תקציר יחיאל קפלן, רונן פרי “על אחריותם בנזיקין של סרבני גט” (2005)

יחיאל קפלן, רונן פרי “על אחריותם בנזיקין של סרבני גט” עיוני משפט 28 (2005) 773

 

“על אחריותם בנזיקין של סרבני-גט” יחיאל קפלן *, רונן פרי **

 

תקציר

 

אלמונית ופלוני, יהודים תושבי ישראל, נישאים זה לזה על-פי דין תורה. מערכת היחסים עולה בשלב מסוים על שרטון, והאשה מבקשת להתגרש מן האיש. בית-דין רבני קובע כי האיש חייב לגרש את אשתו, אולם זה אינו שועה להחלטה. חוק בתי-דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), ה’תשנ”ה-1995, מאפשר לבית-הדין לנקוט נגד אותו אדם סנקציות שונות כדי להניעו לחזור בו מסירובו. אלא שחרף הסנקציות המוטלות עליו, ואולי אף בשל אי-נכונותו של בית-הדין לעשות שימוש בסמכויותיו לפי החוק, האיש עומד במריו. האשה אינה יכולה להינשא לאחר (או אפילו לחיות עמו אם ברצונה להינשא לו בבוא העת), ואינה יכולה ללדת ילדים לאחר מבלי שידבק בהם כתם הממזרות. מסורבת-הגט לא רק כלואה בתוך מסגרת משפחתית בלתי-רצויה, אלא גם מנועה מהקמת מסגרת משפחתית חדשה. פוטנציאל הסבל עצום.

מטרתו של המאמר היא לברר אם מסורבת-הגט תוכל להיפרע את נזקה מן הסרבן. בשלב הראשון המאמר בוחן אם לבית משפט אזרחי יש סמכות עניינית לדון בתביעת נזיקין המוגשת נגד סרבן הגט על-יסוד ההנחה שקיים פסק-דין של גירושין. עילות-תביעה פוטנציאליות נבחנות בשלב השני. בידי האשה יש לכאורה שלוש אפשרויות מבטיחות: תביעה על בסיס חוקתי, תביעת רשלנות ותביעה של הפרת חובה חקוקה. המאמר טוען כי אין להכיר בעוולה חוקתית עצמאית; שאין מקום לתביעה של פרט אחד נגד פרט אחר בגין הפרת חובה חקוקה הנסמכת על הפרת הוראתו של חוק-יסוד; ושתביעת רשלנות המבוססת על פגיעה בזכות-יסוד אינה נבדלת למעשה מתביעת רשלנות מסורתית. לאחר-מכן המאמר מראה כי כפוף לסייגים אחדים, שמקורם בדיני הגירושין העבריים, ניתן לזכות את האשה בפיצוי הן בעילת רשלנות והן בעילה של הפרת חובה חקוקה (הנסמכת על הוראת-חוק עונשית).

כאמור, במסגרת הדיון באפשרות קיומה של עילת-התביעה ניתן משקל לדיני הגירושין העבריים. לאור השקפות-העולם של כמה חכמי הלכה חשובים ולאור המדיניות הנקוטה בבתי-הדין הרבניים בישראל בנוגע ל’גט מעושה’ ול’אונס ממון’ בגירושין, ייתכן שגט שניתן לאחר פסיקת פיצוי בנזיקין לטובת האשה על-ידי ערכאה אזרחית, או בשל חששו של האיש מפני תביעת נזיקין ראשונה או נוספת מטעם האשה בערכאה זו, ייחשב בעיני הדיינים בבתי-הדין הרבניים למעושה שלא כדין. ההתחשבות בעקרונות-היסוד של המשפט העברי בענייני גירושין נועדה איפוא להבטיח ששכרה של האשה (פיצויי נזיקין) לא ייצא בהפסדה (אי-קבלת גט תקף). המאמר גורס כי יש להתאים את גבולות העוולה האזרחית לעקרונות המשפט העברי: לא מפני שהתוצאה המתקבלת מהתאמה כזו היא התוצאה האידיאלית מנקודת-מבטה של אשה המבקשת להשתחרר מכבלי הנישואין או מנקודת-המבט החברתית, אלא משום שבמצב המשפטי הקיים כיום כל ‘פתרון’ אחר עלול לפגוע באינטרסים של מסורבת-הגט ושל הציבור החפץ בהפסקת סבלה יותר מאשר לקדמם. המאמר מבקש להציע את הפתרון המעשי הטוב ביותר לבעיה כאובה במסגרת ההסדר התחיקתי המצוי, שבו יהודים בישראל אינם יכולים להינשא ולהתגרש אלא על-פי דין תורה, מבלי להכריע במחלוקת האידיאולוגית הנוקבת בין המצדדים בשימורו של מצב זה לבין חסידי הרפורמה (בין היתר מכיוון שגם דעותינו שלנו חלוקות בסוגיה זו). בקבלת המגבלות שמקורן בדין הקיים כנקודת-מוצא לדיון, אין המאמר מתכוון להצדיקן כשם שאין הוא מבקש לבקרן, ואין לייחס לו כוונה כזו.

עיקר הקושי נעוץ במצב שבו האשה מעוניינת לקבל גט תקף ותובעת פיצויי נזיקין לפני שניתן לה גט כזה. בנסיבות אלה קיים חשש ממשי שהגט שיינתן בעקבות הלחץ הממוני ייחשב למעושה שלא כדין. עיצובה של זכות תביעה בנזיקין תוך התעלמות מוחלטת מעקרונות-היסוד של דיני הגירושין העבריים עלול להניב תוצאות חמורות מנקודת-מבטה של האשה. לדוגמה: בית-דין רבני עשוי לדרוש ממנה למשוך את תביעת הנזיקין בערכאה האזרחית בתנאי להמשך הדיון בתביעת הגירושין, לחייב אותה – לאחר מעשה – לוותר על חובו הפסוק של הסרבן או להשיב לו את הסכום שקיבלה כתנאי לסידור הגט, או – חמור מכל – לסרב לסדר את הגט גם אם ייאות האיש, בסופו של דבר, לתיתו.

המאמר מציע, בראש ובראשונה, שזכות התביעה נגד סרבן-הגט תותנה בקיומו של פסק-דין של גירושין שדרגתו הינה דרגת ‘כופין’ או חיוב לגרש (שכן בנסיבות אחרות תכשיל תביעת נזיקין בגין ‘סרבנות’ את האשה בהמשך הדרך). לגבי המקרים הבודדים שבהם ניתן פסק-דין בדרגת ‘כופין’ אין צורך בהתאמות נוספות. באשר למקרים שבהם נפסק כי האיש חייב לגרש את אשתו, המאמר מציע שפיצויי הנזיקין ישולמו למסורבת-הגט על-פי אמות-מידה המקובלות במשפט העברי ביחס למזונות. החיוב לשלם פיצויי נזיקין ייחשב בעיני המשפט העברי (אם כי לא מנקודת-המבט האזרחית) לחיוב בתשלום מזונות, שהוא חיוב על-פי הדין הדתי. הלחץ הממוני ייחשב ל’כפייה בדרך בררה’, והגט שיינתן בעקבותיו לא יהא מעושה. ברם, האשה זכאית ממילא לתשלום מזונות. מהי אם-כן הרבותא של תביעת הנזיקין?

הרב יצחק הרצוג הבהיר שניתן לחייב את הסרבן בתשלום מזונות “מוגדלים שאינם מופרזים”, דהיינו מזונות רגילים, בצירוף סכום כסף שאינו כבד מנשוא (“מהרס”) בהתחשב באמצעים הפיננסיים של הסרבן. מכיוון שתוספת בשיעור זה לחיוב המזונות אפשרית על-פי ההלכה, אין היא פוגעת בתוקפו של הגט כאשר הסכום הנוסף נפסק על-ידי בית-דין רבני. הרב משה פיינשטיין קבע בהזדמנויות אחדות שכאשר בית-משפט אזרחי נוקט בדרך של חיוב האיש בתשלום מזונות, ושיעור המזונות שווה-ערך למה שהיה בית-דין רבני יכול לפסוק או גדול במקצת משיעור זה, הגט שיינתן לאחר-מכן אינו מעושה שלא כדין. על-פי הקונסטרוקציה המוצעת במאמר – הנסמכת על פסיקותיהם של הרב הרצוג והרב פיינשטיין – יוכל בית-משפט אזרחי לפסוק פיצויי נזיקין ששיעורם כשיעור הרכיב העונשי במזונות עונשיים (כלומר אותו סכום שהיה בית-דין רבני יכול להוסיף למזונות כך שיהיו מוגדלים אך לא מופרזים). ניתן לפסוק סכום אחד מצטבר בגין כל תקופת הסרבנות שקדמה לפסק-הדין ופיצויים עיתיים מאותו יום ועד למתן הגט. הואיל ועסקינן בנזקים לא-ממוניים, שאינם ניתנים לכימות מדויק, דיני הנזיקין והתרופות יכולים לסבול את התאמת סכום הפיצוי לעקרונות אלה. על אחת כמה וכמה משום שבטווח הארוך, ההפרש בין מזונות מוגדלים למזונות רגילים יצטבר לסכום ניכר. הטלת אחריות בנזיקין על הסרבן עשויה לתת מזור (חלקי אומנם) לסבלה של מסורבת-הגט, ובה-בעת לתת לסרבן תמריץ נוסף (שיתעצם ככל שינקפו הימים) לתת גט לאשה. הגט שיינתן בסופו של דבר יהא תקף, ובכך יוגשם רצונה הבסיסי של מסורבת-הגט.

 

מבוא

א. הסמכות העניינית

ב תביעה על בסיס חוקתי

1. המודלים האפשריים

2. עוולה חוקתית עצמאית

3. הגנה על זכויות חוקתיות באמצעות עוולות המסגרת

ג. תביעת רשלנות

1. חובת הזהירות

(א) המבחנים לקיום החובה

(ב) צפיות וקרבה

(ג) שיקולי מדיניות

(1) טיב הנזק

(2) תביעות בין בני-זוג

(3) החשש מפני גט מעושה

(אא) הצגת הבעיה

(בב) דרגות הכפייה בפסקי-דין של גירושין

(גג) ההבחנה בין כפייה ישירה ועקיפה

(דד) הטלת מזונות מוגדלים שאינם מופרזים אינה בגדר אונס ממון

(הה) כפייה באמצעות בית-משפט אזרחי

(וו) מדיניות ההלכה: פתרון מצוקתן של מסורבות-הגט

(4) קיומן של סנקציות חלופיות

2. ההתרשלות (הפרת החובה)

3. גרימת הנזק

 

ד. תביעה בגין הפרת חובה חקוקה

1. הגדרת תחום הדיון

2. החובה החקוקה המוטלת על הבעל

3. גבולות החובה החקוקה

4 היעדר כוונה להוציא תרופה אזרחית

סיכום

 

מבוא

 

אלמונית ופלוני, יהודים תושבי ישראל, נישאים זה לוה על-פי דין תורה. מערכת היחסים עולה בשלב מסוים על שרטון, והאשה מבקשת להתגרש מן האיש [1]. בית-דין רבני קובע כי האיש חייב לגרש את אשתו, אולם זה אינו שועה להחלטה. חוק בתי-דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), ה’תשנ”ה-1995 [2], מאפשר לבית-הדין לנקוט נגד אותו אדם סנקציות שונות כדי להניעו לחזור בו מסירובו, אלא שחרף הסנקציות המוטלות עליו, ואולי אף בשל אי-נכונותו של בית-הדין לעשות שימוש בסמכויותיו לפי החוק בשל חששות הלכתיים, האיש עומד במריו. האשה אינה יכולה להינשא לאחר (או אפילו לחיות עמו אם ברצונה להינשא לו בבוא העת), ואינה יכולה ללדת ילדים לאחר מבלי שידבק בהם כתם הממזרות.

אף שמבחינה תיאורטית ניתן לדבר גם על “בעיית מסורבי-הגט” [3], נראה לנו כי הצמדתם של אלה בכפיפה אחת עם מסורבות-גט היתה עושה עוול גדול לאחרונות. שני טעמים לדבר. ראשית, סרבנות-גט מצד נשים נדירה בהרבה מסרבנות-גט מצד גברים. הפער העצום מבחינת השכיחות יוצר, כשלעצמו, הבדל בחומרה. שנית, מצבו של מסורב-גט אינו חמור כזה של מסורבת-גט. מסורבת-גט שחיה חיי אישות עם גבר שאינו בעלה עוברת עברה שתוצאותיה חמורות במידה משמעותית מאלה הנובעות מהתנהגותו של מסורב-גט בדרך דומה: היא ‘אסורה לבעל ולבועל’ [4], וצאצאים שנולדים לה מן הקשר האסור הינם ממזרים (שאינם יכולים, על-פי ההלכה היהודית, להינשא ליהודים, פרט לממזרים אחרים או לגרים [5]). לעומת זאת, העובדה שמסורב-גט חי עם אשה אחרת אינה שוללת ממנו את האפשרות להינשא לה בעתיד, וילדיהם המשותפים לא ייחשבו לממזרים. יתר על-כן: במקרים המעטים שבהם האשה היא זו שמסרבת ליתן גט ניתן לפתור את בעייתו של האיש על-ידי מתן היתר נישואין [6], פתרון שאינו קיים ביחס למסורבות-גט. ניתן איפוא לסכם ולומר שמסורבת-הגט לא רק כלואה בתוך מסגרת משפחתית בלתי-רצויה, אלא גם מנועה מהקמת מסגרת משפחתית חדשה. פוטנציאל הסבל עצום. האם תוכל האשה לתבוע מאישה פיצויי נזיקין בגין הנזק שנגרם לה מחמת סרבנותו?

שאלה זו נידונה לפני בתי-משפט אזרחיים בצרפת כבר לפני יובל שנים, שם ניתנה לה – פעם אחר פעם – תשובה חיובית [7]. זכות הראשונים על השימוש בתביעות נזיקין נגד סרבני-גט נתונה איפוא בידיהם של פרקליטים צרפתיים אלמוניים, שחלקם הלכו בוודאי לעולמם. אלא שהדין בצרפת, לפחות בהקשר זה, שונה מן הדין הישראלי. לא רק שלעקרון האחריות הכללי הקבוע בסעיף 1382 לקוד האזרחי הצרפתי, שעליו נשענו התביעות הנושנות, אין אח ורע במשפט הישראלי בחינת היקף תחולתו המושגית [8], אלא שמערכת השיקולים שבתי-המשפט מתווים על-פיהם את גבולות האחריות בנזיקין אינה זהה ואינה יכולה להיות זהה בשתי השיטות. שיקולים שמקורם ביחסי-הגומלין בין עקרון האחריות האזרחית לבין עקרונות וכללים משפטיים אחרים אינם יכולים להיות שווים בשתי השיטות מכיוון שהעקרונות והכללים המקובלים בכל אחת מהן (הן במסגרת דיני הנזיקין והן בענפי משפט רלוונטיים אחרים) שונים. הבדל חשוב בין שתי השיטות נעוץ בכך שהמחוקק בישראל החיל על נישואין וגירושין של יהודים את הדין העברי ואת השיפוט הרבני בעוד שמשפט ושיפוט אזרחיים חילוניים חלים על נישואין וגירושין בצרפת [9] (וממילא נוהגת הפרדה בין דת ומדינה [10]). זאת ועוד: בישראל, שלא כמו בצרפת, בתי-המשפט שוקלים גם שיקולי מדיניות לבר-משפטיים, אשר בתי המשפט הצרפתיים מנועים מלשקול [11]. ואולי חשוב מכל: יש להניח שבתי-המשפט בצרפת לא היו מודעים כלל לבעייתיות שעלולה להתעורר בעקבות פסיקתם (שעליה נעמוד להלן). פתרון אנליטי שלם אינו יכול להתעלם מבעייתיות זו [12]. על-כן אין זה מן ההכרח שהתשובה שתינתן לשאלת אחריותם של סרבני-גט בדין הישראלי תהא זהה לתשובה שניתנה לה בדין הצרפתי.

עד לכתיבתן של שורות אלה לא נידונו בישראל – לגוף העניין – תביעות נזיקין של מסורבות-גט נגד בני-זוגן. אמת, בשני מקדים דחה בית-המשפט לענייני משפחה בירושלים בקשה למחיקה על הסף של תביעה מסוג זה [13], אולם נראה לנו, בכל הכבוד, כי בשתי ההחלטות נפלה טעות מושגית. על כך נרחיב את הדיבור בהמשך. מטרתו של מאמר זה היא לברר – באופן יסודי ושיטתי – אם מסורבת-הגט תוכל להיפרע את נזקה בעילת-נזיקין מוכרת. בשלב הראשון נברר אם לבית משפט אזרחי יש סמכות עניינית לדון בתביעת נזיקין המוגשת נגד סרבן-הגט על-יסוד ההנחה שקיים פסק-דין של גירושין [14]. בשלב השני ננסה לבדוק אם מסורבת-הגט יכולה לבסס עילת-תביעה בנזיקין נגד בן-זוגה הסרבן. לאחר בחינה שיטתית של העוולות הפרטיקולריות בפקודת הנזיקין ומחוץ לה, הגענו לכלל מסקנה כי אין באף אחת מהן כדי להועיל לאשה שבן-זוגה חויב לתת לה גט אך מסרב לעשות כן [15]. בידי אשה כזו ישנן, לכאורה, שלוש אפשרויות מבטיחות: תביעה על בסיס חוקתי, תביעת רשלנות ותביעה של הפרת חובה חקוקה. במאמר זה נטען כי אין להכיר בעוולה חוקתית עצמאית; שאין מקום לתביעה של פרט אחד נגד פרט אחר בגין הפרת חובה חקוקה הנסמכת על הפרת הוראתו של חוק-יסוד; ושתביעת רשלנות המבוססת על פגיעה בזכות-יסוד אינה נבדלת למעשה מתביעת רשלנות מסורתית, לאחר-מכן ננסה להראות כי כפוף לסייגים מספר שמקורם בדיני הגירושין העבריים, ניתן לזכות את האשה בפיצוי הן בעילת רשלנות והן בעילה של הפרת חובה חקוקה (הנסמכת על הוראת-חוק עונשית).

במסגרת הדיון באפשרות קיומה של עילת-התביעה יינתן משקל לדיני הגירושין העבריים. לאור השקפות-העולם של כמה חכמי הלכה חשובים ולאור המדיניות הנקוטה בבתי-הדין הרבניים בישראל בנוגע ל’גט מעושה’ ול’אונס ממון’ בגירושין, ייתכן שגט שניתן לאחר פסיקת פיצוי בנזיקין לטובת האשה על-ידי ערכאה אזרחית, או בשל חששו של האיש מפני תביעת נזיקין ראשונה או נוספת מטעם האשה בערכאה זו, ייחשב בעיני הדיינים בבתי-הדין הרבניים למעושה שלא כדין. אם נעניק לאשה זכות תביעה בנזיקין תוך התעלמות מחשש זה, עלול שכרה לצאת בהפסדה. איננו טוענים שהפעלת לחץ על הסרבן כדי להמריצו להסכים לתת גט תהא בכל מקרה ומקרה המטרה היחידה (או אפילו העיקרית) של האשה המגישה את התביעה; ברם, הטלת אחריות אזרחית הינה – בלי ספק – סנקציה ממונית (על כך אין חולק בין התיאורטיקאים של דיני הנזיקין) [16], וככזו היא עלולה לסכן את תוקפו של הגט מנקודת-המבט של המשפט העברי בלי קשר לכוונתה המדויקת של התובעת [17]. על-כן לא ניתן, לדעתנו, לקבוע את גבולות אחריותו בנזיקין של סרבן-הגט בהתעלם מעקרונות-היסוד של המשפט העברי בענייני גירושין [18].

אנו גורסים כי יש להתאים את גבולות העוולה האזרחית לעקרונות המשפט העברי; לא מפני ששנינו סבורים כי התוצאה המתקבלת מהתאמה כזו היא התוצאה האידיאלית מנקודת-מבטה של אשה המבקשת להשתחרר מכבלי הנישואין או מנקודת-המבט החברתית, אלא משום שבמצב המשפטי הקיים כיום כל “פתרון” אחר עלול לפגוע באינטרסים של מסורבת-הגט ושל הציבור החפץ בהפסקת סבלה יותר מאשר לקדמם. החוק החל ביחס לנישואין וגירושין של יהודים בישראל אינו מאפשר “גירושין אזרחיים” (כשם שאינו מאפשר נישואין אזרחיים), ולכן, אם ברצוננו להבטיח שהאשה תקבל בסופו של דבר גט תקף (שהרי זהו, בדרך-כלל, רצונה), איננו יכולים להכיר בזכות תביעה שתשלול ממנה גט כזה. יש הטוענים כי המצב התחיקתי בישראל אינו משביע-רצון. לכן, כפיית השיפוט של בית-הדין הרבני והדין העברי (לאור עקרונות האסכולה האורתודוקסית) על יהודים אזרחי המדינה או תושביה בענייני נישואין וגירושין מעוררת ויכוחים סוערים בזירה הציבורית-הפוליטית. אולם אנו מבקשים להדיר רגלינו מזירה זו, לא רק משום שדעותינו שלנו חלוקות בסוגיה האידיאולוגית, אלא גם ובעיקר מפני שאיננו סבורים כי הצגת המחלוקת ועיסוק בה עשויים לקדם את הדיון בענייננו. השאלה שאנו עוסקים בה כאן היא שאלת אחריותו בנזיקין של סרבן-הגט במסגרת המצב התחיקתי הקיים, שבו יהודים אינם יכולים להתגרש אלא על-פי דין תורה, בעוד המחלוקת הערכית נוגעת בשאלת ההכרה במנגנון חלופי למיסוד קשרים זוגיים ולהתרתם במסגרת רפורמה חקיקתית [19]. יתר על-כן: אפילו היה המחוקק מכיר בנישואין אזרחיים, קשה להאמין שהוא היה מאפשר התרה “אזרחית” של נישואין דתיים שנערכו לפני ההכרה בנישואין אזרחיים או – מתוך בחירה – לאחר ההכרה בנישואין כאלה [20]. ודאי שלא היה יכול לשים קץ לתוצאות של התרת קשר נישואין בניגוד להוראות הדין הדתי מנקודת-המבט של הדין הדתי עצמו (למשל, ילדי אשה שלא קיבלה גט כדין מאדם שאינו בעלה הינם ממזרים). בנסיבות אלה היה דין תורה ממשיך לחול על הליך הגירושין של יהודים שנישאו כדת משה וישראל, ותביעות נזיקין של מסורבות-גט היו מעוררות אותם קשיים, שעליהם נעמוד להלן. על כל פנים, כפי שהסברנו והדגשנו, מאמר זה נועד לבחון את סוגיית אחריותו של סרבן-הגט במסגרת המשטר המשפטי הקיים [21]. אנו סבורים שאין זה ראוי להשלות את מסורבות-הגט בדבר קיומן הממשי של תרופות אוטופיות.

עיקר הקושי נעוץ במצב שבו האשה מעוניינת לקבל גט תקף ותובעת פיצויי נזיקין לפני שניתן לה גט כזה. כפי שהסברנו, בנסיבות אלה קיים חשש ממשי שהגט שיינתן בעקבות הלחץ הממוני ייחשב למעושה שלא כדין [22]. עם זאת, בית-דין רבני יכול להפעיל, בנסיבות מסוימות סנקציות נגד סרבן-גט, ואלה אינן פוגעות בתוקף הגט. סנקציות נגד סרבני-גט מופעלות במשפט העברי רק כאשר דרגת פסק-הדין של גירושין היא ‘כופין’ לגרש או חיוב לגרש. עליכן אנו מציעים שבמצב המתואר לעיל ייפסקו פיצויי נזיקין רק כאשר ניתן פסק-דין של גירושין של בית-דין רבני ודרגת פסק-הדין היא ‘כופין’ או חיוב לגרש, ולא דרגות נמוכות יותר (‘מצווה’ או ‘המלצה’). בדרגת ‘כופין’ ניתן להטיל על הסרבן כל סנקציה (לרבות אחריות בנזיקין), והטלת הסנקציה אינה פוגעת בתוקף הגט. בדרגת חיוב ניתן לחייב את הסרבן בתשלום כסף שהוא חייב ממילא לשלמו על-פי דין, ואם כתוצאה מחיובו בתשלום סכום זה, כגון תשלום דמי הכתובה או תשלום מזונות לאשתו, הוא מסכים לתת גט לאשתו – הגט תקף. דרך כפייה זו קרויה לעיתים ‘כפייה בדרך בררה’. כאשר בית-דין רבני נוקט בדרך כפייה זו, בנסיבות המתאימות, אין כל קושי באשר לתוקף הגט. הרב משה פיינשטיין חידש שכאשר בית-משפט אזרחי נוקט בדרך של חיוב האיש בתשלום מזונות, ושיעור המזונות שווה-ערך למה שהיה בית-דין רבני יכול לפסוק או גדול במקצת משיעור זה, הגט שיינתן לאחר-מכן אינו מעושה שלא כדין. העיקרון חל ביחס למזונות (הנפסקים מכוח חיוב שבדין). עד עתה לא נעשה בו שימוש לביסוס זכות תביעה בנזיקין בערכאה אזרחית.

כדי להסיר את החשש מפני גט מעושה, אנו מציעים שבמקרה של חיוב לתת גט ישולמו פיצויי הנזיקין למסורבת-הגט על-פי אמות-מידה המקובלות במשפט העברי ביחס למזונות [23]. החיוב לשלם פיצויי נזיקין ייחשב בעיני המשפט העברי (אם כי לא מנקודת-המבט האזרחית) לחיוב בתשלום מזונות, שהוא חיוב על-פי הדין הדתי. הכפייה תהיה ‘כפייה בדרך בררה’, והגט שיינתן בעקבותיה לא יהא מעושה. מהי אם-כן הרבותא של תביעת הנזיקין? הרב הרצוג הבהיר שניתן לחייב את הסרבן בתשלום מזונות “מוגדלים שאינם מופרזים”, דהיינו מזונות רגילים, בצירוף סכום כסף שאינו כבד מנשוא (“מהרס”) בהתחשב באמצעים הפיננסיים של הסרבן. במילים אחרות: פסיקה של מזונות גבוהים מן המזונות שהיה בית-דין רבני פוסק בדרך-כלל לאור נסיבות העניין הרלוונטיות בנוגע לקביעת היקף המזונות הינה מותרת, כל עוד הסכום הנפסק אינו “מופרז” בהשוואה למה שהיה בית-דין זה פוסק. מכיוון שתוספת בשיעור זה לחיוב המזונות אפשרית על-פי ההלכה, אין היא פוגעת בתוקפו של הגט כאשר הסכום הנוסף נפסק על-ידי בית-דין רבני. אם נוסיף לכך את קביעתו של הרב משה פיינשטיין, פסיקת סכום דומה (או גדול יותר במעט) על-ידי ערכאה אזרחית לא תפגע אף היא בתוקף הגט. על-פי הקונסטרוקציה שאנו מציעים, יוכל בית-משפט אזרחי לפסוק פיצויי נזיקין ששיעורם כשיעור הרכיב העונשי במזונות עונשיים (כלומר אותו סכום שניתן להוסיף למזונות כך שיהיו מוגדלים אך לא מופרזים לפי גישתו של הרב הרצוג) [24]. ניתן לפסוק סכום אחד מצטבר בגין כל תקופת הסרבנות שקדמה לפסק-הדין ופיצויים עיתיים מאותו יום ועד למתן הגט. הואיל ועסקינן בנזקים לא-ממוניים, שאינם ניתנים לכימות מדויק, נדמה לנו כי דיני הנזיקין והתרופות יכולים לסבול את התאמת סכום הפיצוי לעקרונות שהצגנו. על אחת כמה וכמה משום שבטווח הארוך יצטבר ההפרש בין מזונות מוגדלים למזונות רגילים לסכום ניכר. הטלת אחריות בנזיקין על הסרבן עשויה לתת מזור (חלקי אומנם) לסבלה של מסורבת-גט, ובה-בעת לתת לסרבן תמריץ נוסף (שיתעצם ככל שינקפו הימים) לתת גט לאשה. הגט שיינתן בסופו של דבר יהא תקף, ובכך יוגשם רצונה הבסיסי של מסורבת-הגט [25].

אנו מבקשים להדגיש כבר בשלב זה כי אין בכוונתנו לפסוק הלכה, אנו מציעים פתרון שעשוי, לדעתנו, לסייע להקלת מצוקתן של מסורבות-גט מתוך מודעות לכך שבתחום זה קיימות מחלוקות בין פוסקי ההלכה וישנן דעות לקולא ולחומרה. על-מנת למנוע תקלה ועוגמת-נפש מן האשה בדיון בבית-הדין הרבני, יחיאל קפלן סבור כי רצוי שהטלת המגבלות האמורות על זכות התביעה בנזיקין תיעשה באמצעות חיקוק מיוחד, שתכליתו הסרת חשש מפני פגיעה אפשרית בתוקף הגט, ושתכניו המדויקים ייקבעו בהידברות שיהיו שותפים לה, בין היתר, נציגות של מסורבות-גט (בעבר ובהווה), רבנים ודיינים. חיקוק זה ינחה את שופטי בית המשפט האזרחי בבואם לפסוק פיצויי נזיקין לטובת מסורבות-גט וימנע פסיקת סכומים מופרזים המסכנת את תוקף הגט שיינתן לאחר-מכן. רונן פרי סבור, לעומת זאת, כי לאחר הבהרת המגבלות הנדרשות להבטחת תוקפו של גט שבא לאחר תביעת נזיקין, מעורבות חקיקתית אינה נחוצה ואינה ראויה.

 

 

סיכום

 

במאמר זה ניסינו להראות כי מסורבת-גט תוכל לתבוע מבן-זוגה פיצויי נזיקין בערכאה אזרחית בגין הסבל שנגרם לה מחמת סרבנותו. ציינו כי יש רגליים לסברה שבית-המשפט לענייני משפחה מוסמך לדון בתביעה כזו. לאחר-מכן הראינו כי למסורבת-גט עומדות, לכאורה, שתי עילות-תביעה: רשלנות והפרת חובה חקוקה. עם זאת הסברנו כי יש להגביל את זכות התביעה של מסורבת-גט לפחות לפני מתן הגט וכל עוד היא מעוניינת בקבלת גט תקף בהתחשב בעקרונות-היסוד של המשפט העברי בענייני גירושין, לנוכח החשש שמא הגט שיינתן לה בעקבות פסיקת פיצויי נזיקין בלי המגבלות הללו יהא מעושה שלא כדין. הצבת מגבלות שמקורן במשפט העברי נועדה אם-כן להבטיח ששכרה של האשה (פיצויים) לא ייצא בהפסדה (גט מעושה); והיא בת-ביצוע בשתי העילות, מכיוון שמרכז-הכובד בעוולות המסגרת אינו בקיום יסודות עובדתיים, אלא ב”תפיסה המשפטית של היקף האחריות בנזיקין” [318].

אימתי אם-כן תוכל מסורבת-גט לזכות בפיצוי? במקרים שבית-הדין הרבני פוסק בהם ש’כופין’ על הבעל לגרש את האשה ניתן, על-פי עקרונות המשפט העברי, להטיל עליו סנקציה כספית משמעותית. אלא שמקרים אלה נדירים המה. בדרך-כלל פסקי-דין של גירושין הם מדרגה נמוכה יותר. גם במקרים שבית-הדין פוסק בהם כי האיש ‘חייב’ לגרש את האשה ניתן, לדעת פוסקים חשובים, להטיל עליו סנקציות מסוימות (אם כי לא את כל הסנקציות שניתן להטיל בדרגת ‘כופין’). מאידך גיסא, הטלת סנקציות על סרבני-גט כשדרגת פסק-הדין של גירושין היא ‘מצווה’ או ‘המלצה’ לגרש מעוררת חשש משמעותי מפני גט מעושה שלא כדין, על-כן סברנו שראוי לאפשר את זכות התביעה בנזיקין כשפסק-הדין של גירושין הוא בדרגת ‘כופין’ או ‘חיוב’ לגרש.

מקרים שבהם ניתן פסק-דין של גירושין בדרגת ‘כופין’ אינם מעוררים קושי מיוחד, שכן השימוש בכל אמצעי הכפייה הכספיים מותר בנסיבות אלה. כאשר ניתן פסק-דין בדרגת ‘חיוב’ אין כל ודאות שניתן להשית על האיש נטל ממוני בגין סרבנותו, אך ניתן, עקרונית, להשתמש בטכניקה של כפייה בדרך בררה המבוססת על חיוב האיש בקיום חובה המוטלת עליו ממילא על-פי המשפט העברי כל עוד הנישואין נמשכים, כגון חובת תשלום המזונות. הצענו שבית-משפט אזרחי הדן בתביעת נזיקין של מסורבת-גט יפסוק פיצויים על-פי אמות-מידה המקובלות במשפט העברי ביחס לפסיקת מזונות, וכך יוכל בית-הדין הרבני, שיתבקש לאחר-מכן לסדר את הגט, לראות בהטלת האחריות משום כפייה בדרך בררה שאינה פוגעת בתוקף הגט.

הצעה זו מעוררת שתי קושיות הכרוכות זו בזו. ראשית, האשה זכאית ממילא למזונות כל עוד לא ניתן הגט. אם כך, במה תועיל לה זכות תביעה בנזיקין המבוססת על חובת המזונות? תשובתנו לשאלה זו נסמכת על פסיקת הרב הרצוג. לדידו, ניתן לחייב את הסרבן בתשלום מזונות “מוגדלים שאינם מופרזים”, דהיינו מזונות רגילים בצירוף סכום כסף שעל-סמך האמצעים הפיננסיים של הסרבן אינו כבד מנשוא (“מהרס”). תוספת בשיעור זה לחיוב המזונות אינה אמורה לפגוע בתוקפו של הגט שיינתן לאחר-מכן. הצעתנו היא לפיכך שבית-משפט אזרחי יפסוק פיצויי נזיקין ששיעורם כשיעור הרכיב העונשי במזונות עונשיים, כלומר אותו סכום שניתן להוסיף למזונות כך שיהיו מוגדלים אך לא מופרזים לפי גישתו של הרב הרצוג.

שנית, השימוש באמצעי לחץ נגד סרבן-גט צריך להיעשות, ככלל, על-ידי בית-הדין הרבני ובהתאם לדין העברי, גם הרב הרצוג התייחס ל’הגדלה’ של סכום המזונות על-ידי בית-דין רבני, ולא להטלת אחריות בנזיקין על-ידי ערכאה אזרחית. עם זאת, פוסק חשוב חיווה דעה שכאשר ערכאה אזרחית מטילה על האיש חובת תשלום מזונות לפי הדין האזרחי, חיוב זה אינו מעורר חשש מפני גט מעושה שלא כדין כל עוד הסכום הנפסק קטן משיעור המזונות שבית-דין רבני היה יכול להטיל על האיש בנסיבות אלה, זהה לו או גדול ממנו אך במקצת [319]. בענייננו, בית-המשפט האזרחי מתבקש אומנם לפסוק פיצויי נזיקין, ולא לקבוע את שיעור המזונות המגיעים לאשה; אבל הואיל ועל-פי הצעתנו, פיצויי הנזיקין ייפסקו במתכונת של מזונות, ושיעורם ייקבע תוך זיקה לסכום שניתן לפוסקו על-פי המשפט העברי, יוכל בית-הדין הרבני – כאשר יתבקש לסדר את הגט – להתייחס לפיצויים כאל מזונות (וביתר דיוק, כאל תוספת מזונות), ופסיקתם לא תעורר את החשש מפני גט מעושה שלא כדין.

כדי להסיר ספק בנוגע לתוקפם ההלכתי של גיטין, יחיאל קפלן סבור כי רצוי שייקבעו בחוק אמות-מידה לפסיקת פיצויי נזיקין בגין סרבנות-גט, הן לעניין הנסיבות שבהן ניתן לפסוק פיצויים כאלה (כגון דרגת פסק-הדין של גירושין הן לעניין הסכום שניתן לפוסקו והן לגבי אופן התשלום, תחת הסדר כזה יהיה ניתן להתייחס לפסיקת פיצויי נזיקין על-ידי ערכאה אזרחית כאל פעולת הנעשית בשליחותו של בית-הדין הרבני לשם קיום פסק-דינו בעניין הגירושין. רונן פרי סבור, לעומת זאת, כי אין צורך בחקיקה, וכי יצירת המודעות של הערכאות האזרחיות לקשיים ולפתרונם האפשרי במסגרת דיני הנזיקין הקיימים מספיקה.

אנו מקווים שהרבנים והדיינים בבתי-הדין הרבניים לא ישללו על הסף את השימוש בתביעות נזיקין על-ידי מסורבות-גט כפוף למגבלות ההלכתיות שבוארו לעיל. פוסקי הלכה חשובים כתבו כי יש לגלות רגישות מיוחדת למצבן של מסורבות-גט, וניסו לפתח פתרונות יצירתיים להקלת מצוקתן [320]. אנו מאמינים שגם יישום הצעתנו יוכל לתרום לפתרונה של בעיה זו.