“הערות על דרכי פרשנותו ועל אופן יישומו של סעיף 11 לחוק יחסי ממון בין בני-זוג, ה’תשל”ג-1973” * ליאת שכטר **
א. על הצורך באמצעים לשמירת זכויות על-פי סעיף 11 לחוק יחסי ממון בין בני-זוג
1. הבעייתיות הטמונה במוער להפעלת הסדר איזון המשאבים שבחוק יחסי ממון בין בני-זוג
2. אמצעים לשמירת זכויות על-פי סעיף 11 לחוק יחסי ממון כדרך להתגבר על הבעייתיות הטמונה במועד להפעלת הסדר איזון המשאבים שבחוק יחסי ממון בין בני-זוג
ב. סעיף 11 לחוק יחסי ממון – אמצעים לשמירת זכויות
1. דרכי פרשנותו ואופן יישומו של סעיף 11 לחוק יחסי ממון כטרם ניתן פסק-הדין בפרשת יעקובי וקנובלר
(א) קבלת סעד בבקשה על-פי סעיף 11 לחוק יחסי ממון – האם סעד עצמאי או סעד נלווה?
(ב) הסמכות למתן סעדים על-פי סעיף 11 לחוק יחסי ממון
(1) סמכות בית-המשפט לענייני משפחה
(2) סמכות בית-הדין הרבני
(ג) המועד למתן הסעדים על-פי סעיף 11 לחוק יחסי ממון
(ד) האנשים שלגביהם יינתנו הסעדים על-פי סעיף 11 לחוק יחסי ממון
(ה) הנכסים לגביהם יינתנו הסעדים על-פי סעיף 11 לחוק יחסי ממון
(ו) התנאים למתן הסעדים לפי סעיף 11 לחוק יחסי ממון
(1) פעולה שבוצעה בעבר על-ידי בן-זוג ויש בה כדי לסכל את זכותו של בן-הזוג השני לפי הסדר איזון המשאבים או לפי הסכם ממון
(2) פעולה עתידית שקיים חשש סביר שהיא תבוצע על-ידי בן-זוג ותסכל את זכותו של בן-הזוג השני לפי הסדר איזון המשאבים או לפי הסכם ממון
(ז) שיקול דעת בית-המשפט בהפעילו את סעיף 11 לחוק יחסי ממון
(ח) הסעדים הניתנים על-פי סעיף 11 לחוק יחסי ממון
2. דרכי פרשנותו ואופן יישומו של סעיף 11 לחוק יחסי ממון לאחר מתן פסק-הדין בפרשת יעקובי וקנובלר
(א) פרשת יעקובי וקנובלר
(1) העובדות בפרשת יעקובי וקנובלר
(2) עמדת השופטים שמגר ודורנר
(3) עמדת השופט טל
(4) עמדת השופטת שטרסברג-כהן
(ב) פרשנותו של סעיף 11 לחוק יחסי ממון בפרשת יעקובי וקנובלר
(ג) פרשנותו של סעיף 11 לחוק יחסי ממון על-ידי בתי-המשפט לאחר מתן פסק-דין בפרשת יעקובי וקנובלר
(1) פרשת איטח
(2) פרשת ביטון
(3) פרשת דורות
(4) פרשת סולמי
(5) פרשת מונטיליו
(ד) ביקורתנו על פרשנותו של סעיף 11 לחוק יחסי ממון על-ידי בתי-המשפט לאחר מתן פסק-הדין יעקובי וקנובלר
א. על הצורך באמצעים לשמירת זכויות על-פי סעיף 11 לחוק יחסי ממון בין בני-זוג
1. הבעייתיות הטמונה במוער להפעלת הסדר איזון המשאבים שבחוק יחסי ממון בין בני-זוג
בישראל קיימות שתי גישות שונות בשאלת ההסדר הרכושי וחלוקת רכוש בין בני-זוג: לגבי בני-זוג שנישאו לפני ה-01/01/1974, כשמקום מושבם בשעת עריכת הנישואין היה בישראל ולא ערכו ביניהם הסכם ממון, מחילים בתי-המשפט על יחסי הממון שביניהם את הלכות השיתוף בנכסים בין בני-זוג, כפי שנתפתחו בפסיקה המקומית. הלכות השיתוף משקפות משטר קנייני מיידי בין בני-הזוג. משטר זה מתאפיין בכך ששיתוף הנכסים בין בני-הזוג מתגבש במהלך הנישואין, באופן שבו הופך חלק מסויים מרכושו של כל אחד מבני-הזוג למשותף לשניהם. בכל עת במהלך הנישואין יכול כל אחד מבני-הזוג לפנות לבית-המשפט ולקבל הצהרת בעלות על מחצית הנכסים על כל התוצאות הנובעות מכך [1]. הלכות שיתוף אלו ראו בבני-הזוג הנשואים יחידה כלכלית אחת לה יש לתת ביטחון כלכלי ופסיכולוגי לכל אחד מבני-הזוג ובמיוחד לצד החלש (בדרך-כלל האישה) שהרכוש אינו נצבר על-ידיו ועל שמו.
לעומת זאת, חוק יחסי ממון בין בני-זוג [2] קובע כי לגבי בני-זוג שנישאו החל מה- 01/01/1974 [3], כשמקום מושבם בשעת עריכת הנישואין היה בישראל, ובני-הזוג לא ערכו ביניהם הסכם ממון על-פי התנאים הקבועים בסעיפים 1 ו-2 לחוק, ואם עשו הסכם ממון, במידה שאינו קובע אחרת – לגבי בני-זוג אלה על בתי-המשפט להחיל, בכל הקשור ליחסי הממון שבין בני-הזוג, את הסדר איזון המשאבים הקבוע בסעיף 5 לחוק. סעיף זה קובע כי עם פקיעת הנישואין עקב גירושין או עקב מותו של בן-הזוג זכאי כל אחד מבני-הזוג למחצית שווים של כלל נכסי בני-הזוג. הסדר איזון המשאבים בוחר בשיטת השיתוף האובליגטורי הדחוי שמשמעותה: שיתוף דחוי – דהיינו, הפרדה מוחלטת של נכסי בני-הזוג במהלך הנישואין כאשר חלוקת הרכוש נעשית על-פי שווים של נכסי בני-הזוג, רק עם פקיעת הנישואין (עקב גירושין או עקב מותו של בן-הזוג). שיתוף אובליגטורי – דהיינו, האיזון נעשה על דרך שומת נכסיו של כל אחד מבני-הזוג (חוץ מנכסים שאין לאזן את שווים, המפורטים בסעיף 5(א) לחוק, כמו נכסים שהיו להם לפני הנישואין או שנתקבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין), ותשלום ההפרש “הסדר איזון המשאבים”, כלומר תביעת איזון המשאבים, כשהיא מתגבשת (עם פקיעת הנישואין), היא תביעה כספית. הסדר איזון המשאבים הקבוע בסעיף 5 מתקן את חוסר השוויון הקיים בשעת הנישואין על-ידי כך שהוא קובע יחס חלוקה של נכסים באופן שוויוני שמועדו עם פקיעת הנישואין.
יתרונותיה של שיטת השיתוף האובליגטורי הדחוי על-פני שיטת השיתוף הקנייני המיידי, הינם מגוונים: היא מעודדת עד כמה שאפשר את שלמות המשפחה, בכך שרק פירוק המשפחה מביא לפירוק השיתוף בנכסים ולא להיפך; היא מגנה על יציבות הקניינים ועל האוטונומיה של יחידי בני-הזוג לעשות דיספוזיציות בנכסיהם וכך במהלך הנישואין נשמרים השוויון והחירות האינדיווידואלית של כל אחד מבני-הזוג. בשל יתרונות אלה של שיטת השיתוף האובליגטורי הדחוי היא נהוגה ברוב מדינות המערב ובהן שוויץ, גרמניה המערבית, סקנדינביה, אנגליה, סקוטלנד, אירלנד, קנדה, אוסטרליה וארבעים ושתיים מדינות בארצות-הברית [4].
ברם, על יתרונות אלה של שיטת השיתוף האובליגטורי הדחוי, מעיבה נקודת התורפה העיקרית שבאה לידי ביטוי בקביעת המועד למימוש איזון המשאבים: “עקב גירושין או עקב מותו של בן-הזוג”, מועד שאינו ראוי בשיטה שבה דיני הגירושין הדתיים שולטים על חלק משמעותי של ההסדר [5]. כך, למשל, התניית הפעלת הסדר איזון המשאבים ב”פקיעת הנישואין עקב גירושין” מונעת את הפעלת הסדר איזון המשאבים במקרים רבים כמו: במקרה של חברי העדות הנוצריות הקתוליות שאינן מכירות בגירושין ולא ערכו הסכם ממון; במקרה של פירוד בין בני-הזוג; במקרה של ביטול נישואין בין שהנישואין בטלים מעיקרם ובין שניתנים לביטול וכו’ [6]. יתרה מזאת, תחולת סעיף 5 לחוק יחסי ממון על בני-זוג יהודיים, הינה בעייתית לא פחות שכן בעוד שבמדינות המערב המועד לאיזון המשאבים עקב גירושין לא מעורר קושי מיוחד שכן כדי להתיר את קשר הנישואין בין בני-הזוג, די בפסק-דין של ערכאה משפטית מוסמכת, הרי שבישראל נקבע בסעיף 1 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), ה’תשי”ג-1953, כי גירושין של יהודים בישראל, אזרחי המדינה או תושביה הינם נתונים לסמכותם היייחודית של בתי-הדין הרבניים. הלכה היא מימים ימימה כי בתי-הדין הרבניים, כמו גם שאר בתי-הדין הדתיים, פוסקים בעניינים המסורים לסמכותם על-פי הדין הדתי שלהם [7]. ברם, בהבדל משיטות משפטיות שונות, הדין העברי אינו מכיר בגירושין מכוח פסק-דין הניתן על-ידי ערכאה שיפוטית מוסמכת המתיר את קשר הנישואין, גם אם פסק-הדין מחייב או כופה את הבעל לתת גט לאשתו. הגירושין בדין העברי נעשים תוך הסכמה הדדית של בני-הזוג: והסכמת הבעל לתת את הגט לאשתו והסכמת האישה לקבל את הגט מבעלה [8].
התניית הסדר איזון המשאבים ב”פקיעת הנישואין עקב גירושין” ואי מתן סמכות לבית-המשפט לקבוע כי הזכות לאיזון משאבים תקום לא עם פקיעת הנישואין אלא במועד מוקדם יותר שייקבע, מהווים את נקודת התורפה העיקרית של החוק וגורמים לסיכול מטרת השוויון, האיזון וההשוואה בין תנאיהם ומעמדם של בני-הזוג – מטרה אשר הנחתה את בית-המשפט כאשר החל בפיתוחן של הלכות השיתוף ואשר היתה המניע של המחוקק לחוקק את חוק יחסי ממון. התניית הפעלת הסדר איזון המשאבים בגירושין מותירה לעתים קרובות את הסדר איזון המשאבים כאבן שאין לה הופכין ומעמיקה את חוסר השוויון בין בני-הזוג, שכן היא מאפשרת לבן-הזוג שלא מעונין בגט למנוע מבן-זוגו ליהנות מהסדר איזון המשאבים. כל שעליו לעשות הוא להשהות את פקיעת הנישואין. במצב זה, בן-הזוג שמעונין בהתרת קשר הנישואין יהיה נתון ללחץ ולסחטנות כבדים מבן-הזוג האחר המסרב לתת את הגט, והוא ייאלץ לרכוש את הסכמת בן-הזוג האחר לגט, על-ידי ויתור על חלק מזכויותיו ברכוש המשותף. מצב עגום זה עלול להביא לכך שחלוקת הרכוש בפועל, תיעשה על בסיס הסכם בו יחס החלוקה יהיה שונה מהסדר איזון המשאבים שאותו ביקש המחוקק ליצור בסעיף 5 לחוק יחסי ממון, וזאת לא מכוח הסכם אמיתי אלא הסכם שנוצר כתוצאה מלחץ ומסחטנות [9]. מאחר שבמציאות הישראלית הבעל הוא בבחינת המפרנס הראשי של התא המשפחתי ועל-כן הוא גם ברוב המקרים הבעלים הרשום של הנכסים, תהא זו האישה שידה על התחתונה והיא זו שתהא נתונה ללחצים ולסחיטות האמורים. זאת ועוד, אם תחכה האישה עד לפקיעת הנישואין ולא תיכנע ללחצים ולסחיטות, סביר להניח שלא יוותרו עד אז נכסים שלגביהם יחול איזון המשאבים. על התניית הסדר איזון המשאבים ב”פקיעת הנישואין עקב גירושין” ואי מתן סמכות לבית-המשפט לקבוע כי הזכות לאיזון משאבים תקום לא עם פקיעת הנישואין אלא במועד מוקדם יותר שייקבע, הועברה ביקורת רבה הן בספרות המשפטית [10] והן בפסיקה המקומית [11]. למרות זאת עד היום טרם נענה המחוקק לביקורת ולא נתן מוצא לקושי המתעורר בסעיף 5 לחוק יחסי ממון.
2. אמצעים לשמירת זכויות על-פי סעיף 11 לחוק יחסי ממון כדרך להתגבר על הבעייתיות הטמונה במועד להפעלת הסדר איזון המשאבים שבחוק יחסי ממון בין בני-זוג
משנדחה המועד למימוש הזכות לאיזון המשאבים עד לפקיעת הנישואין, כאמור בסעיף 5 לחוק, יש צורך לשם האיזון לתת בידי בית-המשפט אמצעים יעילים, כדי למנוע סיכול ההסדר שהחוק קובע. שהרי, ככל שהזמן חולף, כן גדלות הסכנות שבני-זוג, שאינם חיים בשלום, ובשים לב להליכים הממושכים המתקיימים כרגיל עד לגירושין, ינסו ליצור “עובדות בשטח” יבריחו נכסים משותפים ויציגו בבוא מועד פקיעת הנישואין ואיזון המשאבים, את בן-הזוג השני, ככלי ריק העומד לפני שוקת שבורה. פתרון חלקי לבעיה הטמונה במועד להפעלת הסדר איזון המשאבים “עם פקיעת הנישואין עקב גירושין” ולסיכון הברחת הנכסים שטומן בחובו קושי זה, ניתן למצוא בסעיף 11 לחוק, המאפשר הגנה לבן-הזוג עד אשר יפקעו הנישואין – הגנה שלא תאפשר לבן-הזוג האחר שבידו הנכסים לעשות בהם כרצונו ולסכל את איזון המשאבים. סעיף 11 לחוק יחסי ממון קובע כי:
“עשה אחד מבני-הזוג פעולה שיש בה כדי לסכל זכות או זכות עתידה של בן-הזוג השני על-פי הסכם ממון או על-פי הסדר איזון המשאבים, או שקיים חשש סביר שהוא עומד לעשות פעולה כזאת, רשאי בית-המשפט או בית-הדין, לפי בקשת בן-הזוג השני, לנקוט אמצעים לשמירת הזכות האמורה, ובין השאר רשאי הוא לעשות אחת או יותר מאלה:
(1) לצוות על מתן ידיעות ועל מתן ערובה:
(2) לקבוע פעולות שיהיו טעונות הסכמת שני בני-הזוג;
(3) לצוות על רישום הערה מתאימה בפנקס המתנהל על-פי חוק שרשום בו נכס של אהד מבני-הזוג.”
סעיף 11, מאפשר, אם כן, לבית-המשפט לנקוט באמצעים אשר יגבילו את כוחותיו של בן-הזוג לעשות ברכושו ובזכויותיו ולהצר את צעדיו באופן שימנע את חירות העשייה שלו בנכסיו. בכך מתגבר, ולו במעט, בית-המשפט על הקושי הטמון בהפעלת הסדר איזון המשאבים שבסעיף 5, על-ידי כך שאם כבר נגזר על אהד מבני-הזוג לחכות למועד פקיעת הנישואין עקב גירושין על-מנת להחיל את הסדר איזון המשאבים, הרי שלפחות, יוכל בית.המשפט להבטיה, שכאשר יגיע בסופו של דבר מועד פקיעת הנישואין, יוותרו עד אז נכסים שלגביהם יחול הסדר איזון המשאבים. יתרה מזאת, לסעיף 11 יכולה להיות מטרה נוספת בכך שייתכן שעל-ידי שימוש בסעיף 11 יפחית בית-המשפט, ולו במעט, את התמריץ של בן-הזוג שאינו מעונין בגט, ללחוץ על בן-הזוג האחר לוותר על זכויותיו בנכסים משותפים בתמורה לגט, שכן בן-הזוג המעונין בגט יכול להיות סמוך ובטוח שגם אם לא ייכנע ללחצי בן-הזוג האחר ולסחיטותיו לא יוכל בן-הזוג “הסוחט” לסכל את הזכות לאיזון משאבים על-ידי הברחת נכסים, אלא לכל היותר לדחות את המועד להחלת הסדר [12]. ודוק, קבלת צו על-פי סעיף 11 לחוק, גם כאשר יש בו לאסור עריכת שינוי בבעלות ובזכויות בנכסים של בני-הזרג, אין בו כדי לקבוע או לשנות את זכויותיהם הקנייניות של הצדדים, נושא שיידון במסגרת הליך הגירושין וחלוקת הרכוש עם פקיעת הנישואין עקב גירושין. כל שהוא מבקש לקבוע הוא כי יש לשמור על הזכויות שיש למי מהם ברכוש עד למועד פקיעת הנישואין [13].
בשל חשיבותו זו של סעיף 11 לחוק יחסי ממון, כאמצעי אשר יש ביכולתו למתן, ולו במעט, את הקושי הטמון במועד להפעלת הסדר איזון המשאבים, בחרנו לייחד לו את הדיון במאמר זה. דיון זה יחולק לשניים: החלק האחד יעסוק בדרכי פרשנותו ואופן יישומו של סעיף 11 לחוק יחסי ממון בטרם ניתן פסק-הדין בפרשת יעקובי וקנובלר והחלק האתר יעסוק בדרכי פרשנותו ואופן יישומו של סעיף 11 לחוק יחסי ממון לאחר מתן פסק-הדין בפרשת יעקובי וקנובלר [14]. וכל כך למה? שכן בפרשה זו ניסו שופטי בית-המשפט העליון (בהרכב של חמישה שופטים) ליצור קונסטרוקציות משפטיות שונות אשר יש בהן כדי להתגבר על הקושי הטמון במועד להפעלת הסדר איזון המשאבים. בין השאר, הובעו בפרשה זו גם דעות באשר לאופן הפעלתו ויישומו של סעיף 11 לחוק יחסי ממון, אשר יש בהן כדי להשליך על דיוננו. במאמר זה נבחן דעות אלו ונבקר את אופן יישומן בערכאות השונות של בתי-המשפט (הן בבתי-המשפט לענייני משפחה, הן בבתי-המשפט המחוזיים והן בבית-המשפט העליון).