דוד לבנון “כפיה לגרש למי שאינו זן” שורת הדין 15 (2009) 252
“כפיה לגרש למי שאינו זן” דוד לבנון
א.
1. באומר איני זן ואיני מפרנס, נחלקו רב ושמואל אם כופין לגרש או שכופין לזון. גם לפוסקים כשמואל שכופין לזון, אם אין לו, כופין אותו לגרש. וכך נפסק בשו”ע. הרמ”א הביא דעת ר’ ירוחם בשם ר”ת שכיון שאין לו, אין כופין להוציא. לכאורה ר”ת לשיטתו, דאין הבעל מחויב להשכיר עצמו, כדי לפרנס את אשתו ודלא כר’ אליהו. הסבר מחלוקתם, האם חיוב מזונות הוא חוב רגיל, או שזה מחיובי האישות.
2 – 3. שיטת הראבי”ה בדעת ר”ת, שלמרות שלא מחויב לצאת לעבוד, אפ”ה אם לא יוצא לעבוד ואינו מפרנס חייב לגרש. נראה שהראבי”ה סובר שגם לר”ת חיוב מזונות הוא מדין האישות, אלא שאין הוא מחויב לעבוד אצל אחרים בשביל חיוב זה, דהוי דרך בזיון. אפשר דלראבי”ה גם כשאינו מוצא עבודה. כל שלא מפרנס את אשתו חייב לגרשה.
4 – 5. להלכה פוסקים לחייב הבעל לצאת לעבוד, כדי לפרנס את אשתו. וכן פסק הרמ”א, ובפרט בזה”ז שרוב האנשים עובדים כשכירים. ובמקרה שלא מוצא עבודה ס”ל לרמ”א שאין כופין להוציא.
6. סיכום הדינים העולים במי שלא מפרנס אשתו. כשיש לו אפשרות לעבוד. וכשאין לו אפשרות לעבוד.
ב. הסברא נותנת שכל שלא יכול לספק מזונות כעני שבישראל, נחשב שלא נותן לה מזונות וחייב לגרש. וכן דעת הרע”א. ואפ”ל דאפילו הב”ש והח”מ שהבינו שמספיק שיתן לה לחם, אין כונתם לחם בלבד, אלא לאפוקי מותרות, וצריך גם לספק מדור. וכל זה באין לו ממון. אבל ביש לו ממון או שיכול להשכיר עצמו חייב לזון אותה כפי כבודה. ואם לא עושה כן אפשר לכופו לגרש.
ג. בעל שאינו זן והאשה גובה מזונות דרך הוצל”פ או דרך בטוח לאומי, תלוי במחלוקת ברב ושמואל, אם כן דין לגרש דלרב כופין לגרש ולשמואל כופין לפרנס. ונראה שגם לשמואל שכופין לפרנס, אעפ”כ קשה לאשה לחיות עם מי שאינו רוצה לפרנסה. ולכן אפשר שלפי שמואל, אין כופין לגרש דוקא אם הבעל ממשיך לפרנס מרצונו. אבל אם עומד בסירובו זמן רב גם שמואל מודה שכופין לגרש. ראיה לכך מדברי ערוך השלחן. וקצת מוכח כן מ”הנתיבות – המשפט”. אבל באינו יכול לפרנס, והאשה מקבלת השלמת הכנסה מבטוח לאומי, מסתבר שבזה אין עילה כלל לתביעת גירושין.
ד. אשה שאינה רוצה לדור עם בעלה, כיון שאינו מפרנסה, לרב אינה נחשבת מורדת. לשמואל דאין כופין לגרש, נחלקו הפוסקים. יש הסוברים דנחשבת מורדת, אלא דהאשה יכולה לומר קים לי כרב. והבית מאיר סבור שלא נחשבת מורדת, דעביד איניש דינא לנפשיה, והסבר הדברים.
ה. בעל שמורד באשתו ולא רוצה לפרנסה, צריך התראה כדין, לפני שכופין לגרש אליבא דרב. בחזו”א מבואר, דאם כבר עבר על ההתראה, ופסקנו עליו גירושין שוב לא תועיל חזרתו. ולסוברים שגם לשמואל יש מצבים שפוסקים כפיה לגרש, שוב לא תועיל חזרתו.
ו. אשה שבעלה אינו מפרנסה והיא תובעת גט מחמת סיבות אחרות, אעפ”כ אפשר לכוף את הבעל בגלל שאינו זן אותה.
ז. בעל שתקופה ארוכה נמנע מלפרנס את אשתו, לכו”ע אפשר לכופו לגרש, כיון שהוחזק בהתנהגותו הרעה. וגם אם לאשה יש פרנסה כדי ספוק צרכיה, או שעובדת ומתפרנסת מעבודתה אפ”ה אפשר לכופו לגרשה.
ח –
1.1. מחלוקת הראשונים האם בעל יכול לומר לאשתו בעל כרחה, צאי מעשה ידיך למזונותיך. ובירור השיטות.
2.1. ההגדרה של מותר מעשה ידים שע”י הדחק, שהוסיפה לעבוד בזמן שאינו מקובל, או בהתאמצות יתירה. אשה שיש לה ילדים ומטפלת בהם, ופרט לכך יוצאת ג”כ לעבוד, לכאורה זה נחשב מלאכה שע”י הדחק.
3.1. בבית מאיר כתב שהחיוב של אשה לעבוד הוא רק במלאכות שעושות בבית, כגון טויה וכד’. אבל עבודות שמחוץ לבית כגון משא ומתן וכד’, וכן עבודת חרישה וזריעה, אפילו אם זה מנהגם, א”א לחייבה לעבוד. ובמלאכות אלו אין הבעל יכול לומר צאי מעשה ידיך למזונותיך כיון שלא חייבת לעשותם.
4.1. טעם נוסף, שרוב המלאכות הנהוגות היום לא יחשבו כסתם מעשה ידים, כיון שהאשה עובדת כשכירה בדרך כלל. א”כ זה לא נכלל במעשה ידים. וכן משמע משו”ת מהר”ם מינץ, ולא גרע משיטת ר”ת שהבעל לא חייב לעבוד כשכיר כדי לפרנסה.
ח
2. נתיבות המשפט מבאר דברי ר”ת, דבאין לו לזון, אין כופין אותה לגרשה, כיון דיכולה להתפרנס ממעשה ידיה. משמע מדבריו, דגם לר”ת כופין לגרש אם אינו יכול לפרנסה ואין לה מעשה ידים. וכן משמע דדוקא במקרה שמעשה הידים של הבעל, אין כופין לגרשה. אבל במעשה ידים ששייכים לאשה, בזה לא תועיל טענתו שתיזון ממעשה ידיה.
ח
1.3. בעל שאינו זן את אשתו הדבר פשוט שמותר מעשה ידיה שלה. גם בבעל שזן את אשתו נחלקו הראשונים האם מותר מעשה ידיה של הבעל. ובשו”ע פסק שהמותר לבעל, והב”ח כתב שנוהגים שלא להוציא המותר מידיה מפני שיכולה לומר קים לי כמ”ד לעצמה.
2.3. בעלה שאינו רוצה לזון, מציאת אשתו לעצמה.
3.3. מחלוקת הראשונים למי שייך שכר מלאכות שהאשה אינה חייבת לעשותן. אלמנה שהשביחה קרקע של יתומים ס”ל לרשב”ם שהשבח של היתומים. והראב”ד והרשב”א סוברים שזה שייך לה. הסבר שיטת הרשב”ם דגם מציאה שע”י הדחק הוי כמעשה ידים שזה ליתומים. באשה נשואה משמע מהרשב”א שכל עבודות שאינה חייבת לעשותם שייכים לה, וגרע ממציאה. הוכחות מעוד ראשונים שסוברים שמעשה ידים לעולם לא נכללים בדין מציאה. הסבר שיטת הרשב”א שדבריו נאמרו באלמנה דוקא, שגם מציאתה לעצמה, אבל בנשואה לא גרע מעשה ידים אלו ממציאה.
4.3. סיכום הדברים, מדוע אשה שעשתה מלאכות שאינה חייבת כלל לעשותן, מעשה ידיה לעצמה. בזמן שבעלה לא מפרנסה.
ט. שיטת הש”ך בספרו “גבורת אנשים” שגם מי שמורד ממזונות ואפי’ מונע מאשתו כל עניני אישות, יש להחמיר שלא לכוף לגרש, מחשש גט מעושה. לכאורה סברתו שחיישינן לדעת הר”ח שכל שלא מוזכר להדיא כפיה, אין כופין. אמנם במקום שהברירה היחידה היא לכוף, לא חיישינן לחומרתו.