ע”א 798/82 נוני נ’ נוני, פ”ד מ(3) 744 (1986)
ע”א 798/82
מאיר נוני
נגד
1. צביה נוני
2. שניר נוני, קטין
בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
[1.9.86]
לפני הנשיא מ’ שמגר והשופטים ש’ לוין, א’ גולדברג
חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי”ג-1953, ס”ח 165, סעיף 6.
בית הדין הרבני, שדן בעניין הגירושין של הצדדים, קבע, כי עליהם לנהל משא ומתן לגירושין. בעקבות פסק-דין זה קבע בית המשפט המחוזי, כי יש לראות את המשיבה כמעוכבת להינשא, ופסק בעקבות זאת את מזונותיה בלי להתחשב במעשי ידיה. מכאן הערעור.
בית המשפט העליון פסק:
א. ההלכה של הדין האישי היא, כי הבעל חייב במזונות האישה המעוכבת מחמתו להינשא, ומכאן, כי אין להתחשב במעשי ידיה.
ב.
(1) לפי גישתו של המשפט העברי, הגט הוא אקט רצוני, המבוצע על-ידי בני הזוג עצמם, ובית הדן אינו אלא מפקח עליו, שאם לא כן יהא זה “גט מעושה”.
(2) עם זאת, נוטלים, במקרים מסוימים, רשות לכפות על בעל, המסרב לתת גט לאשתו, ליתן את הגט, כאשר הנסיבות מצביעות על כך שזהו המוצא היחיד.
(3) הסמכות בעניין הגט מוקנית אך ורק בידיו של בית הדין הרבני.
ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט י’ גרוס) מיום 9.11.82 בתמ”א 171/81. הערעור נתקבל.
ב’ דדוש – בשם המערער;
ח’ לוינגר – בשם המשיבים.
פסק-דין
הנשיא מ’ שמגר:
1. בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו החליט, כי יש לראות את המשיבה כ”מעוכבת להינשא”, ופסק בעקבות זאת את מזונותיה בקבעו, בין היתר, את שיעור המזונות בלי להתחשב במעשי ידיה.
על כך הערעור שלפנינו.
2. נקודת המוצא, אשר שימשה את בית המשפט המחוזי לצורך בחינתו של הרקע המשפטי, הייתה פסק-דינו של בית הדין הרבני, שדן בעניין הגירושין של בני הזוג. הערכאה הראשונה סברה, כי אם יראו את פסק הדין של בית הדין הדתי כפסק גירושין, אזי סירובו של המערער לגרש את אשתו הוא שהופך את האישה למעוכבת מחמתו להינשא ומצדיק גם את הגדלת שיעור מזונות.
פסק-דינו של בית הדין הרבני ניתן ביום ט’ באדר א’ תשל”ח (16.2.78), וזה נוסחו:
“פסק-דין
לאחר שמיעת מו”מ הצדדים וב”כ בתביעות האשה לגירושין בכתב-התביעה והטענות הנוספות שנשמעו בעת הדיונים על מחלת הסכרת הקשה בה סובל הבעל זה שנים רבות, ועל סמך החומר הרפואי שבתיקים אנו פוסקים:
א. על הצדדים לנהל מו”מ לגירושין.
ב. אין בית הדין רואה מקום לחייב את האשה לחזור אל בעלה לחיי שלום.
ג. לאור הנ”ל ולאור זה שלאשה אין שום תביעות מהבעל פרט לגט, דוחים תביעת הבעל להכריז על האשה כמורדת”.
בית המשפט המחוזי אומר בהחלטתו:
“טענת האשה היא כי הבעל מסרב לנהל מו”מ כלשהו על גירושין, ולפיכך יש בכך משום שנוי נסיבות שבגינו ניתן לראות באשה ,מעוכבת להינשא’.
שנוי נסיבות זה מצדיק פסיקת מזונות לאשה, למרות שאינה עם הבעל, ובלא שהשתכרותה יא תובא בחשבון, כפי שמצינו בפרשת מילר נ’ ברקוביץ (ע.א. 127/80 פד”י ל”ד(4), 219)”.
בית המשפט המחוזי הפנה בהקשר זה גם לדבריו של השופט אלון בבג”צ 644/79 [1], אשר מהם עולה, לדעתו, הפרשנות להוראתו של בית הדין הרבני בפסק-דינו הנ”ל, אשר אותה ביקש בית המשפט המחוזי לאמץ במקרה דנן. השופט אלון אומר שם, בעמ’ 447-448:
“… סוג זה של פסק גירושין שבו בית-הדין פוסק כי מצווה על הצדדים להתגרש מצוי הוא מעשה יום יום בפסקי דין של בתי-הדין הרבניים ומקובל הוא מקדמת דנא במערכת המשפט העברי … עינינו הרואות, כי במקרה אין מקום לפסק-דין הקובע כפייה על מתן הגט, יש ונוסח פסק-הדין … הוא שמצווה עליו לגרש, ואף לכך יש נפקות משפטית-הלכתית”.
בית המשפט קמא סבר, כי המלים “על הצדדים לנהל מו”מ לגירושין”, המופיעות בפסק-דינו של בית הדין הרבני, זהות במשמעותן לקביעה, כי “רצוי” או “מצווה” להתגרש.
בית המשפט קמא הגיע לכלל מסקנה, כי הבעל המערר הציב תנאים, שאינם מאפשרים את ביצוע הגירושין, ואשר עצם הצבתם כמוה כסירוב למתן גט: האישה ויתרה על כל הדרישות הממוניות ובלבד שתזכה בגט, אך הבעל העלה סדרת דרישות, החל מדרישה להעברת בנם של בני הזוג מחזקתה של האם לפנימייה וכלה בפיצוי על הפרת הסכם הנישואים.
בית המשפט המחוזי סיכם ואמר:
“מסקנתי היא כי קשיות ערפו של הבעל ודרישותיו הבלתי סבירות הן הסיבה לכך שלא ניתן לנהל מו”מ לגירושין ולא ניתן להגיע לסידור הגירושין. מכך עולה כי האשה אכן מעוכבת להינשא מחמתו של הבעל.
לנוכח המסקנה האמורה הרי שזכאית האשה למזונות מבעלה למרות שאינה עימו, ואת שיעורם של אלה יש לפסוק בלא להתחשב בהכנסתה מיגיעתה האישית. מאחר ונשמעו ראיות אך ורק לגבי השאלה אם האשה מעוכבת להינשא אם לאו, יש לשמוע ראיות לצורך הכרעה בשיעור המזונות”.
על כך הערעור שלפנינו.
…
7. בית הדין הרבני פסק, כי על הצדדים לנהל משא ומתן לגירושין.
לא הייתה בדבריו כל הוראה בקשר לגירושין, ואף חסרה בהם האמירה המקובלת, לפיה מצווה עליהם להתגרש.
כעולה מן החומר, הרי סיבת העיכוב, בעיקרה, בעקשנותו ובקשיחותו של הבעל, ועל-כן הצענו לבעלי הדין לשוב ולפנות לבית הדין הרבני.
חזרנו ועשינו כך מספר פעמים אך ללא הועיל, כי עצם הדחייה היה בה, ככל הנראה, אף היא כדי לדרבן את הבעל להתעקשות חוזרת ונשנית. הזמן חלף, ולאחרונה חיכינו ליום 12 ביוני 86, מועד בו צריכה הייתה להינתן החלטה נוספת. ציינו בהחלטתנו מיום 25.5.86, כי אם לא תינתן החלטה, לא נוכל לדחות עוד את העניין ונפסוק בעניין שלפנינו.
ככל שהדבר מצער, אין בידינו להושיע את המשיבה, כי הפתרון בעניין הגט הוא אך ורק בידיו של בית הדין הרבני.
על-פי אמות המידה, שעיקריהן הוצגו לעיל, אין בידינו אלא להסיק, כי לא נתגבשה כאן מערכת נתונים, שהיא אחת מאלה בהן דן הנשיא י’ כהן בבג”צ 661/77 [5] הנ”ל במסגרת האפשרויות (2), (3) או (4). אין כאן, בשלב זה, כפיית גט, אין הנחיה בדבר חובה ליתן גט, ואין אפילו אמירה, שצריכים לתת גט או שמצווה לתתו. ממילא לא ניתן לראות את המשיבה כמעוכבת להינשא.
בנסיבות אלה אין בידינו אלא לקבל את הערעור ולקבוע, כי החל ממועד מתן פסק-דין זה אין המערער חייב במזונות המשיבה הראשונה. לשם הסרת ספק מובהר, כי החובה לשלם מזונות הקטין בעינה עומדת. אך מובן, כי שינוי בהוראתו של בית הדין הרבני יכול להביא לבחינה מחודשת של הנתונים לצורך קביעת חובת תשלום המזונות.
כל צד יישא בהוצאותיו.
השופט ש’ לוין:
אני מסכים.
השופט א’ גולדברג:
אני מסכים.
הוחלט כאמור בפסק-דינו של הנשיא.
ניתן היום, כ”ז באב תשמ”ו (1.9.86).