“על התניית מתן הגט ועל חדשנות הלכתית” מאת עמיחי רדזינר*
“מבחינה עקרונית מוסיפה להתקיים החלוקה בעניין סמכויות השיפוט בין בתי המשפט הכלליים ובין בתי המשפט הרבניים בענייני המעמד האישי כפי שזו היתה מצויה ערב הקמת המדינה…
היצירה באמצעות התקנת תקנות… הלכה ונתמעטה, ומזה למעלה משלושים שנה כמעט וחדלה. עיקר היצירה בבתי הדין הרבניים מלאחר קום המדינה באה באמצעות הפסיקה, ומתוך עיון בפסיקתם של בתי הדין הרבניים ניתן להצביע על יצירה חשובה בתחום דיני המשפחה. יש וגוברת בפסיקה זו המגמה המחמירה.
מצער הדבר, שעדיין לא באו על פתרונם כמה עניינים דחופים, במיוחד בתחום עיגון האשה, שהסמכות ההלכתית נדרשה לפותרים על ידי הרחבת מעגל המקרים שבהם ניתן פסק דין של כפייה לגירושין, ובאמצעות התקנת תקנות” 1.
א. מבוא: ההלכה ככלי נשק במאבק הסמכויות.
ב. גבולות יכולת ההתניה של מתן הגט, או: החיפוש אחרי דעה מחמירה;
1. ההסתמכות על דעתו של מהרשד”ם;
2. פשר השימוש במהרשד”ם;
3. הקשיים בדעתו של מהרשד”ם.
ג. דברי סיכום וסיום: יצירה הלכתית בבתי הדין – על הרצוי ועל המצוי.
א. מבוא: ההלכה ככלי נשק במאבק הסמכויות
היסטוריונים וחוקרי ההלכה של המאה התשע-עשרה עמדו על כך שכאשר התגבשה האורתודוקסיה כתגובת נגד לזרמים החדשים שקמו בעם היהודי ולמגמה של ההתנערות מן ההלכה, חלק מן הפוסקים (בפרט בהונגריה) עשו שימוש, פרדוקסאלי משהו, בעמדות הלכתיות לא מקובלות ואף חדשניות ובמקורות תורניים שבעבר לא נעשה בהם שימוש הלכתי דווקא כדי לבצר את הסמכות של מה שהם ראו כמסורת ההלכתית. אין ספק שפסיקות חדשניות אלה נוצרו על רקע המאבק על שמירת הסמכות ההלכתית, כפי שאותם פוסקים תפסו אותה 2.
במאמר זה ברצוני להראות תופעה דומה המתרחשת בזמננו אנו במדינת ישראל: שימוש בעמדה הלכתית בעייתית כדי לשמר סמכות הלכתית. על שלושה היבטים נוספים של תופעה זו עמדתי בשני מאמרים אחרים 3.
דומה שלא תהיה הפרזה בטענה כי בתי הדין הרבניים הרשמיים במדינת ישראל הם המוסדות ההלכתיים המשמעותיים ביותר בעולם היהודי של היום, הן מבחינת היקף הסמכות שלהם על מספר היהודים הגדול ביותר והן מבחינת השפעתם על חייהם של יהודים וקהילות יהודיות בישראל ובעולם.
מערכת בתי הדין הרשמיים נוצרה בארץ ישראל בראשית תקופת המנדט, עם הקמת הרבנות הראשית לארץ ישראל (1921), וקביעת סמכויותיה בחקיקה המנדטורית (1922). מערכת זו מעוגנת מאז בחוק הישראלי כמערכת שיפוטית רשמית של המדינה, והיא בעלת הסמכות הייחודית לדיון בענייני נישואין וגירושין של כלל היהודים אזרחי ותושבי ישראל, שחייבים להתבצע רק על פי ההלכה האורתודוקסית 4. בשנים האחרונות היא קיבלה את הסמכות לעסוק (בכפוף לתנאים שונים) גם בתביעות גירושין הנוגעות ליהודים שאינם אזרחי המדינה או תושביה, וזאת מפאת ההבנה שרק מוסד רבני הפועל מכוח חוק מדינתי יוכל לסייע בבעיות של סרבנות גט ולהפעיל אמצעי לחץ, שהמדינה מעמידה לרשותו, על סרבני גט 5. במידה רבה אף כפופים בתי דין אורתודוקסיים בחוץ לארץ למדיניות ההלכתית של בתי הדין בארץ בענייני גירושין וגיור 6.
למציאות זו, שבה מוסד הלכתי פועל מכוח חוק חילוני, ישנן השלכות רבות על אופן פעילותם של בתי הדין. לצד היתרונות הברורים במצב זה, קיימות בו גם בעיות לא פשוטות. כבר בשלבים הראשונים לקיומו של בית הדין הרשמי בתקופת המנדט נדרש המוסד להתמודד עם דרישות שונות של מחוקק זר אשר אינן עולות בקנה אחד עם הנורמות ההלכתיות המקובלות. העימות הראשון התחולל סביב דרישת השלטונות הבריטיים להקים ערכאת ערעור לבתי הדין הרבניים. מייסד הרבנות הראשית והרב הראשי האשכנזי הראשון, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, נכנע לדרישה זו (אל מול אופוזיציה חרדית שטענה שמדובר ברפורמה הלכתית שלא ניתן לקבלה), וכך הוקם המוסד הקרוי “בית הדין הרבני הגדול” שהוא ערכאת הערעור על בתי הדין האזוריים ואשר פועל עד היום 7. הרב קוק, כמו גם יורשיו: הרבנים יצחק אייזיק הלוי הרצוג ובן ציון מאיר חי עוזיאל, נאבקו בדרישות מנדטוריות נוספות שנגעו לשינוי הפרוצדורה ההלכתית המסורתית ולהתאמתה לנורמות משפטיות מודרניות. אולם איומם של השלטונות, שלפיו מתן הסמכויות מכוח חוק לבית הדין הרבני תלוי בנכונות העומדים בראשו לרפורמות פרוצדוראליות אלו, גרם להם להיכנע לדרישת השלטונות 8.
ההתערבות השלטונית המנדטורית באופי פעילותם של בתי הדין לא הסתיימה בענייני פרוצדורה. עצם הקביעה בחוק מהם התחומים שבהם ידון בית הדין (‘ענייני נישואין וגירושין’) 9, הותירה מחוץ לסמכותו החוקית את רוב הנושאים המשפטיים שבהם דנו בתי הדין ברוב הזמנים והמקומות: דיני הממונות (משפט אזרחי), והותירה אותם לסמכותו של בית הדין אך ורק כאשר שני הצדדים מסכימים לסמכותו זו, כלומר לדיון הכפוף לחוק הבוררות של המדינה (ולפיו יכול בית המשפט להתערב בפסיקת הבורר) 10. גם חלק ניכר מהעניינים הקשורים לדיני המשפחה לא ניתנו לסמכותו הבלעדית של בית הדין הרבני ללא הסכמתם של שני הצדדים. מדינת ישראל ירשה מצב זה משלטונות המנדט ואף הרעה אותו מבחינתם של בתי הדין הרבניים. אמנם, החוק יצר לבית הדין אפשרות לקנות סמכות לדיון בעניינים הכרוכים בגירושין, אך קבע שסמכות זו תלויה בכך שהתביעה תוגש אליו לפני שתוגש לבית המשפט האזרחי, שגם לו יש סמכות מקבילה לדון בתחומים אלה 11. כפי שנראה להלן, לדעתם של דיינים רבים ישנה בעיה הלכתית בכך שהליך גירושין מתנהל במקביל בבית הדין ובבית המשפט ועל פי שתי שיטות משפט שונות. במילים אחרות, ישנה בעיה בכך שהליך הגירושין על כל היבטיו לא נמסר לסמכותו הבלעדית של בית הדין וכי אינו מתנהל כולו על פי ההלכה. יתר על כן, מדינת ישראל אף קבעה בחוק ובפסיקת בית המשפט העליון כי ענייני הרכוש לא יידונו על פי ההלכה גם בבית הדין, אלא אם בעלי הדין הסכימו לכך במפורש 12. מובן שדבר זה יוצר בעיה הלכתית לא פשוטה, משום שהדיין נדרש לחלק את רכוש הצדדים שלא על פי הוראות ההלכה 13.
זאת ועוד. לא רק החקיקה הישראלית עסקה בצמצום סמכויותיו של בית הדין הרבני. גם בית המשפט העליון בשבתו כבג”ץ נתן לאורך השנים פסיקות שונות שצמצמו את סמכויותיו של בית הדין הרבני והורו לו לפעול בניגוד למה שנתפס בעיניו כהלכה מחייבת 14. נקודת השיא במהלך זה הנה פסיקה מאפריל 2006 שלפיה לבית הדין אין סמכות לעסוק בבוררויות. משמעותה של פסיקה זו היא שלבית הדין אין כלל סמכות לדון דיני ממונות, לרבות סכסוכים הנוגעים לקיומו של הסכם הגירושין לאחר שהגט כבר ניתן 15.
בכל האמור בקצרה עד כאן אין חידוש. מדובר במבוא הכרחי לטענתו המרכזית של המאמר. הטענה היא שמסוף שנות התשעים של המאה העשרים אנו עדים לתגובת נגד של בית הדין. אמנם גם בעבר (וכן כיום) התעלמו חלק מהדיינים 16 מפסיקות שונות של בית המשפט ומהוראות חוק שהרגישו שהן שלא על פי ההלכה, אף על פי שהוראות אלה הופנו במפורש גם אל בתי הדין 17. אולם דומה שבשנים האחרונות מתפתחת תגובת נגד מסוג חדש שיש בה עניין רב לחוקרי ההלכה והמשפט, כמו גם למתעניינים בתמורות החלות ביחסי דת ומדינה בישראל. חלק מהדיינים מאמצים עמדות הלכתיות לא פשוטות, שבהן לא נעשה כמעט שימוש בעבר, בשל הרצון להשיב לבית הדין סמכויות שלדידם נגזלו (או עלולות להיגזל) ממנו בידי החוק הישראלי ובתי המשפט החילוניים. במילים אחרות, ההלכה משמשת ככלי נשק כדי להשיב לבית הדין את סמכויותיו או כדי לשמור עליהן. לפנינו דוגמה לכך שפוסקי הלכה מאמצים דעות הלכתיות שבמציאות אחרת לא היו מעלים על דעתם, ככל הנראה, לעשות בהן שימוש, זאת אך ורק בשל המציאות הייחודית שבה הם פועלים ובשל רצונם להחזיק בסמכויות משפטיות ולא לאבדן לטובת בתי המשפט (שוודאי לא ידונו על פי ההלכה) 18.
במאמר קודם 19 דנתי בתופעה המתרחשת בשנים האחרונות, ואין לה תקדים בפסיקת בתי הדין הרבניים: ביטול גיטין למפרע, בשל הפרה של האישה את הסכם הגירושין, בפרט באמצעות תביעת מזונות עבור ילדיה בבית המשפט. הראיתי שבדיקה מעמיקה של פסקי הדין ושל המקורות ההלכתיים שעליהם הם מסתמכים, מלמדת כי מדובר בחדשנות הלכתית של ממש שספק רב אם היא נשענת על המקורות המובאים כדי לתמוך בה. טענתי שם הייתה שאת יצירתו של כלי הלכתי זה יש להבין על רקע רצונו של בית הדין למנוע מנשים לפתוח בבתי המשפט את ההסכמים שאושרו בבתי הדין כבסיס למתן הגט, ולחייבן לשוב אליו כדי לדון בכשרות הגט אם בוצעה על ידן פנייה כזו. מובן שמהלך כזה מהווה גם הרתעה משמעותית כנגד נשים השוקלות לפנות לבית המשפט במקרים דומים. מדובר בעצם ביצירת כלי הלכתי חדש ובעייתי האמור לשמש את בית הדין במסגרת מאבק הסמכויות שלו עם המערכת האזרחית של בתי המשפט.
במאמר הנוכחי אני מעוניין להמשיך ולבחון באופן ביקורתי כלי הלכתי נוסף שלדעתי משמש בהרכבי דיינים מסוימים 20 ככלי לשמירה על סמכותם (אם כי בדברי דיינים אחרים מובעת התנגדות למהלך זה, ובהם אף אעשה שימוש להלן), כלי אשר הופיע בפסיקה בשנים האחרונות בלבד ואשר מבוסס על ניתוח יצירתי של מקורות הלכתיים: הרחבת יכולת ההתניה של הבעל בעת מתן הגט.
ב. גבולות יכולת ההתניה של מתן הגט, או: החיפוש אחרי דעה מחמירה
…
1. ההסתמכות על דעתו של מהרשד”ם
…
2. פשר השימוש במהרשד”ם
עוד לפני שאעמוד על הקשיים שבהסתמכות על דעה זו, אעמוד בקצרה על הסיבות לעליית השימוש בה בשנים האחרונות. דומה כי הסיבה לכך פשוטה: אף כאן מצא בית הדין מקור שעליו יוכל לסמוך כדי להשיב מלחמה שערה לבתי המשפט ולהחזיר לעצמו סמכויות שלדעתו נגזלו ממנו שלא כדין, או כדילחייב את האשה לקבל על עצמה את שיקוליו ההלכתיים של בית הדין. זוהי למעשה דרך לכוף על נשים שהדיון המשפטי בעניינן יתבצע על פי תפיסתו ההלכתית של בית הדין.
על פי החוק הישראלי, עניינים שונים הכרוכים בהליך הגירושין, ובעיקר חלוקת הרכוש והחזקת הילדים, יכולים להיות נידונים גם בבית המשפט וגם בבית הדין. מקום השיפוט נקבע לפי הפורום שאליו הוגשה התביעה לראשונה 52, נקל לראות כי במקרים דנן מדובר במצבים שבהם הקדימה האישה את הבעל ופנתה לבית המשפט למשפחה, שבאופן טבעי נחשב נוח יותר לנשים ופוסק לטובתן במרבית המקרים סכומי מזונות גבוהים יותר, וכן מקפיד יותר על חלוקה שוויונית של הרכוש 53. לעומת זאת, הדיון בתביעת הגירושין עצמה, לרבות שאלת חיוב הגט וכפייתו, נמצא מטבע הדברים בסמכותו היחידה של בית הדין הרבני ולבתי המשפט אין סמכות לעסוק בו 54.
עיון בפסקי הדין מלמד כי המקרה הנפוץ שבו עושה בית הדין שימוש בדעת מהרשד”ם הוא במקרים שבהם חויב הבעל בתשלומים לאישה, בפרט תשלומי מזונות, בבית המשפט. מדובר במקרים שבהם דורש הבעל כי האישה תעביר את תביעת המזונות שלה (עבור ילדיה) מבית המשפט למשפחה לבית הדין הרבני או תסכים לדיון מחודש בבית הדין שיוכל לשנות את תוצאת פסק הדין שבו זכתה בבית המשפט. לעתים אף מדובר בתביעה להשבת כספים שבהם כבר זכתה על פי פסיקת בית המשפט, ואשר לפי גישתו של בית הדין אינם מגיעים לה על פי ההלכה. מקרה נפוץ פחות, אך משמעותי גם הוא, קשור לשאלת משמורת הילדים הנוגעת גם היא בתפיסתו ההלכתית של בית הדין. ראינו לעיל 55 מקרה שבו סבר בית הדין שלא ניתן לכפות בעל אלים למתן גט כשהוא דורש כי לילדיו יינתן חינוך דתי.
מהלכו של בית הדין ברור אם כן לגמרי, וראינו אותו בדבריו של הרב איזירר: ההסתמכות על דעתו של מהרשד”ם מאפשרת לו לטעון כי כשרות הגט תלויה בקיום דרישותיו של הבעל, דרישות שבדרך כלל נוגעות למתן סמכות לבית הדין ולדין תורה, וממילא אם לא תיענה האשה לדרישותיו לא תוכל לקבל גט, שהרי אם יסודר גט יהיה זה “גט בטל” ובית הדין שסידר אותו יימצא “מרבה ממזרים”. כך, לדעתו, משיב בית הדין לעצמו ולהלכה את כוחם ואת סמכויותיהם.
מובן שמהלך זה יוצר תחושה לא נוחה, בפרט כאשר ברור לגמרי שהבעל התובע להעביר את הדיון לבית הדין הרבני לא עושה זאת בשל האיסור ההלכתי על דיון ב”ערכאות של גויים”, כפי שנתפסים בתי המשפט החילוניים של מדינת ישראל בעיני בתי הדין הרבניים ובעיני רובם ככולם של הפוסקים 56, אלא בשל השיקול הכלכלי שלפיו סכום המזונות, למשל, שייפסק לחובתו בבית הדין יהיה נמוך מזה שנפסק בבית המשפט, או בשל הסיכוי לזכות בחזרה בכספים ששילם על פי פסיקה קודמת. היטיב לתאר את אותה תחושה הרב דיכובסקי 57:
“… נראה לי שלא יכול בעל לדרוש מאשתו להתדיין דווקא בדין תורה, כאשר הוא עצמו אינו מקפיד על כך ביחסים עם אחרים, ובכל עת שכדאי לו הוא פונה לערכאות. לא ניתן לענוש את האשה במניעת גט בגלל שהיא “מרימה יד בתורת משה”, כשבעלה עובר לתאבון ולהכעיס על ההלכה, ומרים יד בתורת משה ובדברי חכמים … מתן יד לתביעתו של הבעל יש בה משום חילול השם. חלק גדול מן הטוענים לדין תורה אינם מבקשים דין תורה, אלא את תועלתם הרכושית. הם משתמשים בתורה כקרדום לחפור בו, מתוך אינטרס ברור. כך גם בנידוננו, כשהבעל מאמץ לו דין תורה באופן ציני כדי לאלץ את אשתו לקבל גט לפי האינטרסים שלו, גם כאשר הוא מחוייב בגט.”
עם זאת, הרכב הדיינים שהיה חלוץ השימוש במהרשד”ם מודע לחלוטין למניעי הבעל, אך לא חושב שיש בהם בעיה 58:
“רצוננו להוסיף ולבאר, כי לפי המבואר שהיות ומוטל על האשה לציית לדין תורה על כן לא נחשבת כמעוגנת אלא כמעגנת את עצמה 59, או לפי חידושו הנוסף של המהרשד”ם שהיות ונקל לה לקיים את התנאי על כן לא תחשב כמעוגנת, אם כן אין הבדל אם אותו בעל שתובע שהאשה תעביר את כל הסמכות מבית המשפט לבית הדין הוא דתי ורצונו אכן דין תורה, או אף אם הוא חילוני ורצונו לנצל את ערכאת השיפוט של ביה”ד לטובתו, שהרי כל סיבת חיובו של הבעל בגט נובעת מעיגונה של האשה, ובמקרה הנ”ל שאנחנו מחשיבים את האשה כמעגנת את עצמה, אין הבדל בין אם תביעת הבעל נובעת מרצונו שיקויים דין תורה, ובין אם רצונו להיטיב עם עצמו דרך ביה”ד, בכל מקרה סיבת החיוב איננה קיימת, שהרי בפועל אינה נחשבת כמעוגנת, ולכן נופל חיובו של הבעל בגט.”
במאמרי על פסיקות “גט מוטעה”, הראיתי בהרחבה כי מהלכו של בית הדין בבואו להטיל סימני שאלה על כשרות הגט בעקבות פנייה לבית המשפט מונע מן הרצון להעביר לבית הדין את נושאי הדיון שהתנהל בבית המשפט 59. דומה שכך הם פני הדברים גם כאן. וכפי ששם הראיתי כי האינדיקציה למוטיבציה זו נובעת מן העובדה כי ישנן בעיות חמורות במהלכו ההלכתי של בית הדין, כך אנסה לעשות כאן.
לפני שאעבור להעלאת קשיים אלה ברצוני לחזק, באמצעות שימוש בכמה פסקי דין רבניים, את הפשר שהוצע כאן, שלפיו יש לראות את עליית השימוש בשיטת מהרשד”ם על רקע מאבק הסמכויות שמנהל בית הדין בית המשפט:
1. מסתבר שכאשר ניסה בעל לעשות שימוש בשיטה זו כדי לפגוע בסמכותו של בית הדין דווקא, הציעו לה הדיינים פירוש מצומצם במיוחד, פירוש שמעולם לא העלו כאשר השימוש היה מכוון כנגד סמכות בית המשפט. בשנת 2011 דן הרכב הדיינים הרבנים שרמן ואיזירר, אשר את עמדתם כבר ראינו לעיל, יחד עם הרב מצגר, במקרה שבו העלה בעל שחויב בגט דרישה להשעות את חיובו עד לגמר הדיון בתביעותיו הכספיות המתבררות בבית הדין. כך מוצגים הדברים בפסק הדין 61:
“ב”כ המערער טענה כטענה עיקרית שיש לדון תחילה בטענות הכספיות של הבעל שהן טענות קשות וביה”ד לא פסק בזה כלל. בשאר טענותיו יש הכחשה לעובדות שנתבררו בפני ביה”ד ובפנינו לא הוכח אחרת.
טוען ב”כ הבעל שהערעור הוא זה שעיכב את גמר הפסיקה בבית הדין. לולא הערעור היה תהליך הפסיקה ברכוש כבר בשלב מתקדם. ב”כ הבעל מתבססת על המהרשד”ם שפוסק שהבעל יכול להתנות תנאי שקל לקיימו וכך זה בנדון שלנו.
אולם יש כאן טעות, כי המהרשד”ם לא דיבר בתנאי שידחה את מועד מתן הגט כלל ואם יש חיוב גט הוא צריך להתבצע במועד שביה”ד קבע גם אם יש תנאי. בנדון שלפנינו עכוב הגט לצורך דיון ברכוש יכול שימשך זמן ניכר, ובפרט שסמכות ביה”ד תשאר גם לאחר הגירושין, א”כ לא בזה אמר המהרשד”ם את דינו. העיגון נמשך 4 שנים ואין לדחות אותו יותר, וביה”ד ימשיך בביצוע פסק דינו. לאור הנ”ל, הערעור נדחה.”
וכאן עומד הקורא ותמה: כיצד מתיישבת הקביעה הנחרצת “אם יש חיוב גט הוא צריך להתבצע במועד שביה”ד קבע גם אם יש תנאי” עם קביעותיהם של הרבנים שרמן ואיזירר בפסקי דין אחרים, שבהם נאמר במפורש כי שיטת מהרשד”ם מסירה מעל הבעל את החיוב בגט (ואף פסק דין לכפייה) כאשר הוא מעלה תנאים שהאישה יכולה לקיים 62?! וכי אין זה עיקר חידושה של שיטה זו?
דומה שההסבר לכך מופיע בדברי הדיינים עצמם, המוסיפים משפט שלכאורה אינו קשור לפרשנותם לדברי מהרשד”ם: “ובפרט שסמכות ביה”ד תשאר גם לאחר הגירושין”. אם, כדבריהם, “המהרשד”ם לא דיבר בתנאי שידחה את מועד מתן הגט כלל”, מה חשיבות השאלה למי נתונה הסמכות? אלא שמשפט זה מסביר לדעתי מדוע דווקא כאן נדחית ההסתמכות על מהרשד”ם. במקרה ספר שלפנינו השימוש בשיטת מהרשד”ם לא נועד לצורך הקניית סמכות לבית הדין, שהרי הסמכות כבר קנויה לו. זה ההבדל בינו לבין מרבית המקרים שבהם מתקבלת טענתו של הבעל להסתמכות על דברי מהרשד”ם. שם בקשתו נוגעת להעברת סמכות הדיון לבית הדין, דבר שבית הדין כמובן מעודד. לעומת זאת, במקרה דנן השימוש במהרשד”ם מופנה דווקא כנגד בית הדין, דבר שכנראה גרם לגישה המצמצמת שנוקטים הדיינים.
2. המקרה הקודם אינו המקום היחיד שבו הרב איזירר קובע כי כאשר הסמכות נתונה לבית הדין דווקא, לא ניתן לעשות שימוש בשיטת מהרשד”ם. בשנת תשס”ט עסק בית הדין בפתח תקווה בפרשה מרתקת ומעוררת סימני שאלה שאין כאן המקום להרחיב בה 63. באותו מקרה הוטלה כפיית גט על בעל אלים, וזה מצדו פנה לבית הדין של הרב ניסים קרליץ בבני ברק. בית דין זה קבע כי הכפייה אינה כדין, בין היתר משום שהבעל העלה דרישות כספיות שונות כתנאי למתן הגט מרצונו, וניתן היה להיענות להן ולא לכפותו. בית הדין הגדול, שאליו ערער הבעל, חשש לדעתו של הרב קרליץ, דבר שעורר בצדק את חמתו של בית הדין האזורי. לענייננו חשובים דברי איזירר שאליהם מתייחס בית הדין בפתח תקווה, כשהוא מנסה להבין את החשש של בית הדין הגדול לעמדתו של הרב קרליץ 64:
“אם הכוונה בחוו”ד של חברי ביה”ד דהגר”נ קרליץ היא לומר שאין מקום לכפיה כאשר הבעל מסכים להתגרש בתנאי ממון סבירים, עפ”י דברי המהרשד”ם – הרי על זה כתב הגר”ח איזירר בנימוקיו עמוד 6: “כיון שנתברר שפסה”ד בענין הממון של ביה”ד האזורי הוא הפס”ד שבתוקף, נמצא שאין הבעל יכול להתנות ולפחות מזה גם לשיטת מהרשד”ם”. הואיל “שאין הבעל יכול להתנות תנאים בממון שמגרעים זכויות ממה שמגיע לאשה עפ”י דין. כמו שאינו יכול להפסידה כתובתה”.
עינינו הרואות שהסתמכות הרב קרליץ על המהרשד”ם, שכמובן אינה נותנת משקל לעובדה שהחיובים על הבעל הוטלו בבית הדין דווקא 65, נדחתה בידי הרב איזירר אך ורק משום שהחיוב שממנו מנסה להיפטר הבעל היה בבית הדין הרבני. הוא, ולא בית המשפט, נתן את “הפס”ד שבתוקף”!
3. דומה ששיקוליו של בית הדין הרבני מוצגים בצורה הנהירה ביותר במקרה הבא, שבו ישבו הדיינים שהיו כאמור חלוצי השימוש בשיטת מהרשד”ם: הרבנים פרובר, גולדברג וביבי 66. בית הדין האזורי חייב את הבעל בגט, אך כשהאישה ביקשה כפיית גט חזר בו בית הדין וקבע “כי יש לעכב את חיובו של הנתבע בגט מאחר והנתבע הודיע שמוכן לגרש את התובעת באם יקבל את חלקו בדירה ולכן אין לראותו כסרבן גט”. עמדתו זו אושרה בבית הדין הגדול. אלא שאז חל המהפך: “האשה הסכימה באופן עקרוני שבאם הגט יהיה באופן מיידי היא תסכים להעביר את הסמכות בכל ענייני הרכוש לביה”ד”. למרות העברה זו המשיך הבעל לדרוש את קבלת הדירה, ואז שינה בית הדין את עמדתו: “ברגע שהבעל אומר שהוא אינו מוכן להתגרש באופן מיידי ונושא הרכוש ידון בביה”ד לאחר הגירושין, מבחינת ביה”ד זה נקרא שהוא מחזיק את הגט כקלף וביה”ד יחייב אותו בגט”. בשלושה דיונים נוספים חזר בית הדין על עמדתו זו: “ביה”ד הודיע לבעל שהיות והאשה מוכנה להעביר את כל הסמכות בנושא הרכוש לביה”ד, עליו יהיה לתת לאשה גט באופן מיידי ולאחר מכן ביה”ד ידון בנושא הרכוש והבעל יקבל את חלקו ברכוש ע”פ פסיקת ביה”ד”; “ביה””ד מקבל את עמדת האישה… היות והבעל לא מוכן להסכים לכך, יש לראות שכוונתו להשתמש עם הגט כקלף מיקוח, דהיינו, אם יקבל ברכוש חלק כפי רצונו יסכים לגרש את האשה ואם לא יקבל חלק כפי רצונו לא יגרשה. אל לנו לתת יד לצעד זה, ועל כן, יש לחייב את הבעל בגט”; “מה מפריע לך להתגרש? אתה אומר שאם לא תקבל מה שאתה מחליט שמגיע לך אתה לא תתגרש, לא ייתכן שתשתמש בגט כקלף מיקוח”.
עינינו הרואות שהשאלה אם ניתן להשתמש בגט “‘כקלף מיקוח” קשורה קשר הדוק לשאלת הפורום הדן בענייני הרכוש של בני הזוג.
4. סיטואציה דומה אירעה לאחרונה בבית הדין באשדוד 67. בית הדין מקבל פעם ופעמיים את דרישותיו של הבעל לדחיית הדיון בגט עד להבטחת קיומו של הדיון הרכושי בבית הדין. זאת למרות העובדה שהיה זה הבעל שדרש מתחילה לחייב את אשתו בגט ואף על פי שהדחיות הללו גרמו לעיכוב של חודשים רבים בדיון על תביעת הגירושין והאריכו את הפירוד שבין בני הזוג לפרק זמן של יותר מחמש שנים. אולם בית הדין סבר שאין מקום לקבלת תנאיו של הבעל וקבע כי “יש יסוד רב להניח שהעיכוב בא מתוך ניסיון להשיג לבעל הטבות רכושיות צדדיות שאין להן ולגירושי הצדדים דבר וחצי דבר”, רק לאחר שהובטחה סמכות הדיון של בית הדין והוברר כי “האישה אינה מתנגדת לדון בביה”ד, ואף הצהירה בדיון האחרון שהיא מסכימה שכל ענייני הרכוש יידונו בביה”ד כרצון הבעל”. משעדיין התנגד הבעל לדיון בתביעת הגירושין, שכזכור הוא עצמו יזם, או אז קבע בית הדין כי במקרה כזה אין מקום כלל לחשוש לדברי מהרשד”ם, וכי “סברא פשוטה היא, שגם מהרשד”ם לא התכוון למקרה שתנאו של הבעל נועד לעכב את מתן הגט, שכן תנאי שכזה מעקר מתוכן את ההלכה לחיוב או לכפיה בגט” 68.
3 הקשיים בדעתו של מהרשד”ם
מלבד תחושת אי-הנוחות שחתמה את תת-הפרק הקודם, דומה שהסיבה הראשונית לכך שדעתו של מהרשד”ם לא תפסה מקום משמעותי בפסיקה הרבנית עד לשנים האחרונות נובעת מן העובדה הפשוטה שזו דעה שקשה לסמוך עליה. העלאת הקשיים שבדעה זו נעשתה הן בתוך בתי הדין, על ידי דיינים המסרבים לקבלה 69, והן מחוצה להם 70. קשיים אלה מתבררים מתוך דעתו כשלעצמה ועל רקע דבריהם של פוסקים קודמים נוספים, ובפרט ראשונים.
(א) בחינת דברי מהרשד”ם וההרכב המסתמך עליו
…
(ב) בחינת דעתו של מהרשד”ם על רקע כלל הפסיקה
קושי משמעותי לא פחות נובע מעצם החידוש הקיים בדעתו של מהרשד”ם על רקע דעות הראשונים. מהרשד”ם עצמו מעיד על כך לאחר שהוא מציג את דעתו 94.
ראוי לתת את הדעת על שתי נקודות בדבריו אלה: ראשית, מהרשד”ם עצמו מודה שלא היה לו קל למצוא מקור לדבריו. משמע שרוב הראשונים שעסקו בסוגיה זו אכן סוברים אחרת. מיותר לציין כי אילו היה מקור פשוט כזה, לא היו נזקקים ההרכבים המצדדים באפשרות התניית הגט לדברי מהרשד”ם כמקור עיקרי, אלא היו מביאים את אותם מקורות קדומים יותר 95. שנית, גם לאחר שמצא מקור כזה, מהרשד”ם נאלץ לדייק בלשונו כדי להעלות ממנו את מסקנתו 96.
….
ג. דברי סיכום וסיום: יצירה הלכתית בבתי הדין – על הרצוי ועל המצוי
באחד העלונים הפופולאריים המופצים בבתי הכנסת של הציונות הדתית התפרסם לאחרונה מאמר קצר, פרי עטו של הטוען הרבני צבי גלר, המסתמך על פסק דין 5082-64-1 שנידון במאמר זה 115. להלן שורות אחדות ממנו:
“כידוע לכל הפניה ל”ערכאות” אסורה. ההלכה מתייחסת בהתבטאויות חמורות ביותר כנגד הפונה לערכאות של גויים … למרבה הפליאה והצער ישנם אנשים דתיים אשר אינם בוחלים מלכפור בסמכות בית הדין הרבני, וטענות לחוסר סמכות בית הדין נטענות במקרים רבים כטענה מקדמית …
נושא מעניין נמצא היום בדיון אצל דייני בתי הדין הרבני. איך להתייחס לטענות הנתבע/ת בתביעה לגירושין אשר מעמיד כתנאי כי גט יימסר רק במידה והתובע יעביר את תביעת מזונות הילדים או הרכוש מבית המשפט – לבית הדין. במספר פסקי דין, אישר בית הדין הגדול בפועל את התביעה הנ”ל. אישור מפורש זה מוצא את ביטויו בפס”ד בתיק 043255082-27-1 ת”א, שאכן שייך להתנות העברת התיקים מבית המשפט תמורת הגט, ובית הדין אינו רשאי לנקוט בסנקציות האמורות בחוק כנגד מתנה התנאי, הגם שהוא חייב במתן גט ע'”פ פסק בית הדין.
למתדיין הנמצא בהליכים משפטים כדאי לדעת אפוא: אמנם לפעמים הסמכות לדון נמצאת בערכאה בה בחר התובע ראשון. ואמנם על פי פסיקות בית המשפט האחרונות – כמעט תמיד ניתן להוציא מסמכות בית הדין את הדיון במזונות הילדים, אבל אחרי הסמכויות ומעל הסמכויות קיים הדין הדתי על פיו דן הדיין. אותו הדין אינו מאפשר לפנות לערכאות, ונותן לבעל זכות לסרב למתן הגם עד שהדברים יסודרו בדין תורה בלבד. לכן על המתדיין לעמוד בראשית ההליך על כך שהתיקים ידונו בבית הדין, ועל המסרב יהיה לשאת בהשלכות.”
דומה שהכותב מבטא בדבריו את שיקולי הגישה הבעייתית שהוצגה במאמר זה, גישה הפורחת בשנים האחרונות בחלק מבתי הדין (“נושא מעניין נמצא היום בדיון”. וכי בעבר לא פנו נשים לבתי משפט ?).
ניתן לומר כי שיטתו של מהרשד”ם היא שיטה שוודאי אינה מייצגת את הקו המרכזי שבין פוסקי ההלכה וספק רב אם יש ולו חכם אחד מתקופת הראשונים שתמך בגישה זו. לעומת זאת, יש רבים שחולקים עליה. יתר על כן, אף בחינת שיטה זו לגופה מעוררת סימני שאלה בדבר היותה בסיס ראוי לקביעה כי גבר שניתן לכפותו לתת גט יכול להתנות אותו בתביעות ממוניות ודיוניות שונות.
לא במקרה, נמנעו בתי דין בעבר מלעשות שימוש בגישה זו, וניתן לשאר שהתעצמות השימוש בה בשנים האחרונות נובעת מרצונו של בית הדין לבסס הלכתית, ולו באופן דחוק, את גישתו שלפיה ביכולתו לכפות על האישה את הדיון בעניינים הנלווים לגירושין על פי דין תורה, בהתאם לתפיסתו של בית הדין. גם כאן משמשת ההלכה מכשיר בידי בית הדין להרחבת סמכויותיו במערכת השיפוט של המדינה.
בעת שהוקמה הרבנות הראשית שכללה בתוכה את מערכת בתי הדין הרשמיים הבהירו מייסדיה, הן אנשי השלטון הבריטי והן הרב קוק כי הם מצפים שהקמת המוסד החדש תביא ליצירת שינויים נדרשים בהלכה, הן בדרך של פרשנות והן בדרך של תקנות, הן בדין הפרוצדוראלי והן בדין המהותי 116. ואכן, בעשורים הראשונים לקיומם של בתי הדין נעשו בהם חידושים גדולים בשני התחומים: הן במישור הדיוני 117 והן במישור המהותי 118 כך למשל כותב המשפטן החילוני שמואל אייזנשטדט בשנת 1935 119:
“במשך שנות קיומה של הרבנות הראשית בירושלים ושל הרבנות הראשית למחוז יפו-תל-אביב יצאו מלפני בתי הדין כמה וכמה פסקי דין עקרוניים, שעל ידם כוונו הרבנים-הדיינים את המשפט ברוב או במעט לאפיקי החיים המתפתחים בארץ ישראל, לנגעי הזמן ולצרכיו. בפסקי דין אלה יש לפעמים משום מדרש חדש להלכות קבועות ולפעמים גם משום חידושי הלכות. פסקי דין אלה יש בהם משום נקודת מוצא חשובה להתחדשות המשפטית בארץ ישראל.”
אין ספק שהתיקונים והחידושים השונים לא נוצרו בחלל ריק וכי הייתה השפעה לתפיסות משפטיות מודרניות ולצורכי הזמן על מהלכיהם של בית הדין ודייניו, וחלקם אף נוצרו בשל לחץ חיצוני 120.
דומה שחדשנות מסוג זה פסה מן העולם וכיום אין סיכוי למהלכים מהפכניים כדוגמת אלה שהובילו הרבנים קוק, הרצוג ועוזיאל בתוככי בית הדין 121. לא בכדי הקדיש פרופ’ מנחם אלון ז”ל דיון רחב לעלייתה וירידתה של היצירתיות ההלכתית בבתי הדין הרבניים 122.
מנגד, במאמר זה ובקודמיו 123 ניסיתי להראות שניתן למצוא בפסיקת בתי הדין חידושים מסוג אחר. גם אם מדובר בחדשנות הנובעת מכורח חיצוני, הרי שלא מדובר כאן בתקנות או בניסיונות להתאמת הדין ההלכתי לצורכי הזמן ואופיים של המתדיינים, אלא ביצירה חדשנית, אשר מטרתה לשמור על סמכויותיו של בית הדין, לאיים על מתדיינים שאולי מתעתדים לממש את זכותם החוקית ולפנות לבית המשפט או אף להשיב לבית הדין מתדיינים שכבר עשו זאת.
כדרכן של יצירות הלכתיות הנעשות מכורח, המהלך שנסקר במאמר מעורר ספקות לא מעטים, הן ביחס לבחירת המקורות והן באשר לדרך השימוש בהם. בחלק מהמקרים מעוררת התנהלותו של בית הדין אף קשיים מסוג אחר, כמו למשל זה העולה מדבריו של הרב דיכובסקי על אחד מפסקי הדין שהסתמך על שיטת מהרשד”ם שנידונה במאמר 124:
“בדומה נאלצנו לסתור גם פסק דין אחר של ביה”ד האזורי (תיק משפחת ש’), שבו מדובר בבעל חוזר בתשובה שסיכן את הילד במעשיו והתעלל בו, ואעפי”כ דרש לקבלו כתנאי לגט, וביה”ד הסכים לכך. חושבני, שאסור לפסוק פסקי דין כאלו!”
רבות נכתב על הצרות הצרורות שגורם “מאבק הסמכויות” במדינת ישראל, הן לציבור בעלי הדין והן לבתי הדין הרבניים. במאמר זה ראינו גם דוגמה להשפעה על התפתחות ההלכה הנוצרת כתוצאה ממאבק זה, במוסד ההלכתי המשמעותי ביותר הקיים כיום בעולם היהודי.