תקציר עיכוב-נישואין (רבני ירושלים) 5641/תשמ”ב פלונית (10/10/1983): בית דין רבני אזורי החליט על עיכוב נישואין עקב הפרת הסכם גירושין

עיכוב-נישואין (רבני ירושלים) 5641/תשמ”ב פלונית נ’ פלוני (10/10/1983)

 

בית הדין האזורי ירושלים

תיק 5641/תשמ”ב

 

בפני כבוד הדיינים:

הרב יוסף כהן – אב”ד

הרב דוד עטיא

הרב אליהו עצור

 

תובעת:

פלונית

נגד

נתבע:

פלוני

 

פסק דין

יוסף כהן:

ביום י”ז אלול תשמ”ב פנו אלי וביקשו ממני לסדר ג”פ בהקדם, לאשה פלונית מבעלה אלמוני, שיש בזה ענין של פיקוח נפש כי הבעל חולה רוח שמתעלל באשתו, ובזמן האחרון הוא מאושפז בבי”ח וכל הזמן סירב לתת גט לאשתו, וכעת נתרצה לגרש, ומבחינת הלכה הוא עכשיו ראוי לתת גט.

אמרתי להם, אם כי ביה”ד עכשיו בפגרא, אבל בכל זאת אשתדל אי”ה לסדר את הגט למחר.

למחרת סדרנו הרכב של בי”ד, הופיעו הצדדים בביה”ד, בדקנו את האיש ונמצא שהוא ראוי לגרש, וסדרנו את הגט.

לאחר כך נודע לי שיש כאן ענין מרומה וגט מוטעה, כי האיש לא רצה לגרש לגרש רק אם ימצאו עבורו אשה אחרת. רימו אותו והביאו לפניו אשת איש שהבטיחה להנשא לו וקדש אותה, ורק לאחר שקדש את השניה הסכים לגרש, וע”ד כן גירש.

לכשנודע לנו כל הנ”ל, החלטנו שלא למסור תעודת גירושין ולעכבה עד לאחר בירור בבית הדין, וקבענו ישיבה לבירור הענין, וכן הוזמן הבעל כמה פעמים וניסו להשפיע עליו שיתן גט שני וטען שרימו אותו והביאו לפניו אשת איש שיקדש אותה והביאו אותו לב”ד של העדה החרדית, ושם אמר בפני הב”ד שרק לאחר שיקדש את האשה האחרת, אז יתן את הגט, וע”ד כן נתן את הגט, והוא עמד בדעתו שימצאו לו אשה אחרת שתנשא לו, אז יתן את הגט.

במשך כמה ישיבות נתברר כי אמנם כל הזמן עשו מאמצים להשפיע עליו לגרש את אשתו, גם היו שנתנו לו מכות שיגרש את אשתו ולא הועיל, ואח”כ התחיל לטעון שימצאו עבורו אשה אחרת ואז יגרש אותה. הבטיחו לו שישתדלו בזה ואמר שהוא רוצה לקדש את האחרת ורק אז יגרש. אח”כ הטעוהו והערימו עליו והביאו לפניו אשת איש שאמרה לו שהיא מסכימה להנשא לו, והביאו אותו לבי”ד של העדה החרדית לסדר את הגט וגם שם אמר שרוצה לקדש מקודם ורק אז יתן את הגט, ולדברי אחד מהמתעסקים בענין זה, אמר לו אחד מהדיינים בב”ד של העדה החרדית עשה בחוץ מה שתרצה אבל לביה”ד יכנס הבעל ברצון, וביה”ד לא צריך לדעת שום דבר, ועל סמך זה הכניסו אותו לחדר שם קידש את האשת איש ואח”כ הביאו אותו לב”ד שלנו לסדר גט מבלי להודיע שום דבר על הנעשה.

 

גלוי דעת לפני מעשה כתיבת הגט שאינו מגרש אלא אם תהיה לו אשה אחרת

בראשונה יש לבאר שבנ”ד היה גלוי דעת לפני מעשה כתיבת הגט, שאינו מגרש אלא אם תהיה לו אשה אחרת, שהרי כל הזמן שהפצירו בו לגרש את אשתו טען שימצאו עבורו אשה אחרת ורק אז יגרש את אשתו. ואחרי שהביא לו (בערמה) אשה שנתרצית להנשא לו, והובא לבד”צ של העדה החרדית לסדר הגט אמר שלא יתן הגט עד שיקדש מקודם האחרת, והוי גלוי דעת בפני ב”ד (שלא גרע מגלוי דעת בפני עדים) לפני מעשה כתיבת הגט שאינו רוצה לגרש רק לאחר שיהיה לו אשה אחרת, וא”כ בגירושין אלו שגירש רק לאחר שכבר קידש את האחרת והיה סמוך ובטוח שיש לו כבר אשה אחרת, יש אומדנא מוכחת שעל דעת כן שיש לו אשה אחרת גירש את אשתו, ואילו היה יודע שזאת שנתקדשה לו היא אשת איש לא היה מגרש את אשתו. (ומה שהעיר אחר: דאנו אין לנו רק מה שאומר, ואמירתו היתה “לקדש אשה” וזה ניתן לו, ואף שכוונתו היתה שיהא נשוי, הוי דברים שבלב – אין בדבריו כלום ואין בהם ממש, א. דקדושי אשת איש לאו שמיה קדושין. ב. הרי כל הזמן טען “שימצאו לו אשה אחרת” וכי אשת איש היא אשה לו? ג. הכוונה שיהא נשוי אין זה דברים שבלב, אלא אנן סהדי שיהא נשוי קאמר), וכפי שיתבאר להלן יש מחלוקת הפוסקים בגלוי דעת בגיטין “לפני מעשה כתיבת הגט”, ובבית שמואל סימן קלד קורא לזה גלוי דעת למודעה, וכך הוא לשון הב”ש סימן קלד ס”ק א’ ד”ה “שאם מסר מודעה: משמע מכל הפוסקים דוקא כשמוסר מודעה להדיא אבל גלוי דעת למסירת מודעה לא מהני. ועיין בב”י בתשובת רשב”ץ שהביא ובב”ח” עכ”ל.

 

אם יש הבדל בין גלוי דעת לאחר מעשה כתיבת הגט, לבין ג”ד קודם כתיבת הגט

הפ”ת שם ס”ק א’ כתב על דברי הב”ש אלו וז”ל: לכאורה מאי קמ”ל הא פשיטא דקיי”ל כאביי בפרק השולח דג”ד לאו מילתא היא וכו’. אמנם נראה שהב”ש כוון בזה לאפוקי מדעת הב”ח כאן שמחלק שדוקא ג”ד לאחר מעשה כתיבת הגט לאו מילתא היא אבל קודם מעשה כתיבת הגט מהני אפילו ג”ד שעושה באונס, וכו’ דאעפ”י דג”ד לאו מילתא היא היינו ג”ד לאחר מעשה כתיבת הגט (ר”ל מעשה המוטל על הבעל לעשותו דהיינו צווי לסופר לכתוב כתיבת הגט (ר”ל מעשה המוטל על הבעל לעשותו דהיינו צווי לסופר לכתוב ולעדים לחתום) דאין כח בגלוי דעת לבטל מעשה וכוי אבל קודם כתיבת הגט מהני אפילו גלוי מילתא בעלמא דמגלה שהוא עושה מעשה כתיבת הגט וכו’ ע”ז כתב הב”ש דמכל הפוסקים לא משמע כן אלא דגם קודם מעשה כתיבת הגט דוקא שמוסר מודעה כו’ ובתשובת מהר”ם מבריסק סי’ לח הביא שם דגם מהרח”ש ז”ל בדיני מודעה כתב כעין דברי הב”ח הנ”ל דהא דג”ד בגיסא לאו מילתא היא דוקא היכא שהג”ד בא לבטל מעשה שכבר עשה, אבל היכא דהג”ד בא לבטל מה שעתיד לעשות מילתא היא, דאמרינן מה דעשה אח”כ עשה ע”ד הראשונה.

 

להסוברים גלוי דעת שלפני מעשה הגט מילתא היא, זה דוקא שע”י הג”ד יש אומדנא מוכחת שאינה מגרשה רק ע”ד כן

והנה עיקר שאלה זו אם יש הבדל בין גלוי דעת לאחר מעשה הגט לבין קודם מעשה הגט, נפתח בגדולי האחרונים ותלו דבר זה בדברי הראשונים במשנה גיטין (מה) ובגמרא שם (מו) מבואר שהמגרש את אשתו משום שם רע שיצא עליה או משום נדר שנדרה או משום שהיא איילונית אם גילה דעתו בשעת הגירושין שמשום כך הוא מגרשה אפילו נמצאו שהדברים הם בדאים או שהפר חכם את נדרה או שבאו לה סימנים לא יחזירנה כדי שלא יקלקלנה אם תינשא לאחר ויאמר אילו הייתי יודע שהדברים בדאים או שהנדר יש לו הפרה או שתוכל ללדת לא הייתי מגרשה, והרי הגט בטל ובניה ממזרים. ובתוס’ גיטין שם והרשב”א והר”ן כתבו דחשש זה של קלקול אינו אלא משום לעז בעלמא, שיוציא קול לעז ויאמר שהגט בטל, אבל באמת אין הגט בטל שהרי אין כאן אלא גלוי דעת ובגיטין וקדושין צריך תנאי גו”ר. ויעוין בשו”ת מהרש”ל סי’ כה שכתב ואפילו שיש אומדנא כמו באילונית שאומדנא גדולה היא שהרי סימנים מוכיחים עליה כמו שכתב הר”ן גיטין (עח). אולם בחדושי הרמב”ן והריטב”א שם כתבו שבגלוי הדעת שמגרשה משום שם רע או נדר או אילונית מועיל לבטל את הגט מן הדין אעפ”י שלא התנה שום תנאי שכיון שגילה דעתו בשעת גירושין אומדנא מוכחת היא שאינה מגרשה אלא ע”ד כן, ואנן סהדי שאם ימצאו הדברים בדאים אינו רוצה לגרש.

 

אין ג”ד מהני אלא בממונא אבל בגיטין לא מהני גלוי דעת ואומדנא

ובתשובת מהר”ם אלשיך סי’ ע”ח כתב לפרש כוונת התוס’ הרשב”א והר”ן דס”ל דהאי חשש קלקולא דמוציא שם רע ונדר אינו אלא רק מחשש לעז ולא מן הדין דטעמם הוא משום רס”ל דג”ד לא מהני אלא בממונא אבל בגיטין לא מהני ג”ד ואומדנא, ועיקר סמיכתו הוא על מה דמצינו בגיטין (לד) דס”ל לאביי דג”ד בגיטין לאו מילתא היא וקיי”ל כאביי. וכתב עוד אף דלכאורה יש לחלק דשא”ה דבא הג”ד לאחר שעשאו הבעל לשליח להולך הגט או לאחר שציוה לסופר לכתוב ולהעדים לחתום על הגט, בזה י”ל דמהני ואינו מוכח משם, אבל ממ”ש התוס’ והרשב”א בסוגיא דמוציא שם רע ונדר דגלוי דעת לא מהני, מוכח מדבריהם דס”ל דאף ג”ד בשעת הגט ובשעת מעשה ג”כ לא מהני, משום דס”ל להוכיח דג”ד לא מהני אלא בממונא. וכ”כ בתשובת משאת בנימין סי’ ע”ה וסימן עו שכתב כן לדינא דלא מהני ג”ד בגיטין משום דקיי”ל כאביי דג”ד לא מילתא. ובתשובת הב”ח החדשות השיב כן לבעל הסמ”ע שכתב ג”כ דבגט לא אזלינן בתר אומדנות, דקיי”ל כאביי דג”ד לא מילתא וע”ז השיב הב”ח דיש לחלק בין ג”ד דבתר מעשה ובין ג”ד דבשעת מעשה.

 

דעת המחנה אפרים לחלק בין ג”ד שע”י נוצרה אומדנא מוכחת שאז מהני גם בגיטין, לבין ג”ד בעלמא

אולם בספר מחנה אפרים סוף ה’ גירושין הביא דברי המהר”ם אלשיך וכתב לדחות דבריו, ולדעתו עיקר כוונת התוס’ הוא דבההיא דמוציא משום ש”ר ונדר ליכא אומדנא וגילוי דעת הראוי לבטל הגט, אבל אם היה אומדנא וגלוי דעת הראוי לבטל הגט, גם התוס’ מודים דגלוי דעת לפני מעשה כתיבת הגט מועיל לבטל הגט.

 

סיכום השיטות

נמצאנו למדים מכל הנ”ל, שלדעת הרמב”ן והריטב”א בההיא דמוציא שם רע דגלוי הדעת מהני לבטל הגט, גם בנ”ד מהני לבטל הגט, ולשיטת התוס’ והרשב”א שם לפי פי’ המהר”ם אלשיך כדבריהם דגלוי דעתא בגיטין לאו מילתא היא גם קודם מעשה כתיבת הגט, גם בנ”ד לא מהני ג”ד לבטל הגט, ולפי פירוש המחנה אפרים בדבריהם, י”ל שבנ”ד גם התוס’ והרשב”א מודים, משום דע”י הגלוי דעת יש אומדנא מוכחת, דמבלי שיהא לו אשה לא היה מגרש.

 

גם אם נאמר שאף ג”ד קודם, לא מהני לבטל את הגט, זה דוקא כשהסיבה המביאתו לגירושין היא לא ודאית דאז אמרינן דהיה לו לחקור ולהתנות

בתוס’ יבמות (ס”ה) ד”ה אי מבואר דבמגרש אשתו משום אילונית דלרבנן לא חייש לקלקולא הוא דוקא בספקא דמילתא, דכיון שנסתפק לו בשעת הגירושין בעיקר הסיבה המביאו לידי גירושין (דלא היה לו ברור זה בבירור גמור אם השם רע ואיילונית הוא אמת או לא) היה לו לחקור ומדלא עשה כן אמרינן דגמר לגרשה בכל ענין, וכעין זה כתב המהרי”ש בחדושיו על הרי”ף קדושין (סב.) בשנוי קצת, שזה דוקא בספיקא דמילתא שמכיון שנסתפק לו בשעת הגירושין היה לו להתנות, ומדלא התנה בתנאי כפול כדינו אמרינן דגמר לגרשה בכל אופן. והמהרי”ט שם מיישב עפי”ז דברי הר”ן בהמקדש האשה ואמר כסבור הייתי שהיא כהנת והרי היא לויה, עשירה והרי היא ענייה, הרי זה מקודשת מפני שלא הטעתו אלא הוא הטעה את עצמו, וכיון דלא פריש ואמר הו”ל דברים שבלב, וכו’ והמהרי”ט בחדושיו על הרי”ף שם הקשה על דברי הר”ן הנ”ל וז”ל: איכא למידק מה בין זו להא דאמרינן בפ’ השולח דא”ל משום נדר אני מוציאך משום ש”ר אני מוציאך דלא יחזיר ואוקמה רבה דכפליה לתנאי אבל בלא כפליה לתנאי אף לעז ליכא. וי”ל דבשלמא כשאמרה אני כהנת המינה הימנה ולא נסתפק כלל ולא נהיה בדעתיא לומר שהיא תשקר דמילתא דעבידי לגלוי הלכך לא היה מקום לתנאי אבלי גבי ש”ר מי לא אפשר שאינו כן וכן בנדר מי לא אפשר שימצא פתח לנדרה, וכו’. וראיתי להרב ר”י בן לב בח”ב כו’ אלא שלא אמר הר”ן ז”ל כן בההיא דכהנת שאם הטעתו ואמרה אני כהנת הו”ל מקח טעות שלא עלתה ע”ד שהיא משקרת כדי שיתנה עליה כו’. אבל בענין שאני כהן הואיל וכבר נכנס לספק בדבר שהוצרך להתנות כו’ וכן בכל הדברים העתידים להיות שאדם מסתפק בהם אם יתקיים וכן בדברים שכבר עברו אם היה לו ספק בדבר כמו ההיא דמוציא משום שם רע ומשום אילונית אנו אומרים בזה שגלוי דעת לאו מילתא בכל אופן משום שהו”ל להתנות ומדלא התנה בתנאי כפול כדינו אנו אומרים דגמר לגרשה בכל אופן, ולפי זה יש לפרש גם שיטת התוס’ בפרק השולח הנ”ל לפי המהר”ם אלשיך שלא אמרו שגם בגלוי דעת לאו מילתא בכל אופן משום דהו”ל להתנות ומדלא התנה בתנאי כפול כדינו אנו אומרים דגמר לגרשה בכל אופן, ולפי זה יש לפרש גם שיטה התוס’ בפרק השולח הנ”ל לפי המהר”ם אלשיך שלא אמרו שגם בגלוי דעת לפני כתיבת הגט גלוי דעתא בגיטא לאו מילתא, אלא היכא דהוי ספיקא במילתא כההיא דמוציא משום ש”ר ונדר דלא היה ברור לו זה בבירור גמור, דהיה לו לחקור או להתנות בתנאי גמור ומדלא התנה אמרינן דגמר לגרשה, אבל בנ”ד שרמו אותו וקדש אותה ואף שבביה”ח כשהביא לפניו את האשה ואמרה לו שרוצה להתקדש לו, והרופא אמר לו שרוצים לסדר אותו, היינו שהיא אומרת רק שרוצה להנשא לו ולמעשה לא תתקדש לו אח”כ, ומשום זה עמד על כך שרוצה לקדש אותה בפועל ורק אח”כ יתן הגט, אבל לאחר שקדש אותה בפועל כבר היה סמוך ובטוח דיש לו אשה והוי לי’ כמונח בקופסא, שיש לו אשה, ומהיכי תיתי יעלה על דעתו שאפשר שהיא אשת איש ושיהא צריך לחקור או להתנות בשעת הגירושין בתנאי כפול כדין.

וכעין זה כתב בספר עין יצחק אהע”ז ח”ב סימן לז שנשאל ע”ד איש אחד צעיר בימים שנשא אשה ובג’ חדשים אחר החופה טענה אשתו עליו שאין מיתדר לו עמה והשתדל להשיג ממנה ג”פ ולא רצה בשום אופן לגרשה, והטעוהו והביאו לו מכתב מזויף בחת”י של רב גדול ומפורסם שכתב אליו שיגרש את אשתו ולאחר איזה ימים מועטין ינשאו זל”ז בחופה וקידושין כדת ואז יהיה אהבה ושלם בטח ביניהם ועל סמך המכתב המזויף הזה גירשה כי נתן אימון למכתב ולא היה שום תנאי מפורש בשעת נתינת הגט ליד אשתו ואחר הגירושין נתודע הערמה אשר עשו ועתה היא אינה מרוצית להנשא אליו שנית, והבעל צועק מר על אשת נעוריו על אשר באו אליו בערמה וכו’.

והביא שם דברי המהר”ם אלשיך בפירוש דברי התוס’ בפ’ השולח והמחנה אפרים, ומתחלה האריך להוכיח כהמחנה אפרים ובענף ד’ אות א’ הביא דברי המהרי”ט הנ”ל בחדושיו על הרי”ף בקדושין (סו) ובאות ב’ שם מסכם וז”ל: הרי שהמהרי”ט כתב לחלק כעין מש”כ מתחילה שדוקא היכא דלא הוי רק ספיקא דמילתא אז י”ל דהו”ל לאתנויי ומדלא התנה בת”כ כדינו אמרינן דגמר לגרשה בכל אופן, אבל היכא דהטעתו וסמך עליה דלא משקרת משום דהוי עבידא לגלויי ע”כ לא היה לו להתנות והוי טעות בערמה ודאי בטל הגט עכ”ל. ויעו”ש בענף ה’ שכתב שלפי הנ”ל יש להעיר בהשאלה של הבינת אדם שער בית הנשים סי’ לב (באחד שנתן גט ע”י שליח וקודם נתינת הגט לקחו החפצים טען שרימו אותו בחפץ א’ שכוונתו היה שהוא טוב ונתנו לו חפץ רע ומחמת זה רוצה לבטל הגט) והעלה שם עפ”י דברי המהר”ם אלשיך הנ”ל דשום ג”ד ואומדנא לא מהני בגט ומיקל שם, אבל לפי מ”ש בשם הר”ן והמהרי”ט הנ”ל יש להחמיר ג”כ בהנידון של הבינת אדם הנ”ל, דכיון שהטעו לו בהשלשה שהוא “ענין עבר” יש לדמות לאמרה שהיא כהנת והטעתו דאינה מקודשת.

 

גם להבינת אדם אין קולא רק בענין ממוני, שאין מן הסברא שיגרש את אשתו בשביל ממון שנותנים לו ושמבלי נתינת הממון לא היה מגרש

ומסקנת העין יצחק שם שאף לדברי הבינת אדם שם יש להחמיר בנידונו דהא כתב שם הטעם ולא מבטלינן הגט בשביל שרימו לו בהשלשה כיון שאין מן הסברא שיגרש אשתו בשביל ממון שנותנין לו ומי ראה כזאת, אלא בודאי בלא”ה היה מן ההכרח לגרשה יהיה מאיזה טעם שיהיה רק כל מה שיוכל להוציא ממון עושה כל התחבולות, ואנן סהדי שלא בשביל זה הוא מגרשה כיון שנתן לה גט, ע”כ גומר ומגרש אותה בלא פקפוק וכו’ עכ”ל הבינת אדם, אם כן זה לא שייך רק שם, אבל בנ”ד דודאי היה מוכרח לגרשה כיון שסמך עליהם שהראו לו מכתב הרב הה”ג הנ”ל וזהו סגולתו והבטיחו לו שיחזרו וינשאו אח”ז, ועי”ז יהיה רפואתו ודאי אין לך אומדנא גדולה מזו כי בלא”ה לא היה מגרש וכו’ ע”כ בנידון דידן אף לדברי הב”א יש להחמיר, ובנ”ד גם הבינת אדם יודה, עכ”ל העין יצחק.

בגלוי דעת דידן גם הבינת אדם יודה, שע”י יש אומדנא מוכחת שאילו היה יודע שהיא א”א ונשאר בלא אשה לא היה מגרש.
גם בנ”ד לא שייך הסברא של הבינת אדם, שגם בלא נתינת הממון היה מגרש מטעם שאין מגרש אשתו בשביל הממון שנותנים לו, דאדרבה ע”י גלוי הדעת שלו – שלא יגרש עד שיקדש מקודם – נוצרה אומדנא מוכחת שע”ד כן גירש, ומבלי שיהא לו אשה אחרת לא היה מגרש, מטעם דאינו רוצה לישאר בלא אשה, דאין אדם רוצה לגרש אשתו ויחזור לבקש אשה אחרת. ויש ראיה מפורשת לזה מגיטין (ע”ב) דאיתא שם אמר רב הונא גטו כמתנתו מה מתנתו חוזר אף גיטו אם עמד חוזר, ופרש”י ור”ח דקאי על שכ”מ המגרש דאם עמד חוזר ממילא. והטעם הוא דמתנה אם עמד חוזר דזהו משום אומדנא, וס”ל לרב הונא דהך אומדנא דיינינן גם בגט משום אומדנא “דאין מגרש איש לאשתו ויחזור לבקשת אחרת”, וכ”ש בנ”ד באיש זה שכל הזמן היה מחפש אשה שתרצה להנשא לו ולא מצא, ולכן יש לומר שבנ”ד גם הבינת אדם יודה בזה וגם לדעתו יש להחמיר.

 

אם בזה שמבטל הבעל בשעת נתינת הגט כל דבר שמזיק לגט מועיל גם על גלוי דעת כזה.

בפ”ת שם מביא דברי הבינת אדם הנ”ל שהזכיר בענין זה את המעשה שהיה בגט שסידר הסמ”ע בווינא וכו’, והסכימו דכיון שעכשיו מבטל הבעל קודם נתינת הגט כל דבר שמזיק לגט אין אחרי דבריו כלום, אך המערער נשען על דברי הר”ן בפ’ מי שאחזו בשם אחרים דגלוי דעתא ואומדנא עדיף מתנאי שאינו כפול וכיון שהשו”ע בסי’ לח כתב די”א דנקטינן לחומרא בתנאי שאינו כפול כ”ש בנ”ד. והאריך לבטל דברי המערער שהאי דעת אחרים הוא דעת יחיד ונדחית מכל הפוסקים (עיין בספר שער המלך פ”ו מה’ אישות) ובפרט דבנ”ד ליכא אומדנא ומכ”ש עכשיו “שהבעל מבטל כל מה שיזיק לבטל הגט” ולכן אין ספק שאשה זו מותרת.

 

הבדל גם בענין זה בין תנאים במידי דלהבא, לבין מידי דלעבר שלפי דעתו הוא כאילו מונח בקופסא.

ובפתחי תשובה שם השיג על הבינת אדם וז”ל: ולענ”ד צ”ע מ”ש בריש דבריו דמעשה כזה היה בווינא כו’ ולכאורה נדון זה לא דמי להתם דשם גם לפי דברי הבעל שהקישור בח’ ובנתינות משכנות שיחזרו וישאו זא”ז חשוב הוא כאילו התנה, עכ”פ הוא ענין תנאי דלהבא בזה שפיר כתבו כיון שנותן אח”כ הגט בפירוש בלא שום תנאי ביטל תנאו הראשון, אבל היכא שאמרו להבעל שכבר השלישו החפצים בשלמות וקיימו התנאי שהקפיד עליו מתחלה אין זה הוכחה ממה שאמר אח”כ שנותן בלא תנאי לומר שמבטל תנאי הראשון די”ל כוונתו הוא רק על תנאי דלהבא אבל לא על העבר שלפי דעתו הוא כאילו מונח בקופסא. וסברא זו מבוארת גם בתשובת מהר”ם אלשיך שם בעובדא שהאשה השלישה שטר כתובתה וכו’ עכ”ל. ובנ”ד הוי מידי דלעבר וכבר נתבאר שבנ”ד לאחר שקידש אותה בפועל כבר הוי לי כמונח בקופסא וממילא אין זה הוכחה ממה שאמר בשעת נתינת הגט שהוא מבטל כל דבר שמזיק לבטל הגט דעל זה לא נתכוין מכיון שלפי דעתו הוי לי’ כמו מונח בקופסא שיש לו אשה, וכעין זה כתב גם בעין יצחק הנ”ל ענף ו’ אות לד וז”ל: ומה שכתב המ”ב שם להקל מצד מה שמבטלים תנאים בעת נתינת הגט כבר נתבאר דזה אינו שייך רק אם התנאים הוא במידי דלהבא ולא ע”י טעות, אבל לא במה שהיה ע”י טעות ולבו אנסיה, וסבר דהאמת כדבריהם, דכמו דמבטלינן בשביל זה הקדושין והגט, ה”ה דמבטלינן עי”ז להביטול להתנאים שלו דגם זה גופא היה ע”י טעות דהאמין לדבריהם, וכמו דבטל הגט עי”ז ה”ה דבטלים ע”י הביטול להתנאים שלו כנ”ל.

גם בשו”ת צ”צ אהע”ז ח”ב סי’ רצ אות ש”ז מצאתי שכתב שיש לדון בענין ההיתר משום שבשעת סידור הגט ביטל כל הדבורים שאמר תחילה שכשיתקיימו גורמים ביטול לגט דכיון שביטל עפ”י שהיה מוטעה.

 

אם בכה”ג שהבעל הוא מן הכופים אותו להוציא יש להקל

ובעת עיוני בהלכה זו עלה בדעתי דאפשר דבכה”ג שהבעל הוא מן הכופים אותו להוציא עדיף טפי וא”כ בנ”ד יש לברר אם הבעל הוא מן הכופין אותו להוציא. ומצאתי בעין יצחק שם סימן מ’ שכתב לדון גם בזה, ולבסוף העלה להחמיר בזה כיון דלא רצה בשום אופן על הגט רק על סמך כן ע”כ יש לנו אומדנא דמוכחא וגלוי דעתא הברורה, דרק על סמך כן נתן את הגט ואם לא יהא כן יהיה הגט בטל.

לאור כל הנ”ל בית דיננו לא יתיר את האשה על ידי הגט הזה, ואם כי צר לי מאד על העגונה האומללה הזו, אבל שערי ההיתר ננעלו בפני.

 

דוד עטיא, אליהו עצור:

גם אנחנו מצטרפים לכל הנ”ל.

 

בהתאם לאמור לעיל, בית דיננו לא יתיר את האשה על ידי הגט הנ”ל.

 

י”א חשון תשמ”ד (10.10.83)

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *