ע”א 32/81 צונן נ’ שטל, פ”ד לז(2) 761 (1983)
ע”א 32/81
משה צונן
נגד
סלביה שטל
בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
[11.3.81, 2.6.83]
לפני מ”מ הנשיא מ’ שמגר והשופטים מ’ אלון, מ’ בייסקי, ש’ לוין, ד’ לוין
המערער נשא את המשיבה בטקס נישואין פרטי, לאחר שהמסמכים, המאשרים את הגירושין מאשתו הקודמת בארצות הברית, אותם דרשה הרבנות כתנאי לעריכת הנישואין, לא הגיעו עד למועד שנקבע לנישואין. משנתגלעו חילוקי דעות בין הצדדים, הגישה המשיבה תביעה למזונות. בית המשפט המחוזי פסק למשיבה מזונות, בהסיקו מהתנהגות הצדדים כי המדובר בהתקשרות בהסכם לפי חוק האזרחי.
מכאן הערעור, שנסב על שאלת תוקפו של טקס הנישואין הפרטי שערכו הצדדים.
המשיבה מצדה מערערת על גובה הסכום שנפסק לזכותה.
בית המשפט העליון פסק:
א.
(1) המשפט בישראל אינו מכיר בנישואין לפי חוזה, המנותק מהנישואין לפי הדין האישי, החל בישראל.
(2) גם לו ניתן היה ליצור יחסי נישואין על-ידי כריתת חוזה לפי דיני החוזים החלים בישראל, אין יחסים חוזיים מתגבשים לכדי חיוב חוזי, אלא אם קדמו לכך הצעה וקיבול, המעידים על גמירת הדעת של הניצע להתקשר עם המציע בחוזה לפי ההצעה.
(3) אם אין כוונה להתקשרות חוזית אלא לטקס דתי, נעדרת גמירת הדעת, שהיא תנאי-שאין-בלעדיו להתקשרות חוזית.
ב.
(1) בהתאם לכללים, שהותוו בבג”צ 158/66 [3], אין תוקף מחייב לטקס נישואין פרטי, כאשר הצדדים לא היו מנועים מלהתחתן ברבנות ולא מיצו את ההליכים כדי להביא למימוש זכותם להינשא.
(2) כללים אלה אינם חלים רק במקרה שבית המשפט מתבקש לתת סעד הצהרתי או סעד מן הצדק, הנתון מעצם מהותו לשיקול-דעת בית המשפט, אלא זוהי פסיקה מהותית, שיסודה במדיניות משפטית, הצריכה לשמש כל בית-משפט וכל סוג של סעד, המתבקש על-ידיו.
(2) בית-משפט, אליו מוגשת תביעה למזונות, חייב לפסוק בה, ואין הוא רשאי להתנער מהכרעה בשאלה האינצידנטאלית בדבר קיום הנישואין, רק משום שהוא סבור, שטקס עריכת הנישואין נערך בנסיבות, שאינן מתיישבות עם טובת הציבור.
(3) הכרעת בית המשפט בשאלה האינצידנאטלית כוחה יפה אך לצורך התביעה הכספית, והיא לא תשמש מעשה-בית-דין לצורך כל הליך אחר שבין בעלי הדין.
ד. (אליבא דשופט מ’ אלון):
(1) הוראת סעיף 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל”ג-1973, חלה על חיוב מזונות, שאם כי הוא חיוב מן הדין, הוא בעל אופי חוזי, ויסודו בקשר הנישואין, שאף הוא במהותו וביסודו קשר חוזי.
(2) טקס נישואין פרטי סותר את תקנת הציבור, ובהתאם לסעיפים 30ו-61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי) בטלים כל החיובים הנובעים הימנו.
ה. (אליבא דשופט מ’ בייסקי): אם בעניין סכסוך אזרחי רגיל בין שני אזרחים לא יעניק בית המשפט סעד, כשנגוע הענין באי-חוקיות, קל וחומר כאשר מדובר בנושא של מעמד, אשר בו לציבור עניין מיוחד, כי יתנהל על-פי דפוסים והסדרים, שקבע החוק.
ו. (אליבא דשופט מ’ אלון):
(1) חוזה, הנערך בן הצדדים, ושמטרתו לשמש כתחליף למוסד הנישואין, הקבוע על-פי החוק, יש בו משום פגיעה חמורה בתקנת הציבור, ומכאן בטלותו בהתאם לסעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי).
(2) (אליבא דמ”מ הנשיא מ’ שמגר): כאשר גבר מתחייב בחוזה כלפי הידועה בציבור החיה עמו במילוי תנאים כספיים מוגדרים, צריך עניין המזונות למצוא ביטוי מפורש בהתחייבות זו.
(3) (אליבא דשופט ש’ לוין): מגורים משותפים של גבר ואישה יכולים להצמיח עילה חוזית, המזכה בתשלום מזונות, בין כשמדובר בחוזה מפורש ובין על-פי חוזה מכללא.
הערות:
1. לתוצאות חוזה בלתי חוקי ראה: ע”א 533/80 אדרעי נ’ גדליהו, פ”ד לו(4) 281; ד’ פרידמן, “תוצאות אי חוקיות בדין הישראלי לאור הוראות סעיפים 30-31 לחוק החוזים (חלק כללי)” עיוני משפט ה (תשל”ו-ל”ז) 618 ו- ו (תשל”ח-ל”ט) 172.
2. לשיקולי מדיניות משפטית בפסיקה ראה: ע”א 207/79 רביב משה ושות’ בע”מ נ’ בית יולס בע”מ, פ”ד לז(1) 533 והערה 3 שם.
3. לשאלת מזונות אישה מכוח הסכם מכללא ראה: פ’ שיפמן, “מזונות האשה בנישואין בטלים” משפטים ו (תשל”ה) 514.
4. לאופן התייחסות בתי המשפט לטקס נישואין פרטי ראה: ש’ אטינגר, “בית הדין הגבוה לצדק – תלפיות לאסורים בנישואין?” משפטים ד (תשל”ב) 428.
ערעור וערעור שכנגד על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט א’ נוימן) מיום 1.12.80 בתמ”א 41/79. הערעור נתקבל; הערעור שכנגד נדחה.
פ’ יעקבי – בשם המערער;
א’ רוט – בשם המשיבה.
פסק-דין
מ”מ הנשיא מ’ שמגר:
1. ערעור וערעור שכנגד על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, לפיו חויב המערער בתשלום מזונותיה של המשיבה.
2. כפי שעולה ממימצאיו של בית-משפט קמא, המערער הוא נתין ותושב של ארצות-הברית; הוא שהה בארץ כתייר והחליט בשעתו לשאת את המשיבה. המערער היה נשוי בארצות-הברית וטען, כי הוא נתגרש מאשתו, החיה בארצות-הברית, אולם לא היו בידיו מסמכים לאימות טענתו האמורה. הרבנות, בה נרשם לנישואין, דרשה ממנו אישור על גירושיו. בינתיים נקבע טקס הנישואין במלון “דן כרמל” בחיפה, והאורחים הוזמנו, אולם המסמכים בדבר הגירושין לא הגיעו עד למועד שיועד לנישואין. אזי ביקשה הרבנות לדחות את תאריך עריכת הנישואין, אולם הצדדים לא הסכימו לכך אלא החליטו לקיים טקס פרטי ללא רב. במעמד שני עדים ובנוכחות קהל המוזמנים ענד המערער למשיבה טבעת ואמר את המלים “הרי את מקודשת לי”.
לאחר זמן נתגלעו חילוקי דעות בין המערער למשיבה, והמערער אף עזב את הארץ ושב לארצות-הברית. טענתו המרכזית הייתה, כי לא נערכו נישואין כדין, וכי אין חלה עליו חובה כלשהי לזון את המשיבה.
בית המשפט המחוזי קבע, כי לא הייתה הוכחה לכך, שהמערער אכן נתגרש מאשתו בארצות-הברית, או כי הייתה הצדקה כלשהי לעריכת הטקס הפרטי במקום לערוך טקס נישואין רשמי על-ידי הרבנות. על-כן הסיק וקבע, כי הטקס הפרטי היה חסר תוקף חוקי וחסר תוקף מחייב. לאחר מכן נפנה בית המשפט המחוזי לטענה החלופית של המשיבה, שעלתה רק בעת הדיון לפניו, והיא, כי הייתה בטקס משום התחייבות מפורשת או מכללא לפי המשפט האזרחי לזון את התובעת, וכך מסכם בית המשפט המחוזי את נתוני הרקע העובדתיים באשר לכוונת הצדדים:
“לא מתקבל על דעתי, כי בעלי הדין החליטו על הטכס הפרטי רק כדי לעשות הצגה למוזמנים וכדי לא לאכזבם. צריך להשקיף על התמונה בכללותה ואז ברור לחלוטין למה התכוונו הצדדים בעורכם את הטכס הפרטי. עוד קודם לכן החליטו להתחתן, נרשמו ברבנות וקבעו תאריך, שכרו אולם, והזמינו עדים ואורחים והנתבע קנה הטבעות (אני מקבל בנידון זה את דברי התובעת). כלום יכול להיות הספק הקטן ביותר בכוונת הנתבע לשאת התובעת לאשתו ב-7.5.78? ברור שאין מקום לספק כזה. אולם המסמכים אינם מגיעים מארצות הברית ולכן מסרב הר לערוך הטכס הדתי ואיננו מופיע כלל באולם. בשלב זה מראה הנתבע לעד גלנצשפיגל – ואני מקבל דבריו – כי הוא, הנתבע עצמו, הנו רב בארצות הברית ומוסיף ואומר לו, לעד, כי אין צורך בנוכחות רב בכלל. לכן מחליט הנתבע לקיים טכס פרטי, עונד לתובעת הטבעת ואומר לה, הרי את מקודשת לי’.
מהנ”ל ברור, כי עד אשר נודע שהרב לא יופיע ולא יערוך הטכס היתה כוונת הצדדים כולל הנתבע לערוך טכס דתי לכל דיקדוקיו, באופן שהתובעת תהיה לו לאשתו. ואני ממשיך וקובע, כי אין כל סבה להניח, שבגלל אי הופעת הרב שינה הנתבע אותה שעה את דעתו והחליט לא להתקשר עם התובעת. אלא הוא נותן ביטוי לרגשותיו וכוונותיו אשר בלבו אותה שעה, על ידי כך שהוא מכריז קבל עם ועדה על שאשתו מקודשת לו. העובדה, שלאחר מכן פרצו חילוקי דעות בין הצדדים איננה מעלה ואיננה מורידה. השאלה היא למה התכוון הנתבע בשעת הטכס הפרטי ואכן קובע אני, כי לאור אמרתו הנ”ל ראה את התובעת כמקודשת לו על כל המשתמע ממנו. זוהי התחייבות כלפיה והתחייבות זו כוללת גם חובתו לזון אותה. כמובן, גם התובעת קבלה על עצמה התחייבויות כלפיו, אבל לא שמעתי שהיא הפרה התחייבות מהתחייבויותיה אלה. זוהי התקשרות בהסכם לפי החוק האזרחי והוא תופס על פי הכללים של חוק החוזים.”
בית המשפט המחוזי חייב את המערער על-כן במזונותיה של המשיבה בסכום של 1,500 שקלים לחודש תוך הצמדת סכום זה בדרך שנקבעה בפסק הדין ושפרטיה אינם עניין לכאן. נגד שיעור המזונות מופנה גם הערעור שכנגד של המשיבה, הטוענת, בין היתר, כי סכום זה נמוך מדיי.
3. טעמי הערעור של שני הצדדים סובבים סביב עניין הנישואין. בו בזמן שהמערער שב וטוען, כי אין כל תוקף מחייב לטקס הפרטי שנערך, טוענת המשיבה בערעור שכנגד, כי היה על בית-משפט קמא לקבוע, כי בין הצדדים נערך טכס קידושין ונישואין כדת משה וישראל.
….
באין נישואין תקפים ובאין התחייבות תקפה בדין לזון את המשיבה לא היה מקום לחייב את המערער במזונותיה של המשיבה.
על-כן הייתי מקבל את הערעור ודוחה את ערעורה של המשיבה.
השופט מ’ אלון:
…
אשר על כל אלה יש לקבל את הערעור ולדחות את ערעור המשיבה.
השופט ד’ לוין:
אני מסכים.
השופט ש’ לוין:
…
השופט המלומד לא הכריע בתוקפם של הנישואים לפי ההלכה. הייתי מקבל את הערעור, מבטל את פסק-דינו, ומחזיר אליו את הדין כדי שיפסוק בתוקפם של הנישואים לפי ההלכה. ממילא יתבטל הערעור שכנגד.
השופט מ’ בייסקי:
1. במחלוקת שבין מ”מ הנשיא השופט שמגר והשופט אלון לבין עמדתו של השופט ש’ לוין מקומי עם עמדת הרוב.
…
אשר על-כן מצטרף אני לתוצאה שיש לקבל את הערעור ולדחות הערעור שכנגד.
הוחלט לקבל את הערעור ולדחות את הערעור שכנגד. המשיבה תישא בהוצאותיו של המערער, שכר טרחת עורך-דין כולל, בסכום של 10,000 שקלים.
ניתן היום, כ”א בסיון תשמ”ג (2.6.83).