תקציר עמיחי רדזינר “הרב עוזיאל, רבנות תל-אביב-יפו ובית-הדין הגדול לערעורים” (2004)

עמיחי רדזינר “הרב עוזיאל, רבנות תל-אביב-יפו ובית-הדין הגדול לערעורים: סיפור בארבע מערכות” מחקרי משפט כא 129 (2004)

 

“הרב עוזיאל, רבנות תל-אביב-יפו ובית-הדין הגדול לערעורים: סיפור בארבע מערכות” עמיחי רדזינר

One man in his time plays many parts – Some of them grossly under rehearsed. Sean O’Casey

 

פרולוג.

 

מערכה ראשונה: יפו, ה’תרע”ח-ה’תרפ”א, או: מן האספה המכוננת השנייה לאספת-הייסוד של הרבנות הראשית

א. האספה המכוננת השנייה

ב. הרב חיים הירשנזון נכנס לתמונה

ג. האספה הראשונה של רבני ארץ-ישראל

ד. מכתבו של נורמן בנטוויץ’

ה. המאמר “חק ומשפט בישראל”

ו. העדויות לפני הוועדות הבריטיות לעניין הרבנות בארץ-ישראל

ו. רבנות יפו לאחר עזיבת הרב עוזיאל

 

מערכה שנייה: סלוניקי, ה’תרפ”א-ה’תרפ”ג, או: האם היה בית-דין לערעורים בסלוניקי?

 

מערכה שלישית: תל-אביב, ה’תרפ”ג-ה’תרצ”ט, או: תקנות הדיון הנשכחות

 

מערכה רביעית: ירושלים, ה’תרצ”ט-ה’תשי”ג, או: אימת הבג”ץ ופרשת הרב כץ

א. פרשת חזן

ב. משפטי עוזיאל

ג. פרשת כתר

ד. פרשת הרב יוסף כץ

ה. הרב עוזיאל ממשיך להילחם על סמכות בית-הדין הגדול

ו. סיומה של פרשת הרב כץ, או: סיכום המערכה הרביעית

 

אפילוג

 

פרולוג

דומה כי הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל (ה’תר”מ-ה’תשי”ג) 2 הינו אחת הדמויות הרבניות המרתקות והנחקרות ביותר מבין רבני הדורות האחרונים. להיסטוריונים ולחוקרי ההלכה יש בו עניין רב משום שיצירתו ההגותית וההלכתית משקפת התמודדות עם אתגרי התקופה, וניתן לנסות לבחון את המגמות השונות שהיא הושפעה מהן: השאיפה לאחדות העם 3, התמודדות עם אתגרי הלאומיות והציונות 4, התמודדות הלכתית עם המציאות החילונית של הדור 5 וכן שיקולים הנגזרים מהיות הרב מחזיק בתפקידי הנהגה קהילתית 6 והתמודדות עם אתגרים אחרים שהמציאות המודרנית שבה חי הרב מציבה 7. לא מיותר להזכיר בהקשר זה את העובדה כי הרב “זכה” שחלק מתשובותיו, שכבר פורסמו בכתביו, ובעיקר בספר השו”ת שלו משפטי עוזיאל 8, חזרו ונדפסו בכרך מיוחד הנושא את השם הייחודי: פסקי עוזיאל בשאלות הזמן 9.

נקודה שיש בה חשיבות לדעתי היא העובדה כי כתיבתו של הרב נעשתה כאשר הוא נושא תמיד תפקיד רבני ממסדי. להלן נראה כי יש ערך רב בשימת-הלב לתפקיד שבו נשא הרב כאשר כתב את הדברים שינותחו להלן. אשר על-כן חשוב למנות את התחנות בקריירה הרבנית של הרב עוזיאל 10:

ו חשון ה’תרע”ב (28.10.11) 11 – יז טבת ה’תרפ”א (28.12.20) 12: “חכם באשי” לקהילת יפו והסביבה 13.

אייר תרפ”א (5.21) 14 – תמוז תרפ”ג (6.23): רב ראשי בקהילת סלוניקי.

תמוז תרפ”ג (6.23) 15 – תמוז תרצ”ט (6.39): רב ראשי בתל-אביב-יפו.

י תמוז תרצ”ט (27.6.39) 16 – כד אלול תשי”ג (תאריך פטירתו, 4.9.53): ראשון לציון, הרב הראשי הספרדי השני לארץ-ישראל והראשון למדינת-ישראל.

המאמר יתרכז בבדיקת יחסו של הרב למוסד מודרני אחד, והוא בית-הדין הגדול לערעורים של הרבנות הראשית לארץ-ישראל. על מוסד זה, ובעיקר על תהליך הקמתו והפולמוס ההלכתי שעורר, נכתב לא מעט 17. בקצרה, ניתן לסכם את הסוגיה באופן זה:

מערכת השיפוט הרבני הממלכתי, שהוקמה בעת ייסוד הרבנות הראשית, בראשית שנת 1921, והפועלת עד היום במדינת-ישראל, היא בעלת הסמכות הבלעדית לדון בחלקים משמעותיים של דיני המשפחה הנוגעים באזרחיה היהודיים של המדינה. מערכת זו בנויה משתי דרגות של ערכאות: בתי-דין אזוריים הפרושים בערים שונות בארץ ומערכת ערעור אחת שמעליהם, היא בית-הדין לערעורים היושב בירושלים, ובראשו עומד אחד משני הרבנים הראשיים, המשמשים כנשיאי בית-הדין בתחלופה 18. אולם בשל טיעונים הנגזרים ממקורות הלכתיים שונים, ובמיוחד בשל הטענה כי בהלכה היהודית הקלסית אין זכר לקיומו של בית-דין קבוע שהדיון בערעורים הוא ייעודו העיקרי 19, ישנם עד היום פוסקים, ובכללם דיינים המכהנים במערכת הממלכתית, שליבם אינו שלם עם הכשרות ההלכתית של מוסד הערעור, וממילא עם תוקף פסקי-הדין שלו 20. מובן שאם גם לאחר עשרות שנים עדיין לא רכש בית-הדין לערעורים את תמימות-הדעים ההלכתית לכשרות פעולתו, הרי שבעת ההליכים שקדמו להקמתו ובשנים הראשונות לפעולתו הוא נתקל בהסתייגויות קשות. הסתייגויות אלה נבעו לא רק משיקולים הלכתיים “טהורים” השוללים לכאורה את קיומו של מוסד זה, אלא גם מחשש שהמוסד ירכוש לעצמו סמכות לשיוי ההלכה הנוהגת, וחשש שהוא יוכר כמוסד הבכיר העומד מעל לבתי-הדין המסורתיים שפעלו בקרב היישוב היהודי בארץ עד לכיבוש הבריטי 21.

ניתן לומר כי שני חששות אלה נובעים, בין היתר, מן הבעייתיות שנושא בחובו שמו של המוסד: “בית הדין הגדול”, שם שבו הוא קרוי עד היום בחקיקה הישראלית ובתקנות הדיון של בתי-הדין הרבניים. בשפה ההלכתית שם זה משמש כשמם של שני מוסדות: הראשון הרי הוא בית-הדין הגדול שישב בבית-המקדש בתקופת בית שני, והוא נקרא גם “סנהדרין גדולה” 22. מוסד זה עסק בדרישת התורה שבכתב וביצירתה של ההלכה 23, וממילא מובן החשש הראשון בדבר “תיקונים הלכתיים” שמוסד זה עלול לתקן. חשש זה מתחזק מכך שעצם קיומו של המוסד החדש נתפס כרפורמה הלכתית, ומכך שלהקמתו מתלוות הכרזות שאכן מקשרות אותו לסנהדרין הקדומה. לדוגמה, דבריו של חיים ויצמן כי המוסד החדש אמור לשמש הנהגה דתית “לכל הגולה מעין בית דין הגדול, ישמש לנו גרעין של תחיה שיביא ליסוד הסנהדרין” 24, וכן רמיזות שונות בדבריו של הרב קוק בעת ייסוד הרבנות הראשית 25. ניתן לומר כי מובן זה הוא של בית-דין שהוא גדול לא רק מבחינת מספר חבריו (שבעים ואחד) אלא גם באופן מוחלט, שהרי הוא בעצם הגדרתו המוסד השיפוטי והחקיקתי הגבוה ביותר שקיים במסגרת ההלכה, והוא בית-הדין הגדול בהא-הידיעה.

המוסד השני הנושא את השם “בית דין הגדול” אנו מוסד ספציפי כמו הראשון, אלא הוא “בית דין גדול” באופן יחסי לבתי-דין אחרים. ההלכה מכירה בכך שבאיזור גיאוגרפי נתון ייתכנו בתי-דין אחדים שאינם שווים בסמכותם. סמכות בית-דין נגזרת מגדלות הדיינים המכהנים בו, ולכן יש בית-דין הגדול מחברו 26. לקיומו של מוסד זה יש השלכות משפטיות המוזכרות בשולחן-ערוך, חושן-משפט, בעיקר בסימנים יג ו-יד, ואשר הרב עוזיאל עושה בהם שימוש במאמרו, שיידון להלן בארוכה (וכן באחד ממכתביו של משרד הרבנות ביפו בטרם הוקמה הרבנות הראשית 27, אך כפי שנראה, לעולם לא כלפי בית-הדין לערעורים שהוקם לבסוף). מעתה, משהמוסד החדש מוגדר כ”בית דין גדול”, ובמיוחד כאשר תפקידו העיקרי הוא להוות ערכאת ערעור לבתי-דין אחרים 28, עולה מאליה המסקנה כי נוצרה כאן היררכיה העלולה להגדיר את בתי-הדין הוותיקים יותר כבתי-דין פחותים במעלתם מזה החדש. רעיון זה לא היה יכול להתקבל על דעתם של חלק נכבד מרבני היישוב הישן.

נוסף לחששות הללו, קשה להתעלם מכך שההתנגדות להקמת בית-הדין הגדול הושפעה גם מן הגורמים שהוליכו להקמתו. ניתן לומר כי היוזמה הזאת הועלתה לראשונה על-ידי גורמים חילוניים מקרב אנשי “משפט השלום העברי” 29 ומקרב ההנהגה הציונית, זו שדחפה להקמת רבנות ממוסדת ליהודי ארץ-ישראל 30. גורמים אלה, שממילא לא היו אהודים על רבני היישוב הישן, אף דרשו שיתוף נציגים חילוניים במוסדות הרבנות וכן תיקונים בסדרי-הדין 31, ועל-כן הוצגה הרבנות כ”רבנות מטעם”, כעושה-דברם של מנהיגי התנועה הציונית, ולכן גם בתי-הדין שלה לקויים מבחינה הלכתית 32.

חששות שונים שהוזכרו לעיל באים לידי ביטוי בפרטיו של מנשר חריף ביותר הנושא את הכותרת “קול קורא (“קו”ק”) מהיכל – מודעה וביטול כתר הרבנות מה”ר אברהם יצחק הכהן קוק שליט”א”, שהופץ בירושלים בשבט תר”ף על-ידי חוגים מהעדה החרדית בירושלים והחתום על-ידי “ועד אגודת הקדש בשם קהל עדת החרדים בירושלים ת”ו” 33. בעמוד הרביעי של המנשר כתוב כך:

“הכחשה ומחאה: נצטויתי [=הכותב: שמואל ענדע] מאת הגאונים הרי”י דיסקין והרי”ח זאנענפעלד שליט”א להכחיש בשמם את הידיעה שנתפרסמה ב”הארץ” גליון קמ”ט כי הם הסכימו ליסוד “בית משפט עליון דתי כללי” בנשיאת [כך!] הרב קוק, ולפרסם כי הם לא קבלו שום ידיעה מהרב קוק בנוגע לבית משפט דתי עליון [בהערה שם: “שכוונתם לבית משפט ערעורים המכנה עצמו בשם ‘ב”ד הגדול שבירושלם'”] ואילו היה מודיעם מזה בודאי שהיו מתנגדים נגוד גמור ליסד הדבר, בהיותו דבר הנוטה יותר לחוקי העמים, ומתנגד לדין תוה”ק, כי עפ”י דין תורתנו אין לנו אלא בי”ד אחד ואענה יודעת מבי”ד עליון ותחתון… [ולאחר-מכן פנייה לגורמים שונים (ההדגשה במקור):] ושלא ימכרו כל אחיכם בני ישראל השוכנים בחצרות ד’ בתוככי ירושלם ת”ו לרבנים חדשים וועדי הקנסות וכפיות הדתיות “אינקוויזיציאן” ממש. בעד בצע כספם ובעד נעלים, ואם כי “דייני המשרד הרבנות” מכרו עצמם ואת תורתם להיות “אבד [כך!] העברים” החפשים, אמנם אנן אכתי בני חורין אנן, והתורה אמרה “עבדי הם ולא עבדים לעבדים …”

אף-על-פי שדווקא הגורם “החילוני” ביצירת הרבנות בכלל, ובית-הדין הגדול בפרט, הוצג כבעייתי במיוחד על-ידי הדוברים החרדיים, ברור לחלוטין שהוא היה השולי יותר מבין שני הגורמים שהביאו לידי יצירה זו. הגורם הדומיננטי הוא הלחץ הבריטי, לחץ שהרב עוזיאל התוודע אליו היטב לימים 34, וניתן לומר כמעט בוודאות שבית-הדין הגדול לא היה קם אילולא ההתניה הבריטית שדרשה את הקמתו כתנאי להרחבת הסמכויות של בתי-הדין הרבניים 35. במילים אחרות, יצירת מוסד הערעור לא באה כאן מתוך התפתחות פנימית של ההלכה, אלא בעיקר בשל לחץ חיצוני של השלטון הנוכרי. ההצדקה ההלכתית לקיומו של מוסד זה באה רק בדיעבד, וכדרכם של נימוקים הלכתיים הבאים להכשיר מציאות שנכפתה על פוסקי ההלכה, אף במקרה דנן מדובר בנימוקים בעייתיים. בהקשר זה מעניין לקרוא את הדברים שהרב מימון מספר בזכרונותיו על דברים שאמר לו הרב קוק, שהיה ללא ספק גורם מרכזי ביותר בהקמת הרבנות הראשית ובית-הדין הגדול 36:

“וזכורני, כי בשעה שהשתדלנו בימי ממשלת המנדט שתכיר בשיפוט הרבני, היה תנאי עיקרי מצד הממשלה המנדטורית שיהיה גם בי”ד לערעורים; ועדיין רשום בזכרוני עד כמה נצטער אותו גאון וצדיק מרן הרב ר’ אברהם יצחק הכהן (ז”ל) קוק על התנאי הזה, שהוא במידה ידועה לא כדת משה וישראל, אחרי שלפי המשפט שלנו “ב”ד בתר בי”ד לא דייקא”. רבות יגע ועמל רבנו זה למצוא דרך עפ”י התורה לאשר בי”ד לערעורים, ורק בשביל זה אשרה אז הממשלה את הרבנות הראשית בתור בי”ד לערעורים. היו כאלה מתוך היהדות החרדית שהתנגדו לזה, אמר לי הוא מתוך חיוך קל: כלפי חוץ תהיה הרבנות הראשית בי”ד לערעורים, וכלפי פנים בתוך האומה כולה תשמש, אי”ה הרה”ר בתור בי”ד להרהורים, להרהר ולחשוב מחשבות ולחפש עצות ודרכים כדי להגדיל תורה ולהאדירה ולהגביר את השפעתה על כל החיים של האומה הישראלית.”.

מאמרי זה יתמקד ביחסו של הרב עוזיאל למוסד הזה ולבעיות שהוא מעורר. כל מי שעסק בסוגיה זו עד עתה 37 השתמש במקור אחד כדי לתאר את דעתו של הרב עוזיאל, והוא הפרק השישה-עשר (והאחרון) בתשובה הראשונה בחלק חושן-משפט של משפטי עוזיאל. מתשובה זו עולה לכאורה יחס חיובי כלפי הקמת המוסד, וכך אכן הסיקו הכותבים, והיה אף מי שקבע כי “הרב תבע להקים בי”ד לערעורים”(!) 38.

מאמר זה בא להציע תמונה מורכבת יותר, ולטעון כי עמדתו של הרב עוזיאל לא היתה אחידה. גם אם גילה יחס חיובי כלפי בית-הדין הגדול בעת שעמד בראשו, ואף יצא להגן על מעמדו מפני עוררין שקמו עליו (במערכה הרביעית), לא כך היה בעת כהונתו כרבן של יפו ושל תל-אביב. הרב עוזיאל בוודאי לא תמך בהקמתו של המוסד, ואף ניסה למונעה (במערכה הראשונה). גם לאחר שהוקם, ניסה למנוע דיוני ערעור על פסקי-דין שניתנו בעירו (במערכה השלישית).

הבעיה שקיימת בכל המחקרים היא, כאמור, ההסתמכות על מקור אחד בלבד, ואף זאת באופן חלקי. ניתן לפרט בעיה זו לשלושה מרכיבים:

1. עיון בתשובה כולה, ולא רק בפרק הסיום שלה, מגלה שקשה לתאר את הרב עוזיאל כתומך בחידושים במערכת המסורתית של השיפוט הרבני 38.

2. החוקרים לא התייחסו ברצינות להערה שהרב עוזיאל מקדים לתשובה:

“תשובה זו נכתבה בשנת תר”פ, כאשר התעוררה בארץ-ישראל שאלת יסוד “בית דין לערעורים”, ונתפרסמה אז בקובץ “הדביר” שי”ל [=שיצא לאור] בירושלים, והנני מדפיסה עכשיו כאן בהוספת מלואים ושפורים.”.

ולא בדקו את נוסח התשובה כפי שהתפרסם בכתב-העת הדביר, בדיקה שהיתה מגלה הבדלים משמעותיים ביותר ומונעת מסקנות מוטעות שיסודן באנכרוניזם היסטורי 40.

3. הסתמכות על תשובה זו כמקור בלעדי מציגה תמונה שהינה חלקית בלבד במקרה הטוב. תשובה זו היא רק מקור אחד להתייחסות הרב לסוגיית בית-הדין לערעורים, תחנה אחת במערכת מורכבת. מכיוון שכאמור לעיל, הרב כיהן בכל התקופה הרלוונטית לסוגיה זו בתפקידי רבנות ממסדיים, ניתן למצוא בארכיונים ובעיתונות התקופה פרוטוקולים, מכתבים וכתבות המצביעים על גישה מתפתחת ומשתנה, המושפעת לדעתי מן התפקיד שמילא הרב בכל זמן נתון. לא הרי התייחסותו לסוגיה כרבה של יפו ולאחר-מכן של תל-אביב-יפו כהרי התייחסותו אליה בהיותו רב ראשי לארץ-ישראל. יתר על-כן, מאמר הלכתי או תשובה מגלים מטבעם תמונה חלקית ביותר של הגורמים הריאליים-היסטוריים המשפיעים על דרכו של הכותב ומתרכזים בנימוקים תורניים. פעמים רבות התשובה מסתירה את דבר היותה נותנת הצדקות של בדיעבד למציאות שנוצרה כתוצאה מלחץ חיצוני על המערכת ההלכתית, כפי שראינו במקרה דנן.

לדעתי, בחינה מעמיקה יותר של התשובה, השוואת שתי גרסותיה ובחינת מקורות נוספים מלבדה יכולים להציג לפנינו תמונה מורכבת ומעניינת בהרבה, ולזאת ייוחד המאמר. אם בעבר נבדק אך ורק מקור אחד לדברי הרב עוזיאל, בתשובה שנכתבה לראשונה בשנת 1919 ו”שופצה” כעבור כעשרים שנה, הרי שכאן ייבדקו עשרות מקורות נוספים מן השנים אגב הדיון ברב עוזיאל יפגוש הקורא בדעות רבות הנוגעות במוסד הערעורים, דעות שחלקן הגדול לא נחקר עד היום, וכן תעלה פרשת יחסיו המורכבים מאוד, שלא לומר טרגיים, של הרב עוזיאל עם רבנות תל-אביב-יפו, רבנות שבראשה עמד עשרים וחמש שנה בקירוב, ולאחר שעזבה לטובת תפקידו כרב ראשי לארץ-ישראל ונשיא בית-הדין הגדול, התעמת איתה באופן קשה סביב סמכותו של בית-הדין הגדול. “טרגיים” – מכיוון שכפי שנראה, בתפקידו זה נאלץ הרב עוזיאל להתמודד עם התפיסות ההלכתיות שטיפח בעת היותו רבה הראשי של תל-אביב.

אפילוג

סבורני שניתן להסתייע באבחנה זו של הרב פראנק, שהובאה בפסקה הקודמת, כדי להבין את כל מהלכיו המורכבים של הרב עוזיאל בעניין בית-הדין לערעורים בכל שלבי ההתמודדות שנסקרה במאמר. ניתן לכנות זאת “אחריות ציבורית” הנגזרת מן התפקיד 349.

בפועל, כפי שראינו, פעל הרב למנוע את הקמתו של מוסד זה, ולאחר שהוקם, פעל כדי לצמצם את סמכויותיו, והביע, במכתב פרטי ובפורומים סגורים, את הסתייגותו מן המוסד. אולם אחריותו הציבורית ניכרת בכך שלא נתן פומבי לדעתו המסתייגת מקיומו של מוסד זה. להיפך; כפי שראינו, קריאה זהירה של הקונטרס “חק ומשפט בישראל” מגלה עד כמה הסתייג הרב מן הצורך במוסד זה (שהרי חלקו הגדול מיועד להסביר מדוע אין בו צורך במערכת השיפוט היהודית), ועם זאת הוא משגר בסוף הקונטרס אמירה שלפיה “אם העם דורש… ליסד בית דין לערעורים, אין אנו רשאים לאטום את אזנינו מדרישתם”. זו אמירתו הפומבית, אך אין היא משקפת באמת את דעתו של הרב, ובאמת אין הוא מציע בקונטרסו בסיס הלכתי להקמת המוסד שאין הוא חפץ בו. הרי ידוע היטב ידע הרב, החל באספה המכוננת השנייה וביתר שאת בעת ההכנות להקמת הרבנות הראשית, כי חלק חשוב של הנהגת העם היושב בציון דורש לייסד בית-דין כזה, אך דבר זה לא מנע אותו מלפעול למניעת הקמתו 350.

אחריותו הציבורית הנובעת מתפקידו מסבירה גם את השינוי שחל כביכול בדעתו בעת שעלה מתל-אביב לירושלים והתמנה לרב ראשי. מעתה, כשעמד הרב בראש בית-הדין הגדול ודן בעצמו בערעורים רבים, לא היה יכול להמשיך להתייחס אליו כמקודם, באותה דרך שהרב עמיאל מעיד עליה 351. כעת נדרש הרב עוזיאל לספק לעצמו ולאחרים את הבסיס לכשרותו ההלכתית של בית-הדין הגדול, וזה פשר ההוספה המהותית בסוף סימן א של משפטי עוזיאל 352. הוספה זו הציעה דרך מעשית לביסוס הלכתי של בית-דין לערעורים. בנוסח “המקורי” של התשובה לא הוצעה שום דרך כזו. אדרבה, הקריאה המעשית היחידה בנוסח המוקדם היתה להקמת “בית דין גדול” 353, מוסד ומושג שאינו משמש את הרב אף פעם בכל נסיונותיו להצדיק הלכתית את בית-הדין לערעורים של הרבנות הראשית.

כאן אדגיש שוב דברים שכבר עלו במשתמע: ממה שראינו עולה שלא ניתן לחשוד ברב עוזיאל כי מאבקיו נגד המערערים על סמכותו של בית-הדין הגדול נבעו מן ה”קידום” שלו לעמדה בכירה מזו של המערערים. ייתכן שלחשד זה נטו אנשי רבנות תל-אביב בעת שתקפו את הרב עוזיאל אישית וטענו נגדו שכיום אין “בית דין גדול”. אלא שהרב עוזיאל, בניגוד לרבנים אחרים(!) 354, לא פנה מעולם לשימוש בנימוקי כוח וסמכות עדיפה שיש לו כביכול מתוקף מעמדו כרב ראשי ואב “בית הדין הגדול”, אלא ניסה לשכנע בנימוקים אחרים, הנובעים מדאגה ואחריות לשלומה של מערכת השיפוט הרבנית.

השוואת התנהגותו של הרב עמיאל לזו של הרב עוזיאל מדגישה את אחריותו של האחרון. הרב עמיאל תוהה, ובצדק מבחינתו, על השינוי שחל בהשקפתו של הרב עוזיאל בעת שנעשה לרב ראשי. כמי שנותר בתל-אביב וראה עצמו מחויב להגן על סמכות בית-דינה, לא היסס מלתקוף באופן חריף את הרב עוזיאל עצמו, ובעיקר את הנימוקים הלא-עקביים שנתן כדי להצדיק את סמכותו של בית-הדין הגדול. למעשה, כפי שכבר העיר הרב פראנק בחוכמתו 355, ההבדל בין הניצים אינו הבדל של תפיסה הלכתית מהותית, אלא הבדל של תפקיד ושל אחריות הנגזרת ממנו. ובכל-זאת, קשה לא לציין הבדל עקרוני בולט בין הרבנים עמיאל ועוזיאל. כפי שאמרתי, הרב עוזיאל, שוב מתוך גילוי אחריות למוסד הרבנות, לא העז מעולם, גם בעת היותו רבה של תל-אביב, להתבטא בפומבי באופן ישיר נגד בית-הדין הגדול, בעוד שהרב עמיאל עשה זאת בצורה חריפה ביותר מעל דפי העיתון 356.

אולם עד כה לא דיברנו על הגורם המשמעותי ביותר: הלחץ של השלטון הבריטי. חשוב להדגיש שכפי שראינו, הלחץ הבריטי בסוגיה דנן הופיע לא רק בעת הקמת הרבנות הראשית, כשדרש הקמת מוסד ערעור רבני, אלא גם לאחר-מכן, באמצעות הבג”ץ שהתערב בפסיקה הרבנית ודרש להרחיב עד למירב את מספר המקרים שניתן לערער בהם, בניגוד לדעתו הראשונית של הרב עוזיאל שעמד בראש בית-הדין לערעורים.

גם כאן אנו יכולים לראות את ההבדל בין הרבנים עמיאל ועוזיאל: הראשון ראה את מוסד הערעורים כדבר בעייתי עד כדי כך שהיה מוכן לשקול ויתור על ההכרה השלטונית במערכת השיפוט הרבני, הכרה שלא היתה ניתנת ללא קיומו של המוסד, ובלבד שלא ייאלץ לסטות ממה שנראה בעיניו כהלכה ברורה 357. הוא אף פעל במודע בדרך של התעלמות מהכרעת בית-הדין הגדול אף-על-פי שידע היטב כי דרך פעולתו לא תעבור את מחסום הבג”ץ, אם יוגש. הרב עוזיאל, לעומתו, הבין היטב כי בהיותו רב ראשי, מוטלת עליו אחריות כבדה לשמירת סמכויותיה של מערכת השיפוט הרבני גם אם הן היו מצומצמות מדי בעיניו 358. עד לפסיקת בג”ץ בפרשת כתר הרשה לעצמו, כרב ראשי וכנשיא בית-הדין הגדול, לפעול בדרך המצמצמת את זכותו של בעל-דין לערער. אך משניתנה פסיקת הבג”ץ, שכוונה בראש ובראשונה אליו, הבין היטב שמעתה לא יהיה מנוס מקבלת כל ערעור שהוא. כל נסיון התחמקות יביא לידי התערבות נוספת של השלטון הבריטי, ובמוקדם או במאוחר יעמוד קיומה של מערכת השיפוט הרבני בסכנה 359. עד אז ניסה הרב להמשיך לשכנע כי מערכת השיפוט הרבני היא מערכת עצמאית העומדת לצד מערכת השיפוט האזרחי, ובהיותה מייצגת שיטת משפט שונה, אין היא כפופה לה. תפיסה זו עולה באופן ברור מן המכתב שהוא כותב לנשיא בית-המשפט העליון 360. פסק-הדין והתשובה שקיבל למכתבו הבהירו לו סופית כי אין מדובר כאן במערכות מקבילות ושוות, אלא שהמערכת הרבנית כפופה לביקורת בג”ץ, וממילא למערכת המשפט האזרחית שהוא מייצג.

בג”ץ כתר, שנחת על ראשו באביב 1941, הניע את הרב עוזיאל, כרב ראשי יחיד באותה עת 361, לגלות אחריות לשלומה של המערכת שהוא עומד בראשה, אחריות שהובילה אותו לעימות חסר תקדים עם עמיתיו מן העבר הקרוב, חברי רבנות תל-אביב, שלא הבינו כמוהו את גודל הסכנה. אך הרב עוזיאל אינו מנסה לאיים בכוח סמכותו העדיפה, אלא פונה לנסיונות שכנוע נואשים, נסיונות שנתקלים במעין בוז. עמדתי באריכות על תוכנם של הטיעונים שהרב עוזיאל מעלה במהלך נסיונות השכנוע שלו. הוא נוקט בהסברים שונים, חלקם סותרים כמעט זה את זה, עד שיהיה מי שיאמר שהוא “יורה לכל הכיוונים” בניסיון לשכנע את רבני תל-אביב. כפי שראינו, הוא מוכן להעלות על המזבח את קונטרסו החביב לו שנהפך לתשובה הראשונה במשפטי עוזיאל, ולהציע בסיס הלכתי הנוגד לחלוטין את הדברים שכתב שם; כל זאת בגלל תחושת האחריות שחש.

אימת הבג”ץ המנדטורי עולה שוב ושוב, ולא רק באותם מכתבים שנשלחו לרבנות תל-אביב. כך, למשל, במכתב שכתבו הרבנים עוזיאל והרצוג, ב- ו ניסן ה’תש”ג (11.4.43) 362 ,לדייני בית-הדין בחיפה שהתנגדו לדון מחדש בתיק גירושין שהוחזר אליהם לאחר שנידון בערעור. הרבנים הראשיים מציינים, לצד נימוקם ההלכתי, כי התנהגותם של דייני חיפה, שאינם מצייתים למעשה לפסיקת בית-הדין הגדול, תביא לידי כך שהאשה תפנה לבג”ץ, ודבר זה יגרום נזק חמור מאוד למערכת השיפוט הרבני. כדי שלא יגיע העניין לערכאות, הורו הרבנים הראשיים להעביר את הדיון לבית-הדין בירושלים, דבר שלא היה נהוג באותה עת ועורר בבעל התמרמרות רבה 363.

מעתה אמור: לא “רצון העם” הוא הגורם הדומיננטי לנסיון ההכשרה ההלכתית את מוסד הערעור (וכפי שראינו, אותו “רצון” לא היה מעולם גורם כזה בהגותו של הרב עוזיאל), אלא פסיקתם של שני גויים: השופטים טרסטד ורוז, שישבו בהרכב שדן בעתירת כתד, היא היא אותו גורם. אולם משנכפה הרב עוזיאל להרחיב את סמכות הערעור עד למירב, הניעה אותו תחושת האחריות שלו להגן על כך מפני מערערים מבית (דוגמת הרב קלמס) ומחוץ (דוגמת הרב עמיאל) באמצעות נימוקים הלכתיים המשתנים לפי הערעור והמערער.

ואם אלה הם פני הדברים, הרי שאין הבדל משמעותי בהתייחסויותיהם של הרבנים קוק ועוזיאל למוסד הערעור. כזה כן זה, הם כפפו את עמדתם ההלכתית בפני הלחץ הבריטי שבא שלא בטובתם 364. כזה כן זה, הם נזקקו ליצירתיות הלכתית הנובעת מכובד התפקיד שנשאו על כתפיהם 365, יצירתיות שאינה עולה בקנה אחד עם עמדתם ההלכתית הבסיסית, אבל עולה ככורח מן האחריות הציבורית המעצבת את פסיקתם ההלכתית והופכת בדיעבד למלכתחילה 366. מעתה יש רגליים להנחה כי אילו היה הרב עוזיאל במקומו של הרב קוק, הוא היה נוהג בדומה לו 367.

התפקיד עושה את האדם לא פחות מאשר האדם עושה את התפקיד 368. על דבר זה עמד הרב עוזיאל כבר בנאום ההכתרה לתפקידו הרבני הראשון – רבה של יפו 369:

“בנוהג שבעולם איש כי יבחר מקרב העדה למלאות תפקיד צבורי אחראי, צריך הוא בראש ובראשונה, לדעת ולהכיר מהות המשרה שאליה הוא נבחר, ולמוד על פיה את כחותיו וכשרונותיו ותנאי המקום והזמן, אם כל אלה מתאימים למטרתו ותכלית המשרה שהוא מקבל עליו, ואחר הכירו מכל הבחינות אפשרות הצלחתו בעבודה זו, נצב הוא לפני בוחריו ומודיע בראשי פרקים תכנית עבודתו …”

חשפתי במאמרי זה אגב אורחא דעות נוספות בדבר סמכותו של בית-הדין הגדול, דעות שלא זכו להיבחן עד היום, דוגמת דעותיהם של הרבנים עמיאל, טולדאנו, פראנק, קלמס ועוד. כמו-כן נבחנה העדות על קיומו של בית-הדין לערעורים בסלוניקי והוצגו פולמוסים בין הרבנות הראשית לארץ -ישראל ורבנות העיר תל-אביב.

מסקנה כללית אחת העולה ממאמר זה היא כי מעתה ניתן לומר שלמעט הרב יעקב מאיר, לא היתה כמעט ברבנות הארץ-ישראלית דמות מרכזית שסברה כי בית-הדין לערעורים הוא מוסד הלכתי שכשרותו אינה מוטלת בספק. רק משהוקם המוסד, ניתנו, בדיעבד, מגוון נימוקים להצדקתו.

מסקנה כללית נוספת, וחשובה לא פחות, היא שלא ניתן להסתפק בחקר הגותו ההלכתית של הרב עוזיאל, כמו גם של יתר הרבנים שנשאו בתפקידים ממסדיים ברבנות הארצישראלית של המאה העשרים, בחומרים המצויים בספרי השאלות והתשובות שלהם ואף לא באלה המצויים בספריהם האחרים. בדיקת הארכיונים ועיתונות התקופה מגלה שפע של חומר שאין לו זכר בספרים. לא זו אף זו, יש שמידע רב עולה למעיין בשינויים הקיימים בין גרסה מוקדמת של תשובה או מאמר לבין גרסה מאוחרת שלהם.

הסוגיה שנחקרה במאמר זה הינה משמעותית כשלעצמה, אך בהקשרו של הרב עוזיאל היא מהווה המחשה מצוינת למציאות המורכבת שבה פעל הרב, מציאות שהשפיעה על דרכו המורכבת בהלכה ובמשפט. היא בבחינת “כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא”, ועוד חזון למועד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *