תקציר עמיחי רדזינר “על סידור גטין לאחר תביעות נזיקין ועל מדיניות הפרסום של הפסיקה הרבנית” (2016)

עמיחי רדזינר “”לא המדרש עיקר אלא המעשה”: על סידור גטין לאחר תביעות נזיקין ועל מדיניות הפרסום של הפסיקה הרבנית” משפטים 45 (2015-2016) 5

 

“”לא המדרש עיקר אלא המעשה”: על סידור גטין לאחר תביעות נזיקין ועל מדיניות הפרסום של הפסיקה הרבנית” עמיחי רדזינר *

 

כיצד מגיבים בתי הדין הרבניים על תביעות נזיקין של מסורבות גט נגד בעליהן? התשובה המוכרת, המוצגת הן בפסיקת בתי המשפט הן במחקר האקדמי, טוענת שבמקרה של תביעה כזו יפסיק בית הדין את דיוניו בתביעת הגירושין ולא יסכים לסדר גט עד שיוסר האיום הכלכלי מעל לראשו של הבעל. תשובה זו מבוססת כמובן על פסקי דין שונים של בתי הדין הרבניים אשר התפרסמו, ובעיקר על פסק דין ידוע של בית הדין הגדול, הקובעים חד-משמעית כי תביעות הנזיקין הללו מביאות למצב שבו הגט שיינתן בעקבותיהן ייחשב ל”גט מעושה”, וממילא פסול. בתי הדין טוענים אפוא כי תביעות הנזיקין גורמות אך נזק למסורבות הגט שמגישות אותן ואין בהן שום תועלת.

המאמר מנסה להציג תמונה שונה. לאור עיון מדוקדק בהליכים רבים, ובעיקר בהחלטות שנוצרו בהם ולא התפרסמו, עולה כי במקרים שונים תביעת הנזיקין זירזה מאד את מתן הגט. הדברים נכונים גם לרוב המקרים שבהם ניתנו בשלבים מוקדמים פסקי הדין שהתפרסמו, ואשר קובעים כי אי אפשר יהיה לסדר את הגט בשל תביעת הנזיקין, וכי התביעה רק מרחיקה את אפשרות סידורו. ניתן לראות כי במקרים שונים קיבלה התובעת גם את הגט וגם את הפיצוי הנזיקי שתבעה, ובמקרים אחרים נמחקה התביעה הנזיקית בתמורה לקבלת הגט ורק לאחר סידורו.

המאמר מנסה להסביר את הפער בין ההצהרות הפומביות של בתי הדין ובין המציאות המעשית באמצעות המונחים ההלכתיים “לכתחילה” ו”בדיעבד”. הוא מראה כי הסוגיה דנן אינה המקרה היחיד, בארץ ובחו”ל, שבו הצהרות פומביות חריפות בדבר חוסר אפשרות של סידור גט כאשר יש מעורבות של בית המשפט בתביעות האישה (מדיניות של “לכתחילה”), מתחלפות במשך הזמן בתובנה כי יש למצוא דרכים לסידור הגט למרות קיומן של התביעות האזרחיות, ואף בשיתוף פעולה מוצהר או נסתר עם בתי המשפט (מדיניות של “בדיעבד”). ההסבר הזה מצביע גם על פשר למדיניות הפרסום הסלקטיבית של הפסיקה הרבנית, מדיניות היוצרת את התמונה המקובלת ולא מדויקת כאמור, ולפיה תביעות הנזיקין אינן תורמות לעולם להחשת סידור הגט ורק מרחיקות אותו.

 

א. פתיחה.

1. מבוא לסוגיה ומפת המאמר;

2. מורכבות המגמה המחמירה בבתי הדין והשפעתה;

 

ב. עיון ביקורתי בחמישה מקרים ידועים (לכאורה), או: הפער בין הגלוי לסמוי.

1. מהי עמדתו העדכנית של בית הדין הגדול?

2. הגט מנתניה, או: מ”מלחמת עולם” פומבית להסכמה שקטה;

3. סיפורו של פסק הדין המכונן 7041-21-1, או: על המחלוקת הנסתרת בתיק זה;

4. הדרך להסכם הגירושין, או: דרכו של בית הדין הגדול לסידור גט למרות תביעת נזיקין;

5. האומנם אין בתביעות הנזיקין “כדי לקדם את הליך הגירושין בין הצדדים על פי דין תורה”?;

 

ג . הפסקים הסמויים מן העין.

1. בית הדין נמנע מלטעון כי תביעת הנזיקין בעייתית;

2. שינוי עמדה בבית הדין: הגט סודר אף שבית הדין בעבר קבע שאי אפשר לסדרו;

 

ד. עמדתו של הרב דיכובסקי: האם יש בעיה עם תביעות נזיקין לאחר חיוב בגט?

 

ה. סיכום ביניים, פשר והערה על מדיניות פרסום.

 

ו. בין “לכתחילה” ל”בדיעבד” בסוגיית הגט המעושה.

1. ישראל;

2. תביעות הנזיקין בצרפת – התעלמות מן הדעות המחמירות ושיתוף פעולה גלוי עם בית המשפט;

3. חוק הגט של מדינת ניו יורק: מחששות למדיניות של

“Don’t ask, Don’t tell”;

 

ז. דברי סיום וסיכום.

 

נספח: השתלשלות תמציתית של המקרים המנותחים במאמר.

 

א. פתיחה

 

1. מבוא לסוגיה ומפת המאמר

כידוע, גוברת והולכת לאחרונה שינוי המגמה לפיה כשנתקלים גברים ונשים בסרבנות גט מצד בני זוגם מגישים תביעות נזיקין לבתי המשפט למשפחה, ובמקרים רבים זוכים לפיצויים גבוהים למדי [1]. מה יחסו של בית הדין הרבני לתביעות נזיקין שמגישות נשים שאינן מצליחות לקבל את גטן [2]? האם קיומה של תביעה זו תשפיע על דיונו בתביעת הגירושין המתבררת בפניו?

לכאורה התשובות פשוטות: בתי הדין שוללים הגשתן של תביעות כאלו משום שהם מבינים (ובצדק, כפי שנראה להלן) כי מטרתן של מרבית התביעות (אך לא כולן) [3] אינה הפיצויים כשלעצמם אלא יצירת אמצעי לחץ כלכלי על הבעל הסרבן, ועל כן מסרבים לסדר גט במקרה שבו האישה הגישה תביעת נזיקין. תפיסה זו בנוגע לעמדת בתי הדין אינה נחלתם של הדיוטות בלבד [4], אלא היא עולה במפורש גם בקרב חוקרים הבקיאים בתחום [5] (ואף בקרב שופטים [6]). דברי החוקרים מבוססים כמובן על פסקי הדין שהכירו, ואכן המעיין בפסקי הדין הרבניים שפורסמו במאגרי המשפטיים השונים (ואשר יידונו להלן) למד שהדיינים אוחזים בעמדה ברורה, ולפיה אין אפשר לסדר גט כשקיימת תביעת נזיקין, וקיומה של תביעה כזו רק מרחיק את התובעת מהשגת הגט המיוחל [7]:

“תביעה נזיקית בבית המשפט בגין סרבנות גט, מביאה איפוא לאשה נזק, יותר מאשר תועלת. התביעה מביאה למצב שבו נחסמת הדרך בפני בית הדין לדון בתביעת הגירושין, ואם בינתיים כבר ניתן פסק דין לגירושין, בית הדין חסר אונים באשר ליישום פסק דין לסידור הגט. אין ביכולת בית הדין לאפשר מתן גט לאשה, מאחר ויש עישוי על הגט שלא כדין. גם אם הבעל יעמוד ויצווח לפנינו ככרוכיא כי הוא מעונין לתת את הגט, אסור לבית הדין לסדר את הגט, בהיותו מעושה. על אחת כמה וכמה כך, כאשר הבעל אינו מעונין ליתן את הגט עקב פסק הדין הנזיקין […] דומני כי ייטיבו לעשות עורכי הדין העוסקים בדיני משפחה, אם ישקלו היטב בטרם ימליצו לאשה להגיש תביעת נזיקין לבית המשפט האזרחי בגין סרבנות גט. המלצה כאמור עלולה לעלות כדי רשלנות מקצועית, וספק בעיני אם אפילו החתמת הלקוחה מראש על ויתור מפני תביעת רשלנות שכזו, תועיל. יש להניח שהלקוחה אינה מודעת ואינה יכולה להיות מודעת מראש להשלכות החמורות של העיכוב במתן הגט, שעשוי להתקיים אף לאחר שהבעל יצהיר על הסכמתו לתת את הגט – הסכמה שתבוא עקב תביעת נזיקין.”

מטרתו הראשונית של המאמר היא לקרוא תיגר על פשטנית תמונה זו. כבר בתת-הפרק הבא נראה כי העמדה מורכבת יותר, אף כשאנו בוחנים אך ורק את פסקי הדין שהתפרסמו, אולם מורכבותה הרבה של התמונה תתברר בפרקים ב-ד. בפרקים ב-ג יוצגו אחד עשר מקרים שבהם בית הדין שלל בצורה כזאת או אחרת את הטענה לפיה תביעת הנזיקין מונעת את סידור הגט. יצוין כבר כעת כי לנוחיות הקוראים סודרו הליכים המרכזיים בתיקים אלה בסדר כרונולוגי בנספח למאמר. פסקי הדין מסודרים שם לפי סדר הבאתם במאמר.

במרבית המקרים ניתן להניח בסבירות גבוהה כי תביעת הנזיקין תרמה תרומה רבה לזכייתה של מסורבת גט לקבל את גטה, לעתים לאחר שנים רבות של עגינות. בחלק מהמקרים הגט ניתן “בעסקה סיבובית”, שבה הסכימה האישה לוותר על תביעתה לאחר קבלת הגט (כלומר הגט סודר בעת שהתביעה עדיין עמדה בתוקפה (!) כך היה למשל במקרה שעליו ניתן פסק הדין שממנו הציטוט לעיל בסמוך [8]). במקרים אחרים האישה זכתה לקבל גט אך ללא כל ויתור על תביעת הנזיקין שלה, והיא קבלה גם את גטה וגם פיצוי כספי! אנסה להראות שקשה ליישב תוצאות אלה עם הקביעה החד משמעית שהובאה לעיל: “תביעה נזיקית בבית המשפט בגין סרבנות גט, מביאה איפוא לאשה נזק, יותר מאשר תועלת”.

דרך המחקר בפרקים אלה היא ניתוח מדוקדק של פסקי דין, פרוטוקולים (לדעת יש כי לעתים החלטות בתי הדין מצויות בפרוטוקול, וכפי שנראה במספר מקרים בפרקים ב ו- ג) ומסמכים אחרים שהוגשו לבתי הדין ולעתים גם לבתי המשפט לענייני משפחה. מפאת העובדה שרוב הגדול של פסקי הדין והמסמכים שינותחו אינו נגיש לציבור, ראיתי לנכון להביא מהם את הציטוטים הרלוונטיים, אף אם לעתים הם ארוכים למדי.

החלוקה לפרקים ב ו- ג נגזרת מאחת ממטרותיו של המאמר: ההצבעה על מדיניות הפרסום הסלקטיבית של הדיינים השולטים בהעברת פסקי הדין שלהם לצורך פרסומם או של הנהלת בתי הדין הרבניים, השולטת על פרסום הפסיקה במאגרים המשפטיים, וממילא גם על הרושם שנוצר בעולם המשפט והמחקר בדבר סוגיות שונות הנידונות בבתי הדין, ובכלל הסוגיה שלנו. פרק ב בוחן את המקרים שפורסמו במאגרים (וכן מקרה אחד שנתפרסם הודות להגעתו לדיון בבג”ץ, וניתנה בו חוות דעת מטעם הנהלת בתי הדין הרבניים שפורסמה במאגרים) ומראה מדוע החומר שפורסם אינו מציג את התמונה המלאה והאמתית בסוגיה דנן. פרק ג מנתח גם את המקרים שלא הגיעו כלל לידיעת הציבור (אלא אם פורסמו באופן עצמאי על ידי “הדין והדיין”), ואשר אם היו אליהם מגיעים, היו משנים שינוי דרמטי את הרושם שבסוגיה דנן [9].

בפרק ד תוצג מורכבות הסוגיה מכיוון נוסף, דרך עיון בדברים שכתב דיין מסוים: הרב שלמה דיכובסקי. מלבד העובדה כי מדובר במי שהיה אחד הדיינים הבולטים במערכת בתי הדין, כיום הוא משמש מנהל מערכת בתי הדין, ולכן לעמדתו יש משקל. נוכל לראות את השינוי שחל בה עם השנים אל עבר נכונות להקל יותר בסידור גטין לאחר תביעת נזיקין.

לפרקי ה-ו שלוש מטרות, השלובות זו בזו: ראשית, הם מיועדים להציע פשר להתנהלותם הסבוכה של בתי הדין ולהסביר את הפער שבין הקביעות החד-משמעיות בדבר הפגיעה בכשרות הגט שיוצרות תביעות הנזיקין ובין העובדה, שאותה ניסיתי להוכיח בפרקים ב-ג, ולפיה במקרים רבים לא רק שבית הדין לא נמנע מלסדר גט, אלא אם ניתן לשער כי לתביעת הנזיקין הייתה תרומה מכרעת לעצם סידורו. שנית, הפשר המוצע יסביר גם את מדיניות הפרסום של פסקי הדין בידי הנהלת בתי הדין. כפי שכבר ראינו וכפי שעוד נראה, פסקי הדין שנשלחו על ידיה לפרסום מצליחים בהחלט ליצור את הרושם כי תביעת הנזיקין פוגעת בסיכוייה של התובעת לקבל את הגט, אולם עיון בתמונה המלאה של מרבית התיקים, לרבות אלה שפורסמו, מגלה תמונה שונה והדבר מלמד לחלוטין על פרסום סלקטיבי מאוד של פסיקה. שלישית, כדי לחזק את הפשר המוצע ייבחנו שלושה מקרים דומים, אחד מן הארץ ושניים מחו”ל, שבהם נטען בבירור כי שימוש בבית המשפט עלול ליצור בעיה בכשרות הגט, אולם לאחר מכן שכך מאוד איום זה, ובתי הדין הסכינו עם השימוש שעושות נשים בבתי משפט ופסקו מלהעלות ספקות בכשרות הגטין. אנסה להראות שהפשר שהצעתי בסוגיה דנן מתאים גם למקרים אלה, ועל כן לא רק שהוא מקבל מהם אישוש, אלא יש לראות את הסוגיה דנן על רקע רחב יותר, הבוחן את הסיוע של בתי המשפט האזרחיים לנשים מסורבות גט ואת השפעת פסיקותיהם על שאלת כשרות הגט. פרק הסיכום יציג את המסקנות העולות מהדיון שנערך בפרקי המאמר.

חשוב לומר כי היות שהמאמר מנסה להציג בעיקרו מקורות וניתוח חדשים ולא לחזור על מחקרים שכבר נעשו, לא אתעכב על הבסיס ההלכתי של העמדה שלפיה יש בעיה בסידור גט לאחר תביעת נזיקין, ואף לא אנסה להתווכח אתה או להציע בסיס הלכתי מפורט לטענה לפיה אין שום בעיה הלכתית כזו. אף לא אעסוק בעמדת בתי המשפט. בסוגיות אלה כבר עסקו אחרים [10]. דיונים בשאלות אלה יתנהלו רק אגב הדיון המרכזי של המאמר: הצגת המציאות המורכבת בסוגיה זו בתוך בתי הדין וניסיון להסביר אותה ואת הפער שמתקיים בה בין הגלוי לסמוי.

 

2. מורכבות המגמה המחמירה בבתי הדין והשפעתה

כדי להצביע על מורכבות העמדה של בתי הדין ועל חוסר האחידות הקיים בה כאמור, אפתח בניתוח שלושה פסקי דין שניתנו לאחרונה בבית הדין בחיפה. בניגוד לפרקים הבאים, שישתמשו שימוש נרחב בחומרים שלא פורסמו לשם הבנת התמונה המלאה בכל תיק, כאן אתמקד דווקא בחומרים שכן פורסמו. שני פסקי הדין המאוחרים יותר מציגים מגמת החמרה הולכת וגדלה, המיוחסת (כאמור, בטעות) לכלל בתי הדין, והם  מהווים סטייה מעמדתו של אב בית הדין כפי שהיא עולה מפסק הדין יותר המוקדם. פסקי הדין המאוחרים מלמדים גם על ההשפעה שיש לפרסום הגישה המחמירה של בתי הדין על פסיקת חלק מבתי המשפט למשפחה. מלבד זאת פסקי הדין מציגים גם את השיקולים המנחים את בית הדין בפסיקתו, שיקולים שינותחו בהמשך המאמר ואף יסייעו לנו בהצגת הבחנות שונות שילוו אותנו אף בהמשך. למשל, הדיון בשאלה אם כתנאי לדיון בתביעת הגירושין על האישה למחוק את תביעת הנזיקין שלה, או שמא מחיקה אינה מספקת ויש לפעול לדחייתה

לאחרונה עסק בית הדין בחיפה במקרה שבו הסכים הבעל לתת את הגט למרות קיומה של תביעת הנזיקין, אך בית הדין סירב לבקשתו וקבע: “אין בהסכמת הבעל כיום לגרש, שניתנה בגין חיובו בנזיקין ובגין חששו מתביעות נזיקין עתידיות, כדי לקדם את הליך הגירושין בין הצדדים על פי דין תורה” [11]. אמנם, להלן בסעיף ב.5 נראה שבסופו של דבר סידר בית הדין הגדול במקרה זה גט למרות שחששו של הבעל עדיין היה שריר וקיים, ועם זאת על פסק דין זה מחיפה (להלן: פסק הדין “חיפה 1”) ברצוני להעיר שלוש הערות הנוגעות לטיעונים שיעלו במאמר זה:

(1) החמרה בהשפעת מאבק הסמכויות – הגישה המחמירה של ההרכב שנתן את פסק הדין יותר מודגשת בפסק דין נוסף שנתן חודש לאחר מכן בתיק בו תבעה האישה גירושין ראשית וכתובה [12]. ראשית, אם בפסק הדין “חיפה 1” מדגיש בית הדין כי הבעל לא חויב בגט, הרי שבמקרה המאוחר יותר דומה כי היה מקום לחייבו לאור הראיות הנוקבות שמביאה האישה על מעשיו ואשר מפורטות בפסק הדין. אמנם בית הדין אינו נוקט לשון חיוב, אולם גם אינו קובע, כפי שעשה בפסק הדין “חיפה 1”, כי מכיוון שאין כאן חיוב, תביעת הנזיקין אף חמורה מבמקרים בהם יש חיוב [13]. ועוד, אם בפסק הדין “חיפה 1” נדחתה בעבר תביעת שם הגירושין של האישה ואף לא הייתה הסכמה של הבעל להתגרש לפני תביעת הנזיקין, הרי שמן המקרה המאוחר יותר ניכר שבית הדין היה מוכן לקבל את תביעתה, והבעל אף הסכים במפורש להתגרש והנושא היחיד שעדיין נותר לדון בו לפני סידור הגט הוא תביעת האישה לכתובתה. שנית, במקרה המאוחר יותר מדובר בתביעת נזיקין על סך שלושים אלף ש”ח בלבד, ואף היא הוגשה לאחר שהבעל כבר הסכים להתגרש. מלבד היות הסכום כה נמוך עד שספק גדול אם בכלל יש לו השפעה על שיקולי הבעל, הרי שבית הדין עצמו קבע כי ספק גדול אם תביעת הנזיקין של האישה תתקבל לאור תקדימי העבר (בפסק הדין “חיפה 1” הבעל כבר חויב בפיצוי בבית המשפט, ובסכום גבוה פי שישה: מאה ושמונים אלף ש”ח). מדוע אפוא להפסיק את הדיון בתביעת הגירושין? עונה בית הדין במקרה המאוחר יותר:

“מאחר שמצאנו פסיקות מגוונות בתביעות לפיצויי נזיקין שהוגשו לבתי המשפט ברבות השנים, ואם בית המשפט אליו הוגשה תביעה ספציפית זו לא דחה אותה על הסף, לא נוכל לשלול לחלוטין אופציה לפסיקת פיצוייo אף בנסיבות דנן. לכן גמלה בליבנו ההחלטה להתייחס לתביעה זו כאיום ממשי כנגד הבעל, על כל המשתמע מכך. לאור האמור בית הדין קובע: בשלב זה, בטרם קידום הליך הגירושין כולל דיון בשאלת הכתובה, על האשה להמציא אסמכתא לבית הדין כי תביעתה לפסיקת פיצויי נזיקין נמחקה וכן התחייבות האשה כי לא תגיש תביעה כעין זו כנגד הבעל אף בעתיד, כדי שלא יהיה הדבר בגדר “חרב המתהפכת” מעל ראשו של הבעל, איום אשר לכשעצמו פוגם בכשרות הגט, כמובא בפסיקה ההלכתית, וכפי שצויין לעיל.”

קשה שלא לחוש כי במקרה המאוחר יש יותר לבית הדין עניין להראות שאינו מוכן לכל התערבות של בית המשפט, גם אם הסיכויים להתערבות זו נמוכים, גם אם התביעה סכום במיוחד נמוך עד שקשה לראות בו שישנה גורם את עמדתו של הבעל, וגם אם ממילא נכונותו של הבעל להתגרש הובעה אף לפני התביעה בבית המשפט. התחושה כי לשמירתו של בית הדין על סמכותו יש כאן מקום נכבד מתחדדת מהדברים הנאמרים בפסק הדין “חיפה 1” (שם כאמור הבעיה ההלכתית הייתה גדולה בהרבה) [14]:

“ובכן, בית הדין רואה בהחלטת בית המשפט לחיוב הבעל בנזיקין התערבות שאינה ראויה מצד בית המשפט בהליך הגירושין אשר נתון לסמכותו הבלעדית של בית הדין הרבני, אשר הוא זה שמחליט ע”פ גדרי ההלכה והנסיבות שלפניו האם יש מקום לחייב בגט או שמא לאו. עם זאת נדגיש כי לא הפלישה לסמכותו של בית הדין כשלעצמה היא המטרידה אותנו, אלא עצם כשרותו של הגט.”

יש להעיר כי קיומו של סמכויות מאבק עדיין אינו אומר כמובן שאין כאן בעיה הלכתית [15]. אולם להלן נראה כי קיומה של בעיה הלכתית הפוסלת לחלוטין את כשרות הגט אינו כה מובן מאליו, אפילו לדעת בתי דין שהכריזו כי יש בעיה כזו (ואפילו לדעת אב בית הדין במקרים דנן). עניין זה מעלה את השאלה אם באמת החשש ההלכתי הוא הגורם המרכזי שמטריד את בית הדין במקרים שלפנינו.

(2) הצלחתו של בית הדין בהרתעת שופטים – שני פסקי הדין הללו מביאים כתנא דמסייע את פסק דינו של השופט סילמן שניתן זמן קצר לפני כן [16], ואשר מסתייג מריבוי תביעות הנזיקין בגין סרבנות גט. בפסק הדין “חיפה 1” מובאות פסקאות ארוכות יותר מפסק הדין של השופט סילמן, ובכלל ארבע המתייחסות לפגיעה שפוגעות תביעות הנזיקין בסמכות השיפוט של בית הדין ובכללי כיבוד הערכאות. ייתכן שזו נקודה המתחברת להערה הקודמת. מכל מקום, העיון בפסק דינו של השופט סילמן, דווקא בפסקאות שלא צוטטו על ידי בית הדין, מאלף. בסעיפים 32-38 לפסק הדין הוא עומד על ההשלכות ההלכתיות של תביעות הנזיקין ובד בבד אינו מסתיר את עמדתו כי מכיוון שברור שפסיקות הנזיקין יוצרות בעיה בכשרות הלכתית הגט, הרי שיש לצמצמן מאוד [17]. לשיא הוא מגיע בהעלאת חשש שאפילו בתי הדין הרבניים עצמם לא העלו למיטב, ידיעתי, מעולם [18]:

“כאן המקום להדגיש – התערבות יתר נזיקית, בתחום סידור הגט, עלולה להביא למציאות לפיה לא רק הגט בין הצדדים הקונקרטיים הוא שיוכתם בחשש של “גט מעושה”, אלא שהשימוש התדיר בכלי הנזיקין, עלול ליצור חשש מכאן והלאה לגבי כלל הגטין המבוצעים.”

הכוונה ברורה: ריבוי תביעות הנזיקין יביא למצב שבו כל הליך גירושין יתבצע בצל חשש הבעל מפני תביעה כזו שתוגש אם יסרב לתת את הגט, ועצם החשש מכפייה אף הוא בגדר “חשש גט מעושה”, שהרי ייתכן שהבעל אינו נותן את הגט מרצונו החופשי אלא מחשש שייתבע.

פסק הדין של השופט סילמן מלמד כי אף בבית המשפט התנחלה התובנה לפיה לעולם תביעות הנזיקין מעלות סימני שאלה על כשרות הגט, וכי לא רק שאי אפשר מבחינה הלכתית לסדר גט לאחר תביעת נזיקין: “החשש הוא כי מקום בו הגט ניתן עקב חיוב נזיקין, או חשש לחיוב נזיקין – יחשב הגט ל’מעושה’ ויאבד מתוקפו” [19], אלא מדובר בבעיה רחבה העלולה בשלב מסוים להטיל סימן שאלה על כשרות כלל הגיטין שיסודרו בישראל [20].

(3) שינוי העמדה ההלכתית לחומרה – שני פסקי הדין הללו ניתנו פה אחד בידי הרכב שבראשו עמד אב בית הדין, הרב יצחק שמואל גמזו. והנה, בשנת 2010 כתב הרב גמזו, בשמו, פסק דין שעסק במקרה שבו הייתה תביעת נזיקין גדולה בהרבה [21]: “בתאריך 10.08.2010 הגישה האשה תביעת נזיקין נגד הבעל ע”ס 551,765 ש”ח, וכן תביעה לעקל את כספי הבעל שנמצאים אצל כונס הנכסים בגין מכירת הבית”. ההתייחסות היחידה לתביעה מופיעה בסעיף ז’ של מסקנות הרב גמזו: “ז. לענין תביעת הנזיקין שהגישה האשה יתייחס ביה”ד בהחלטה נפרדת לאחר דיון בענין”. הצורך בדיון מלמד כמובן שתביעת הנזיקין קשורה להליך הגירושין, אול ברור שהדבר אינו מונע לדעתו את סידור הגט, שהרי כך כתב בסעיף ב (שהועתק במלואו למסקנת פסק הדין של כלל ההרכב): “ב. כיון שהפירוד הוא ממושך, ואין שום סיכוי לשלום בית, על הצדדים להתגרש וכל צד רשאי לפתוח תיק לסידור גט”. לאור הדברים שנאמרו בשני פסקי הדין מ- 2013, ולפיה תביעת הנזיקין – ואפילו החשש מפני תביעת נזיקין שעדיין לא הוגשה כפי (שראינו בציטוט שהובא בסוף הסעיף הקודם) – מהווה בעיה הלכתית ללא קשר לנסיבות הגירושין ולהסכמת הבעל, הרי שקשה לתרץ את השוני שם בין פסקי הדין הללו ובין פסק הדין מ- 2010 בכך שבאחרון תביעת הגירושין הוגשה על ידי הבעל שהעלה טענות חמורות נגד האישה ודרש לחייבה בגט, מה גם שטענות הבעל נדחו על ידי הרב גמזו שכתב את דעת הרוב ולא היה חיוב של האישה בגט. לא מיותר לציין כי במקרה מ- 2010 היה מדובר בתביעה לפיצוי הגדול לפחות פי שמונה-עשר מבמקרה השני מ- 2013.

מכיוו שאין בידינו כלל הפסיקה הרבנית, הרי שלא נוכל לקבוע מסמרות בשאלות הבאות, אם כי ניתן להעלות על סמך מה שכן קיים בידינו: האם חלה החמרה בגישתו של בית הדין בחיפה, והאם בתחילה סבר שתביעות נזיקין אינם כה חמורות? כפי שאראה להלן, אכן קיים חוסר אחידות בעמדת בתי הדין בשאלה זו. חוסר האחידות קיים לא רק בין הרכבים שונים אלא אפילו, כאמור, בפסיקתם של אותם דיינים או הרכבים. יתר על כן, קיימים שם מקרים בהם מעקב אחר מהלכו של תיק בודד מלמד שעמדת הדיינים משתנה במשך הזמן בשאלה זו של היכולת לסדר גט לאחר שהוגשה תביעת נזיקין. אם כן, מאמר זה מעוניין לערער על הרווחת התפיסה ולטעון שעיון במקורות נוספים – פסקי דין שלא פורסמו ברבים, ואף חומרים הנוגעים לחלק מפסקי דין שכן פורסמו – מלמד כי התמונה מורכבת בהרבה, וכי במקרים רבים קשה להתכחש לעובדה שתביעת הנזיקין השיגה את מטרתה [22] והביאה לזירוז משמעותי בקבלת הגט. עם זאת אדגיש שוב כי אינני מתיימר לטעון כי תביעת הנזיקין תמיד משיגה את מטרתה, או שאין בקרב בתי הדין דיינים שלעולם לא יסדרו גט לאחר תביעת נזיקין. כל שאני מנסה לטעון הוא כי התמונה מורכבת בהרבה ממה שנהוג לחשוב [23].

מורכבות נוספת בציור התמונה עולה כאשר מעיינים בהחלטות השוללות תביעות הנזיקין, וזאת בשני מישורים: ראשית, בשאלה אם כל תביעת נזיקין היא בעייתית, או שמא לאחר שבית הדין כבר פסק על חיוב בגט, הגשת תביעת נזיקין כבר לא תעיב על כשרות הגט שיסודר אחריה [24]. דומה שהעמדה הרווחת, לפחות בפומבי, היא העמדה הראשונה [25], ואף במקרה של סרבן גט שכבר נכלא בהוראת בית דין קבע בית הדין הגדול שתביעת הנזיקין בעייתית [26].

שנית, חלק מבתי הדין מסתפקים בכך שהאישה תמחק את תביעתה בבית המשפט למשפחה, אולם אחרים אינם מסתפקים בכך ומבקשים שהאישה תבקש  בקשה לדחיית התביעה, כדי שלא יהיה אפשר להגיש את התביעה שוב בעתיד [27], וכפי שכותב הדיין אריאל ינאי [28]:

“יש לציין כי פתרון בדרך של מחיקת התביעה עדיין איננו פותר לחלוטין את הבעיה. מה יקרה אם האישה תמחק את תביעתה בבית המשפט, תוך שהיא מצהירה בבית הדין הרבני כי אין לה כל תביעות כלשהן כנגד הבעל – אך לאחר מתן הגט היא תגיש שוב תביעה נזיקית לפיצוי על שנות עיגון? – כאן תתעורר מחדש שאלה אחרת: והפעם שאלה הלכתית של “גט מוטעה”!”

מיד נעבור לעיון בתיקים השונים, אך נציין כאן כי מקצת הודאה בהיותה של המציאות מורכבת ממה שנהוג לחשוב מצויה בדבריו של היועץ המשפטי של הנהלת בתי הדין הרבניים, עורך הדין שמעון יעקבי. דווקא בחוות דעת שמטרתה לשכנע את בית המשפט העליון כי לא ראוי שתביעות הנזיקין נגד סרבני גט יידונו בבתי המשפט למשפחה הוא כותב [29]:

“למיטב ידיעתי, בכל המקרים שבהם תביעות נזיקין עקב סרבנות גט שימשו זרז למתן הגט ולו בעקיפין, ואף כאשר נפסקו לטובת דמי נזיקין, ויתרו התובעים על תביעתם ועל דמי הנזיקין שנפסקו לה, בעת שוויתור זה נדרש על מנת לקבל את הגט.”

בפרקים ב ו- ג נראה שדווקא היו שם מקרים בה זכתה התובעת בגטה ללא ויתור על תביעת הנזיקין [30], אולם לענייננו חשובה ההודאה שם לפיה לעתים תביעות הנזיקין השיגו את מטרתן (!) זאת אף שבהמשך חוות הדעת מוצגות התביעות, באותם מקרים שבהם “ויתרו התובעים על תביעתם ועל דמי הנזיקין שנפסקו להם” כדי לקבל את הגט, כטומנות בחובם בעיה הלכתית אינהרנטית [31]:

“ככלל, תביעות נזיקין עקב סרבנות גט נועדו להשפיע על סרבן הגט לתת גט […] תביעה נזיקית כזו מוגשת על מנת ליצור “יש מאין” עסקה סיבובית שתניע את סרבן הגט לתת גט […] לא על כך נאמר “מתוך שלא לשמה יגיע לשמה”. שהרי אף פסיקת פיצויים נזיקית עקב סרבנות גט יוצרת מינה וביה שאלה הלכתית על כשרות הגט, במה תועיל מסירת גט של ספק שאינו יכול להתיר את האשה לעלמא?”

מאליו ברור כי אף הטיעון שבמקרים שונים הביאה תביעת הנזיקין לסידור גט, מקרים שככל שניתן להסיק מהדיון שלהלן הם רבים מאלה שבה התביעה מנעה את סידור הגט, עולה שאלה על יכולתנו לצייר את המציאות המשפטית הנכונה רק על סמך פסקי הדין הרבניים שמתפרסמים במאגרים המשפטיים. עם זאת כפי שראינו אי אפשר להכחיש שלמדיניות פרסום זו, המדגישה כמובן את המגמה המחמירה, יש השפעה מובהקת בשדה המשפטי והאקדמי. עוד יכולים אנו ללמוד מקטעים אלה כי למרות הטענה שקיימת בתביעות הנזיקין בעיה הלכתית מובהקת המונעת סידור גט, בכל זאת מסודרים גטין לאחר תביעות כאלה. את השניות הזו אראה בפרקים הבאים גם בפסקי הדין של בתי הדין הרבניים ואף אנסה להסבירה.

 

 

 

 

ז. דברי סיום וסיכום

 

חלקו הראשון של המאמר (פרקים א-ה) עסק בבחינת מגוון מקרים שבהם בית הדין טיפל בתביעות גירושין לאחר שהאישה הגישה תביעת נזיקין לבית המשפט, ולעתים אף זכתה בה. המסקנות העולות מן העיון מצויות בשני מישורים:

1. ברמה המהותית: ניתן לראות שבמקרים שונים תביעת הנזיקין זירזה מאוד את הליך סידור הגט. אמנם הדיינים מביעים בתחילה הסתייגות חריפה, ולפעמים אף נוקטים איומים שונים שהגט לעולם לא יינתן אם התביעה לא תימחק או אם תידחה, אולם פעמים רבות הם אינם מממשים את דבריהם ומסדרים גט, בדרך כלל בתמורה לוויתור על התביעה או על הסכומים שבהם זכתה האישה. אמנם האישה אינה מקבלת את הכסף (ואף זה לא בכל מקרה), אולם אין ספק שבדרך כלל מטרת התביעה הייתה בדיוק להגיע למצב זה של מסחר בתביעה תמורת קבלת הגט. ראינו מקרים של עגינות רבת שנים שנסתיימה בזמן קצר יחסית מעת הגשת התביעה לבית המשפט. אשר על כן דומה כי קביעתם של פרי וקפלן אינה נכונה [330]:

“הנה כי כן, הטענה שלפיה בתי הדין יתאימו עצמם למציאות שבה בתי משפט אזרחיים מזכים מסורבות גט בפיצויי נזיקין תוך התעלמות מדיני הגירושין העבריים אינה אלא עורבא פרח. אם קיים חשש שמא הגט ייחשב למעושה שלא כדין בעקבות פסיקת פיצויי נזיקין, בית הדין הרבני לא יסכים לסדר את הגט או יתבע ויתור על הפיצוי שנפסק. את מחיר קוצר הרואי של חסידי המודל הראשון תשלמנה אך ורק מסורבות הגט.”

להפך, במקרים רבים מסורבות הגט הרוויחו את חירותן, ולא ברור כלל אם היה מקרה שבו הפסידו משהו. בחלק מהמקרים מתן הגט אף לא מנע את המשך הדיון בתביעת הנזיקין [331].

2. ברמה הדיונית: קשה לסמוך על פסקי הדין המתפרסמים כמקור בלעדי לציור תמונת המצב בבית הדין הרבני. במקרה דנן התמונה שהם מציירים אינה רק חסרה אלא אף מטעה, ואכן היו שהלכו אחריה שולל. כדי לראות תמונה רחבה יותר, גם אם לא שלמה לגמרי, אין כנראה בררה אלא להתחקות על פסקי דין שלא פורסמו ואף להשתמש במסמכים נוספים, בעיקר פרוטוקולים של בתי הדין. במקרים שונים ההחלטה הסופית טמונה דווקא בהם, ובכל מקרה הם מעשירים את התמונה מאוד. הפער בין התמונה המצטיירת בפסקי הדין שנשלחו לפרסום על ידי בתי הדין ובין המצב בפועל הוא גדול עד מאוד. במקרים שונים הסתיימו הכרזות שהגט לעולם לא יינתן בסידור גט מהיר למדי. נראה שזו גם הסיבה פורסמה שכאשר בעבר – מעל במה עצמאית – הוראה של בית הדין לסידור גט למרות קיומה של תביעת נזיקין ובניגוד לעמדה הראשונית של בית הדין עצמו, היה חשוב להנהלת בתי הדין לטעון כי אי אפשר ללמוד מאומה ממקרה זה [332].

מדוע נוצר הפער הזה? הצעתי כי בית הדין מעוניין לשווק כלפי חוץ את התדמית שהוא דבק בפסיקה “לכתחילה”, ולפיה תביעות הנזיקין פוגעות בכשרות הגט. הסיבה לכך כפולה: ראשית, בית הדין מעוניין באמת ובתמים בגטין כשרים לכתחילה , ולכן הוא מנסה להביא את האישה לוויתור על תביעתה, ואף מאותת לנשים אחרות שלא כדאי להן לפנות למסלול של תביעת נזיקין. מן הציטוט המובא למעלה בסמוך דומה שהצלחתו בשכנוע הקהל אינה מבוטלת. שנית, קשה להתעלם מהממד של מאבק הסמכויות שבו מצוי בית הדין. החשש מפני התערבותם הגדלה של בתי המשפט האזרחיים בפסיקתו הוא ותיק חשש ומוצדק מבחינתו של בית הדין, ופסקי הדין המתפרסמים משמשים מעין איתות לבתי המשפט לבל יתערבו בהליכי הגירושין המתנהלים בבית הדין. ואכן ראינו כי גם במישור זה נחל בית הדין הצלחה מסוימת.

חלקו השני של המאמר (פרק ו) עסק בהבחנה המתבקשת בין “לכתחילה” ל”בדיעבד” בענייני גטין, בפרט בסוגיות שבהן מעורב לחץ שנוצר על ידי בית המשפט. הבחנה זו מושרשת בדיני הגטין, והסוגיה דנן היא חוליה נוספת בשלשלת של מקרים קודמים. נותחו שלוש סוגיות, אחת מן הארץ ושתיים מחו”ל, שבהם ניתן לראות כיצד נעו עמדות של בתי דים מעמדה של “לכתחילה ” אל עמדה של “בדיעבד” המגלה השלמה עם המציאות ועם העובדה שיש צורך לסמוך על דעות מקלות ואי אפשר להגיע למצב שבו הגט יהיה כשר לכל הדעות. אמנם קצב השינוי בסוגיות אלה היה יותר הרבה אטי מאשר בסוגיה דנן, שבה באותו תיק ניתן לראות את שינוי העמדה של הדיינים, אך בכל זאת יש בהם כדי ללמד כי מודעות הדיינים למציאות המשפטית שבה הם פועלים היא גורם בעל משקל בפסיקות הגטין שלהם. יתר על כן, במשך הזמן נעלמים החששות הכבדים שהיו בשלבים קודמים, וזאת ללא כל שינוי במדיניות המשפטית שיצרה את החשש.

לכאורה ניתן היה לקוות כי כך יקרה גם בארץ בסוגיית תביעות הנזיקין [333]. אולם במידה רבה תקווה זו כבר התגשמה, ובמקרים רבים בית הדין מגלה השלמה עם תביעות הנזיקין. ההבדל הבולט הוא במידת הפומביות שניתנת לכך. אם בארצות הברית אין מסתירים את העובדה כי הגטין מסודרים חרף האיום של בית המשפט, ובצרפת אף מתגאים בשיתוף הפעולה עמו, הרי שבארץ אנו רחוקים מאוד ממצב זה, ואף המדיניות כי יש לסדר גטין אף שבית המשפט מטיל חיובי מזונות שבעבר נחשבו לאונס ממון מעולם לא זכתה לפרסום, קל וחומר הכרה פומבית ביעילותן של תביעות הנזיקין ובכשרותן, אפילו בדיעבד [334]. שורשיו של הבדל זה נעוצים לדעתי בשני הגורמים שנזכרו לעיל, שניתן להציגם גם כשני קהלי יעד של הדיינים בחומרים שהם בוחרים לפרסם ( פסקי דין ומאמרים): 1. קהל התובעים, ובמיוחד התובעות; 2. המערכת המשפטית.

בית הדין הישראלי מרגיש, ובצדק, שביכולתו לשאוף לגטין “מהודרים” מאלו שניתנים בחו”ל, בין שהיתר משום אין עליו אימת הגירושין האזרחיים ובני הזוג יכולים להתגרש רק בו [335]. ממילא הדבר מאפשר לו שלא להתפשר ולהסתמך על עמדות מקלות, משום שבני הזוג כבולים בנישואיהם עד שבית הדין יחליט אחרת. לעומת זאת בחו”ל, מבחינת חוקי המדינה האישה אינה זקוקה לבית הדין כדי להינשא, ולכן עלינו להקל עליה גם במישור ההלכתי, כדי לא ליצור חלילה בעיה של אשת איש וממזרים [336]. שנית, בתי הדין בחו”ל הם חסרי מעמד משפטי מחייב מצד המדינה, והם משרתים קבוצת מיעוט קטנה באוכלוסיית המדינה, וממילא הם מרגישים צורך להתפשר אל מול המערכת המשפטית המדינתית. בישראל המצב שונה: בתי הדין הם חלק מרשויות השיפוט של המדינה, וקבוצת הרוב באוכלוסייה – מכוח חוק – כפופה אליהם. אין ספק שבמצב כזה בתי הדין מרגישים שביכולתם להילחם עם בתי המשפט למשפחה ולאיים כי פסיקותיו יעצרו את הליך סידור הגט, או שאת סמכות הדיון בתביעות הנזיקין יש להעביר לסמכותם הייחודית (דבר שכמובן לא יעלה על הדעת בחו”ל) וכדומה. את ההתבטאויות הקשות של בתי הדין נגד תביעות הנזיקין יש אפוא לצרף לשרשרת הארוכה של מאבקי הסמכות שבינם לבין בתי המשפט.

“ועדיין, עיון מדוקדק בתיקי בתי הדין מלמד כי במקרים רבים, גם אם לא תמיד, מדובר בהצהרות כלפי חוץ, אך הלכה למעשה תביעות הנזיקין אכן מזרזות את מתן הגט. שמעון בנו [של רבן גמליאל] אומר: [ …] ולא המדרש עיקר אלא המעשה (אבות א, יז) – וי”ל דהנה מצינו מה שתקנו בתפילות גבי עשרה הרוגי מלכות. ועל רשב”ג אמרו איה הלשון הממהרת להורות אמרי שפר וכו’ א”כ רבן שמעון היה מורה הוראה גדול. ואמרו (גיטין לח ע”א) כל מקום ששנה רשב”ג הלכה כמותו ואמרו (ב”ב קל ע”ב) אין למדין הלכה לא מפי למוד ולא מפי מעשה ” עד שיאמרו לו הלכה למעשה. ולכן אמר המאמר הזה רשב”ג דהלכה כמותו בכל מקום כל ימי גדלתי בין החכמים וכו’ ולא המדרש עיקר אלא המעשה ואם כן מחוייב אדם לראות הלכה למעשה כדי שידע איך לפסוק להלכה.” [337].

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.