עמיחי רדזינר “גיטין – מצוות התלויות בארץ? הסכם קדם-נישואין למניעת סרבנות גט: בין אמריקה לישראל” משפטים 47 (2018) 5
“גיטין – מצוות התלויות בארץ? הסכם קדם-נישואין למניעת סרבנות גט: בין אמריקה לישראל” עמיחי רדזינר *
בארצות הברית יש תמיכה רבנית גדולה, בעיקר בקרב חוגי האורתודוקסיה המודרנית, בהחתמת בני זוג על הסכם קדם-נישואין
(Prenuptial Agreement)
המבטיח כי האישה תקבל גט במקרה של פירוד. מאחורי ההסכם הנפוץ עומד בית הדין הגדול ביותר בצפון אמריקה. לעומת זאת בישראל התמיכה הרבנית בהסכמים אלה מועטה למדי, ובתי הדין הרבניים, לפחות לפי התבטאויותיהם הפומביות של דייניהם, מתנגדים אליהם מכול וכול. זאת ועוד, מתברר כי גם רבנים ישראלים שהביעו תמיכה (או לפחות נמנעו מלהביע התנגדות) בהסכם האמריקאי קבעו שיש להתנגד לחתימה על הסכם דומה בישראל אף שהבסיס ההלכתי של ההסכמים בישראל (מדובר ב’הסכם לכבוד הדדי’ ו’הסכם מאהבה’ של רבני צוהר) דומה מאוד לזה שבאמריקה.
המאמר בוחן את הסיבות להתנגדות להסכמים אלה בישראל ומציע סיבות להבחנה הקיימת בין ארצות הברית לישראל. מתברר שהמציאות החברתית והמשפטית – בעיקר זו הנוגעת להיותו של בית הדין אורגן של המדינה – משפיעה בסוגיה זו על השיקולים ההלכתיים. ראשית, קיומה של חובה משפטית בישראל להתגרש רק באמצעות בית הדין מאפשר לו להחמיר יותר משמחמיר מקבילו האמריקאי. שנית, קיומה של מערכת גירושין אזרחית בארצות הברית משפיע בהכרח על תפיסת עילות הגירושין ועל יכולתו של בן זוג לחייב את בן הזוג האחר להתגרש הלכתית.
המאמר בוחן גם, לאור סוגיות דומות, את האפשרות שמדיניותם של בתי הדין בישראל תשתנה בעתיד, בעיקר אם יגדל מספר הזוגות שיחתמו על הסכמים אלה.
טענה מרכזית שעולה מן המאמר היא שיש לבחון מחדש ובביקורתיות את הטענה הנפוצה שלפיה מבחינת היהודי המחויב להלכה, ובעיקר האישה היהודייה הרוצה להתגרש מבעלה, עדיפה מערכת הלכתית מדינתית ממערכת הלכתית וולונטרית.
א. פתיחה
ב. התנגדויות להסכם והתנגדויות להסכם הישראלי
ג. בין ישראל לארצות הברית
1. לכתחילה ובדיעבד, ישראל ואמריקה
2. מעורבות בית הדין ושאלת עילת הגירושין
ד. ואולי אף על פי כן … או: מה ניתן ללמוד מסוגיות דומות
1. מזונות אישה בבית המשפט
2. עלייתה של עילת ‘מאיס עליי’ בבתי הדין
3. חוכמת ההמון ושינוי ההלכה
ה. דברי סיום: עגונות התלויות בארץ והערה עקרונית על שיפוט רבני רשמי
ו. נספח
1. סעיף 3 בהסכם האמריקאי [208]
2. סעיפים 1, 4 בהסכם של צהר
א. פתיחה
בשנים האחרונות נעשה מאמץ אדיר, המניב הצלחה לא מבוטלת, לשכנע זוגות מן האורתודוקסייה האמריקאית, בעיקר זו המודרנית, לחתום על הסכם קדם-נישואין סטנדרטי המבטיח כי האישה תקבל גט במקרה של פירוד [1]. ההסכם המקובל הוא של ה-
Beth Din of America
(להלן:
BDA [2])
והוא ההסכם האמריקאי שאליו אתייחס במאמר זה (להלן: “ההסכם האמריקאי“). תוכנו של ההסכם ומטרותיו מתוארים בידי בית דין זה [3]. בקצרה, ההסכם מחייב את הצדדים להופיע בפני בית הדין, ומחייב את הבעל לשלם לאשתו סכום מזונות של 150 דולר ליום מעת הפירוד ועד מתן הגט (אלא אם האישה עצמה אינה משתפת פעולה עם בית הדין) [4], והדבר נועד כמובן להטיל עליו לחץ כספי ניכר שיגרום לו לתת את הגט. משווקי ההסכם מסכמים כך:
“Each of these provisions is important to ensure that a get is given by the husband to his wife in a timely manner following the functional end of a marriage. The first obligation grants authority to the rabbinical court to oversee the get process. The second obligation provides an incentive for the husband to abide by decisions of the rabbinical court, and give a get to his wife once the marriage is over and there is no hope of reconciliation” [5]
ההסכם זכה לתמיכת ראשי הישיבה של
Yeshiva University
וכן הסכמות של פוסקי הלכה ודיינים חשובים ביותר, בעיקר מישראל (וזו נקודה חשובה ביותר, כפי שנראה בהמשך) [6], וארגון הרבנים הגדול ביותר בצפון אמריקה –
The Rabbinical Council of America
(להלן: RCA) – קבע ב-2006 שחבריו חייבים לדאוג לקיומו של הסכם כזה בבואם לערוך קידושין [7]. לפי עדויות אנשי ה- BDA, להסכם הצלחה מלאה (100%): הוא הביא לסידור גט מהיר במרבית המקרים ומנע סרבנות גט גם במקרים בודדים שבהם סירב הבעל שחתם עליו בתחילה לסידור הגט [8]. כלומר ניתן להניח שהוא פתר מקרים שבהם הייתה עלולה להיות סרבנות גט מתמשכת של הבעל אילו לא היה חותם על הסכם זה.
גם במדינת ישראל נעשים בשנים האחרונות מאמצים להניע זוגות לחתום על הסכם קדם-נישואין למניעת סרבנות גט. ההסכם הנפוץ מכונה “הסכם לכבוד הדדי” [9]. לאחרונה הוא אומץ, בשינויים קלים, על ידי ארגון רבני צהר המשווקים אותו בשם “הסכם מאהבה” (בדיון להלן לא אבחין ביניהם, ושניהם יכונו: “ההסכם הישראלי“) [10]. כפי שניתן לראות בנספח, גם בישראל המנגנון מבוסס על התחייבות לתשלום מזונות גבוהים ביותר שעל הבעל לשלם מעת הפירוד ועד לסיום הנישואין. חשוב לציין כי הסכומים הנזכרים בהסכם הישראלי קטנים בהרבה, גם ריאלית, מזה שבהסכם האמריקאי [11]
עם זאת ההסכם הישראלי נבדל מחברו האמריקאי בשתי נקודות מרכזיות, שנובעות שתיהן מן המציאות המשפטית בישראל: ראשית, ההסכם האמריקאי מעניק כאמור סמכות לבית הדין ומחייב את בני הזוג להופיע בפניו ולציית להוראותיו. בישראל אין כמובן צורך בהסכם שיחייב את הצדדים להתגרש בבית הדין, שהרי לפי החוק הישראלי זהו ממילא המוסד היחיד שבו זוג יהודי בישראל יכול להתגרש, והגירושין של זוג שנישא כדת משה וישראל תמיד יהיו באמצעות גט [12]. מציאות זו מביאה גם להבדל השני שבין שני ההסכמים: בהסכם הישראלי, לצד התחייבות הגבר מופיעה התחייבות זהה של האישה לתשלום מזונות לבעלה לאחר הפירוד. הצורך בסעיף כזה נובע מכך שבישראל יכול להיות מצב שבו גבר מסורב גט אינו יכול להינשא בדרך חוקית (אלא אם בית הדין עצמו ייתן לו היתר כזה [13]), וזאת משום שהנישואין והגירושין בה הם כאמור הלכתיים בלבד. לעומת זאת בארצות הברית גבר שהתגרש גירושין אזרחיים, ואשתו מסרבת לקבל את גיטה, יוכל לקבל היתר הלכתי להינשא בשנית [14].
אולם יש עוד הבדל ניכר, ואף הוא קשור למציאות המשפטית השונה בין שתי הקהילות. גם בהיעדר נתונים מדויקים על מספרי הזוגות החותמים על הסכמים כאלה, לא ייחשב להימור גדול אם נניח כי בארצות הברית מדובר במספרים גדולים הרבה יותר, אף שקרוב לוודאי שמספר הזוגות הנישאים על פי ההלכה האורתודוקסית קטן בהרבה מזה שבישראל, שבה הנישואין האלה הם היחידים המוכרים לזוגות יהודים. ודאי הוא שבישראל אין בשום גוף רבני דרישה דומה לדרישת ה-RCA מחבריו להשיא זוגות רק לאחר חתימה על הסכם קדם-נישואין. ככל שניתן להעריך, גם בקרב זוגות מהחלקים המודוניים יותר באורתודוקסיה בישראל, ואף בקרב זוגות חילוניים, החתימה על הסכמים כאלה, גם אם היא מתרבה לאורך השנים, כנראה עדיין אינה חזון נפרץ [15].
ניתן להביא כמה סיבות להסבר מיעוט החתימה בישראל מנקודת מבטם של בני הזוג, למשל העובדה שבישראל אין כאמור צורך בהסכם כדי לחייב בן זוג להופיע בבית הדין (ובהמשך אסביר מדוע אין זה הסבר מספק) [16], או החשש הפסיכולוגי מפני העלאת הסדר לגירושין עוד טרם הנישואין [17] (אולם זו טענה שכמובן נכונה גם לארצות הברית). אבל דומה שיש טיעון אחר והוא העובדה הפשוטה שבישראל אין יכולים מצדדי ההסכם לטעון את מה שמופיע באותיות קידוש לבנה בעמוד הכניסה לאתר ההסכם של ה- BDA:
“Prenup is the Single Most Effective Solution to the Agunah Problem”
אכן, באתרים של שני ההסכמים הישראליים האמורים אין הצהרה דומה לזו. אומנם מוסברים שם יתרונותיו של ההסכם, אולם אין כל אמירה שממנה יכולים להבין בני הזוג כי ההסכם יכול להבטיח שיימנעו מהם סבלות סרבנות הגט.
הסיבה לכך היא שמאחורי ההסכם האמריקאי עומדים ארגון הרבנים ובית הדין הגדולים בצפון אמריקה, והם שמעודדים את בני הזוג לחתום עליו ויכולים לתת את התחייבותם כי יעשו כל מאמץ לסידור גט, גם, ואולי בעיקר, במקרה שבו ההסכם מופעל, והבעל נותן את הגט בשל הלחץ הכלכלי המופעל עליו. כאמור, המציאות מלמדת כי כך אכן קורה. לעומת זאת בישראל ההסכם אינו מגובה בבית דין שמתחייב להפעילו [18]. להפך, כפי שנראה להלן, הרוח הנושבת מבתי הדין הרשמיים של מדינת ישראל – שהם כאמור המוסדות היחידים שבהם יכולים בני זוג יהודים להתגרש [19] – עוינת את ההסכם, ולמיטב ידיעתי לא פרסם דיין ישראלי מאמר כלשהו או התבטאות פומבית בתמיכה בהסכם לכבוד הדדי או ב”הסכם מאהבה” [20]. לעומת זאת, כפי שנראה להלן, יש לא מעט התבטאויות חריפות של דיינים שונים נגד הסכמים אלה, הכוללות אמירות כי אי אפשר לסדר גט כשר במקרה שקיים הסכם כזה.
זאת ועוד, המערכות הרשמיות בישראל העוסקות בסידור נישואין וגירושין אינן מעודדות חתימה על הסכמים כאלה. הנחה של כמה חברי כנסת ושל שרת המשפטים ציפי לבני כי ההסכם עשוי להיות פתרון יעיל לבעיית סרבנות הגט, אלא שהציבור אינו מודע לו מספיק, הביאה במהלך הקדנציה של הכנסת ה-19 (2013-2014) לכמה הצעות חוק שמטרתן עידוד חתימה על הסכמים אלה [21]. הצעות החוק נתקלו בהתנגדות של הרב הראשי דוד לאו [22] ושל ארגונים שקמו כדי לשמור על מעמדה של הרבנות ואשר טענו, ובצדק, כי לדעת דיינים רבים ההסכם מנוגד להלכה ועלול ליצור גט מעושה [23]. כהצעת פשרה הוחלט להקים ועדה ציבורית שתדון בעניין [24], אולם היא פוזרה ללא כל מסקנות כאשר התפזרה הכנסת ה-19. עד כמה שידיעתי מגעת, לא הוצגה בפני הוועדה עמדה של דיין המצדד בהסכם לכבוד הדדי או בהסכם דומה לו, ומנגד הובעה בפניה עמדה חריפה של דיין ותיק, הרב בנימין בארי – שלפחות במקום פרסומה נכתב כי הוצגה לוועדה לבקשת מועצת הרבנות הראשית – השוללת מכול וכול את עצם התקנתם של הסכמים מעין אלה [25]. לאחרונה אף ביטא מנהל בתי הדין הרבניים את עמדתו כי לא נכון ליזום יוזמה ציבורית לחתימה על הסכמים אלה [26]. הוא אף אמר כי גם אם אין מבחינתו מניעה שזוגות יחתמו מיוזמתם על הסכמים אלה, אין יכולת לדעת אם הם בכלל יועילו, לא רק משום שאין אנו יודעים “כיצד בתי הדין יתייחסו להסכמים בהינתן סכסוך קונקרטי” [27], אלא גם משום “שאין עדיין נוסח של הסכם שמוסכם על רוב שדרת הפוסקים המרכזית, כי בכל נוסח יש ניואנס בעייתי כזה או אחר”. עם זאת מתברר שהיו מקרים שבהם זוגות שחתמו על ההסכמים מיוזמתם נתקלו בסירוב של הגורמים הרשמיים לרישום הנישואין לאשר הסכמים אלה, מתוך התנגדות הלכתית לקיומם [28].
לסיכום, אם בארצות הברית מוצג ההסכם כהצלחה גדולה, והוא מגובה בהמלצות רבניות רבות הקובעות שאין להינשא ללא חתימה עליו, הרי בישראל מידת ההצלחה של ההסכם והתמיכה הרבנית בו קטנות בהרבה. מה הוא ההסבר לכך?
…
ה. דברי סיום: עגונות התלויות בארץ והערה עקרונית על שיפוט רבני רשמי
דיינים ישראלים טוענים כי לבית הדין שלהם יש עדיפות על פני בתי דין בחו”ל, בשל היותו בית דין של המדינה, ועובדה זו מאפשרת לו לחייב בעלי דין להופיע בפניו ולהפעיל סנקציות נגד סרבני גט [189]. גם רבנים אמריקאים מודים שהמציאות המשפטית בישראל עדיפה הן מבחינה הלכתית [190] והן מבחינת יכולתו של בית הדין לסייע לעגונות [191]. אכן, מעמדו הייחודי של בית הדין בישראל הביא לחקיקה ייחודית, המקנה לו סמכות שיפוט גם על יהודים שאינם אזרחי ישראל, כדי לסייע למסורבות גט מחו”ל אשר בית הדין במקומן חסר יכולת לסייע להן [192].
אולם האם בכל מקרה סיכוייה של מסורבת גט ישראלית לצאת ממצבה זה יהיה טוב מזה של רעותה האמריקאית? נראה שלא [193]. סביר למדי שאם מדובר במקרה שבו האחרונה אינה מחזיקה בהסכם, התשובה תהיה חיובית. אולם במקרה שבו יש לה הסכם אכן נראה שמצבה יהיה טוב יותר. מידת הביטחון במשפט האחרון אף תגדל כאשר מדובר באישה שאינה מעלה נגד בעלה עילת גירושין קלאסית המחייבת אותו בגט. זאת ועוד, אף אם יש בידה עילה כזו, הרי שבמקרים רבים היא תקבל את הגט מהר מרעותה בישראל המחזיקה בעילה זהה, משום שההסכם יופעל מיד ואוטומטית, והוא אינו זקוק להחלטה שיפוטית של חיוב בגט (ושל מתן סנקציות), החלטות שיכולות להימשך שנים [194]. יתר על כן, היהודייה האמריקאית האוחזת בהסכם יודעת מראש מה מדיניותו של בית הדין שאליו תגיע להתגרש, אך בישראל הדבר אינו אפשרי [195]. מכל מקום, דומני שהתשובה לשאלה שבפתיחת הפסקה היא מורכבת משנהוג לטעון. עניין זה מביא לחשיבה על שאלה רחבה יותר: אם תמיד יהיה נכון לטעון את הטיעון הבא שעלה בפיו של אחד ממעצבי השיפוט הרבני בישראל בתגובה לדרישה להקמת מערכת דיני משפחה אזרחיים [196]:
“ועוד טיעון. ההלכה היהודית בעניני אישות, כהלכה דתית, חסרה לה הגמישות הנחוצה לחוק כדי לענות לבעיות הזמן, השעה. גם טיעון זה אין כחו יפה לאור המציאות ההלכתית במשך דורות רבים […] בהלכה קיים מרחב רב לפרשנות סמכותית, לגמישות ביישום […] הסמכות הניתנת להיבנות הראשית ולבתי הדין הרבניים מכח החוק נוסף לסמכותם ההלכתית הרבה, נותנת בידם האפשרות לפתור בעיות ולעשות את הפתרון כללי לכל העדות ולכל העם.”
כאמור, אין ספק שיש יתרונות לשיפוט רבני ממלכתי. עם זאת דומה שיש להעלות את הטיעון כי המקרה דנן מלמדנו כי במעמד הממלכתי יש גם פוטנציאל לשמרנות ולהחמרה, ואילו דווקא בחו”ל מביאה לעיתים המציאות – “בעיות הזמן, השעה”, הכוללות גם את קיומה של מערכת אזרחית שכותב השורות שצוטטו כאן כה מתנגד לה – לדינמיות הלכתית ולמענה למצוקות.
עוד ראינו שהגדרת ‘מיהי עגונה’ אינה אחידה. אישה החפצה לצאת מ’נישואין מתים’, ובעלה מסרב לתת לה גט, מוגדרת ‘עגונה’ בידי דייני ה-
BDA [197].
לא כך יהיה בהכרח בבית הדין הישראלי, ודאי אם אין לה עילה נוספת [198]. כאמור, שאלת זכותה של אישה זו לצאת מן הנישואין קיימת בבסיס הוויכוח בין מצדדי ההסכם בישראל ובין המתנגדים לו הרואים בתפיסה זו השפעה מערבית זרה ופסולה, שאולי אפשר להבליג בלית ברירה על קבלתה בארצות הברית, אך יש להתנגד לה בחריפות בישראל, ארץ הלכתחילה.
מובן שחלקים נרחבים מן הציבור מתקשים להבין הבחנה זו. לדידם עגונה היא עגונה, בארצות הברית או בישראל. כך, הרב ג’רמי שטרן – החי כעת בישראל – מנהלו של ארגון ORA, ארגון אורתודוקסי הפועל בארצות הברית, בברכת ראשי YU נגד סרבנות גט. אחת מפעולותיו המרכזיות של הארגון היא עידוד החתימה על ההסכם בקרב הציבור הדתי [199] במאמר שפורסם לאחרונה [200] והופץ באתרים רבים ברחבי הרשת, תיאר שטרן מדוע החליט לעזוב את בית הכנסת שלו ביישוב אפרת. זו לשונה של הפסקה הפותחת:
“Two weeks ago, I rescinded my shul membership. The rabbi had made a public statement against the use of halachic prenuptial agreements. For me, he crossed a red line. I cannot identify with an institution whose religious leader opposes rectifying one of the worst desecrations of G-d’s name that currently plagues the Orthodox community.”
אני מניח כי שטרן, מדוחפיו הגדולים של ההסכם האמריקאי, סובר כרבים אחרים שלא צריך להיות הבדל בין ארצות הברית לישראל. בשני המקומות יש מסורבות גט, ובהיות ההלכה היהודית אוניברסלית, הרי היחס לניסיון הלכתי מרכזי לפתרון מצוקתן צריך להיות זהה. אולם רבו של בית הכנסת סבור שלפחות בישראל אין מקום להסכם זה [201].
במאמר זה ניסיתי להסביר את הגישה המבחינה בין שני המקומות. זוהי הבחנה עקרונית הנובעת מהמציאות המשפטית השונה בשני המקומות, אולם היא אינה נשארת תאורטית בלבד. הדיינים בישראל רואים בהסכם סכנה הלכתית וערכית וכן רואים בו מסמך הפוגע במעמדו של בית הדין, ולכן עמדתם כלפיו היא שלילית (כאמור, גם אם יש התומכים בו, הרי הם לא הביעו זאת בפומבי כמו מתנגדיו).
ואכן, בטיוטת פסק דין [202], דן אב בית הדין הרבני בתל אביב, הרב חיים-שלמה שאנן [203], בתביעתה של אישה להפעלת הסכם קדם נישואין שנעשה בישראל בשנת 1997. לשונו של ההסכם זהה לחלוטין לנוסח העברי של ההסכם האמריקאי [204]. על פני ארבעה עמודים שוטח הרב שאנן שורה של נימוקים המיועדים להראות שהתחייבות הבעל היא חסרת תוקף, הן בהלכה והן במשפט הישראלי [205], ומסיים בכך שגם אם יש לה תוקף הרי שיש להחמיר ולקבוע כי קנס שאדם מקבל על עצמו גם הוא יוצר גט מעושה. תפיסתו העקרונית מובאת בתחילת דבריו:
“אין ספק שהסכם זה וכיוצא בזה אין רוח חכמים נוחה הימנו בלשון המעטה והוא בא כדי להרוס את מוסד המשפחה המקודש בעם ישראל, לא ברור לנו אם הרב שסידר את ההסכם והקידושין הוא רב שומר מצוות. בודאי יש בהסכם זה מעין עצת בלעם בפעור דהיינו אין שום התחייבות לנשואין וברגע שהאשה תחליט לעזוב את בעלה אם משום שעיניה תיתן באחר או משום סיבה אחרת כגון שבעלה יהיה חולה או שתרצה לבלות בחו”ל אצל חברים היא תוכל לעשות כך ואף תזכה ברכוש רב, וגם תבקש כתובה של מליון ש”ח ויותר. ואם רצון התורה שהאיש יגרש את אשתו ולא ההיפך, הרי מעתה האשה תגרש את בעלה בעל כורחו מתי שתרצה ולא ההיפך. על כן אין ספק שיש לדחות בשאט נפש הסכמים שכאלו. התירוץ שהסכמים שכאלו באים למנוע עגון אינו נכון. בנוסף, לא רק שאין הסכמים אלו מונעים עיגון, אלא אף יוצרים עגון, מאחר ובמידה והבעל ייתן גט בגלל הסכם שכזה ספק גדול אם הגט יהיה כשר והדבר ישליך גם על הילדים שיולדו.”
אין ספק שאת הדברים הללו ניתן להשמיע גם באמריקה, ובכל זאת שם ההסכם מתקבל ופועל ואילו בארץ לא. ההסברים לכך ניתנו לעיל, וכמובן ניתן לשער שאילו הייתה המציאות המשפטית בישראל שונה, גם היחס ההלכתי שהיה ניתן להם היה משתנה, לפחות חלקית.
בשנות הארבעים התנהל ויכוח חריף בשאלת מעמדם ההלכתי של הנישואין האזרחיים בין אברהם-אהרן פרייס מטורונטו ובין הרב הראשי לארץ ישראל הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, כשלצידו של האחרון עמד מי שיהיה לימים אחד מחשובי הפוסקים והדיינים בישראל, הרב אליעזרויהודה וולדינברג [206]. אל מול עמדתו ההלכתית המפורטת של הרב פרייס, הנותן לנישואין האזרחיים מעמד הלכתי, ולכן מחייב בהם גט, יצאו בחריפות מרובה הרבנים עוזיאל וולדינברג. לצד דחיית טיעוניו ההלכתיים, הם טוענים כי דעתו אינה מתקבלת על הדעת, משום שהיא מביאה נורמות חיצוניות לדיני המשפחה ההלכתיים, מחלנת אותם ותגרום להרס מוסדר המשפחה היהודית. מתגובתו של הרב פרייס ניכר שהוא נפגע מאוד ואינו מבין על מה ולמה הותקף בשפה קשה. עם זאת סביר שיסוד הוויכוח טמון בהבדל הבסיסי בין החולקים. הרב פרייס יושב במדינה שבה מערכת נישואין אזרחיים היא עובדה נתונה שקיומה אינו תלוי בו, יהודים רבים פועלים על פיה, והוא רק מגיב עליה מנקודת מבטו ההלכתית. לעומתו, בני הפלוגתא שלו חיים במקום שבו הנישואין מתבצעים אך ורק על פי ההלכה, ולדעתם מתן מעמד הלכתי לנישואין אזרחיים – ולו באמצעות דרישת ‘גט לחומרא’ – תגרום סכנה גדולה למונופול של נישואין כדת משה וישראל ותקשה על המאבק בגורמים המעוניינים לשנות מונופול זה.
ייתכן שהרב פרייס עצמו הבין ששורש הוויכוח נעוץ במקום הישיבה של החולקים, ולכן הוא מסיים את תגובתו במילים אלה [207]:
“בכל אופן, אני איני בא במכתבי זה להעמיד את דברי, ואלמלא היה בזה לפי דעתי חשש התרת א”א לעלמא בודאי שלא הייתי אומר אפילו מלה אחת נגדו, ולא באתי אלא לומר שלא אני בלבד סובר כן אלא כל גדולי ישראל מסכימים לזה, ולא אדע למה זה יצא כ”ג בדברים רק נגדי, בשעה שכך הוא דעתם של כל חכמי ישראל. אלא שבזה מתקיים מאמרם ז”ל בסנהדרין נועם אלו ת”ח שבארץ ישראל שמנעימים זה לזה בהלכה, כנראה דבריהם בדיוק נאמרו. דוקא “זה אל זה” בשעת ששניהם בני ארץ ישראל הם אבל אם אחד מארצות הגולה אז התלמיד חכם שבארץ ישראל חושב שמצוה להיות לחובל במקום נועם.”