תקציר עיכוב-נישואין 7009-24-1 (רבני גדול) פלוני נ’ פלונית (22/01/2006): בית דין לערעורים ביטל החלטת בית דין רבני אזורי החליט על עיכוב נישואין עקב הפרת הסכם גירושין

עיכוב-נישואין 7009-24-1 (רבני גדול) פלוני נ’ פלונית (22/01/2006)

 

בית דין רבני גדול

תיק 7009-24-1

 

בפני כבוד הדיינים:

הרב שלמה-משה עמאר

הרב אברהם שרמן

הרב חגי איזירר

 

המערער:

פלוני

נגד

המשיבה:

פלונית

 

פסק דין

הרב חגי איזירר:

הנדון שלפנינו הוא המשכו של תהליך שהחל לפני שש שנים ומבחינה מסויימת הוא נועד להיות סיום של התהליך. הצדדים בסכסוך קשה וממושך למעלה מ- 15 שנים. ביה”ד האזורי באשדוד פסק ביום 15.2.98 כי על הבעל יוטל מאסר של 6 חדשים בשל סרבנותו לקיים פס”ד של חיוב גט שהוטל עליו ע”י ביה”ד האזורי (ואושר ג”כ ע”י ביה”ד הגדול). הבעל הגיש ערעור על החלטת הכפיה במאסר הנ”ל לפני ביה”ד הגדול וערעורו נתקבל בנמוק שלענין כפיה שהוא הליך חמור וקיצוני ביה”ד הגדול מקבל את טענת הבעל שהוא מוכן לתת גט מרצון אם האישה תסכים שפסקי דין שניתנו בעבר ע”י בתי משפט אזרחיים יידונו מחדש בהסכמה ע”י ביה”ד הרבני. החלטות בכיוון זה נתקבלו בחדשים 4-6/98. נגד החלטות אלו הוגשה עתירה ב- 24.6.98 מטעם האישה לבג”צ ונפתח תיק בג”צ 3984/98. לאחר כמה חדשים ביום כ”ה בכסלו תשנ”ט 14.12.98 ניתנה החלטה ע”י בג”צ ובהסכמת העותרת לדחות הדיונים בעתירה ובינתיים לנהל מו”מ בין הצדדים ולשוב לביה”ד הגדול להעלות טיעונים ובקשות לישוב חלוקי הדעות. ביום 20.4.99 מוסרת העותרת הודעה לבג”צ כי ביום 10.4.99 הגיעו הצדדים להסכמה עקרונית לפיה העותרת תקבל גט תוך 14 יום וכי לא תתנגד בטענת חוסר סמכות לתביעות ממוניות שיוגשו ע”י הבעל בענין פסקי דין שניתנו בענינה ע”י בתי משפט אזרחיים. היא מבקשת לאור הנ”ל להקפיא את ברור העתירה ל- 3 חדשים וכן לפסוק לטובתה הוצאות. ואכן ניתנה החלטה להעלות את התיק לפני השופט כעבור 3 חדשים. החלטת הדחיה ניתנה ביום ט’ באייר תשנ”ט 25.4.99. ביום 10.8.99 מוסרת העותרת הודעה נוספת לבג”ץ שבה היא מדווחת שהדיונים הממוניים וגם ענין הגט הועברו ע”י ביה”ד הגדול לביה”ד האזורי בחיפה וביה”ד הגדול לא קבע סנקציות על הבעל לשם מתן הגט. היא מוסרת שבדעתה לפנות בקרוב לביה”ד בחיפה להסדרת גט. לאור הנ”ל “מתבקש בית משפט נכבד זה להתלות את בירורה של עתירה זו לתקופה של עוד 4 חדשים נוספים שלאחריהם מקוה העותרת לפנות לבית משפט זה כשגט באמתחתה (הדגשה של ביה”ד). ביום ט’ בחשון תש”ס 19.10.99 נמסרה הודעה ע”י ב”כ המשיב-הבעל כי סודר גט בין הצדדים ומבוקש למחוק את העתירה. העותרת התנגדה למחיקת העתירה ובית המשפט קבע ביום כ”ו בכסלו תש”ס 5.12.99 כי יתקיים בנדון דיון בהרכב של שלושה. עקב סרובה של האישה למחוק את העתירה פנה הבעל לביה”ד הגדול וטען כי הוטעה ע”י האישה וביום 25.1.2000 הוציא ביה”ד הגדול צו ביניים שלפיו “אסורים הצדדים להנשא לעלמא עד לבירור ענינם”. הדיון בבג”צ התקיים ביום כ”ד בשבט תש”ס 31.1.2000 וניתן פסק דין כדלקמן: “על פי עצתנו הודיענו ב”כ העותרת על מחיקת העתירה. העתירה נמחקת. כ”ד בשבט תש”ס 31.1.2000.” ביום 30.4.00 הוציא ביה”ד הגדול החלטה נוספת בענין הגט “כי הגט שניתן בבית הדין האזורי מעוכב עד להחלטה אחרת מבית דיננו שתנתן רק לאחר שיתסיימו הדיונים בביה”ד האזורי ויבוצע פסק דין”. עברו כ- 7 חדשים ממחיקת העתירה הראשונה וביום 3.8.2000 מגישה האישה עתירה חדשה לבטול פסק הדין של ביה”ד הגדול מיום 3.8.99 בנמוקים דומים לעתירה שבתיק בג”צ 3984/98. מספרו של התיק החדש בג”צ 5548/00. ניתנה רשות לעתירה מתוקנת ביום 16.10.00. התיק החליף בבג”צ הרכבים אחדים והצדדים גם נשלחו לגישור לשופט בזק. הגישור לא הביא לתוצאות של הסדר, ואז ביום ז’ בסיון תשס”א 29.5.01 ניתן פס”ד ע”י בית המשפט בהרכב שלושה שופטים שבו סוקר בית המשפט את התפתחות הפרשה כפי שכתבנו לעיל ולסיום באה הפסיקה וזה לשונה:

“עם כל ההבנה למצוקת העותרת, אין בידנו להושיט לה סעד. בא-כוח העותרת, עורך הדין מזרחי, הודה לפנינו, כי הצהרות העותרת – לפני בית הדין הרבני הגדול ולפני בית הדין הרבני האזורי – אודות הסכמתה לקיום דיון מחודש בענייני הממון על-פי דין תורה, לא היו אלא תחבולה שננקטה על-ידה ואשר נועדה להוציא מהמשיב גט בדרכי עורמה. עתה, משהשיגה את מבוקשה, מבקשת היא מבית-משפט זה לפטור אותה מתוצאות הסכמתה המדומה. לכך לא נוכל לתת ידנו. בעל-דין המופיע לפני ערכאה שיפוטית מוסמכת, וביודעין מוליך אותה שולל, אינו יכול לצפות כי בית המשפט הגבוה לצדק יסייע בידו להחזיר את גלגלו לאחור…

מטעם זה, ומבלי להידרש ליתר טענותיהם של בעלי הדין, יש לדחות את העתירה…”

(https://elyon2.court.gov.il/files/00/480/055/F10/00055480.F10.htm).

העתירה השניה עכבה את קיום הדיונים בעניני הרכוש קרוב לשנתיים. בעניני הממון ניתן פס”ד ע”י ביה”ד האזורי לאחר דיונים שנמשכו כשנתיים ומחצה. על פסק הדין של ביה”ד האזורי הוגש ערעור מטעם הבעל בעניני הממון וניתן פס”ד. נותרו עוד ספיחים אחדים אבל הבעל אינו פועל לפתרונם. ביה”ד האזורי החליט ג”כ שהאישה צריכה גט לחומרא ועל כך הוגש ערעור לביה”ד הגדול והערעור נדחה. יחד עם זאת נתן הבעל הסכמתו לתת גט מרצון. אולם כאשר ביה”ד הגדול הפנה את הצדדים לביה”ד בחיפה לשם סדור הגט התברר שהבעל התל בבתי הדין. לאחר מכן העבר ענין סדור גט נוסף לביה”ד הגדול וגם בביה”ד הגדול לא הופיע מספר פעמים לדיונים. נסיונות לאתר אותו באמצעות הנהלת בתי הדין נכשלו מטעמים לא ברורים. לאור הנ”ל למרות שלמיטב ידיעתנו לא בוצעו פסק הדין הרכושיים, מ”מ לאחר תקופה כה ממושכת ולאחר התנהגות חסרות אחריות מצד הבעל, מצאנו לנכון לסטות מעט מהחלטת ביה”ד הגדול מיום 30.4.00 – שלא לדון בכשרות הגט שנית עד שינתנו פסק הדין הממונים ויבוצעו – והחלטנו לדון בכשרות הגט גם טרם בצוע פסק הדין הממוניים.

 

מבחינת ההלכה יש לפנינו שאלות אחדות:

א. הבעל עכב את הגט בדחיות רבות עד שנתמלא מבוקשו ונעשה הסכם שכל עניני הממון לרבות אלו שכבר ניתן עליהם פסק דין בבתי משפט אזרחיים יובאו לדיון מחדש בבית דין רבני. למרות ההסכם האישה המשיכה את ההליכים בבג”צ מספר חדשים עד שהסכימה למחוק את העתירה. ובחודש 6/1999 כעבור 8 חדשים מיום מתן הגט וההסכם עתרה מחדש לבג”צ נגד ההסכם. כתוצאה מהבג”צ השני נתעכבו הדיונים בעניני הממון שעפ”י ההסכם קרוב לשנתיים ימים עד שנדחתה עתירתה. השאלה היא האם יש בדחיה זו של (שנתיים) נגוד קטבי להסכמתו של הבעל להתגרש עד שנאמר שיש כאן אומדנא דמוכח שאילו ידע שתעשה כן לא היה ניתן הגט.

ב. ב”כ האישה הודה בפני הבג”צ שהסכמת האישה בפני ביה”ד הגדול היתה שקרית מעיקרא והיא התכוונה רק להשיג גט ע”י ההסכם ומיד אח”כ לפנות לערכאות לפסול את ההסכם. כאן מתעוררת שאלה קשה יותר האם הבעל נתן את הגט על יסוד הסכם רעוע שהצד השני מתכון לפסלו כבר מרגע חתימתו וההסכם עצמו איננו עמיד בפני ערכאות. שאלה זו חמורה יותר מקודמתה.

לאחר בחינת החומר שבתיק מתברר לנו כי הבעל ידע בשעת ההסכם שהתיק של הבג”צ נשאר פתוח וא”כ הוא לקח סיכון לגבי אותו תיק שיימשך גם לאחר ההסכם. מצד שני הסיכון היה נמוך ביותר כיון שעיקרה של העתירה היתה נגד פסק הדין (של ביה”ד הגדול שפסק) שאין לכפות גט במקרה דנן ולאחר שניתן הגט בהסכמה היה ברור שעתירה זו תמחק ואין לה מקום. כפי שאכן נעשה תוך שלושה חדשים. לפיכך, אין לראות בהמשך הדיונים בבג”צ הראשון – שקדם לגט במשך 3 חדשים – לאחר הגט עד למחיקתו, עילה לפסילת הגט. הבעיה שלנו היא בגין העתירה השניה שהוגשה ב – 6/1999 והוגשה בתיקון ובהשלמה ב- 10/99 ונמשכה כשנתיים ימים. זו עתירה כנגד כשרות ההסכם ותקפו ובאה לפגוע בהסכמה לסמכות בתי הדין הרבניים לדון מחדש בעניני הממון שכבר נדונו ונפסקו בבתי משפט אזרחיים. ביחס לנסיון זה להפרת ההסכם אנו נדרשים לשתי השאלות שהצגנו בפתח הדיון ההלכתי. ביחס לשאלה הראשונה הרי כבר דנו האחרונים בכגון זה בדמיון למעשה בגט דווינא שאישה התחייבה לבעלה השכ”מ שאם יגרשנה ויחלים תנשא לו מחדש, וגירשה ואח”כ הבריא ולא עמדה בהתחייבותה, שמהר”ם מלובלין פסל הגט, ורוב רובם של האחרונים כולל סמ”ע ב”ש וח”מ ונודע ביהודה הכשירו הגט, משום שכנגד הגילוי דעת שמגרשה ע”ס ההתחייבות שלה הרי בשעת סידור הגט ביטל את הגילוי דעת באמרו שנותנו בלא תנאי. בנדון שלנו יש מקום להקל גם אליבא דמהר”ם מלובלין, כיון שלמרות האומדנא דמוכח שבנויה על המו”מ שקדם לגט, מכל מקום אין אומדנא דמוכח שעכוב של שנתיים שבסופו של דבר נתקיים ההסכם עוקרת את רצונו של הבעל. אין לנו אומדנא דמוכח לומר בשם הבעל שאם היה יודע שיוטרח ע”י האישה לדיונים בבג”צ למשך שנתיים (אבל בסופו של דבר יתמלא רצונו וההסכם יתמלא) לא היה נותן את הגט. עלינו לדעת שכל דבר שעליו אין אומדנא דמוכח הרי זה דברים שבלב שאינם דברים. לקמן נביא אסמכתאות למקרה זה. השאלה השניה, היא החמורה, כי יש בה דיון על טעות בגט. הטעות נובעת מכך שלפי הצהרות ב”כ האישה היתה כוונת האישה מהרגע הראשון להסכם למראית עין ולא ע”מ לעמוד בהסכם. ובנוסף לכך יש חשש שמא ההסכם לא היה לו מעמד בערכאות או מבחינה הלכתית. אם ההנחה שההסכם פגום מבחינה משפטית או הלכתית היא נכונה, כי אז הבעל הוטעה לחשוב שהשיג את מבוקשו בהסכם ולמעשה לא השיג דבר. במקרה כזה כל מתן הגט היה בטעות כולל אמירתו שנותן את הגט “ללא תנאי”. כי גם אמירה זו היתה בטעות כמו כל הגט. או שמא סבור שכבר נתקיים תנאו בכריתת ההסכם ולכן אמר “בלי תנאי”, אבל אם ההסכם אינו תקף אין בבטוי בלא תנאי שום משמעות. ועיין במאמרו החשוב של הגאון הרב אוריאל לביא בשורת הדין כרך ב’ ע’ קס”ה שהביא לשון הפתחי תשובה קלד ס”ק א שמחלק בין טעות ובין התחייבות לעתיד. או בין בעל שהוטעה על נתינה או הישג שכבר קיבל כביכול בעבר לבין נתינה שהובטחה לו בעתיד ולא קויימה. בשורת הדין ע’ קסו הביא כן בשם שו”ת חסד לאברהם מהדו”ק חלק אבהע”ז סימן מ”ב והגאון ר’ יצחק אלחנן בשו”ת עין יצחק ח”ב סיק לז ס”ק כו על ההבדל בין טעות שהיתה קיימת בזמן נתינת הגט, או טעות בגורם שהביא את הבעל להחלטה לתת גט לבין עמידה של האישה בהתחייבות בעתיד. הביא הגר”א לביא שם שהמחלוקת תחילתה בדעת הנוב”י הסובר שאין הבדל בין גט מוטעה מיסודו לבין גט שההתחייבות בו לא קויימה, וכן דעתו של האבני מלואים סי’ י’ ס”ק ב’. בשו”ת מהריא”ז ענזיל סי’ כ”א ובשו”ת חסד לאברהם מהדי”ק אבהע”ז סימן מ”ג כתבו לחלק בין הטעיה בשורש סיבת הגרושין, שאז הם חולקים על הנוב”י הנ”ל, לבין הטעיה בהתחייבות ממונית נלוית לגרושין, שאינה גורמת שהגרושין יחשבו כטעות. ובחלקת יואב אהע”ז סי’ כ”ה (מובא בשורת הדין שם ע’ קע”ד-קע”ה) יש חילוק דומה, לפי”ז יש בסיס נוסף להקל בענינינו. ונראה לפי מיטב ידיעתנו, שהסכם שהושג אחרי מו”מ כשהצדדים מיוצגים והם בעלי דעה וכושר שפוט, הוא תקף גם אם הוסכם בו לדון מחדש ע”י בי”ד רבני בפסקים שניתנו ע”י בתי משפט אזרחיים. ההסכם גובש בפני הפורום המתאים ואושר וניתן לו תוקף של פס”ד בפורום המתאים. כאשר בג”צ דחה את העתירה של האישה בשנת תשס”א – 2001 הוא קבע שבקשה לפסילת הסכם צריכה להיות מופנית לביה”ד שאישר את ההסכם ובקשה כזו לא הוגשה מאז ועד היום. נמוק של “אנוסה הייתי כדי להשיג גט”, אינו נחשב טענת אונס אלא כטענת תרמית. לפיכך בשעה שהבעל נתן הגט הוא נתן גט על יסוד הסכם שיש לו בסיס משפטי תקין. הכוונות של האישה להשתמש בהסכם כתרמית, אינן הופכות ההסכם להיות הסכם חסר תוכן ולא הסכם מוטעה. עבר זמן רב עד שהאישה עתרה לבטול ההסכם (8 חדשים), וזו סיבה נוספת לראות את הריעותא כריעותא מתחדשת שנוצרה לאחר מתן הגט. בשעת מתן הגט היה לפני הבעל הסכם תקף ולכן לא היה כאן גט מוטעה ולכן גם אמירתו “בלי תנאי” היא משמעותית. עוד י”ל כי נוכח התנהגותה של האישה בבג”צ הראשון, היה לו לבעל לחוש שתגיש בג”צ נוסף והוא לקח זאת בחשבון. נוכל ללמוד על כל הנ”ל מתשובות אחדות של הגאון ר”מ אריק בספר מנחת פתים. שם הואשם הבעל בפלילים על גניבה מהאישה והאישה נדרשה לחתום לו על מסמך שהיא פוטרת אותו מכל תביעותיה בנדון הגנבה וע”י זה היה משתחרר גם מהתביעה הפלילית. האישה אכן חתמה והמשפט בוטל והבעל נתן גט. אבל אחר הגט האישה עתרה מחדש, ודן בזה המנחת פתים מצד גט בטעות, שהבעל לא ידע שחתימתה על הפטור אינה סופית ויכולה לתובעו מחדש. וכתב וז”ל:

“דאין כאן הטעאה מעיקרו דהא באמת נתנה לו הפטורין בנמוסיהם ונהי דעתה מערערת על הפטורין מכ”מ אין כאן טעות מעקרו … משא”כ בנידון שלפנינו ולדון בזה מטעם אומדנא וגילוי דעת שאילו ידע שתוכל לתובעו עוד בנמוסיהם לא היה מגרשה אינו ברור שיכול להיות שסמכה דעתו שהפטורים יועילו לו ותביעתם יהיה לריק וגם אם ידע מעיקרא שתתבע עוד בנימוסיהם היה מתרצה ומה גם שלא היה לו שום עצה לזה שמתביעה זו שהיא תובעת שהיתה אנוסה אין לו מנוס להמלט. וגם הא הג”ד היה שתחתום לו הפטורין והרי באמת חתמו לו אבי האישה והאישה פטורין ואף אם עכשיו יבטלו בערכאות את הפטורין אינו כלום לבטל הגט … והרי עכ”פ הפטורין הועילו שהיא צריכה לחדש תביעה בערכאות על הפטורין ותביעה הישנה שהיתה בתוקפה בטלה לה ע”י הפטורין”.

דברים אלו של הגאון ר”מ אריק מסייעים לנו שלא נאמר שיש כאן הסכם מוטעה. ויש עמנו טעמים נוספים ביחס למקרה המיוחד דידן, שאחד מהם כתבנו לעיל ונביא גם לכך סיוע. בספר עמק שאלה לגאון ר’ מרדכי דב רב ואדמו”ר בהאנואסטייפלא סימן קט”ז, בעקבות הסכם שקדם לנתינת הגט השלישה האישה מסמך שנקרא “מיראוויאיע” ביד בוררים ומסמך זה נועד לפטור את הבעל ממשפט פלילי ועונש. הבעל נתן הגט ואח”כ הוברר שהמסמך לא הועיל והוצרך הבעל לעמוד עם האישה בדין וע”ז כתב וז”ל “והחשש הב’ שטוען שאדעתא דהכי שלא יואיל המיראווואיע ויצטרף לעמוד המשפט ולטרוח כ”כ לא היה מגרשה ורוצה לפסול הגט בזה (בנדון שלנו איננו לפנינו שיטען טענה זו) והנה בזו הטענה יש לפרש בב’ אופנים אם מחמת דכיון שחשבו שכתב שלה יועיל וע”ז לא היה צריך טרחה והוצאה אבל עתה מסתמא עלה לו הוצאה שנסע לעמוד בדין עם עדים שלו וא”כ אינו כמו הפשר שלפי הפשר הרי אז חשבו כולם שזה יועיל ואין על הבעל שום הוצאה וטרחה לנקות עצמו מהמשפט. והאופן הב’ י”ל משום הבושה שלא רצה להתבייש בזה לעמוד בדין שיהיה שם גנב עליו”. מסקנתו שם שעיקר ההסכם נעשה לענין הכסף שהשלישה האישה שלא ילקח ממנו ע”י פסקי דין של הערכאות ולענין זה היה ההסכם תקף ולא היתה מטרת ההסכם להבטיח את בזיונו בבית המשפט, ולענין הוצאות משפט מועיל אמירתו “ללא תנאי” כי זה כמו ממון שהובטח ולא ניתן אבל לא לזה היה עיקר ההסכם. בדין שלנו ברור שאין ענין של בזיון בהופעה בבית המשפט כי הנושא אינו נושא שכרוך בקלון. יש כאן רק הפסד של הוצאות משפט והבעל קיבל זאת בחזרה בפסיקה של בית הדין. וגם את הריביות על גוף החיוב ביטל בית דין זה. עיקרו של ההסכם הוא דיון בבית הדין רבני בכל הנושאים והסכם זה תקף והסכם זה נתקיים ולכן אין כאן גט מוטעה. כתולדה מן ההסכם יש התחייבות שלא יהיו הוצאות משפט אבל פגם בפרט זה אינו טעות לגבי “לשעבר” אלא אי קיום התחייבות ממון שלאחר הגט ודבר זה יש בו אמנם גילוי דעת ואומדנא, אבל אמירת הבעל בשעת הגט שנותנו “ללא תנאי” פוגעת ומבטלת אומדנא זו. בשו”ת בית שלמה (חלק אהע”ז סוף סי’ קמ”ג) כתב “ובהא דהנודע ביהודה (שהטעו את הבעל שאשתו זינתה ולכן גירש אותה) נמי נאמר דהו”ל לאסוקי דשמא עיניה נתנה באחר (והודאתה שזינתה היא בשקר), ומשום הכי אמרינן כיון דביטל התנאי ביטל הכל א”כ בנדון דידן (שהיה הסכם שתשליש לפני הגט עבור הבעל נזמים והשלישה נזמים אחרים גרועים מאלה שהיה אמור לקבל) נמי נאמר כן דהא אם היה מכיר מכבר הנזמים שלו ודאי דסבר וקיבל כנ”ל ואם לא היה מכיר היה לו לאסוקי אדעתיה שמא יחליפו באחרים כיון שלא רצתה ליתנם ברצונה שפיר חשודה להחליף ע”כ שפיר מועיל ביטול התנאי ולרווחא דמילתא לחומר הנושא נראה שאם תחזיר לו עכשיו הנזמים שלו ודאי אין כאן בית מיחוש דאם שהקפיד אז שישלישו לו קודם נתינת הג”פ מ”מ ע”ז ודאי דליכא אומדנא וליכא רק גילוי דעת לבד וכבר נתבאר בגילוי דעת בלי אומדנא ודאי אינו מועיל. ומזה נלמד לעניננו שכיון שלבסוף קיבל את מערכת הדיונים שביקש והוסכם עליה ואע”פ שהיה עכוב ע”י פנייתה לבג”צ במשך שנתיים יתכן שע”ז יש גילוי דעת אבל ליכא אומדנא דמוכח וגילוי דעת בלא אומדנא דמוכח אינו מועיל.

לאור הנ”ל, גם אם במקרים של הפרת הסכם תתכן שאלה של כשרות הגט, אבל במקרה זה שכוונת ההטעיה לא נתממשה הגט כשר. ברצוננו להעיר כי ביה”ד הגדול בהחלטתו משנת תש”ס לעכב את הכשר הגט עד שיסתיימו הדיונים חשש, ובצדק, שיהיו מהפכים נוספים מצד האישה ולא היה ידוע כיצד יסתיימו. ולפיכך החמיר שיש להמתין עד ביצוע פסקי הדין. אנו נטינו מפסה”ד וקיימנו דיון בהכשר הגט בגלל שהבעל היתל בבית הדין וגרם ענוי דין לאישה שלא היה צפוי מראש. כמו”כ נגרם לאישה צער ע”י החלטת בית הדין האזורי שצריכה גט לחומרא, החלטה שבוטלה על ידינו בפסק דין קודם.

 

הרב שלמה-משה עמאר, הרב אברהם שרמן:

הנדון שלפנינו הוא אחד המקרים הקשים בתיקי ביה”ד. לאחר שנים רבות של דיונים בפנינו ובבתי משפט אחרים פסק ביה”ד האזורי שהבעל חייב לגרש את אשתו. ביה”ד הגדול אישר פס”ד זה אבל שלל את דרך הכפיה. בסופו של דבר נערך הסכם גרושין בפני ביה”ד הגדול ביום כ”א באב תשנ”ט 3.8.99. בהמשך להסכם נתן הבעל גט ביום ט’ מרחשון תש”ס 19.10.99. לפני הסכם הגרושין היתה עתירה מצד האישה לבג”צ על המנעות ביה”ד הגדול משמוש בכפיה ובג”צ יעץ לצדדים להגיע להסכם גרושין בביה”ד הגדול. לאחר מתן הגט חזרה האישה להמשיך את עתירתה בבג”צ וביה”ד הגדול ראה בכך הפרת הסכם. במקרים כאלה כאשר ברור כי הבעל לא הסכים לתת גט אלא א”כ יערך הסכם (לדיון מחדש בכל עניני הממון) וההסכם הופר יש בדרך כלל שאלה הלכתית לגבי הגט. במקרה דנן הודה ב”כ האישה שהיתה כאן כוונה מראש מצד האישה לאחיזת עינים, לקבל את הגט, ולבטל בבג”צ יתר הסעיפים. הפרת ההסכם היתה בשתי עתירות לבג”צ שעכבו את קיום הדיונים בעניני הממון בביה”ד הרבני במשך שנתיים וחצי. לפיכך נתן ביה”ד הגדול שתי החלטות האחת ביום י”ח בשבט תש”ס 25.1.00 שבה ניתן צו ביניים שעל פיו “הצדדים אסורים להנשא לעלמא עד לברור עניינם”. ההחלטה השניה ניתנה ביום כ”ה בניסן תש”ס 30.4.2000 האומרת: “הגט שניתן בבית הדין האזורי מעוכב עד להחלטה אחרת מבית דיננו שתנתן רק לאחר שיסתיימו הדיונים בבית הדין האזורי ויבוצע פסק הדין”. ביה”ד הגדול חשש כנראה כי אם יפסוק מיד יכול הספור להתגלגל מחדש, ואכן הוא צדק כי הבג”צ הראשון אכן נסתיים כבר לפני החלטת ביה”ד הגדול האחרונה ובחודש 6/2000 הוגשה עתירה נוספת מצד האישה לבג”צ ועתירה מתוקנת ב- 10/2000. העתירות כולן נדחו אלא שהעתירה השניה עכבה את הדיונים בבית הדין למשך שנתיים מיום הגשתה. המצב נכון להיום הוא שהדיונים בענייני הרכוש בבית הדין האזורי נסתיימו, הוגש עליהן ערעור לביה”ד הגדול וניתן פס”ד מקיף. נשארו סעיפי משנה בודדים להשלמה ע”י ביה”ד האזורי. בית הדין לא המתין כהחלטת ביה”ד משנת תש”ס עד מתן כל פסקי הדין וביצוען, משום שבמהלך הדיונים בערעור הציע הבעל לתת גט שני מרצונו. ביה”ד קיבל את הצעתו והפנה את הצדדים לסדור גט כהצעת הבעל בביה”ד בחיפה. אולם נתברר עד מהרה שהבעל היתל גם בביה”ד הגדול וגם בביה”ד בחיפה ולא התייצב למתן גט נוסף כפי שהוא עצמו הציע, לפיכך החלטנו לקיים את הברור ההלכתי שעליו הוחל בשנת תש”ס. מסקנת הברור ההלכתי היא כי במקרה המיוחד שלפנינו הרי הגט שניתן ביום ט’ מרחשון תש”ס מהבעל פלוני לאשתו פלונית הוא גט כשר והצדדים מותרים לעלמא. ההיתר מיוסד על הנתונים המיוחדים שבתיק זה, דהיינו שההסכם עצמו אין בו טעות והוא מעוגן כראוי גם בהלכה וגם בחוק. גם מבחינת הבצוע הרי בסופו של דבר ההסכם בוצע וקוים והדיונים בעניני הממון נתקיימו כפי שהוסכם והוחלט.

 

לאור הנ”ל ביה”ד מחליט כי החלטות ביה”ד הגדול מיום י”ח בשבט תש”ס 25.1.00 ומיום כ”ה בניסן תש”ס 30.4.00 בעניינם של גרושי הצדדים בטלות החל מהיום, והצדדים רשאים להינשא לעלמא. ביטול ההחלטות אינו מעיקרן משום שבשעתו היתה הצדקה למתן ההחלטות ולמשך הזמן שניתנו, אולם הגט שניתן הוא כשר מרגע נתינתו ביום ט’ מרחשון תש”ס.

 

ניתן ביום כ”ב טבת תשס”ו (22/01/2006).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *