תקציר עמיחי רדזינר “הטלת הרחקות דתיות, חברתיות וכלכליות על סרבני גט בבתי הדין הרבניים” (2022)

עמיחי רדזינר “שובו של רבנו תם: הטלת הרחקות דתיות, חברתיות וכלכליות על סרבני גט בבתי הדין הרבניים” שנתון המשפט העברי 31 (2021-2022) 179

 

“שובו של רבנו תם: הטלת הרחקות דתיות, חברתיות וכלכליות על סרבני גט בבתי הדין הרבניים” עמיחי רדזינר

 

א. מבוא

ב. עלייתן ושחיקתן של הרחקות דרבנו תם: היסטוריה קצרה

ג. הופעתן של ההרחקות בבית הדין הרבני

1. שלב ראשון: אזכור קיומן של ההרחקות (ודחיית האפשרות לעשות בהן שימוש)

2. שלב שני: שנות השמונים – הופעתן (המצומצמת) של ההרחקות בבית הדין

ד. שנות התשעים ואילך: הרחבתן של העילות להפעלת ההרחקות – תיאור ופשר

ה. פיתוח הרחקות חדשות

1. הרחקות על אסירים

2. מניעת סיוע משפטי

3 ביוש (שיימינג) ברשת

ו. האם ניתן למנוע קבורה?

ז. הרחקות מול צווי הגבלה

ח. מקור הסמכות להפעלת ההרחקות: בין בית הדין לבית המשפט

ט. דברי סיום

 

א. מבוא

בפסק דין שניתן לאחרונה בבית הדין הרבני בת”א [1] נידון מקרה של בני זוג שומרי מצוות [2] החיים זה כמה חודשים בנפרד. האישה תבעה גט בגין אטימותו הרגשית של בעלה וניכורו כלפיה, דבר שהביא את בית הדין לאמירה כי “אין מנוס מלקבוע שיש כאן טענת ‘מאיס עלי’ באמתלא ברורה ולחייב את הבעל לגרש את אשתו” [3]. נימוק נוסף לחיוב בגט שמעלה בית הדין הוא עילת ‘אי סיכוי לשלום בית’, שניתן לעשות בה שימוש בפרט במקרה שבו “האשמה [לקרע] מוטלת על המעגן” [4]. פסק הדין מסתיים בקביעה אופרטיבית: “המשיב חייב לגרש את אשתו בהקדם, ויש להטיל עליו ‘הרחקות דרבנו תם’ וההגבלות הקבועות בחוק”. ודוק, בית הדין מבחין בלשונו בין ההרחקות הקלאסיות של רבנו תם ובין ‘ההגבלות’ המופיעות בחוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), ה’תשנ”ה-1995 (להלן: “חוק קיום פס”ד“), שמטרתו הייתה להתאים את ההרחקות מימי הביניים למציאות ימינו ונתן לבית הדין את הסמכות להפעיל את אותן ‘הגבלות’ מודרניות [5]. ואכן, לצד הטלת ארבעה צווי הגבלה מבין אלה המנויים בסעיף 2(א) לחוק קיום פס”ד, קובע בית הדין שורה של הרחקות חברתיות, כלכליות ודתיות [6]:

“בכלל הרחקות הנזכרות יש לקבוע, שעל כל איש ואישה מישראל וכל הנלווים אליהם להימנע מהדברים הבאים:

1. שלא לדבר עמו כלל.

2. שלא לשאת ולתת עמו הן במסחר, הן בכל משא ומתן של ממון.

3. שלא לארחו ולהאכילו ולהשקותו.

4. שלא לבקרו בחוליו.

5. שלא להושיבו בבית הכנסת.

6. שלא להעלותו לתורה.

7. שלא לאפשר לו לומר קדיש.

8 שלא לתת לו לעבור לפני התיבה.

9. שלא לשאול בשלומו.

10. שלא לחלוק לו כבוד כלל, ולהתרחק מעליו ככל האפשר.”

ברי כי בית הדין סבר כי הרחקות אלה עשויות להיות יעילות מאוד במקרה של אדם דתי המשתייך לקהילה. בית הדין אינו מרגיש צורך לנמק מניין שאב את הסמכות להפעיל את אותן הרחקות שכמובן אינן נזכרות בחקיקה הישראלית, ואף מציין כי אין הוא חריג בהטלתן. לדבריו (בשני מקומות נפרדים בפסק הדין):

“הלכה למעשה נוהגים לדינא במרבית בתי הדין בארץ, דהיכא דאיכא ‘אמתלא מבוררת’ לעיני בית הדין יש לחייבו בגט ולהפעיל כנגדו ‘הרחקות דר”ת’ בעת הצורך, ואכמ”ל.

למעשה הכי נוהגים בבתי הדין שאין לחוש לזה כלל וניתן להטיל ‘הרחקות דר”ת’ לצד צו עיכוב יציאה מן הארץ.”

גם אם יציע מאן דהו שבית הדין לא דקדק כאן בלשונו כפי שעשה בסיכומו המובא לעיל, והוא כולל בהגדרת ‘הרחקות דר”ת’ גם את צווי ההגבלה מכוח החוק, בפעולת איסוף שעשיתי מצאתי קרוב לשבעים פסקי דין שבהם הטילו דיינים הרחקות ‘קלאסיות’ על סרבני גט (בכל המקרים היה מדובר בגברים [7]). פסקי הדין הראשונים הם משנות השמונים, ורובם הגדול ניתנו בשני העשורים האחרונים. יש להניח שקיימים מקרים נוספים שלא הצלחתי לחשפם ואשר היו יכולים להרחיב ולבסס את הטיעונים המוצגים להלן [8]

לעובדה זו יש משמעויות משפטיות והלכתיות שונות ומאמר זה יעסוק בהן, תוך שהוא מתאר את שלבי עלייתן, ובמידה רבה תחייתן, של ההרחקות שנוצרו בימי הביניים בפסיקת בתי הדין בישראל ואת הפיכתן לכלי אפקטיבי שנעשה בו שימוש במקרים רבים. אסתפק כאן בהעלאת שתי נקודות היכולות ללמד על המשמעות והעניין של עליית השימוש בהרחקות:

ראשית, נקודה שיש לה משמעות משפטית. פסק הדין שאחראי במידה רבה להעלאת השימוש בהרחקות למודעות הציבורית הוא בג”צ פלוני ואלמוני [9] בו עתרו שני סרבני גט כנגד פסיקות בית הדין הרבני בעניינם. טענתם המרכזית, כפי שמתאר אותה השופט אליקים רובינשטיין, הייתה [10].

“העותרים שלפנינו סירבו ועודם מסרבים ליתן גט לנשותיהם במשך תקופה ארוכה, וחרף פסקי דין מפורשים של בתי הדין הרבניים המחייבים אותם לעשות כן. מכאן מצאו בתי הדין הרבניים, בשני המקרים, לנקוט בשורה של סנקציות כלפי העותרים המבוססות בעיקרן על “הרחקות דרבנו תם”, דהיינו הרחקתם מחיי הקהילה וביושם ברבים, כפי שיפורט להלן, כדי שיקיימו את פסקי הדין המחייבים אותם ליתן גט לבנות זוגן, וייגאלו הנשים מעגינותן החיה. השאלה המתעוררת היא, בפשטות, האם היה בסמכותם של בתי הדין הרבניים לנקוט בסנקציות אלה, או להמליץ על נקיטתן, אף שאין בנמצא הוראת חוק המאפשרת זאת מפורשות, לעומת הוראות חוק המאפשרות במקרים מסוימים סנקציות אחרות כלפי סרבן הגט.”

העתירה נדחתה ברוב של חמישה שופטים כנגד שניים. אולם כדאי לתת את הדעת לדבריו של אחד משופטי הרוב, ניל הנדל [11]:

“הנסיבות המיוחדות והקיצוניות של העתירות המונחות בפנינו מלמדות כי השימוש בסמכות העזר נעשה במידה המתקבלת על הדעת. במקרים אלה אין כדי ללמד על הכלל. להפך. נראה כי השימוש נעשה כמוצא אחרון. אוסיף, ומבלי לקבוע מסמרות בעניין, כי יתכן שבמידה והשימוש בהרחקות דרבנו תם יהפוך לאמצעי רווח ונפוץ במסגרת פסקי הדין של בתי הדין הרבניים לאכיפת גירושין, יהיה מקום לשקול את הסוגיה מחדש.”

כפי שנראה, השימוש בהרחקות אכן הפך “לאמצעי רווח ונפוץ” למדי, והוא אף אינו מוגבל למקרים שבהם מדובר ב’מוצא אחרון’, אפילו במקרה שעמד לפני בג”צ. אומנם על פלוני הוטלו ההרחקות לאחר שנמלט מן הארץ, אולם אפילו במקרה של אלמוני הן הוטלו בשלב מוקדם למדי ולפני שמוצו כל הכלים המצויים בחוק [12]. אף בפסק הדין שהובא לעיל ראינו כי בית הדין הטיל את ההרחקות ביחד עם צווי ההגבלה מכוח החוק, ולא חיכה לשלב שבו יוכח שהאחרונים אינם יעילים. ישנם אף מקרים שבהם הוטלו ההרחקות בלא שהוטלו כלל צווי הגבלה מכוח החוק [13]

הנקודה השנייה היא החידוש המשמעותי שיש בעצם קיומה של התופעה המדוברת. בשנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת עסקו חוקרים אחדים בסוגיית ההרחקות, וכולם עמדו על היעדרן הכמעט מוחלט מפסיקתו של בית הדין הרבני [14]. המחקר המקיף והחשוב ביותר שנכתב עד כה בסוגיית ההרחקות ואשר פורסם בשנת 1995, מסכם כך את הדברים [15]:

“מאלפת ביותר היא העובדה שעניין ה’הרחקות’ מוצא ביטוי מזערי בלבד בפסיקת בתי הדין הרבניים. בפסקים שפורסמו לא מצוי אפילו פסק דין אחד המטיל “הרחקות” על בעל.”

זאת ועוד, כפי שנראה להלן, ההרחקות זכו במהלך הדורות להסתייגויות שגרמו להיעלמותן מן הפסיקה ההלכתית, בפרט זו האשכנזית. על כן יש חידוש של ממש בתחייתן בבתי הדין בישראל בדור האחרון. בפרקים הבאים אעמוד על השלבים השונים בהתפתחות השימוש בהרחקות בבתי הדין ועל הגורמים לעלייתן המחודשת. ודוק, המאמר יתמקד בהרחקות הקלאסיות ולא בצווי ההגבלה מכוח החוק, אף על פי שהאחרונים מבוססים על הראשונות, וכפי שנראה, קיימים קשרי גומלין מעניינים ביניהם (ואחד מפרקי המאמר אף יוקדש לשאלת העדיפות של מי מהם על חברו). עם זאת, טיעונים שונים במאמר יאירו גם את נושא צווי ההגבלה, שמטבע הדברים השימוש בהם נפוץ הרבה יותר בפסיקת בתי הדין.

 

 

 

ט. דברי סיום

 

לאחר שהשופט יצחק עמית מציג בפסק דין פלוני ואלמוני את עמדתו התומכת בהטלת ההרחקות, לרבות איסור הקבורה, הוא נפנה לבקר את בתי הדין על כך שאין הם עושים די כדי לפתור את בעיית מסורבות הגט [338]. את שורש הבעיה הוא מציג במילים הבאות [339]:

“רבים וטובים הצביעו על חרדת הדין, יראת ההוראה והנטיה להחמיר, שברבות השנים הביאה לכך שלעיתים, בתי הדין נרתעים מלהשתמש בכלים שההלכה העמידה לרשותנו כדי להציל עשוק מיד עושקו.”

גם אם קביעה זו נכונה היא בסוגיות שונות, ועל נטיית דיינים מסוימים להחמיר אף אנוכי עמדתי במאמרים שונים (כמו גם על התנגדות דיינים לפתרונות היכולים לסייע למלחמה בסרבנות הגט) [340], דומה שלפחות בסוגיה דנן פני הדברים שונים. המאמר שרטט מהלך שבו נשחקה מאוד העמדה המחמירה שהתקיימה בבתי הדין עד לפני שלושה-ארבעה עשורים, עמדה שלמעשה קיבלה את גישת “וטוב להחמיר” של בעל גבורת-אנשים [341] ונמנעה כליל מלעשות שימוש בהרחקות. לאחר שהוכנס השימוש בהרחקות במקרים שעילותיהם הן עילות כפייה, הלך והתרחב השימוש בהן בכמה מובנים. במקרים רבים השימוש בהרחקות נעשה גם אם פסיקת בית הדין הייתה לחיוב גט בלבד. יתר על כן, דיינים שונים מדברים על כך ש’מנהג בתי הדין’ או “עמדת רוב הדיינים” היא שניתן להטיל הרחקות אף בפחות מכך [342]. בבתי הדין מתבססת אף עמדה שההרחקות אינן ייחודיות לעילת ‘מאיס עלי’, וניתן להפעילן בכל מקום ‘שלפי ראות עיני בית הדין’ הן יסייעו בו לפתרון הסרבנות [343]. בתי הדין גם פיתחו ‘הרחקות’ חדשות שאין להן זכר במקורות הקדומים.

כפי שראינו, סוגיה זו מצטרפת למקרים אחרים שבהם נוטש בית הדין את העמדה המחמירה שהתבססה בו לאורך שנים, עמדה שנסמכה על פסיקת אחרונים שצמצמו דברי ראשונים או התעלמו מהם. גם כאן ‘מדלגים’ בתי הדין לדבריו המקוריים של רבנו תם המופיעים בחיבורו ולרציונל העולה מהם – לפיו, מניעת טובה אינה נחשבת כפייה כלל – תוך שהם נותנים משקל פחות, או אף מתעלמים כליל, מדברי ראשונים ואחרונים שצמצמו את דברי ר”ת. אין ספק כי המוטיבציה המרכזית של בית הדין היא ההבנה שכיום יש להתייחס לבעיית סרבנות הגט באופן שונה מזה שקיבלה בעבר. הבנה זו לא רק גרמה לדיינים להתגבר על “יראת ההוראה” ההלכתית, אלא גם על היראה מפני דין המדינה. בתי הדין פועלים לכאורה במשך שנים בניגוד למגבלות הסמכות שנתן להם החוק, וזאת מתוך תפיסה שממילא אין הוא מקור הסמכות שלהם, ואם לדעתם יש בידם כלים הלכתיים יעילים בנסיבות מקרה העגינות הנתון, עליהם לעשות בהם שימוש. דומה שבית המשפט העליון מוכן לקבל פעולה זו, גם אם מתוך הצדקתה בנימוקים אחרים (וקשים), בניגוד למקרים אחרים שבהם תפיסת הסמכות ההלכתית של בית הדין הביאה אותו לעימות עם בית המשפט. הכלל התלמודי של “משום עיגונא אקילו בה רבנן” מנחה במקרה זה הן את בית הדין והן את שופטי הרוב בבג”צ פלוני ואלמוני [344]

מעבר למערכת היחסים המורכבת שבין ביה”ד ובג”צ שעליה עומד המאמר, יש בו דוגמה יפה ליחסי הגומלין המרתקים שבין בית הדין והמחוקק הישראלי. ראינו את השפעתו הדרמטית של חוק קיום פס”ד על עליית ההרחקות בבתי הדין, ומנגד את השפעת פסיקתם של האחרונים על התיקונים לחוק זה. ראינו גם את ההכרה בכך שסנקציה על סרבן גט צריכה להיות מותאמת לו אישית וכי יש לקחת בחשבון את כוחה הגדול של הקהילה, אם היא קיימת.

פסיקת בתי הדין בישראל השפיעה גם על המציאות בחוץ לארץ, ובפרט בארצות הברית. השימוש בהרחקות הולך וגובר שם, וההצדקה ההלכתית לכך נסמכת בין היתר על הפסיקה הישראלית. כך לדוגמה מציג מי שאחראי כיום על הגיטין בבית הדין של אמריקה (BDA) פסיקות שניתנו בארץ ומסכם [345]:

“Although American batei din lack the enforcement mechanism of the Israeli justice system, the application of communal pressure when called for by a beit din can serve as a halachically warranted and effective mechanism for implementing the beit din’s ruling.”

רמי ריינר עמד במחקרו החשוב על רבנו תם על הפער שבין שני החלקים של סימן כד בספר הישר [346]. בעוד חלקה הראשון והעיקרי של התשובה – בה שלל ר”ת את אפשרות כפיית הגט ב’מאיס עלי’ – “זכה לתפוצה ולהיכרות מרשימים ביותר”, חלקה האחרון – בו מוצעות ההרחקות, “דרכי המילוט אותן הציע ר”ת בעצמו”, כלשונו של ריינר – מאוזכר לאין שיעור פחות. לדבריו: “שתיקה סלקטיבית זו יש בה כדי ללמד על מגמה וכוונה ולא על מקריות”. דומה שבדור האחרון חל שינוי דרמטי, הן במגמת בתי הדין והן, וממילא, בשימוש בדבריו של רבנו תם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.