תקציר ע”א 132/84 קדוש (03/01/1985): בית משפט עליון דחה ערעור על החלטת בית משפט מחוזי לדחות חיוב האיש במזונות ‘מעוכבת להינשא מחמתו’ בשל העדר פסק דין לחיוב גירושין של בית דין רבני

ע”א 132/84 קדוש נ’ קדוש, פד”י לח(4) (1985) 523

ע”א 132/84

רחל קדוש

נגד

יצחק קדוש

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

[03/01/1985]

לפני הנשיא מ’ שמגר והשופטים ש’ לוין, ד’ לוין

 

בית המשפט המחוזי דחה את תביעתה של המערערת למזונות מבעלה -המשיב – מהטעם, שהכנסתה מיגיעה אישית באה תחת מזונותיה, חמישה-עשר ימים לאחר מכן הגישה המערערת לבית המשפט המחוזי תביעת מזונות נוספת, המבוססת על סירוב המשיב לתת לה גט פיטורין, כפי שהורה בית הדין הרבני. בית המשפט המחוזי מחק את התביעה על הסף. בקבלו את טענת המשיב בדבר חוסר סמכות, המושתתת על כך, שהאישה תבעה מזונותיה בבית הדין הרבני, ובקבעו, בנוסף לכך, כי אין התביעה מגלה עילה. מכאן הערעור. בית המשפט העליון פסק:

א. (אליבא דנשיא מ’ שמגר): מאחר שבית הדין הרבני דן בעניין הגירושין של הצדדים והמשיך ודן בנושאים נוספים, שהם תוצאה נגזרת מן המהלך המשפטי הזה, ומאחר שהמערערת גם תבעה תחילה את מזונותיה בבית הדין, המעבר בשלב זה מבית הדין הרבני לבית המשפט המחוזי, כאשר הטענה המרכזית צריכה להיות מעוגנת בהחלטתו של בית הדין הרבני בענין הגירושין, הוא דוגמה קלאסית לעניין, בו אין לתת יד למרוץ מערכאה לערכאה.

ב. (אליבא דשופט ד’ לוין):

(1) לאור פנייתה של המערערת לבית הדין הרבני בנושא המזונות, עובר לפנייתה לבית המשפט המחוזי, קנה לו בית הדין הרבני את הסמכות לדון ולהכריע בנקודה זו, והמתחייב הוא, שהדיון יתקיים באותה ערכאה.

(2) המערערת לא הציבה בכתב-תביעתה החדש תשתית עובדתית מספקת, שתצריך ותאפשר התייחסות לטענתה, כי זכאית היא לדמי מזונות, אפילו משתכרת היא למחייתה, משום שמעוכבת היא מלהינשא.

ג. (אליבא דשופט ש’ לוין):

(1) אין גירושין לפי דיני ישראל מבוצעים אלא על-ידי בני הזוג, ולבית המשפט או לבית הדין אין כוח קונסטיטוטיבי להפקיעם. תפקידו של בית הדין הוא רק לפקח על הגט ולפסוק, אם על בני הזוג להתגרש.

(2) עילת התביעה למזונות על-פי דין המזונות הכללי שונה מעילת התביעה למזונות עקב היותה של האישה “מעוכבת להינשא”.

(3) שלושה הם האמצעים הלגיטימיים העומדים לרשות בית הדין להשגת הסכמתו של הבעל למתן גט:נ לחץ מוסרי, לחץ כספי (כפייה תוך ברירה) וכפייה על-ידי מאסר (המבוצעת באמצעות סעיף 6 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), ה’תשי”ג-1953).

(4) פסקי-דין, שתוצאתם הפעלת לחץ כספי על הבעל לגרש את אשתו, ולא כל שכן כפייה במאסר, יכול שיינתנו רק מקום שלפי הדין יש לכוף על הבעל להוציא את אשתו.

(5) כתב התביעה במקרה דנן לא גילה עילת תביעה נגד המשיב.

 

ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת ש’ ברמן (שמידט)) מיום 26/02/1984 בתמ”א 1511/83. הערעור נדחה.

 

ע’ דיבון – בשם המערערת;

ח’ עמר – בשם המשיב.

 

ניתן היום, י טבת ה’תשמ”ה (03/01/1985).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *