרונה, נושא שכבר נידון בהרחבה במאמר קודם [205]. מדובר בגוף הלכתי שהקמתו וסמכותו נובעים למעשה מהחלטות ומחוקים של שלטון זר. זהו גוף שיפוטי-הלכתי הפועל כחלק ממערכת משפט שאיננה מעניקה להלכה מעמד אוטונומי מלא, ובתוך מציאות שבה חלק נכבד מצרכניו היהודיים של בית הדין איננו מקבל את סמכותה של ההלכה. כפי שכבר הראנו באותו מאמר, ברור למדיי שבית דין רבני לערעורים לא היה קם בארץ-ישראל אלמלא הלחץ הבריטי, בהיותו חידוש שאינו תואם את ההלכה המסורתית. לחץ זה המשיך להשפיע על עיצוב פעילותו של מוסד זה ועל פעילותם של בתי הדין האזוריים גם בתקופות מאוחרות יותר, ולמעשה כך הוא המצב עד היום. כך ארע גם בסוגייה דנן. בחינה מעמיקה של ‘תקנות ה’תש”ג’ ושל הרקע ליצירתן מביאה לידי מסקנה סבירה ביותר ולפיה תקנות אלה, המהוות תקנון סדרי דין, שגם הוא חידוש בעולמה של ההלכה, לא היו באות לעולם אלמלא לחץ חיצוני (הן מצד שלטונות המנדט והן מצד גורמים יהודיים שעמדו בקשרים עם בתי הדין), ואין הן יצירה הלכתית שמקורה בהחלטתה העצמאית של הרבנות הראשית. אמנם, קריאת ההקדמה לתקנות איננה מסגירה קיומו של לחץ כלשהו (ואף לא מקור סמכות מכוח חוק המדינה ליצירתן ותקפותן של התקנות), והן מוצגות כיוזמה של הרבנות הראשית, אולם דבר זה אינו צריך להפתיענו, שהרי דבר דומה קרה גם במקרה של בית הדין הגדול [206]. יתר על כן, ההשפעה החיצונית לא הסתיימה בעצם יצירתן של התקנות. היא התקיימה אף בתוכנן. סעיפים רבים של ‘תקנות ה’תש”ג’ הינם למעשה העתקה של סעיפים מתקנות הפרוצדורה האזרחית המנדטורית, דבר אליו שם לב כבר חיים כהן. גם השפעה זו אינה צריכה להפתיע אותנו, בזוכרנו שהתקנות נכתבו בידי עורכי דין האמונים על סדרי הדין הנוהגים בבתי המשפט. אף במקרה זה הוסתרה ההשפעה הזרה, כמו גם זהותם האמיתית של מנסחי התקנות, והתקנות הציגו עצמן כמבוססות ברובן על ספרות ההלכה ובמקצתן על תקנות שהתקינה מועצת הרבנות הראשית. כפי שראינו, ספק גדול אם אכן דנה המועצה בכל החידושים המצויים בתקנות, אולם ברור הצורך שלחה להסתיר גם השפעה זו ולהציג את התקנות כבעלות מעמד הלכתי מחייב של תקנות חכמים, דבר שיציג אותן, בלשונו של אלון, “כחלק מהותי ומחייב של מערכת המשפט העברי”. דומה שההשפעה החיצונית הגדולה על יצירת התקנות ועל תוכנן, למרות הניסיונות להסתירה, תרמה לא במעט להסתייגות מקבלתן, כפי שארע גם במקרה של הקמת בית הדין הגדול וההכרה בסמכותו.
יכול הטוען לטעון: מהי הנפקות בעובדה שהתקנות לא נכתבו בידי פוסקי הלכה אלא רק אושרו ונחתמו על ידם? וכי איננו יודעים, לשם השוואה, שהתקנות החתומות בידי שר מסוים לא באמת נכתבו על ידו? על כך יש לענות בשתיים: ראשית, הוא הוא ההבדל. במקרה השני מידת מעורבותם של השר ושל יועצי החקיקה במשרדו ידועה לנו היטב, ואילו במקרה דנן פעילותם הגדולה של המשפטנים הוסתרה בכוונת מכוון כפי שנטען לעיל, ולא הייתה ידועה לרבים. עצם הידיעה אודות מנסחיהן של התקנות יש בה ערך לכשעצמה, מה גם שהנחה מסתברת היא שתקנות המיוחסות לחכמים אכן נוסחו על ידם. אני סבור שיש מידה רבה של חידוש, חידוש הנובע כמובן מן התנאים הייחודיים בתוכם פעלה הרבנות הראשית בארץ ישראל, בעצם העובדה ש’יועצים חילוניים’ הינם שותפים בכירים ביצירת תקנות חכמים. מידת החידוש שבדבר עולה מהסתייגותו של הרב הראשי הראשון, הרב קוק, מעצם שיתופם בצורה משמעותית של יועצים אלה בעבודת הרבנות ובשיפור סדרי בתי הדין [207].
אולם יש לענות גם תשובה שנייה, מהותית אולי אף יותר: סביר מאוד להניח שאילו היו הרבנים הראשיים עוסקים באופן משמעותי בניסוח התקנות, חלק מהן היה בא לעולם בצורה שונה, קרובה יותר להלכה, ומידת ההשפעה של חוקים זרים הייתה פחותה [208].
הלחץ החיצוני על הרבנות הראשית בסוגיית תקנות הדיון בא לידי ביטוי ביתר שאת ב’סדרי המשפטים’, אלה תקנות הדיון שזכרן נשכח ושכתר הראשוניות של תקנון סדרי הדין הראשון בתולדות ההלכה נלקח מהן, ואשר נזכרו בקצרה בפרק ג של מאמר זה. למרות שתקנות אלה הכילו הרבה פחות חידושים והסדרים שאינם תואמים להלכה המסורתית מאשר ‘תקנות ה’תש”ג’, הרי שגורלן שפר עליהן עוד הרבה פחות מזה של ‘אחיותיהן הצעירות’, והן כמעט ולא השפיעו על עבודתם של בתי הדין ואף לא היו מוכרות לרובם. כאמור, גם תקנות אלה באו לעולם כתוצאה מלחץ חיצוני מנדטורי, אולם הן השאירו רשמים מעטים בלבד על סדרי עבודתם של בתי הדין בשנות העשרים והשלושים (יתר על כן, ראינו שהרבנים הרצוג ועוזיאל אף התכחשו לעצם קיומן של תקנות דיון כלשהן שנוצרו לפני ה’תש”ג). דבר זה חייב את יצירתן של ‘תקנות ה’תש”ג’, שגם אם, כאמור, לא נחלו את ההצלחה לה קיוו יוזמיהן, הרי שהשפעתן הייתה גדולה בהרבה מזו של ‘סדרי המשפטים’. עובדה היא ש’תקנות ה’תש”ג’ לא צללו כקודמותיהן אל תהומות הנשייה, ובניגוד ל’סדרי המשפטים’ הרי שהן ידועות לכל מי שמכיר את מערכת בתי הדין.
מה גרם להבדל זה שבין שני קבצי התקנות? הלחץ החיצוני על המערכת הרבנית הוא כעין מטבע בעל שני צדדים. צידו האחד של המטבע הוא זה שנסקר לעיל ואשר גרם לקשיים בהתקבלותן של ‘תקנות ה’תש”ג’. צידו השני תרם לדעתי להצלחה היחסית (בלבד!) שלהן על פני ‘סדרי המשפטים’, לצד מעורבותם של הרבנים הראשיים, שאף היא כאמור הייתה רחוקה מלהביא להצלחה מלאה בהנחלתן.
אפתח בנקודה האחרונה. ‘תקנות ה’תש”ג’ הן פרי שיתוף פעולה של שני גורמים: הרבנים הראשיים והועד הלאומי [209]. אין ספק כי למרות ההסתייגויות שהועלו לעיל, הרי שהרבנים הרצוג ועוזיאל עמדו מאחורי ‘תקנות ה’תש”ג’ הרבה יותר משעמדו קודמיהם הרבנים קוק ומאיר מאחורי ‘סדרי המשפטים’. אמנם, בשני המקרים נוסחו התקנות בידי משפטנים (ומרדכי לבנון אף היה פעיל בשניהם), אולם הבדל חשוב היה בהתנהלות שלאחר כתיבתן. הרב קוק פעל במידת מה לשם התקבלותם של ‘סדרי המשפטים’ או לפחות של חלקם, אולם יורשיו בתפקיד פעלו הרבה יותר ממנו. אין להקל ראש בעובדה שההקדמה ל’תקנות תש'”ג’ חתומה בידי הרבנים הראשיים ומציגה את התקנות כפרי יצירתה של מועצת הרבנות הראשית וכבעלות מעמד הלכתי מובהק בשל היותן שילוב של ניסוח מחודש של הלכות ש”מקורן ב-שולחן ערוך ושאר הפוסקים” ושל חידושים “שהותקנו על ידי מועצת הרבנות הראשית לארץ ישראל”, כלומר של תקנות חכמים. זאת למרות שהתקנות אוצרות בחובן חידושים רבים, שחלקם אף מנוגדים להסדרים המצויים בהלכה, רבים הרבה יותר מאלה המצויים ב’סדרי המשפטים’, שאף לא נמנעו מלהציג את המקורות ההלכתיים העומדים בבסים סעיפיהם. למרות זאת, ‘סדרי המשפטים’ לא זכו להיחתם בידי הרבנים הראשיים, ואף לא זכו להקדמה כלשהי, דבר שבהחלט יכול היה ליצור את הרושם, שאכן נוצר, כי מדובר במעין תרגיל אקדמי שאינו מחייב את בתי הדין. פער זה, הקיים בין התייחסותם לנושא סדרי הדין של הרבנים הראשיים הרצוג ועוזיאל ובין ההתייחסות של קודמיהם (פער אותו מעצימים הרבנים הרצוג ועוזיאל עצמם, בטענם כי ניסיונם של קודמיהם לתקן תקנות דיון הוא ניסיון שלא הצליח), מחדד את טיעונו של אלון שהובא בראשית פרק זה בדבר היצירה המשפטית של הרבנות שהתגברה בתקופתם של הרבנים הרצוג ועוזיאל, ויש בו תמיכה לטענתו של אלימלך וסטרייך בדבר ההבדל הקיים בין העשייה המשפטית המעטה של הרב קוק ובין זו הרבה יותר של ממשיכיו [210].
הגורם השני הוא מעורבותו (הגלויה, ובעיקר המוסווית) של הועד הלאומי, השותף הבכיר ביצירתן של ‘תקנות ה’תש”ג’, מעורבות אשר בלעדיה סביר שלא היו באות לעולם. מעורבות כזו לא התקיימה לגבי ‘סדרי המשפטים’ מ-1921 בשל העובדה הפשוטה שהרבנות הוכפפה ל’כנסת ישראל’ רק ב-1928, עת נכנסו לתוקף ‘תקנות ‘כנסת ישראל” [211], וכי הגורם שעסק בפיקוח על הרבנות, ‘המחלקה לארגון הקהילות והרבנות’ בראשותם של אוסטרובסקי ואלמליח, הוקם רק ב-1931 [212]. ייתכן שגורלם של ‘סדרי המשפטים’ היה שונה אילו היה גורם יהודי המצוי מחוץ לרבנות מסייע לקבלתם בבתי הדין, אף שהרבנות לא התלהבה כאמור מן הניסיון לשיפור סדרי הדיון. מכל מקום, במהלך שנות השלושים כבר הייתה השפעתם של ‘סדרי המשפטים’ קטנה ביותר, ואוסטרובסקי ואלמליח, אשר ראינו כי היו מודעים לקיומם של ‘סדרי המשפטים [213], החלו במהלכים ליצירת תקנות שתנחלנה הצלחה רבה יותר. מעורבותם לא הסתיימה בקידום יצירת התקנות, ניסוחן ואישורן, אלא נמשכה גם לאחר קבלתן. עובדה היא שהיה זה הועד הלאומי, ולא הרבנות, שיזם את ביקוריהם של אוסטרובסקי ולבנון ברחבי הארץ במטרה לבדוק אם בתי הדין אכן מפנימים את ‘תקנות ה’תש”ג’, למרות שמצירו של הועד הוצגו התקנות כיצירתה ההלכתית של הרבנות.
גורם שלישי שניתן להציע הוא הלחץ שנוצר מכיוונה של הספרה המשפטית בארץ-ישראל. בשני הדו”חות שחיבר לבנון אודות ביקוריו בבתי הדין של חיפה ושל תל-אביב [214], הוא מספר כי ניסה לשכנע את הדיינים לציית לתקנות באמצעות הבאת
“דוגמאות שונות, לקוחות בחלקן מהתחוקה הארץ ישראלית ובחלקן מהחלטות בית המשפט העליון […] על הכוון הכללי המתמיד ועל המגמה הבולטת של קצוץ וצמצום ומעוט הדמות בשטח סמכותם של בתי הדין שלנו […] השתדלתי להדגיש את הצורך החיוני להזהר ולהתרחק מכל דבר גדול או קטן, העלול לתת פתחון פה כל שהוא למשטנים ולמקטרגים הרבים למיניהם ולכל המון החותרים, מבית ומחוץ, תחת השפעתם וכבודם של בתי הדין של כנסת ישראל בארץ […]”
לבנון מתייחס כאן לשני גורמים המכרסמים בשטח שיפוטם של בתי הדין. הראשון הוא המגמה ההולכת וגוברת של בתי המשפט במהלך שנות השלושים ובראשית שנות הארבעים, מגמה עליה עמדתי לעיל, להתערב בשיפוטם של בתי הדין הרבניים וכסמכויותיהם. השני הוא גורם פנים יהודי, שלבנון מגדיר אותו כ”כמה חוגים של אותו ‘קבוץ גלויות’ מנומר ומגוון שאנו קוראים בשם ‘הישוב'”, המעוניין גם הוא לצמצם את תחום פעילותו של בית הדין. במאמר ראינו שלחץ בריטי לצד לחץ שהגיע מכיוונם של עורכי דין יהודיים ושל נציגות ‘התאחדות נשים עבריות לשווי זכויות’, אשר ביקרו קשות את התנהלותם של בתי הדין, תרמו רבות ליצירתן של ‘תקנות תש”ג’. בהחלט סביר שלחץ זה הורגש, מלבד על ידי הרבנים הראשיים, גם על ידי חלק מן הדיינים. אלה הבינו שעליהם לשתף פעולה, גם אם באופן חלקי בלבד, עם המהלך ליצירת סדרי דין מתוקנים בבתי הדין, משום שאחרת ייפגע היקף סמכותו של דין התורה [215]. לכך יש לצרף את העובדה ש’תקנות ‘כנסת ישראל” מ-1928 נתנו לבתי הדין סמכות לדון מכוח בוררות, דבר שהביא להכרה (המצויה במפורש בהקדמה של ‘תקנות ה’תש”ג’) כי על בתי הדין לשפר את סדרי הדין שלהם באם הם רוצים למשוך אליהם מתדיינים בתחום האזרחי. גורמים אלה הביאו לכך שגורלן של ‘תקנות ה’תש”ג’ שפר עליהן מזה של ‘סדרי המשפטים’, אם כי, כאמור, הצלחתן הייתה גם היא מוגבלת.
לסיום, ברצוני לעמוד על תרומה חשובה נוספת של ‘תקנות ה’תש”ג’, מעבר לזו שבהסדרת סדרי הדיון. ב’שער ב’ הוכנסו למעשה סעיפים המשפיעים גם על דיני המשפחה המהותיים. מדובר הן בסעיפים העוסקים בתחומי האימוץ והירושות, דבר עליו עמדו כבר פריימן ואלון [216], והן בסעיפים הנוגעים לדיני הנישואין והגירושין, סעיפים שבאו מאוחר יותר לידי ביטוי בתקנות שתיקנה הרבנות הראשית ב-התש”ד וב-ה’תש”י (‘חרם ירושלים’) [217]. כך בנושא רישום הנישואין שהוסדר ב’שער ב’ והוסדר שנית בתקנות משנת ה’תש”י [218]. כך בנושא הכפפת הנישואין והגירושין לבתי הדין הרבניים ולפיקוחה של הרבנות הראשית (דבר המוסדר בשני הפרקים הראשונים של ‘שער ב’, ובפרט בסעיפים קלג, קמו, קסב, ומוסדר שוב בסוף התקנות משנת ה’תש”י), וכך גם בנושא מתן היתר נישואין לגבר נשוי [219]. ייתכן שגם את ההתנגדות לייבום שעולה בתקנות מן השנים ה’תש”ד ו-ה’תש”י ניתן לאתר ב’תקנות ה’תש”ג’ המסדירות בפרק ג של ‘שער ב’ את החליצה בלבד [220].
אם כנים הדברים, הרי שהזיקה שהתקיימה בין הרבנים הראשיים ובין המשפטנים שעבדו עבור הרבנות לא התמצתה בתחום סדרי הדין, ואולי עלינו לבחון מחדש את הרקע ואת מקורות ההשפעה לכלל תקנותיה של הרבנות הראשית בתקופת הרבנים הרצוג ועוזיאל, תקופה שמהווה מבחינות רבות תור הזהב של הרבנות הראשית לארץ ישראל. בחינה כזו אני מתעתד לערוך במקום אחר, ועוד חזון למועד.