תקציר ע”א 127/80 מילר (30/06/1980): בית משפט עליון דחה ערעור על החלטת בית משפט מחוזי לפסוק ‘מזונות מעוכבת להינשא מחמתו’ בלא להתחשב בהכנסות האשה

ע”א 127/80 מילר נ’ ברקוביץ (מילר)‏, פ”ד לד(4) 219 (1980)

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ע”א 127/80

 

בפני:

כבוד השופט שמגר

כבוד השופט בכור

כבוד השופט בייסקי

המערער:

יוסף מילר

נ ג ד

המשיבה:

דינה ברקוביץ (מילר)

 

ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, תל-אביב-יפו (השופט א’ שיינבוים), מיום 04/01/1980, בתמ”א 818/79

 

בשם המערער:

טען לעצמו

בשם המשיבה:

עו”ד ע’ דיבון

 

פסק-דין

 

השופט שמגר:

 

1. ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו לפיו חוייב המערער במזונותיה של המשיבה בסכום של 5,000 ל”י לחודש.

2. המערער והמשיבה נישאו ביום 17/04/1970, אך כבר כשישה חודשים לאחר הנישואין עזבה המשיבה את ביתם של בני הזוג, וביום 05/04/1973 ניתן פסק-דין בתביעה של המשיבה לגירושין, בה קבע בית-הדין הרבני כי הוא מטיל על המערער לשחרר את אשתו בגט פיטורין “ללא השהיה ועיכוב”, תביעתו של המערער נדחתה.

בית-הדין הרבני הביע ביקורת חריפה על המערער, אופיו והתנהגותו ואף ציין כי בדיון הממושך שהתנהל בין הצדדים –

“נתגלה הנתבע (קרי המערער – מ’ ש’) כאדם אכזרי ובעל אופי קשה שאין לו נימוסים המקובלים בחברה ואף לא כלפי ביה”ד.”

כפי שעולה מפסק-הדין הנ”ל היתה תחילתה של הסכסוכים בהקפדת היתר הדווקנית של המערער במצוות מעשיות מסוימות, כאשר המשיבה, מתוך היסח העת או חוסר הרגל מפרה כללים אלו או אחרים אשר להם טרם הורגלה. הדבר התפתח ליחס צעקני, מעליב ופוגע, כאשר המערער לא חוסך אפילו לפני בית-הדין בהעלאת טענות מטענות שונות על מעשי כיעור, אשר אף שמץ מהם לא הוכח. מכאן מדוע לא ראה בית-הדין הרבני כל ממש בתביעה לשלום בית.

עיקרו של דבר, המערער לא קיים את פסק-דינו של בית-הדין הרבני אשר מעת נתינתו כבר חלפו שבע שנים ומעלה ובשל כך מעוכבת המשיבה להינשא עד עתה.

כפי שעולה מן הטענות מצפה המערער ככל הנראה לטובות הנאה תמורת הסמכתו, אך יהא הדבר אשר יהא, את פסק-דינו של בית-הדין לא קיים.

3. המשיבה הגישה תביעת מזונות, ולאחר שנפסקו ביום 09/04/1979 מזונות זמניים בסך 5,000 ל”י לחודש, פסק בית-המשפט את הסכום האמור כמזונות סופיים בפסק-דינו יום 04/01/1980.

4. טענתו הראשונה של המערער היא כי שגה בית-משפט קמא כאשר לא הביא בחשבון שיקוליו את העובדה שהמשיבה משתכרת סכום של כ-8,000 ל”י לחודש עקב עבודתה כפקידה בבנק דיסקונט. חשיבות מיוחדת לענין הכנסתה רואה המערער בכך שהשתכרותו כפקיד במשרד הבינוי והשיכון נמוכה, לטענתו, מהכנסתה. לפי תלוש פברואר 1979 קיבל סכום נטו של 6,766.27 ל”י ובית-המשפט שגה לטענתו בכך שהוסיף לסכום זה את ההלוואות השונות, אותן המערער משלם, ויצא מתוך הנחה כי המערער משתכר כ-10,000 ל”י לחודש לפחות. הוא משכיר ככל הנראה גם את דירתם של בני הזוג, דבר המביא לו הכנסה נוספת.

5. ענין הבאתה בחשבון של הכנסת המשיבה מעבודתה כפקידה בבנק דיסקונט עורר בין הצדדים שלפנינו, מחדש, את השאלה אם יש להחיל על התדיינות כגון זו שלפנינו המוכרעת לפי הדין האישי, את הוראותיו של סעיף 2א לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), ה’תשי”ט-1959. דעתי לענין זה הובאה לראשונה בדעת המיעוט בע”א 779/76 שוחט נ’ שוחט, פ”ד לב(1) 580. פסק-הדין האמור התייחס אמנם להוראותיו של סעיף 11(א) לחוק הנ”ל, אך היתה בו הצבעה עלה בעייתיות המתלווה ליחסי הגומלין בין סעיף 2(א) סיפא לחוק לבין הוראות מסוימות אחרות שנכללו בו. השאלה שלפנינו עלתה במפורש בע”א 13/78 ספורטה נ’ ספורטה, פ”ד לב(2) 709, בעמ’ 714, בו התייחסתי במישרין לסעיף 2א הנ”ל ובו הצטרפתי, בין היתר, לדברים שנאמרו לענין זה על-ידי השופטת בן-פורת בע”א 254/76 ינקוביץ נ’ ינקוביץ, פ”ד לא(3) 169, בעמ’ 174. אכן נכון הוא כי בע”א 13/78 הנ”ל לא התגבש רוב ברור בשאלה מהו היקף תחולתו של סעיף 2א, אך ספק אם יש לדבר משמעות לצורך הענין שלפנינו, כי אליבא דכולי עלמא מדובר במקרה שלפנינו על “מעשי ידיה” והבאתם של אלו בחשבון איננה נוגדת אף את האמור בסעיף 2(א).

אגב, אין כל ממש בהנחתו של בא-כוחה המלומד של המשיבה כאילו חזרתי בי בצורה כלשהי מן הדברים שנאמרו על-ידי בפסק-דין ספורטה הנ”ל. לענין זה הפנה הפרקליט המלומד לע”א 199/77 חריר נ’ חריר, פ”ד לב(1) 459, אשר בו אין זכר להתיחסות כלשהי לפסק-הדין בע”א 13/78 הנ”ל והדבר אף מובן כי הרי פסק-הדין בע”א 13/78 ניתן אחרי שניתן פסק-הדין בע”א 199/77; הוא הדין לענין אזכורו של ע”א 321/78 פלונית נ’ פלוני, פ”ד לג(2) 624, בו הוצבע על דעת הרוב בע”א 779/76 הנ”ל כהלכה המחייבת עדיין, כי דעת הרוב היא.

אין צורך לחזור ולדון עתה בשאלת תחולתו של סעיף 2א, נושא לגביו אמרתי דעתי בע”א 13/78 הנ”ל, ולא אוסיף.

6. האמור בסעיף 2א אינו בא לפגוע בשיקול דעתו של בית-המשפט, אלא להרחיב את מניינם של הנושאים אותם הוא רשאי לכלול בגדר שיקוליו, עובר למתן החלטתו בענין פסיקת מזונות. במלים אחרות, בית-המשפט הדן בתביעת מזונות בין אדם לבן זוגו, הבא לקבוע את מידת המזונות שאדם חייב לספק לבן זוגו, להבדיל מן השאלה אם חלה החובה לספק מזונות, רשאי להביא בחשבון קביעת מידת המזונות מה הן הכנסותיו של בן הזוג מהנכסים. מה הן הכנסותיו של בן הזוג מעבודה ומה הן הכנסותיו מכל מקור אחר. חוששני כי כל פירוש אחר אין בו אלא כדי להוציא דבירם מגדר פשוטם.

משמעות הדבר, באופן מעשי ככל שהדבר נוגע לענין שלפנינו, כי בית-המשפט רשאי היה להביא בחשבון כי למשיבה הכנסה משלה ממעשי ידיה כפקידת בנק. אין בהוראה כדי לכפות על בית-המשפט לנכות באופן אוטומטי מסכום המזונות הדרוש לצרכיה של המשיבה סכום כגודל הכנסתה, כולה או מקצתה. בית-המשפט מביא בחשבון את מכלול הנתונים ובין היתר, את צרכיה של הזכאית למזונות, ולאורם נקבע מהוא הסכום, או במלים אחרות, מהי מידת המזנות. כך יש להניח שבית-המשפט היה, בין היתר, ער לכך כי המשיבה אשר לא נשארה בדירת בני הזוג שנותרה ברשותו של המערער, איננה יכולה להתקיים מסכום של 5,000 ל”י לחודש, והכנסתה, שהיתה לעיני בית-המשפט ולא הוסתרה או נסתרה ממנו, לא היה בה כדי לגרוע מן הסכום בו חוייב המערער.

טענותיו האחרות של המערער לענין דרך חישוב הכנסתו על-ידי בית-משפט קמא אין בהן כל ממש. כך רשאי היה בית-המשפט להסיק שהמערער נטל על עצמו חובות והתחייבויות כספיים שונים וכי יש לו הכנסה דרך קבלת האש”ל, ה’תשלום המתיחס בדרך הטבע לארוחות אותן סועד המערער, דבר המפחית כמובן מן ההוצאה הרגילה למחיתו.

יצויין בהקשר זה כי המערער יצא לאחרונה לחופשה ללא תשלום מתוך טענה כי המשיבה ביישה אותו בכך שהביאה לידיעת משרדו את העובדה שמתנהלים דיונים משפטיים בינה לבינו, אין לראות בכך אלא תכסיס להתחמקות מתשלום מזונות כדי להכביד בדרך זו הכבדה נוספת על המשיבה הסובלת ממילא, כאמור לעיל, כבר שבע שנים מסירובו הבלתי מוצדק של המערער לקיים את פסק-דינו של בית-הדין הרבני.

7. לאור האמור לעיל לא מצאתי כל ממש בערעורו של המערער והחלטתי לדחותו.

 

השופט בכור:

 

מסכים אני לתוצאה אליה הגיע חברה הנכבד השופט שמגר.

בהתדיינות בבית-הדין הרבני חוייב המערער לפני שבע שנים לתת גט לאשתו, וזה שבע שנים הוא ממאן למלא אחרי פסק-הדין.

המשיבה תבעה מזונות והשופט המלומד בבית-משפט קמא (כבוד השופט שיינבוים) פסק לה סך 5,000 ל”י לחודש. הוכח שבפברואר 1979 קיבל המערער, כעובד מדינה, סכום כולל נטו של 6,766 ל”י לאחר ניכוי הלוואות בסך 2,293 ל”י, וזאת אומרת שהשתכר נטו (לאחר ניכוי מיסים) קצת מעל ל-9,000 ל”י. המשיבה השתכרה אז מעבודתה כפקידת בנק סך של כ-8,000 ל”י. כן יש לציין שהמערער מחזיק בדירת בני הזוג ומשכיר אותה ומקבל הכנסתה.

השופט המלומד דן בהוראות סעיפים 2א ו-2(א) לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), ה’תשי”ט-1959. השופט העמיד לעצמו שתי שאלות עליהן חלוקות דעות השופטים. שאלה אחת היא אם יש תחולה להראות סעיף 2א כאשר חל דין האישי של בני הזוג כמצוות סעיף 2(א); השאלה השנייה היא מהו החוק, בנסיבות כגון מקרה זה, על-פיו יש לפסוק את המזונות, האם על-פי הדין היהודי שהוא הדין האישי של הצדדים או על-פי סעיף 2א לחוק. הוא הגיע למסקנה שאין צורך להכריע בשאלות אלה בענין זה. הנמקתו היא שאם יש לפסוק המזונות על-פי הדין האישי, אין להביא בחשבון את הכנסות האשה מיגיעתה האישית כאשר מדובר באשה המעוכבת מלהינשא לאחר על-ידי מעשה הבעל בניגוד לפסק המחייבו לתת לה גט פיטורין. ואם יש לפסוק מזונות למשיבה לא על-פי הדין האישי כי אם על-פי הוראות סעיף 2א הנ”ל, כי גם אז לבית-המשפט שיקול דעת אם להתחשב בהכנסתה של האשה מיגיעתה האישית, ונסיבות מקרה זה מצדיקות לא להביא בחשבון את השתכרותה. בצדק ציין השופט המלומד כשיא החוצפה את טענת הבעל שבמצב שנוצר תאבד המשיבה בעוד זמן לא רב את סיכוייה ללדת. בנסיבות כגון אלה כאשר מעמיד הבעל את אשתו בפני חוסר אפשרות להינשא לאחר ולהקים בית ומשפחה ולא מותיר לה ברירה אלא לעבוד כדי לקיים את עצמה, מסכים אני לדעת השופט המלומד שאין להביא בחשבון את הכנסת האשה מיגיעתה, בפרט כשמדובר בהכנסה צנועה למדי של אשה שצריכה לדאוג גם לדיור לעצמה. שיקול הדעת שלה שופט המלומד היה לענין, לדעתי, בנסיבות המקרה.

כן ציין השופט המלומד שלפי סעיף 19(ב) לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), החוק בא להוסיף על מזונות המגיעים לפי הדין האישי ולא לגרוע מהם, וגם לפי זה זכאית המשיבה על-פי הדין האישי, ולכן גם על-פי החוק, במזונותיה בלי שיובא בחשבון מה שהיא משתכרת מיגיעתה.

לכן מסכים אני שיש לאשר את פסק-הדין, ולפנים משורת הדין אוסיף כי גם לו הייתי חייב למסקנה שיש להביא בחשבון את הכנסת המשיבה מיגיעתה לא הייתי משנה את החיוב שהוטל על המשיב על-פי אותם נתונים שהובאו בפסק-דינו של חברי הנכבד השופט שמגר.

 

השופט בייסקי:

 

אני מסכים לדחייתו של הערעור; לענין הפלוגתא בדבר תחולתו ופירושו של הסעיף 2א לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), ה’תשי”ט-1959, כפי שהוסף בשנת ה’תשל”ו ואשר לגבי היקף תחולתו נחלקו הדעות בבית-משפט זה בענין ספורטה נ’ ספורטה, ע”א 13/78, אין אני רואה צורך לנקוט עמדה בדיון הנוכחי. הסיבה לכך היא כי מדובר על שיקולו של השופט המכובד קמא כי איך שלא יפרש הסעיף הנ”ל אין בו כדי לפטור המערער דנן מחובת המזונות: תאמר שיש לפסוק מזונות האשה על-פי הדין האישי, הרי המשיבה בבחינת “מעוכבת” להינשא, מאחר שהמערער מסרב לפטור אותה בגט פיטורין על אף שבית-הדין הרבני חייבו לכך עוד לפני שנים; ודווקא על-פי הדין האישי אין להביא בחשבון הכנסות אשה מעוכבת מחמת הבעל, אף שההכנסות ממעשה ידיה. ואילו אם על-פי הסעיף 2א הנ”ל יש לקצוב מזונותיה, עדיין רשאי בית-המשפט לשקול אם ובאיזו מידה להתחשב בהכנסותיו של בן הזוג, כאמור שם: ואין למצוא כל פגם באותם השיקולים שפירט השופט המכובד קמא ואשר גם חברי הזכירו אותם.

משום כך גם לדעתי דין הערעור להידחות.

 

הוחלט לדחות את הערעור. המערער ישא בהוצאותיה של המשיבה, שכר טרחת עורך-דין כולל, בסכום של 15,000 ל”י.

 

ניתן היום, טז תמוז ה’תש”מ (30/06/1980).