מנשה שאווה “על ‘כרוך’ ועל ‘כנות’ – הייפסק ‘מירוץ הסמכויות’ בענייני מזונות בין בית-המשפט המחוזי לבין בית הדין הרבני?” עיוני משפט 2 (1972-1973) 719
“על ‘כרוך’ ועל ‘כנות’ – הייפסק ‘מירוץ הסמכויות’ בענייני מזונות בין בית-המשפט המחוזי לבין בית הדין הרבני?” מנשה שאווה
א. מבוא
שח לי אחד משופטי ביה”מ המחוזי, הדן בעיקר בתחום המעמד האישי, כי יותר מששומע הוא תביעות-מזונות, המחכות בתור גדול לשמיעה ולדיון, שומע הוא לעתים תכופות ביותר – במסגרת בקשות טרומיות המובאות לפניו על “חוסר סמכות” – טענות המתייחסות לשאלות ה”כריכה” וה”כנות”.
אכן, מחזה נפוץ הוא כיום לראות פרקליטים מלומדים משני הצדדים, כשהם מצויידים בשפע רב של פסקי דין ואסמכתאות, מתנצחים בטיעונים משפטיים חריפים; כשזה טוען שהעניין “כרוך” בתביעת הגירושין ועל כן אין סמכות לביה”מ להיזקק לתביעת המזונות של האשה, והשני משיב בהחלטיות כי אין העניין “כרוך” וכי מוסמך גם מוסמך ביה”מ להיזקק לתביעת המזונות; זה טוען שתביעת הגירושין “כנה” והשני משיב שאין זו תביעת גירושין כלל אלא “כסות עיניים”; זה טוען שכריכת המזונות “כנה”, והשני משיב לו שאין זו “כריכה כנה”, אלא “תכסיס דיוני פסול”. והמעניין הוא שכל אחד מן הפרקליטים נתלה באילנות גדולים – באימרות של שופטי ביה”מ העליון, התומכות בגירסתו.
הכל מנצחים במלאכת המשפט הטהור – שאלת סמכותו של ביה”מ להיזקק לתביעת המזונות – הפרקליטים, המתמחים, השופטים; “ורק” אדם אחד,”נשכח” במהלך מלחמת ההתשה המשפטית – האשה העלובה עצמה, אשר נזנחה על ידי הבעל ובאה לביה”מ כדי לבקש חיובו במזונותיה. כמה שבועות ואולי חודשים של סבל, ייסורים ורעב עברו עליה עד שהחליטה להגיש תביעת מזונות, וכמה ימים של סבל ומתח עברו עליה עד שנקבע תאריך לדיון בבקשתה למזונות זמניים. והנה כשהגיע היום המצופה, יום הישועה, לפתע שמים דווקא אותה הצידה, אין שומעים אותה על אודות השתלשלות העובדות שהביאו להתרחקות הבעל ממנה ולהתנהגותו המשפילה, אין קוראים תצהירה בדבר זניחתה על ידי הבעל והתאכזרותו אליה, אין מתעניינים במצבה הכלכלי כשנשארה אולי רעבה לפת לחם, אלא – בעקבות בקשה טרומית המוגשת על ידי ב”כ הבעל בדבר חוסר סמכות – מנהלים “משפט זוטא” ארוך ומייגע שכולו על טהרת המשפט, ואשר במרכזו מתנהל דיון עד וחריף בטענות ה”כרוך” וה”כנות”.
סביר היה להניח, שבתביעת מזונות של אשה ובייחוד ביחס למזונות זמניים תהא מלאכת השיפוט קלה יחסית, אילמלא נטענו הטענות המשפטיות הפורמליות בדבר ה”כרוך” וה”כנות”, אשר אפילו הן באות להגדיל תורה בתחום המשפט הטהור, מהוות לבעל הדין עצמו – לאשה התובעת – סיוט בלתי נסבל ובלתי מובן.
קשה לי, לעניות דעתי, למצוא ענף משפטי אחר שבו מתנהל דיון משפטי טכני, ארוך, מייגע ומסורבל לפני שניגשים לשאלה עצמה – זכותה של האשה למזונות ושיעורם.
ברם, משמים, כנראה, נפלה גזירה על המשפט המקומי, שיהא מעורפל ובלתי ברור דווקא בכל הנוגע לשאלת השיפוט במזונותיה של האשה: בתקופת המנדט ועד לכניסת חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), ה’תשי”ג-1953 [1], הוטרדו והועסקו בתהמ”ש האזרחיים בהזדמנויות רבות ותכופות בשאלה, אם מזונותיה של האשה הם בגדר “אלימוני” ועל כן בשיפוטו הייחודי של ביה”ד הדתי, או שמא – בגדר “מינטננס” ועל כן בשיפוטו של ביה”מ המחוזי, בהיעדר הסכמה של הצדדים לשיפוטו של ביה”ד הדתי.
אכן, בצדק מעיר פרופ’ זילברג, כי מכל מונחי המעמד האישי המונחים -“אלימוני” ו”מינטננס” הם “הזוג המפורסם ביותר והמסוכסך ביותר” [2]. עדים אנו בתקופת המנדט לחילוקי דעות יסודיים בפסיקה ביחס להיקף ולפירוש המונחים “אלימוני” ו”מינטננס”, עד שבא בשנת 1937 פסק הדין של ביה”מ העליון המנדטורי בפרשת
Haddad v. Haddad [3]
ונתן הגדרה פחות או יותר ממצה לשני המונחים, אשר בעקבותיה נהגו בתהמ”ש במשך שנים רבות. לפי הגדרה זו נעשתה חלוקת הסמכויות בנוגע למזונות האשה לפי המבחן הבא: נפרדו בני הזוג זה מזו – בין על פי צו של בי”מ ובין בהסכמה – נחשב עניין מזונותיה של האשה בגדר “אלימוני”; לא היה פירוד בין בני הזוג, אלא הבעל זנח את האשה – נחשבה הביעה מזונותיה בגדר “מינטננס” [4].
ברם, זמן קצר אחר קום המדינה מצא ביה”מ העליון הישראלי במשפט רוזנבאום נ’ רוזנבאום [5] לפרוץ פירצה רצינית בחומת ההלכה המושרשת הנ”ל בנוגע להגדרת המונחים “אלימוני” ו”מינטננס”; ובית הדין המיוחד – אליו הועברה השאלה על ידי ביה”מ העליון עצמו [6] – הפך לחלוטין את “קערת ההגדרות”שנקבעה במשפט
Haddad,
בקובעו – הפעם באופן סופי ומחייב – זהותם ותכונותיהם של המונחים הנ”ל, לאמור: “אלימוני” פירושו מזונות לאשה כל עוד קיים קשר הנישואין, ואילו “מינטננס” – מזונות לאשה לאחר ניתוק קישר הנישואין וכן מזונות לקרובים אחרים [7].
אך איתרע המזל ודווקא משנקבעה באופן סופי ומחייב זהותם ותכונותיהם של זוג המונחים ה”מסוכסך” הנ”ל על ידי בית הדין המיוחד במשפט רוזנבאום, דווקא אז בבר פגה חשיבותה המעשית של האבחנה בין שני המונחים בכל מה שנוגע לגבי יהודים [8], נוכח הופעת חוק שיפוט בתי דין רבניים בשנת 1953 לפני שניתן פסק הדין של בית הדין המיוחד. במקום המונחים “אלימוני” ו”מינטננס” בחר המחוקק הישראלי להשתמש בחוק זה בביטויים אחרים: “מזונות שנכרכו בתביעת הגירושין” (ואשר ביחס אליהם יש לביה”ד הרבני שיפוט ייחודי כאמור בסעיף 3 לחוק) ו”מזונות שלא אגב גירושין” (אשר ביחס אליהם ניתנת ברירה לאשה לתבוע לפי רצונה או בביה”ד הרבני או בביהמ”ש המחוזי – כאמור בסעיף 4 לחוק).
יש להניח, שעם פרסומו של החוק הנ”ל נשמו הפרקליטים ובתהמ”ש לרווחה, כשבעקבותיו איבדו המונחים “אלימוני” ו”מינטננס” כל משמעות ביחס ליהודים. ברם, תקווה זו לא ארכה זמן רב. עברו רק מספר שנים ושוב עלתה בעיית השיפוט בענייני מזונות האשה היהודייה על הפרק, והפעם אולי ביתר חריפות בשל אסמכתאות שונות ונוגדות של שופטי ביהמ”ש העליון עצמו [9]. לפתע מוצאים אנו עצמנו שוב בפני אותה בעיה ישנה-חדשה: “ההתנגשות” ביחס למזונות האשה היהודייה בין השיפוט הייחודי של ביה”ד הרבני לבין השיפוט המקביל של ביהמ”ש המחוזי. חל שוני רק במינוח; במקום הצמד: “אלימוני” ו”מינטננס”, מופיע כעת צמד חדש: “מזונות שנכרכו בתביעת הגירושין” ו”מזונות שלא אגב גירושין”. נדמה כי אין זו אלא אותה הגברת בשינוי האדרת.
במאמר זה נטול על עצמנו לעמוד – לאור פסיקה עניפה ובלתי אחידה של ביהמ”ש העליון – על המצב המשפטי כפי שהוא קיים כיום בסוגייה סבוכה זו, שחשיבותה העיונית והמעשית אינה מוטלת בספק, תוך תיאור הרקע והסיבות למצב המשפטי של “מירוץ הסמכויות” בענייני מזונות האשה; וכן על השיקולים שיש להביא בחשבון כדי לברר “כנותה” של תביעת הגירושין, שמגיש הבעל, ו”כנות” כריכת המזונות. ננפה להמליץ המלצות ולהציע הצעות לפתרון הסוגייה הסבוכה במסגרת המצב המשפטי הקיים, תוך דיון בשאלה אם יש מקום להעבירה להכרעתו של בית דין מיוחד.
ב. הרקע המשפטי ל”מירוץ הסמכויות” בענייני מזונות
…
ג. המצב המשפטי כיום בשאלת “מירוץ הסמכויות” לאור סעיפים 3 ו- 4 לחוק
…
ד. סיכום, מסקנות והמלצות
ראינו כי בהתאם לפסיקה יכול בעל, המגיש תביעת גירושין נגד אשתו לבית הדין הרבני, לכרוך בפועל את מזונותיה בתביעה זו, כאמור בסעיף 3 לחוק, ועל ידי כך להקנות לבית הדין הרבני שיפוט ייחודי לדון במזונותיה עד למתן הגט. בכך נשללת סמכותו של בית המשפט המחוזי להיזקק לתביעת המזונות של האשה, אותה הגישה אליו מאוחר יותר, על פי סעיף 4 לחוק, לפחות עד לסיום ההליכים בבית הדין הרבני [77].
ברם, כדי להיזקק לטענת הבעל בדבר חוסר סמכותו של בית המשפט המחוזי לדון בתביעת המזונות של האשה, אין זה מספיק להוכיח, שהוא הקדים אותה בהגשת תביעת הגירושין שלו, בה כרך בפועל את מזונותיה (תנאי שהוא הכרחי ביותר), אלא עליו – גם ובעיקר – להוכיח [78], כי נתקיימו שלושת היסודות המצטברים הבאים [79]:
(א) תביעת הגירושין, אותה הקדים להגיש בבית הדין הרבני, היא “כנה”.
(ב) כריכת המזונות נעשתה כדין.
(ג) כריכת המזונות, בתביעת הגירושין שהגיש, אף היא “כנה”.
לא הצליח הבעל להוכיח את היסודות הנ”ל או אחד מהם, לא ייזקק בית המשפט המחוזי לטענת חוסר הסמכות, שהעלה, אלא יידון בתביעת המזונות של האשה, למרות שהקדים אותה בהגשת “תביעת גירושין” בה “כרך” את מזונותיה [80].
הצליח הבעל להוכיח את היסודות הנ”ל, ייעתר בית המשפט לטענת חוסר הסמכות שהעלה, ויעביר את עניין המזונות של האשה לבית הדין הרבני מכוח סעיף 37(1) לחוק בתי המשפט, ה’תשי”ז-1957 [81]; העברה המקנה לאשה זכות ערעור לבית המשפט העליון [82]. במקרים מסויימים עלולה שלילת סמכותו של בית המשפט המחוזי להיזקק לתביעת המזונות של האשה לגרום לה עוול [83] – דבר אשר יכול להתבטא לפעמים בשלילת עצם זכותה למזונות, לפעמים עלול להקטין במידה ניכרת את שיעור המזונות אותו תקבל, שלא לדבר על איבוד “יתרונות פרוצדורליים” שונים.
האם פתרון זה משביע רצון, או שמא יש מקום להציע הצעות-תיקון במסגרת. המצב המשפטי הקיים? לי נראית החלופה השנייה.
לפיכך, יורשה לי להביא בקיצור נמרץ את המלצותיי והצעותיי במסגרת המצב המשפטי הקיים:
1. בניגוד לעמדת רוב הפסיקה המקומית, נראה לי כי העובדה שהבעל מקדים את האשה בהגשת תביעת גירושין “כנה”, בה כורך את מזונותיה של האשה “כדין ובכנות”, אין בה כדי לשלול מבית המשפט המחוזי את הסמכות לדון כתביעת מזונותיה של האשה. שכן עילות המזונות בסעיפים 3 ו- 4 לחוק שונות ונפרדות הן, כפי שראינו לעיל [84]. העילה למזונות לפי סעיף 3 לחוק מתייחסת למזונות האשה עד למתן הגט, ואילו העילה למזונותיה של האשה לפי סעיף 4 לחוק מתבססת על קיום קשר הנישואין, “כל עוד הנישואין קיימים ודווקא מפני שהנישואין קיימים” [85]. לפיכך אין כל סתירה בין שני הסעיפים הנ”ל [86].
מכאן, הואיל וחצרותיהן של הסמכויות שבסעיפים 3 ו- 4 לחוק נפרדות הן (בשל השוני בין עילות המזונות שבשני הסעיפים הנ”ל), אין לדבר על שלילת סמכותו של בית המשפט המחוזי לדון בתביעת המזונות של האשה, אם הבעל הקדים אותה בהגישו תביעת גירושין בה כרך מזונותיה; אלא יש לומר כי במקרה כזה הדבר מסור לשיקול דעתו של בית המשפט המחוזי, אם לעכב את הדיון בתביעת המזונות של האשה עד לסיום ההליכים בבית הדין הרבני אם לאו [87]. לפיכך, אין מקום במקרה כזה להעביר את תביעת המזונות לבית הדין הרבני לפי סעיף 37(1) לחוק בתי-המשפט – כפי שעשתה הפסיקה [88] – משום שאין כאן עניין של חוסר סמכות של בית המשפט המחוזי, כנדרש בסעיף 37(1) הנ”ל [89].
תימוכין לדעה זו נוכל למצוא במקרה מקביל, כשהאשה מגישה תביעת גירושין לבית הדין הרבני, ואחר כך תובעת מזונות לפי סעיף 4 לחוק בבית המשפט המחוזי: במשפט אלג’ם נ’ אלג’ם הנ”ל קובע בית המשפט העליון, מפי השופט ח’ כהן, כי העובדה שתלויה ועומדת בבית הדין הרבני תביעה של האשה לגירושין, אין בה כשלעצמה לשלול את סמכות השיפוט מבית המשפט המחוזי לעניין מזונותיה. ברם, על בית המשפט המחוזי לעכב את הדיון כתביעת המזונות שלה, עד לסיום ההליכים. בתביעת הגירושין שלה בבית הדין הרבני [90]
2. הפעלת שיקול דעתו של בית המשפט המחוזי לעיכוב הדיון בתביעת המזונות של האשה תלויה במידת הצלחתו של הבעל להראות הן מפרשת התביעה שהגיש לבית הדין הרבני, והן מנסיבות אחרות, עליהן דיברנו בסעיף הקודם, את קיומם של שלושת היסודות הבאים:.
(א) כנותה של תביעת הגירושין שהגיש.
(ב) כריכת המזונות נעשתה כדין.
(ג) כנותה של כריכת המזונות.
לפיכך, נטל ההוכחה הוא על הבעל להוכיח את “כנותה” של תביעת הגירושין. זאת “כנות” הכריכה ולא על האשה להוכיח היעדר כנות [91].
3. מכאן, על בית המשפט המחוזי, בבואו להפעיל את שיקול דעתו לעיכוב הדיון בתביעת המזונות שהוגשה לפניו (לאחר שהבעל הקדים אותה בהגישו תביעת גירושין נגדה ובכורכו בה את מזונותיה), לנהוג לפי הכללים הבאים [92]:
(א) אם הבעל ישכנע את בית המשפט המחוזי, שתביעת הגירושין שהקדים להגיש בבית הדין הרבני, בה כרך מזונותיה של האשה, ממלאת אחר שלושת היסודות הנ”ל, ובעיקר אחר היסודות בדבר “כנותה” של התביעה עצמה ו”כנות” הכריכה, כי אז יחליט בית המשפט – תוך הפעלת שיקול דעתו – על עיכוב הדיון בתביעת המזונות של האשה בבית המשפט המחוזי עד לסיום ההליכים בבית הדין הרבני, ויפנה את האשה לתבוע מזונותיה עד לגירושין בבית הדין הרבני. אם בסיום ההליכים בבית הדין הרבני ידחה האחרון את תביעת הגירושין של הבעל, או שהבעל יבטל אותה, תוכל האשה לשוב לבית המשפט המחוזי ולבקש המשכת הדיון בתביעת המזונות שלה שעוכבה.
(ב) אם בית המשפט המחוזי יסיק את אי קיומם של היסודות הנ”ל או אחד מהם, כי אז יסרב – תוך הפעלת שיקול דעתו – לעכב את הדיון בתביעת המזונות של האשה (שהוגשה אליו אחרי שהבעל הגיש תביעתו לגירושין בבית הדין הרבני). במקרה זה ידון בית המשפט בתביעת המזונות של. האשה ויפסוק בשאלת חיובו של הבעל במזונותיה.
אם בסיום ההליכים בבית הדין הרבני ידחה האחרון את תביעת הגירושין של הבעל, או שהבעל ייבטל את תביעתו – יישאר פסק החיוב של בית המשפט המחוזי כמות שהוא; ואם בית הדין הרבני יחייב למשל את האשה בפסק דין סופי בקבלת גט פיטורין, והבעל ישלישו בבית הדין הרבני, יוכל אח”כ לפנות לבית המשפט המחוזי ולבקש ביטול חיובו במזונות אשתו [93].
(ג) אם קשה לבית המשפט המחוזי בשלב זה להחליט בשאלת “כנותה” של תביעת הגירושין ו/או “כנות” הכריכה בשל הנסיבות המיוחדות של המקרה (כמו במקרה שהגשת תביעת הגירושין על ידי הבעל לבית הדין הרבני, בה כרך את מזונותיה, נעשתה רק מספר ימים לפני שהאשה הגישה את תביעת המזונות שלה בבית המשפט המחוזי, ואין אפשרות, למשל, להסיק מתוך פרוטוקול בית הדין הרבני, אם באמת פניו של הבעל לגירושין או שמא כל חפצו הוא בגירוש האשה משיפוטו של בית המשפט המחוזי), כי אז מן הראוי שהוא ידחה את החלטתו בשאלה, אם לעכב את הדיון בתביעת המזונות שהוגשה אליו אם לאו, למועד מאוחר יותר, ובינתיים, אם תגיש האשה בקשה למזונות זמניים, ייזקק לבקשה וידון בשאלת חיובו של הבעל במזונותיה. וזאת מתוך תקוה שעד שיגיע המועד החדש, יתבררו עובדות נוספות ואפשר יהיה ללמוד מן הנסיבות השונות (כגון מתוך עיון בפרוטוקול בית הדין הרבני) על “כנותו” של הבעל בתביעת הגירושין ו/או על “כנותה” של הכריכה. מובן, שאם בינתיים יסתיימו ההליכים בבית הדין הרבני, ויינתן פסק דין סופי המחייב את האשה בקבלת גט, והבעל ישליש בבית הדין, יוכל לשוב לבית המשפט המחוזי ולבקש ביטול חיובו במזונות אשתו [94].
הצעה זו נראית לי מוצדקת מכמה טעמים:
ראשית, הלכה פסוקה היא כי לצורך פסיקת מזונות זמניים על ידי בית המשפט המחוזי מספקת סמכות לכאורה [95]. מה עוד שבמקרה שלפנינו, כפי שציינתי לעיל, לא מתעוררת, לעניות דעתי, שאלה של סמכות, אלא רק שאלה של שיקול דעת של בית המשפט אם לעכב את הדיון, אם לאו.
שנית, השופט אינו נותן על ידי מעשה זה יתרון מהותי לאחד מבני הזוג, ואם פוסק הוא מזונות זמניים, הרי בסופו של דבר זה יכול להתבטא אך במספר חודשים עד שיתברר המצב.
שלישית, ייתכן ותוך תקופת ביניים זו יסדירו בני הזוג את היחסים ביניהם בהסכמה – בין לשלום ובין לגירושין – ואז ממילא יחסוך בית המשפט זמן יקר שהיה צריך להקדיש לדיון בשאלת ה”כרוך” וה”כנות”.
4. בטרם אסיים, מן הראוי להעיר, כי בסוגייה זו של ה”כרוך” וה”כנות” על השאלות המתעוררות בה: אופן כריכת מזונות האשה בתביעת הגירושין, של הבעל; השפעתה של הכריכה על תביעת מזונות של האשה, אותה הגישה לבית המשפט המחוזי; דרישת ה”כנות” בתביעת הגירושין של הבעל ובכריכת המזונות על ידו; כיצד ניתן ללמוד על חוסר ה”כנות”; שאלת נטל ההוכחה בשאלת ה”כנות” ועוד – עדים אנו, כפי שראינו בסעיף הקודם, לחילוקי דעות יסודיים בפסיקה של בית המשפט העליון, ופעמים בפסיקה של אותו שופט עצמו [96].
בגילוי לב ביטא זאת השופט י’ כהן, באומרו [97]:
“ניתנה האמת להיאמר שלא תמיד קל ליישב בין פסקי הדין שניתנו בבעיה הנ”ל, ואין על כן להתפלא שכל אחד מבעלי הדין מוצא סימוכין לטענותיו באימרות שהוא דולה מפסקי דין שונים”.
ועתה, במצב משפטי מעורפל זה, כשדעות שופטי בית המשפט העליון חלוקות, מה יעשה השופט בבית המשפט המחוזי, כשכל צד נתלה באילנות גדולים ומצטט מדבריהם של אותם שופטי בית המשפט העליון, שמוצא בהם חיזוק לגירסתו. האם עליו להכריע בין שופטי בית המשפט העליון?! או שמא, רשאי הוא לבחור לעצמו את האסמכתא הנראית לו?
כדי לצאת מן הסבך הזה יזם השופט שינבויים יזמה מקורית משלו, בהעברת העניין, שהתעורר לפניו, להכרעתו של בית הדין המיוחד לפי סימן 55 (סיפא) [98], על מנת שהאחרון ייתן הכרעה סופית ומחייבת לדבר המלך במועצה, 1922, בסוגייה זו; ובינתיים ניזקק, בצדק רב, לבקשת האשה למזונות זמניים, בחייבו את הבעל בתשלום מזונותיה [99] והשאלה היא: האם העברת העניין להכרעתו של בית הדין המיוחד מהווה פתרון יעיל בסוגייה שלפנינו?
עם כל הכבוד והיקר, ברצוננו להעלות אי אילו הירהורים, אם בית הדין המיוחד מהווה ערכאה נכונה ומתאימה להכרעה בסוגייה זו.
ראשית, על ידי העברת העניין להכרעתו של בית הדין המיוחד עולה, כי לדעת השופט שינבוים, במקרה של הגשת תביעת גירושין על ידי הבעל לבית הדין הרבני, בה כורך מזונות האשה לפני שהאשה הגישה תביעת מזונות לבית המשפט המחוזי, מתעורר ספק כשאלת סמכותו של בית המשפט המחוזי להיזקק לתביעת המזונות של האשה. בכך שיווה, כנראה, לנגד עיניו את פסקי הדין של בית המשפט העליון שקבעו זאת [100]. ברם, כפי שציינתי לעיל, ניתן לטעון כי לא מתעוררת באן שאלה של סמכות בית המשפט המחוזי לדון בעניין; אלא עניין לשיקול דעתו של בית המשפט, אם לעכב את הדיון בתביעת המזונות של האשה עד לסיום ההליכים בבית הדין הרבני, אם לאו [101]. אם אין כאן עניין של סמכות, הרי ממילא אין מקום להעביר את העניין להכרעתו של בית הדין המיוחד, אשר תפקידו הוא. “תפקיד של קביעת סמכות; זאת ותו לא” – [102].
שנית, אפילו אם נקבל את עמדת רוב הפסיקה, כי יש כאן עניין של סמכות, ספק בעיני אם בית הדין המיוחד מהווה ערכאה מתאימה לכך: הסוגייה שלפנינו סובבת סביב פירוש מונח חילוני המופיע בסעיף 3 לחוק – “כרוך” ואולי גם פירוש מונח חילוני נוסף, יצירת הפסיקה האזרחית – “כנה” (הדרישה שתביעת הגירושין תהיה “כנה” וכריכת המזונות תהיה “כנה”). מונח חילוני זה, או מונחים חילוניים אלה, יש לפרש, לכל הדעות, בהתאם למבחנים ולכללי פרשנות חילוניים גרידא. אין הם מצריכים התמצאות או ירידה למקורות הדין העברי, כדרך שהיה צריך להקים בית דין מיוחד, כשהתעוררה, למשל שאלת פירוש הביטוי “ענייני נישואין”, והאם ניתן לשבץ במסגרת ביטוי זה תביעה למזונות של אלמנה מעזבון בעלה המנוח [103], תביעה של בעל לפירות נכסי המלוג של אשתו [104], תביעה ממונית הנובעת מ”שטר שידוכין” [105], ועוד – שאלות שהצריכו ירידה למקורות הדין העברי והתעמקות בהם.
אם אין ראייה לדבר, זכר לדבר בוודאי יש – בהרכבו של בית הדין המיוחד, גופו, אשר אחד משלושת שופטיו הוא דיין של בית הדין הדתי הנוגע ב דבר [106] שאינו מוחזק להיות מומחה דווקא לכללי פרשנות חילוניים ולשאלות הנוגעות למשפט האזרחי הכללי [107]
לפיכך, ספק אם בית הדין המיוחד הוא הפורום המתאים להכריע בחילוקי דעות בין שופטי בית המשפט העליון בסוגייה זו, אשר צריכה, כאמור, להיחתך בהתאם לכללי פרשנות חילוניים ותוך התבססות על המשפט האזרחי הכללי.
לדידנו, היינו מעדיפים שבסוגייה שלפנינו, בה נתגלעו חילוקי דעות יסודיים בין שופטי בית המשפט העליון, שנשיא בית המשפט העליון או ממלא מקומו הקבוע יורה שסוגייה זו תוכרע – כשיוגש ערעור לבית המשפט העליון – על ידי בית המשפט העליון בהרכב גדול יותר משלושה; או שהיא תועבר – בין מיוזמתו של בית המשפט העליון עצמו שדן בה בשלושה ובין על פי פנייה של בעל דין – לדיון נוסף בפני בית המשפט העליון בהרכב של חמישה או יותר, שהרי לשם כך נוצר (בין היתר) המוסד של דיון נוסף [108].
במקרה כזה תהיה, לעניות דעתי, ההכרעה של בית המשפט העליון במחלוקת. בין שופטי בית המשפט העליון, מחייבת יותר מכל הבחינות [109]
הבאנו בכך בקיצור רב את המלצותינו והצעותינו בסוגייה סבוכה זו – הכל במסגרת המצב המשפטי הקיים ותוך שמירה עליו. ברם, ייתכן כי לטווח ארוך יותר לא יהא מנוס מהתערבות המחוקק.
* מרצה, הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת תל-אביב.
[1] ס”ח 134, ה’תשי”ג, עמ’ 165
[2] משה זילברג המעמד האישי בישראל (ירושלים, תשכ”ה) 17.
[3] C.A. 62/37; (1937), Ct.L.R. V01. 2, p. 133.
[4] C.A. 62/37; at pp. 135-136/
וראה זילברג שם, עמ’ 18-20, 376.
[5] ע”א 376/46, פד”י ב 235.
[6] ביד”מ 1/49 רוזנבאום נ’ רוזנבאום, פד”י ז 1037.
[7] ביד”מ 1/49, בעמ’ 1062
[8] לעומת זאת האבחנה בין המונחים “אלימוני” ו”מינטננס” ביחס לעדות הנוצריות המוכרות המקיימות בישראל בית דין דתי מוסמך, ממשיכה לחול מכוח דבר המלך במועצה, 1922, סימן 54, חא”י, כרך ג’, עמ’ 2738.
[9] ראה, למשל, דברי השופט י’ כהן בע”א 181/71 לריאה נק לריאה, פד”י כה(2)757, 759.
[10] אלא אם כן הובעה הסכמה על ידי הצדדים לשיפוטו של בית הדין הרבני. ראה הערה 4 לעיל.
[11] ראה זילברג, שם, עמ’ 376.
[12] נאמנים עלינו דברי השופט ח’ כהן בע”א 511/62 נהרי נ’ מבצעי צוואת המנוח נהרי, פד”י יז 2702, כי “אין עצה ואין חכמה ואין תבונה נגד גזירת החוק”.
[13] וכן לאלמנה יהודיה התובעת מזונות מעזבון בעלה המנוח. ראה: ע”א 186/60 לויצקי נ’ לויצקי, פד”י טו 2027, 2035-2036.
[14] ראה, למשל: ע”א 501/64 וינשטוק נ’ וינשטוק, פד”י יט(1) 533 (מפי השופט זוסמן); ע”א 666/70 שלום נ’ שלום, פד”י כה(2) 701, 709 (מפי השופט ח’ כהן).
[15] ס”ח 233, ה’תשי”ז, עמ’ 148.
[16] ראה דברי השופט זוסמן בע”א 501/64 וינשטוק הנ”ל, בעמ’ 535. כן ראה ע”א 425/63 מזרחי נ’ מזרחי, פד”י יח(1) 325, 329; בר”ע 120/69 שרגאי נ’ שרגאי, פד”י כג(2) 171, 179.
[17] ראה זילברג, שם, עמ’ 57-62, 371-372.
[18] כלשון השופט זוסמן בע”א 501/64 וינשטוק הנ”ל, בעמ’ 538.
[19] בע”א 666/70 שלום הנ”ל, בעמ’ 706. ראה גם דברי השופט זילברג בביד”מ 1/60 וינטר נ’ בארי; פד”י טו 1457, 1466, הקובע כי מטרתו של סעיף 3 לחוק היא שבני הזוג העומדים בפני בית הדין הרבני ומתדיינים בעניין הגירושין “יוכלו להסדיר בבת אחת את כל ענייניהם במשרד הרבנות, ולא יצטרכו לפנות, לפני מתן הגט או לאחריו, לערכאות אחרות”.
[20] ע”א 8/59, פד”י יג 1085.
[21] שם, בעמ’ 1091.
[22] ראה, בין השאר: בד”מ 1/60 וינטר הנ”ל, בעמ’ 1466-1467; בג”צ 127/64 רייצ’יק נ’ בית הדין הרבני, פד”י יח(3) 337; ע”א 501/64 וינשטוק הנ”ל, בעמ’ 536-537; ע”א 316/65 ברוק נ’ ברוק, פד”י כרך כ(2) 6; ע”א 422/67 ניסימוב נ’ ניסימוב, פד”י כא(2) 775, 777; ע”א 328/67 שרספקי נ’ שרספקי, פד”י כב(1) 277, 279; ע”א (מחוזי תל-אביב) 159/69 גרינברג נ’ גרינברג, פי”מ מחוזיים עב 46.
[23] ע”א 246/59, פד”י יג 1741, 1742-1743.
[24] ראה ע”א 501/64 וינשטוק הנ”ל, בעמ’ 538.
[25] כלשון השופט ח’ כהן בע”א 9/65 אלג’ם נ’ אלג’ם, פד”י יט(2) 257, 259.
[26] ראה ביטוי קולע להלכה זו בע”א 422/67 ניסימוב הנ”ל, בעמ’ 777.
[27] מתוך דברי השופט זוסמן בבר”ע 120/69 שרגאי הנ”ל, בעמ’ 176. ראה גם ע”א 47/62 בייטר נ’ בייטר, פד”י טז 1541, 1545-1546; ע”א 221/63 בורונובסקי נ’ בורונובסקי, פד”י יז 1851, 1854; ע”א 425/63 מזרחי הנ”ל, בעמ’ 332; ע”א 501/64 וינשטוק הנ”ל, בעמ’ 535.
[28] ראה, למשל: בג”צ 169/57 חמדי נ’ בית הדין הרבני, פד”י יא 1364, 1365-1366; בג”צ 99/62 סולטאן נ’ בית הדין הרבני, פד”י טז 1763 1767; בג”צ 159/63 אילון נ’ הרב ורנר, פד”י יז 2339, 2341.
[29] מתור דברי,השופט ח’ כהן בע”א 9/65 אלג’ם הנ”ל, בעמ’ 259.
[30] ההדגשה כאז ובכל מקום אחר שלי.
[31] ראה בטוי קולע להלכה זו בדברי הנשיא אולשן בע”א 191/57 פנחס נ’ פנחס, פד”י יא 1349, 1350. כן ראה דבריו של השופט זוסמן בבר”ע 120/69 שרגאי הנ”ל, בעמ’ 178.
[32] ראה: בג”צ 159/63 הנ”ל, בעמ’ 2341; בר”ע 13/66 פלונית נ’ אלמוני, פד”י כרך כ(2) 512.
[33] מתוך דברי השופט שילה בתימ”א 1728/66 (מחוזי תל-אביב) חרוטי נ’ חרוטי, פי”מ-מחוזיים נז 264.
[34] תימ”א 578/68 (מחוזי תל-אביב) אופיר נ’ אופיר, פי”מ-מחוזיים סג 300.
[35] למשל, כשמדובר באשה הנשואה בנישואין אזרחיים בלבד, כשלפי הדין האישי החל על נישואיה בזמן עריכתם הם היו תקפים. בעוד שבית המשפט המחוזי יכיר בזכותה למזונות (ראה, למשל, ע”א 191/51 סקורניק נ’ סקורניק, פד”י ח 141, לא תזכה בבית הדין הרבני למזונות (ראה למשל: ערעור תשט”ז/114 (לא פורסם); בנציון שרשבסקי דיני משפחה (מהדורה שניה, ירושלים תשכ”ז) 94, והאסמכתאות המצוטטות שם; אבנר-חי שאקי “תוקפם של נישואין אזרחיים בין יהודים שנערכו מחוץ לישראל – בפני בתי דין רבניים בישראל” הפרקליט כ (1964) 385.
[36] למשל, כשלאשה ישנם נכסי מלוג שמפירותיהם בלבד היא יכולה לחיות בכבוד וברווחה. בעוד שבית המשפט המחוזי לא יתחשב לעניין שיעור מזונותיה בפירות נכסי המלוג, שלה בעטיה של הוראת סעיף 2 לחוק שיווי זכויות האשה, ה’תשי”א-1951, ס”ח 28; תשי”א, עמ’ 248 (ראה דעת הרוב בע”א 313/59 בלבן נ’ בלבן, פד”י יד 285; ע”א 426/65 רינת נ’ רינת, פד”י כ(2) 21; ע”א 61/71 כהן נ’ כהן, פד”י כה(2) 327), שונה תהיה עמדתו של בית הדין הרבני הלכה למעשה (ראה, למשל: תיק תשכ”ה/2021, פד”ר ה 279; ערעור תשכ”ט/36; פד”ר ח 10). ראה דברי השופט ח’ כהן בד”נ 23/69 יוסף נ’ יוסף, פד”י כרך כד(1) 792, 809: “לשווא יגעתי ולא מצאתי הסתמכות [של בתי הדין הרבניים] על חוקי המדינה לגופם של העניינים שעמדו להכרעה; חוק שיווי זכויות האשה, למשל, הוא בבל ייראה ובבל יימצא”. כן ראה: אריאל רוזן-צבי “האם כפוף בית הדין הדתי לפירוש שניתן על ידי בג”צ להוראות חוק חילוני, שהופנו ישירות לבית הדין” עיוני משפט ב (1972) 524.
[37] ראה דברי השופט ש’ לוין בתימ”א 1897/71 (מחוזי תל-אביב) בן-יהודה נ’ בן-יהודה, בסעיף 6 לפסק הדין.
[38] ראה למשל: ע”א 120/62 מאירוביץ נ’ מאירוביץ, פד”י כרך טז 2514, 2517 (מפי השופט זילברג), 2518 (מפי השופט זוסמן); ע”א 328/67 שרספקי הנ”ל; ע”א 279/68 זילברפניג נ’ זילגרפניג, פד”י כרך כב(2) 953; ע”א 666/70 שלום הנ”ל; ע”א 181/71 לריאה הנ”ל; תיק מזונות 223/71, ה”מ 407/71 (מחוזי תל-אביב) רכטמן נ’ רכטמן, פי”מ-מחוזיים עד 368; תימ”א 1167/71 (מחוזי תל-אביב) ניניו נ’ ניניו.
[39] ראה האסמכתאות בהערה הקודמת.
[40] אם כי אין קביעה מפורשת בשאלת נטל ההוכחה, נראה לי, כי. ניתן להסיק מן הפסיקה. שנטל ההוכחה בשאלת הכנות הוא על הבעל (הטוען את טענת חוסר הסמכות של בית המשפט המחוזי להיזקק לתביעת המזונות של האשה). ראה: ע”א 279/68 זילגרפניג הנ”ל, בעמ’ 954; בר”ע 120/69 שרגאי הנ”ל, בעמ’ 180; ע”א 20/70 זעירא הנ”ל, בעמ’ 476; ע”א 181/71 לריאה הנ”ל, בעמ’ 761 ברם, ייתכן וניתן ללמוד מדברי השופט זילברג בע”א 120/62 (מאירופיץ) הנ”ל, בעמ’ 2517, וכן בע”א 328/67 שרספקי הנ”ל, בעמ’ 280 – כי נטל ההוכחה הוא על הטוען היעדר כנות, דהיינו על האשה דווקא.
[41] השוה דברי השופט י’ כהן בע”א 181/71 לריאה הנ”ל, בעמ’ 759.
[42] ע”א 120/62, פד”י טז 514.
[43]1 בג”צ 168/56, פד”י יא 75.
[44] ע”א 120/62 מאירוביץ הנ”ל, בעמ’ 2517. השווה גם בספרו, שם, עמ’ 373.
[45] ראה האסמכתאות המצוטטות בהערה 38 לעיל. כן ראה תימ”א 1897/71 (מחוזי תל-אביב) בן-יהודה הנ”ל.
[46] ראה: ע”א 328/67 שרספקי הנ”ל, בעמ’ 279 (מפי השופט זילברג); ע”א 279/68 זילברפניג הנ”ל, בעמ’ 954 (מפי השופט ח’ כהן); ע”א 666/70 שלום הנ”ל, בעמ’ 702 (מפי השופט מני); ע”א 181/71 לריאה הנ”ל, בעמ’ 758 (מפי השופט י’ כהן); תימ”א 1167/71 (מחוזי תל-אביב) ניניו הנ”ל (מפי השופט שינבויים).
[47] ראה למשל: ע”א 666/70 שלום הנ”ל, בעמ’ 703; ע”א 181/71 לריאה הנ”ל, בעמ’ 758; תיק מזונות 223/71 (מחוזי תל-אביב) רכטמן הנ”ל, בעמ’ 369-370; תימ”א 1167/71 (מחוזי תל-אביב) ניניו הנ”ל.
כתב תביעה שבו מנוסחת העתירה כך שמתבקש בית הדין “לחייב את האשה לקבל גט פיטורין אלא אם כן תחיה חיי שלום כנים עם הבעל” – אין לראותו, לדעתי, כתביעת גירושין אלא תביעה לשלום בית. השווה המ’ 2703/72 בתימ”א 1866/72 (מחוזי תל-אביב) קאופמן נ’ קאופמן.
[48] ראה למשל: ע”א 666/70 שלום הנ”ל, בעמ’ 705 (מפי השופט מני); ע”א 181/71 לריאה הנ”ל, בעמ’ 759 (מפי השופט י’ כהן); תימ”א 1897/71 (מחוזי תל-אביב) בן-יהודה הנ”ל (מפי השופט ש’ לוין).
[49] השווה תימ”א 1167/71 (מחוזי תל-אביב) ניניו הנ”ל (מפי השופט שינבוים).
[50] ייתכן ונוכל למצוא רמז לכך בדברי השופט קיסטר בע”א 666/70 שלום הנ”ל, בעמ’ 707, בהם מציין – אגב קביעתו כי תביעת הגירושין שהגיש הבעל היא “כנה” – כי “בתביעה זו לא ביקש להכריז על המערערת כמורדת ולהפסיק בשל מירדתה זכויותיה לכתובה שסכומה כפי שהוזכר על ידי בא-כוחה הוא 50,000 ל”י, אלא ביקש מבית הדין לדון בעניין המזונות”.
[51] ראה ע”א 181/71 לריאה הנ”ל, בעמ’ 759 (מפי השופט י’ כהן).
[52] ראה תימ”א 52/68 (מחוזי ירושלים) פעאתי נ’ פעאתי, פי”מ-מחוזיים סג 391, 393.
[53] השווה (בהקשר אחר) ע”א 164/67 היועץ המשפטי לממשלה נ’ יחיא, פד”י כב(1) 29.
[54] בעמ’ 954.
[55] בע”א 666/70 שלום הנ”ל – בו קבע בית המשפט העליון (ברוב דעות) כי תביעת הגירושין, שהגיש הבעל, היא כנה – מצטט השופט מני מדבריו של הבעל, כפי שנרשמו בפרוטוקול בית הדין, ומסתמך עליהם (שם, עמ’ 703-705). השווה גם ע”א 328/67 שרפסקי הנ”ל, בעמ’ 279.
[56] בע”א 666/70 שלום הנ”ל, בעמ’ 709. וכן ראה: ע”א 181/71 לריאה הנ”ל, בעמ’ 760-761.
[57] יפה אמר השופט ש’ לוין בתימ”א 1897/71 (מחוזי תל-אביב) בן-יהודה הנ”ל, אם כי בהקשר אחר (בסעיף 5 לפסק-הדין): “ברוב המקרים, אין לנו עניין ב”כנות” הבעל עצמו, אלא ב”כנות פרקליטו אשר ניפח את כתב התביעה גבית הדין הרבני … עדים אנו מידי יום ביומו לטענות “סמכותיות” המבוססות על כתבי תביעה שהוגשו לבית הדין הרבני ונוסחו כיד הלמדנות המקובלת על הפרקליטים, לפי נוסחאות העולות מפסיקתו של בית המשפט העליון”.
[58] ראה הערה 38 לעיל.
[59] עמ’ 2517 לפסה”ד.
[60] בעמ’ 2518 לפסה”ד.
[61] ראה למשל: ע”א 328/67 שרספקי הנ”ל וע”א 279/68 זילברפניג הנ”ל – אשר בשניהם תביעת הגירושין של הבעל, בה כרך מזונותיה של האשה, היתה תביעה חילופית.
[62] בעמ’ 180 לפסה”ד.
[63] ראה ע”א 328/67 שרספקי הנ”ל, בעמ’ 280, הדן אך ורק ביסוד של “כנותה ורצינותה של תביעת הגירושין” (ההדגשה במקור), בלי להזכיר כלל את היסוד של “כנות הכריכה”.
[64] ראה ע”א 666/70 שלום הנ”ל, בעמ’ 707
[65] ראה ע”א 181/71 לריאה הנ”ל, בעמ’ 759
[66] ראה ע”א 22/70 זעירא הנ”ל, בעמ’ 476
[67] ראה ע”א 666/70 שלום הנ”ל, בעמ’ 705
[68] ראה בר”ע 120/69 שרגאי הנ”ל, בעמ’ 180
[69]ראה ע”א 666/70 שלום הנ”ל, בעמ’ 708, וכן ע”א 181/71 לריאה הנ”ל, בעמ’ 761.
[70] בעמ’ 476 לפסה”ד.
[71] ע”א 660/70, בעמ’ 705. ראה דברי השופט שינבויים גם בתיק מזונות 223/71 (מחוזי תל-אביב) רכטמן הנ”ל, בעמ’ 374 וכן בתימ”א 1167/71 (מחוזי תל-אביב) ניניו הנ”ל.
[72] ראה ע”א 666/70 (שלומ) הנ”ל, בעמ’ 707. השווה גם דברי השופט י’ כהן בע”א 181/71. לריאה הנ”ל, בעמ’ 759
[73]ראה בר”ע 120/69 שרגאי הנ”ל, בעמ’ 180. השווה גם דברי השופט ח’ כהן בע”א -. 666/70 שלום הנ”ל, בעמ’ 708
[74] מתוך עיא 181/71 לריאה הנ”ל, בעמ’ 761
[75] ראה דברי השופט ח. כהן בע”א 181/71 לריאה הנ”ל, בעמ’ 761 ~ “עצם מעשיהם המחוכמים של באי-כוח הבעל, שהם כללו “מזונות” בתוך הדברים המהוים את “מהות התביעה”, והזכירו מפורשות בפרשת התביעה שהבעל “מבקש לכרוך בתביעתו לגירושין זו את בעיית המזונות” של האשה, ואפילו נקבו סכום של 250 ל”י בתורת “הסכום הדרוש למזונות” האשה – עדיין אין ככל אלה כדי להראות תוב-לבו של הבעל: פירוט זה ייתכן ובא אך כדי לסתום פיות הטוענים על פי ההלכות. שנפסקו בבית משפט זה, כשפרט זה או אחר לא פורט בפרשת התביעה ובית המשפט ראה להסיק מכך את מסקנתו”.
[76] “בעמ’ 761 לפםה”ה
[77] ראה האסמכתאות המצוטטות בהערה 38 לעיל.
[78]בשאלת נטל ההוכחה ראה הערה 40 לעיל.
[79] ראה דיון בסעיף הקודם.
[80] ראה למשל: ע”א 279/68 (זילכרפניג) הג”ל; ע”א 22/70 זעירא הנ”ל.
[81] ראה למשל: ע”א 120/62 (מאירוכיץ) הג”ל; ע”א 328/67 שרספקי הנ”ל; ע”א 666/70 שלום הנ”ל; ע”א 181/71 לריאה הנ”ל; תימ”א 1167/71, ניניו הג”ל.
[82] ראה ע”א 328/67 שרספקי הנ”ל, בעמ’ 279
[83] לעיל. – 8 3 ראה הערות 35
[84] לעיל., 8 4 ראה הערות 29
[85] מהוד דברי הנשיא (אולשן) בע”א 191/57 (פנחפ) הנ”ל, בעמ’ 1350. ראה גס דברי השופט ח. כהן בע”א 9/65 (אלג’פ) הנ”ל, בעמ’ 259 (“בתבעה מזונותיה נשענת האשה. על עובדת נישואיה והמשך קיומם”). כן ראה ע”א 501/64 (ויגשטוק) הנ”ל, בעמ’ 538 [86] ראה דברי השופט זוסמן בבר”ע 120/69 שרגאי הנ”ל, בעמ’ 178
[87] תמיכה בקו מחשבה זה ראה: בר”ע 120/69 שרגאי הנ”ל, בעמ’ 181; ע”א 22/70, זעירא הנ”ל, בעמ’ 476. כן ראה פסק דינו המאלף של השופט ש. לוין בתימ”א 1897/71 ת”א (כן יהודה) הנ”ל, בסעיף 7 לפסק הדין.
[88] ראה האסמכתאות המצוטטות בהערה 81 לעיל.
[89] ראה גס תימ”א 1897/71, ת”א (כן יהודה) הנ”ל.
[90] ביחס לבקשתה של האשה למזונות זמניים מבית המשפט המחוזי, קובע בית המשפט העליון, כי מן הדין שבית המשפט ישתמש בשיקול דעתו וידחה את בקשתה תוך הפנייתה בעניין זה לבית הדין הרבגי. שכן “הסדר הטוב מחייב – ומחייבים גפ הנימוסין הטובים שבין בתי המשפט ובתי הדין הרבניים – כי תבקש אשה את מזונותיה הזמניים בבית הדין הרבני, כל עוד תביעת הגירושין תלויה ועומדת לפניה((ע”א 1/65 הג”ל, בעמ’ 260. ראה גם בר”ע 120/69 שרגאי הנ”ל, בעמ’ 181
[91] ראה הערה 40 לעיל.
[92] אדגיש, כי אותם הכללים יחולו גם אם כריכת המזונות של האשה בתביעת הגירושין של הבעל שוללת את פמבותו של בית המשפט המחוזי לדון בתביעת המזונות של האשה, כדעת רוב הפסיקה (ראה הערה 81 לעיל), ולא רק נותנת שיקול לבית.המשפט לעכב את הדיון, כפי שסוברים אנו (ראה הערה 87 לעיל). ברם, אז במקום החלטתו של בית המשפט המחוזי לעכב את הדיון בתביעת המזונות עד לסיום ההליכים בבית הדין (1) הרבני, תבוא החלטה להעביר את עניין המזונות לבית הדין הרבני על פי סעיף 37 לחוק בתי המשפט.
[93] השווה ע”א 571/69 – בהנא נגד כהנא; פד”י כרך כ”ד(2), עמ’ 549. ראה רעיון: דומה (אם כי בהקשר אחר), בפסק דינו של השופט הלוי בע”א 501/64 (וינשטוק). הנ”ל,. בעמ’ 539
[94] ראה הערה 93 לעיל.
[95] ראה למשל: ע”א 291/59 – בקר נגד כקד; פד”י ברך י”ד, עמ’ 57; ע”א 221/63:. (בורונובפקי) הנ”ל; ע”א 628/64 – לוי נגד לוי; פד”י כרך י”ט(1), עמ’ 267
[96] השווה פסק דינו של השופט זוסמן בע”א 120/62 (מאירוביץ) הנ”ל, בעמ’ 2518 עם. דבריו בבר”ע 120/69 שרגאי הנ”ל, בעמ’ 180
[97] ע”א 181/71 לריאה הנ”ל, בעמ’ 759
[98] ראה תיק מזונות 223/71, ת”א (רבצמן) הנ”ל.
[99] דאה הערה 95 לעיל.
[100] ראה האסמכתאות המצוטטות בהערה 38 לעיל.
[101] דאה האסמכתאות המצוטטות בהערה 87 לעיל.
[102]- מתוך דברי השופט אגרנט בע”א 291/59 (בקר) הנ”ל, בעמ’ 62
p, 1. P.L.R. V o l [103] צ. 395. Special Tribunal. 1 0 4
[104] ראה ביד”מ 1/50 – פידיפ נגד יו”ר החוצל”פ: פד”י כרך חי, עמ’ 1020 1121 פידיפ נגד פידיפ; פד”י כרך י”ב, עמ’. –
[105] ראה ביד’ימ 1/55 r10 ‘. 1940, תוס’ 1, עמ’ 115, 1) לפקודת בתי המשפט, 1940, ע”ר 1032)
[106] ראה סעיף 9
[107] השווה בהקשר אחר דבריו של השופט זילברג בבג”צ 98/53 – ציגלמן נגד יו”ר וחברי.609, בית הדין הרבני; פד”י כרך ז’, עמ’ 608
[108] ראה סעיף 8 לחוק בתי המשפט.
[109] ראה, למשל, ד”נ 10/69 – בורונובפקי נגד כורונובטקי; פדיי כרך כ”ה(1), עמ’ 7,(30. השווה גם בג”צ 243/71 – אייזיק (שי”ק) נגד שר חפניפ; פד”י כרך כ”ו(2.42, עמ’ 33ס