תקציר ע”א (מחוזי חיפה) 131/86 הרב רקובר ואח’ (00/00/1988): בית משפט מחוזי דחה תביעת לסגירת בית קולנוע בשבת

ע”א (חיפה) 131/86‏ ‎הרב רקובר ואח’‏‎ ‎נ’ ארמון תיאטראות חיפה בע”מ ואח’‏, פ”ד תשמח(1) 336 (1988)

 

בבית-המשפט המחוזי בחיפה

ע”א 131/86

 

בפני:

כב’ השופט נ’ קליינברגר

כב’ השופט ד’ קציר

כב’ השופט ט’שטרסברג-כהן

 

המערערים:

הרב רקובר ואח’

נגד

המשיבים:

ארמון תיאטראות חיפה בע”מ ואח’

 

המערערים נמנים עם תושביה היהודיים של חיפה והינם חברים בגוף הנבחר המכונה “הוועדה לשמירת השבת”, שמטרתו היא לשמור על קדושת יום השבת ולמנוע חילולו בפומבי. משנודע למערערים כי המשיבים, בעלי בתי קולנוע בחיפה, מתכננים הקרנת סרטים בלילות שבת, הם החליטו לפעול לסיכולה של תכנית זו בעודה באיבה. בית-משפט השלום בחיפה דחה את תביעת המערערים למתן צו מניעה קבוע, שבו ייאסר על המשיבים לפתוח את בתי הקולנוע אשר בבעלותם, בלילות שבת, בשבתות ובמועדי ישראל על מנת להקרין בהם סרטים. מכאן הערעור.

 

בית-המשפט דחה את הערעור ופסק:

(השופט קליינברגר):

1. קביעת השבת כיום מנוחה שבועית בחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי”א-1951, אין בה כדי להקנות לציבור הדתי, או לחלק ממנו, את הזכות לתבוע סעד בשל הפרת חוק זה תוך הסתמכות על העילה של הפרת חובה חקוקה.

2.

א. חוק שעות עבודה ומנוחה פורש את כנפי חסותו על עובדים, בין חילוניים ובין דתיים באשר לשעות עבודתם ושעות מנוחתם, ועל בעלי בתי-מלאכה, בעלי מפעלים תעשייתיים ובעלי חנוית המקפידים לשמור על ימי מנוחה כמשמעותם בפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש”ח-1948.

ב. במקרה דנן, איש מהמערערים איננו מועסק על ידי אחד המשיבים בהפעלת בתי הקולנוע שבבעלותם ואיננו מייצג את ציבור העובדים בבתי הקולנוע הנ”ל, לפיכך איש מהמערערים איננו מוסמך להגן על זכויות שחוק שעות עבודה ומנוחה מקנה לעובדים הנ”ל.

3. הקרנת סרטים בלילות שבת, אינה כופה על המערערים עשיית דבר בניגוד לאמונתם הדתית.

4.

א. תכלית האמור בסעיפים 7ו- 9 לחוק שעות עבודה ומנוחה [9] היא למנוע פגיעה במנוחתו השבועית של העובד ולהבטיח קיומו של מצב, אשר בו רצונו של עובד לשמור על שעות מנוחתו השבועית יכובד ומעמדו כעובד לא ייפגע בשל רצונו זה, ולא ייפגעו סיכוייו לקבל עבודה בגינו.

ב. הוראת החוק הנ”ל לא נתכוונה למנוע פגיעה ברגשות של ציבור יהודי דתי, שהמערערים הם חלק ממנו.

ג. הנזק שנגרם למערערים איננו מסוג הנזק שאליו נתכוונה הוראת החוק שהופרה.

5. השאלה של הקרנת סרטים בבתי הקולנוע בלילות שבת בהתחשב באופיה הציבורי, ובהיותה שנויה במחלוקת – ראוי ורצוי שמלאכת החקיקה, המכוונת להסדירה תוך שמירה על איזון האינטרסים הלגיטימיים המנוגדים, תיעשה בכנסת.

6.

א. הוראת סעיף 2(א) לחוק העזר לחיפה, תש”ט-1949, נועדה להסדיר פתיחת עסקים וסגירתם, ומטרתה העיקרית למנוע תחרות בלתי הוגנת בין בעלי בתי העסק.

ב. אין בעובדה שמטרת הוראה זו עולה בקנה אחד עם השקפת עולם של חלק מסויים בציבור כדי להראות שכוונת ההוראה הנ”ל היא למנוע פגיעה ברגשות של ציבור מסויים או בחלק ממנו.

(השופטת שטרסברג-כהן):

7. סעיף 63 לפקודת הנזיקין [8] מעניק תפקיד יוצר לרשות השופטת. זו חייבת לבחון את לשון החיקוק הספציפי ואת מדיניותו של המחוקק כפי שהרשות השופטת מבינה אותה, לאזן את האינטרסים השונים תוך גלוי זהירות והתאפקות.

8.

א. לצורך קביעה, אם חיקוק נועד לטובתו או להגנתו של הניזוק, אין צריך לבדוק את החיקוק כולו על כל הוראותיו אלא את אותה הוראה ספציפית אשר עליה באים לבסס הפרתה של החובה.

ב. מובן שפירושה של הוראה ספציפית ייעשה, מטבע הדברים, על רקע החקיקה כולה.

9.

א. לחוק שעות עבודה ומנוחה [9] היבט דתי, לבד מהיבטיו האנושיים, חברתיים, כלכליים ועוד.

ב. זהו חוק סוציאלי בעיקרו, שלפי נוסחו, רוחו, תכליתו ומטרותיו החקיקתיות, בא להסדיר מערכת יחסי עבודה בין עובדים ומעבידים לענין ימי ושעות עבודתם ומנוחתם.

ג. בתוך מבנה המסגרת של החוק, מסתופפים מעבידים ועובדים (שכירים ועצמאים) בעלי דתות והשקפות שונות.

ד. לכל אחד מוענקת הזכות לשמור על ימי המנוחה על-פי מצוות דתו, כשמול זכויותיו של העובד שלא לעבוד בניגוד להכרתו הדתית, עומדות חובותיו של המעביד שלא להעבידו בכפיה ושלא להפלותו.

10.

א. אך טבעי הוא שמדינת ישראל, שהוקמה כמדינה יהודית ושרוב תושביה יהודים המה, קבעה כימי המנוחה הרשמיים את השבת ומועדי ישראל, תוך שמירת זכותם של בני דתות אחרות לימי מנוחה כמצוות דתם.

ב. אלה הם ערכי יסוד עליהם מושתתת מדינת ישראל, המוצאים ביטויים בהכרזת העצמאות המתרפקת על מקורות העבר, על הקשר ההסטורי המסורתי של עם ישראל עם עברו ועל מורשת ישראל, תוך הבטחת חופש הדת והמצפון שהוצהר בה ותוך אימוץ עקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות.

11.

א. הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה [9] טומנות בחובן מטרות סוציאליות כלכליות ועוד שהן בטובתו של הציבור בכללותו.

ב. החוק מכיל הוראות להשבתת המלאכה והעבודה בימי שבת ומועדי ישראל, שמטרתם הגנה על אינטרסים של מרקם החיים הקולקטיביים של עם ישראל בארצו ושל אורחות חיי האומה.

ג. מטרה זו היא מסוג המטרות שאינה מעמידה עילת תביעה לכל יהודי דתי באשר הוא ואכיפתה היא בידי הרשויות האמונות בחוק על אכיפתו.

12.

א. אין זה ראוי ליתן לחוק פירוש הבא למנוע פגיעה ברגשות של חלק מהציבור, ובו זמנית פוגע ברגשות של חלק אחר הרוצה לנהל אורח חיים כראות עיניו.

ב. פירוש כזה איננו מתבקש ואיננו מתחייב מלשון החוק ומטרתו, והוא עומד בניגוד לנורמה ערכית בסיסית של חברתנו – חופש מדת למי שרוצה בכך.

13.

א. לפי דרישת סעיף 9ג(ב) לחוק [9] הרוצה להשתחרר מעבודה בשבת ומועדי ישראל צריך להיות יהודי דתי ולא די בהיותו יהודי.

ב. אילו מטרת החוק היתה לאכוף את השבת על כל היהודים, די היה לעובד לומר שהוא יהודי כדי להשתחרר מעבודה בימי שבת ומועד.

14.

א. אין לפרש את החוק כדי שיתן בידי יחיד או קבוצה כלשהי לכפות דעותיה, השקפותיה, אמונותיה ואורח חייה על קבוצות או על יחידים שאין רצונם בכך.

ב. מתן פירוש לחוק, לפיו כל יהודי דתי באשר הוא רשאי לאכוף את החוק הנדון, יביא לתוצאה כזו.

15.

א. פגיעה ברגשות דתיים יכולה להוות נזק במובן פקודת הנזיקין [8].

ב. במקרה דנן, הפגיעה איננה נזק מהסוג שהחוק מתכוון לו [9].

 

טענו:

למערערים: עו”ד ליפשיץ

למשיבים: עו”ד ש’ אלקון, עו”ד עציוני

 

פסק-דין

השופט קליינברגר:

1. לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום בחיפה (כב’ השופט א’ פירמן) ב-ת”א (חיפה) 10427/81, 12015/83הרב רקובר ואח’ נ’ ארמון תיאטראות בע”מ ואח’ [7א], שלפיו נדחתה תביעת המערערים למתן צו מניעה קבוע, שבו ייאסר על המשיבים לפתוח את בתי הקולנוע, אשר בבעלותם, בלילות שבת, בשבתות ובמועדי ישראל על מנת להקרין בהם סרטים.

2. הרקע העובדתי לתביעתם הנ”ל של המערערים, שלגביו אין מחלוקת בין הצדדים, מצטייר בקצרה כדלקמן:

א. המערערים נמנים עם תושביה היהודיים של חיפה והינם חברים בגוף הנבחר, המכונה “הועדה לשמירת השבת”, שמטרתו, כמשתמע משמו, היא, לשמור על קדושת יום השבת ולמנוע חילולו בפומבי.

ב. הסיעות המרכיבות את הקואליציה במועצת העיר חיפה, ובהן סיעות, המייצגות את הציבור הדתי, הן צדדים להסכמים שנועדו לשמור על המצב הקיים – ה”סטטוס קוו” – בכל הקשור לענין ציבורי שיש לו זיקה לדת.

ג. לפי הסדר שמצא את ביטויו בהסכמים הקואליציונים, המשיכו שירותי התחבורה הציבורית לפעול בחיפה גם בשבתות, משחקי כדורגל הוסיפו להתקיים אף הם בשבתות ובתי-קפה רבים המשיכו לנהל את עסקיהם הן בלילות שבת והן בשבתות. כמו-כן, בחסות ההסכמים הקואליציוניים, נערכו במספר אולמות של בתי קולנוע בחיפה, בלילות שבת, הצגות ומופעי תרבות, או בידור אחרים. אולם, סרטים לא הוקרנו בבתי קולנוע בחיפה מכניסת השבת ועד צאתה, פרט למקרים, שניתן לראותם כחריגים.

ד. משנודע למערערים על כך, שהמשיבים, בעלי בתי הקולנוע בחיפה, מתכננים הקרנת סרטים בלילות שבת, הם החליטו לפעול לסיכולה של תוכנית זו בעודה באיבה. כדי לממש את החלטתם הנ”ל, המערערים פנו לבית­משפט השלום בחיפה בבקשה למתן צו מניעה זמני, שיאסור על המשיבים הקרנת סרטים בלילות שבת, ובעקבות בקשתם זו הם הגישו את תביעתם למתן צו מניעה קבוע.

בית-משפט השלום נעתר לבקשת המערערים, בהוציאו צו מניעה זמני ויחד עם מתן הצו המבוקש, ניסה להביא את הצדדים להסדר, שיהיה מוסכם עליהם, והמחלוקת תיושב ללא הכרעה שיפוטית. למרבה הצער המאמצים שהושקעו בנסיון למצוא פתרון לענין הנדון מחוץ לכותלי בית המשפט לא נשאו פרי.

3. תביעת המערערים הושתתה על ארבע עילות ואלה הן:

א. קיומו של מטרד ליחיד, כאמור בסעיף 44לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] [9] (להלן: הפקודה הנ”ל).

ב. קיומו של מטרד לציבור, לפי סעיף 42לפקודה הנ”ל.

ג. גרם הפרת חוזה שלא כדין, לפי סעיף 62לפקודה הנ”ל.

ד. הפרת חובה חקוקה, בהסתמך על האמור בסעיף 63לפקודה הנ”ל.

4. השופט המלומד של הערכאה הראשונה קבע בפסק-דינו, בין היתר, כי איש מהמערערים אינו מתגורר בסמוך לאחד מבתי הקולנוע של המשיבים, וכי הרוב של המערערים אינו יודע כלל את מיקומם של בתי הקולנוע הנ”ל.

השופט הלומד הוסיף וקבע, כי גם אם יוקרן סרט בלילות שבת באחד מבתי הקולנוע של המשיבים, גם אז איש מהמערערים לא ירגיש בכך ולא יידע על הקרנתו עד שדבר הקרנת הסרט יובא לידיעתו באמצעות כלי התקשורת או בדרך אחרת.

יוטעם, כי הממצאים העובדתיים הנ”ל מעוגנים היטב בחומר הראיות שהונח לפני הערכאה הראשונה והם מצדיקים את מסקנתה, שלפיה אין ממש בטענות בדבר קיומו של מטרד ליחיד, או קיומו של מטרד לציבור.

מהממצאים הנ”ל עולה ברורות, כי הקרנת סרטים בבתי הקולנוע של המשיבים בלילות שבת, לא תגרום לפגיעה כלשהי בשימוש סביר במקרקעין של המערערים, או בהנאה סבירה מהם, ולא ייגרם למערערים נזק ממון בעקבותיה.

גם באשר לטענת גרם הפרת חוזה שלא כדין, הגיע השופט המלומד לכלל דעה, כי טענה זו נשענת על בלימה, מכיוון שהמערערים אינם צד להסכמים הקואליציונים, גם אם הסכמים מסוג זה היו בני אכיפה בבית המשפט.

5. בדונו בעילת התביעה המושתתת על הפרת חובה חקוקה קבע השופט המלומד, כי בהעדרו של היתר על פי האמור בסעיף 12לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי”א-1951 [9], הקרנת סרטים בלילות שבת ובשבתות מהווה הפרה של חוק זה.

בנוסף על כך, נקבע על-ידי הערכאה הראשונה, כי הקרנת סרטים במועד הנ”ל תגרום למערערים נזק על ידי פגיעה ברגשותיהם הדתיים.

ברם, לדעת השופט המלומד של הערכאה הראשונה, חוק שעות עבודה ומנוחה הנ”ל לא נועד, לפי פירושו הנכון, להגן על ציבור דתי, או על חלק ממנו, בפני פגיעה ברגשותיו הדתיים, ולפיכך אין המערערים זכאים לסעד במסגרת הוראת סעיף 63לפקודת הנזיקין [8]. מטרת הוראותיו של חוק שעות עבודה ומנוחה היא, לדעת הערכאה הראשונה, להגן על כלל ציבור העובדים, המורכב מעובדים חילוניים ומעובדים דתיים, ולמנוע תחרות בלתי הוגנת בין בעלי בתי-מלאכה, בעלי מפעלים תעשייתיים, ובעלי חנויות, שהיתה נוצרת על ידי הפעלת עסקיהם בימים שנועדו למנוחה.

המערערים, בטענם כי זכאים הם לסעד המבוקש על-ידם, לפי האמור בסעיף 63לפקודת הנזיקין הסתמכו גם על הפרת הוראתו של סעיף 2(א) של חוק העזר לחיפה, תש”ט- 1949[12], שזו לשונו:

“בימי מנוחה לא יפתח אדם ולא ירשה לפתוח חנות או בית עינוג”.

גם בהתייחסו להוראת חוק העזר הנ”ל, קבע בית-משפט השלום, כי פתיחת בתי קולנוע, שהינם בתי עינוג, בלילות שבת ובשבתות תהווה הפרה של הוראה זאת, והפרה זו תפגע ברגשות הדתיים של המערערים. אולם, לדעת הערכאה הראשונה, אף חיקוק זה, לפי פרושו הנכון, לא נועד למנוע פגיעה ברגשות הדתיים של המערערים, ואלה דברים שנרשמו בפסק-הדין ת”א (חיפה) 10472/81, 12015/83הרב רקובר ואח’ נ’ ארמון תיאטראות בע”מ ואח’ (בעמ’ 336, מול ד-ה) לסיכום הדיון בנקודה זו:

“התוצאה מכל האמור למעלה הינה, שעל פי פרושו הנכון של חוק העזר לחיפה, בדבר פתיחת עסקים וסגירתם, אין מקום לייחס לו כוונה, ואין להרשות פרוש שייחס לו כוונה, להגן – כמטרה עיקרית – על רגשות הציבור הדתי בחיפה מפני פגיעה ברגשותיו הדתיים בגין הקרנת סרטים בבתי הקולנוע בחיפה בלילות שבת ובימי המנוחה’. מכאן שאין מקום אף כאן להעתר לתביעות התובעים (המערערים – נ’ ק’) וליתן צווים כמבוקש על ידם, תוך הסתמכות על הוראות סעיף 63מפק’ הנזיקין, בגין הפרת חוק העזר האמור”.

16. על יסוד כל האמור לעיל, הריני מציע לחברי הנכבדים לדחות את הערעור ולחייב את המערערים לשלם למשיבים את הוצאות הערעור בסכום כולל של 1,500 ש”ח.

 

השופטת שטרסברג-כהן:

1. תמימת דעים אני עם חברי המלומד השופט קליינברגר, כי דין הערעור להידחות וכי עילת הפרת חובה חקוקה אינה עומדת למערערים.

סוף דבר, אף אני בדעה שדין הערעור להדחות.

 

השופט קציר:

אני מצטרף לתוצאה שאליה הגיעו חברי הנכבדים וכן לנימוקים שהביאו בפסקי-הדין המאלפים שלהם.

 

אשר על כן אנו דוחים את הערעור ומחייבים את המערערים לשלם למשיבים את הוצאות הערעור בסכום כולל של 1,500 ש”ח.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *