תקציר סירוב-פקודה 229/72 (צבאי מרכז) טור’ נוימן: בית דין צבאי מחוזי הרשיע בעבירת סירוב לקיים פקודה

סירוב-פקודה 229/72 (צבאי מרכז) התובע הצבאי נ’ טור’ נוימן

 

בית דין צבאי מחוז מרכז

מר/229/72

 

בפני:

דוד גרשון – אב”ד

אליהו מצא – שופט

 

המאשים:

התובע הצבאי

נגד

הנאשם:

גיורא נוימן

 

הכרעת דין

 

1. טור’ נוימן גיורא (להלן: יכונה “הנאשם“) עומד לדין לפנינו על פי כתב אישום המייחס לו עבירה של סירוב לקיים פקודה לפי סעיף 122 לחש”צ, ה’תשט”ו-1955. בפרטי העבירה שבכתב האישום המקורי שהוגש על ידי התובע הצבאי לבית דין זה ביום 29/05/1972 נאמר כדלקמן:

“הנאשם הנ”ל, בהיותו חייל בצה”ל, בבק”מ …, ביום 22 במאי 72, בשעות הצהריים, סירב לקיים פקודה שניתנה לו מאת מפקד בק”מ, אל”מ … אליעזר, תוך מילוי תפקידו, להשלים את שלבי החיול ולהתחיל באימון הטירון, בכך שענה למפקד בק”מ שהוא מסרב למלא את הפקודה.”

טענתה של הסניגורית המלומדת בסיכומי טענותיה היא, כי אין להטיל על הנאשם אחריות פלילית, שכן יש בפיו צידוק לסירובו לשרת בצה”ל. צידוק זה מהו? סומכת הסניגורית את טענתה על נוסחה של סעיף 19 לחש”צ, הקובע לאמור:

“19, חייל שעבר עבירה כדי להגן על חייו או גופו, או חייו אך גופו של אדם אחר, או של ערך כלשהו, לא ישמש הדבר, על אף האמור בכל דין אחר, עילה לפטור מאחריות פלילית או למחילת העונש, אם לפי הנסיבות שבהן נעברה העבירה הוא היה חייב להקריב את החיים, הגוף או הערך.”

אין בפי הנאשם טענה כי עבר את העבירה כדי להגן על חייו או גופו, או על חייו או גופו של אדם אחר, אלא טוען הוא כי עבר את העבירה כדי להגן על “ערך”. ערך זה, כך טוענת הסניגורית, הוא מצפונו של הנאשם, האוסר עליו להישבע שבועת אמונים לצבא שצרכיו וייעודיו אינם לפי טעמו והשקפותיו של הנאשם, לדברי הסניגורית בא סעיף 19 לחש”צ, כדי להוסיף על הצידוק העומד לנאשם לפי סעיף 19 לפח”פ, 1936.

בעתירתה לפנינו לפרש את סעיף 19 לחש”צ פירוש מרחיב, הסתמכה הסניגורית המלומדת למשל, על הסעיף הראשון של ההכרזה לכל באי עולם של ארגון האומות המאוחדות מחודש דצמבר 1984. כן הסתמכה על הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, בה נאמר, בין היתר, כי המדינה “תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות”. מכאן נובע, לטענת הסניגורית, כי את הביטוי “ערך” בסעיף 19 לחש”צ יש לפרש כך, שיהא כולל גם “מצפון” במשמע.

השקפה זו, עם כל הכבוד שאנו רוחשים למי שהשמיע אותה, אין לה יסוד. עוד בבג”צ 10/48 זיו נ’ גוברניק, פ”ד א 33, שנפסק זמן קצר לאחר הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, נקבע כי ההכרזה על חקמת המדינה “אין בה משום חוק קונסטיטוציוני הפוסק הלכה למעשה בדבר קיום פקודות וחוקים שונים או ביטולם”, אלא רק ביטוי לחזון העם ול’אני-מאמין’ שלו (שם, עמ’ 36). הלכה זו עומדת בתוקפה מאז ועד היום. יחד עם זאת אין ספק, שבתי המשפט נטו מאז ומתמיד ליתן לחוקים אותו פירוש שיישב את הוראותיהם עם אותו ‘אני-מאמין’ שחובע בהכרזת העצמאות (ראה לדוגמה, בג”צ 73/75 “קול העם” נ’ שר הפנים, פ”ד ז 871, ובייחוד דברי כב’ השופט אגרנט (כתוארו אז) בעמ’ 884). יתר על כן, כאשר עוסקים בפירוט הלכה, “ישתדל בית המשפט במידת האפשרות להימנע מהתנגשות בין המשפט הלאומי לבין הלכת המשפט הבינלאומי, המחייבות את המדינה”, כדברי כב’ השופט זוסמן (כתוארו אז) בע”פ 5/51 שטיינברג נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פ”ד ה 1061, 1065-1066. פסק דין זה יכול להיות, לדעתנו, חשובה ברורה לטענותיה של הסניגורית במשפט זה: המערער בעניין דנא, הורשע בשתי עבירות על סעיף 16(א)(1) לחוק שירות ביטחון ה’תש”ט-1949, בכך שלא מילא אחרי צו של הפוקד שניתן מכוח החוק הנ”ל, ואשר דרש מן המערער להתייצב לשם רישום ובדיקה לקביעת כושרו לשירות ביטחון.

אחת מטענותיו של המערער בבית המשפט העליון היתה, כי דיני המשפט הבינלאומי מונעים את ביצועה של חובת הגיוס בעיר ירושלים, מחמת היותה שטח מוחזק. טענה זו נדחתה. בהנמקתו של בית המשפט, מפי כב’ השופט זוסמן נאמר, בין היתר, כדלקמן:

“מקום שאנו עוסקים לא במשפט המקובל

(Common Law)

אלא בחוק חרות ומלשונו של אותו חוק מסתבר רצונו של המחוקק, במקרה זה יש לבצע את רצון המחוקק מבלי להתחשב בסתירה הקיימת בין החוק ובין המשפט הבינלאומי. ייתכן שהמשפט הבינלאומי מטיל התחייבות מסוימת על המדינה, אך כיוון שמשפט זה אינו דן ביחסים שבין המדינה ואזרחיה, אלא ביחסיה עם מדינות אחרות, הרי מוטלת ההתחייבות לטובת מדינה אחרת או מדינות אחרות בלבד, ואילו לאזרח גופו לא ניתנה שום זכות לדרוש את ביצועה. יתר על כן, בתי המשפט של הארץ הזאת שואבים את כוח שיפוטם מחוקי המדינה ולא ממערכת המשפט הבינלאומי. לפיכך, משנדרש אדם לתת את הדין על המרת חוקי המדינה, אין הוא יכול למצוא כל הגנה במשפט הבינלאומי, שכן בתי המשפט אינם פוסקים ביחסים שבין הפרט לבין המדינה אלא לפי המשפט המקומי.”

ללמדך שאין חדש תחת השמש, וכבר היו דברים מעולם, אך המערער בעניין שטיינברג הנ”ל טען כי סירובו לשרת בצה”ל נובע מטעמים מצפוניים ואף הוא תמך את יתדותיו בהכרזה על הקמת המדינה. טעמו של המערער שטיינברג היה כי הוא משתייך לעדת החרדים הידועה בשם נטורי קרתא, ושהשקפתו הדתית איננה מרשה לו לשרת בצה”ל. הוא הסתמך על ההכרזה בדבר הקמת המדינה, בה הובטח “שוויון זכויות חברתי ומדיני לכל אזרחיה, בלי הבדל דת, גזע ומין” … והצביע על האפליה שנקט המחוקק בחוק שירות ביטחון, בהפלותו בין אשה שהצהירה כי טעמים שבמצפון או טעמים שבהכרה דתית מונעים אותה מלשרת בשירות ביטחון, לבין גבר שאיננו זוכה לפטור מטעמים אלה.

בית המשפט העליון דחה את ההשקפה לפיה היה המחוקק מצווה להתייחס, באופן מכני, באורח שונה לגבי גברים ונשים, ומטעמים כי יש שיקולים שונים, שחובה על המחוקק להתחשב בהם, להבדיל את חיובה של אשה מחיוביו של גבר. על משמעותן של טענות המערער מגיב כבוד השופט זוסמן באמרו:

“אין המערער מתנגד לשירות צבאי בדרך כלל, אלא הוא כופר – אמנם מטעמים שבמצפון – בסמכותה של מדינת ישראל להורות על גיוס לצבא הגנה לישראל, הואיל ושלטון המדינה – מדינה יהודית – אינו מבוסס על התורה … אין המערער כופר, איפוא, בחוק שירות ביטחון, ה’תש”ט-1949, מחמת הנושא של דבר חקיקה זה, אלא הוא מתכוון לשלול את תוקפם של חוקי המדינה בכללם, הגם תוך הנמקה מצפונית. זוהי עמדה אשר שום בית משפט לא יוכל להכיר בה” [שם, בעמ’ 1069].

בדרך דומה הלך בית המשפט העליון גם בבג”צ 53/56 חסונה נ’ ראש הממשלה, פ”ד י 710. המבקש, בן לעדה הדרוזית, עתר לבג”צ בבקשה למתן צו על תנאי, ליתן טעם מדוע לא יבוטל צו הגיוס שהוצא לגביו לשרת בצה”ל, בהיותו בן לאחת מעדות המיעוטים. הוא טוען כי אין לגייסו בעל כורחו. עתירתו נדחתה נוכח נוסחו המפורש של החוק, הגובר על פני כל הוראה אחרת.

חופש המצפון, שהנאשם טוען לו, אינו מקנה לו כל חסינות מפני ציות לחוקי הכנסת, שהם הביטוי הגלוי לרצונו המכריע של העם, והקובעים נורמות של חיובים נהתנהגות המחייבות את כל מי שמבקש לחיות אזרח ישראלי, או להימנות עם תושביה הקבועים של המדינה, עמדתו של הנאשם הינה, בעצם, השגה על כוחו המחייב של חוק, שאין כל ספק בדבר כוונתו ואין כל אי בהירות בניסוח הוראותיו. מטבע הדברים הוא, שבכל מדינת חופש, שבה פועל העיקרון של שלטון הרוב, ישנם עניינים שבהם חש המיעוט, או אחד מיחידי המיעוט, מידה של התערבות בחירותו האישית. ברם, התערבות זו הינה חוקית ומהווה כורח של הקיום בגוף חברתי כלשהו. הדברים ידועים ואין צורך להרבות על כך בדברים.

בית הדין הצבאי הרשיע את הנאשם

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.