יוסף גולדברג “מניעת טובה מאדם – האם נחשב ‘גט מעושה'” שורת הדין 8 (2003) 409
“מניעת טובה מאדם האם נחשב ‘גט מעושה'” יוסף גולדברג
א. שיטת מהרי”ק בשם ר”ת דמניעת טובה לא הוי גט מעושה, וסלוק דבר שכבר ניתן, חשיב גט מעושה. האם ר”י חולק בזה על ר”ת. ומה נחשב שכבר זכה בדבר שלכן נחשב גט מעושה.
ב. בהך דמניעת טובה, האם נחשב אונס. לכאורה תלוי בבאור הסוגיא דב”ב מ’ ע”ב בהך דמתנה שניתנה לאשה, כיון שהבעל רצה לקדשה, והיא הסכימה רק בתנאי שיתן לה נכסים שהמתנה בטלה. ויש לדון שם אם הסיבה משום מודעה, או משום דהוי אונס. ודעת הראשונים בבאור הסוגיא שם.
ג. שיטת הרמב”ם בבאור הסוגיא, וכן שיטת השו”ע בזה.
ד. באור שיטת התשב”ץ בסוגיא שם. ודברי האחרונים בבאור דבריו, לפי מה שהובאו דבריו בבית יוסף. באור חדש לפי התשובה כולה הנמצאת בשו”ת התשב”ץ.
ה. באור דברי הרמב”ם, שלא כפי שהובא במגיד משנה, וכן באור חדש בדברי השו”ע.
ו. האם כל אונס שלגבי נדרים וכדו’, נחשב ג”כ אונס לגבי גט, או שבגט בעינן דוקא עשוי בגופו. ובאור דברי התשב”ץ לפי ספק זה. ונפק”מ דבמניעת טובה, לא הוי אונס בגט, אע”פ שבמתנה נחשב הדבר כאונס.
ז. מסקנת הדברים.
תמצית הדברים והמסקנות להלכה
א. שיטת רוב רבותינו הראשונים היא כי מניעת טובה מאדם, אף שמעולם לא היתה טובה זו ברשותו ומעולם לא היו לו זכויות בה, בכ”ז נחשבת מניעת טובה זו לאונס.
ב. אף בשיטת הרמב”ם י”ל שסובר כשיטת רוב רבותינו הראשונים שמניעה זו נחשבת לאונס (כהסבר התשב”ץ בדבריו וכפי שמשמע אף מחי’ הר”ן), וכן י”ל שסתם דבריו מחמת שהסתפק בביאור הסוגיא בב”ב מ, ב (כספיקו של רבו הר”י מיגש בשטמ”ק בב”ב שם), כמו”כ י”ל שיש ספק בדבריו מחמת מחלוקת המ”מ והתשב”ץ בהסבר שיטתו.
ג. מאחר שהשו”ע בחו”מ סי’ רמ”ב סעי’ י’ העתיק את לשון הרמב”ם, על כן אף בדברי השו”ע י”ל בשלשת האופנים הנ”ל, האופן הראשון שהכריע כשיטת רוב רבותינו הראשונים הנ”ל שמניעת טובה נחשבת לאונס, האופן השני שסתם בלשונו כסתימתו של הרמב”ם מחמת הספק בביאור הסוגיא בב”ב, האופן השלישי שיש להסתפק בכוונת השו”ע מחמת מחלוקת המ”מ והתשב”ץ בהבנת דברי הרמב”ם. לפי”ז אין בדברי השו”ע כל הכרעה ברורה האם מניעת טובה נחשבת לאונס, ומאחר שאין הכרעה ברורה בדבריו ויש מקום להסתפק בשיטתו וכמו”כ אף יש מקום לומר שהכריע דמניעת טובה הוי אונס, על כן בעניני גיטין החמורים לכאורה יש להחמיר ולומר שמניעת טובה נחשבת לאונס.
ד. במקרים מסויימים שיש סיבה לומר שמא אדם זה אינו אנוס מחמת מניעת הטובה (כגון במקרה המובא בב”ב דף מ’ ע”ב גבי נתן כל נכסיו תמורת הקידושין וכדברי הריטב”א שם שיש לומר שמא אדם זה רוצה לקנות אשה בכל נכסיו, או כגון במקרה שאמרה לו אשה זרה אם תגרש את אשתך אתקדש לך ועמד וגרש את אשתו, שאף במקרה זה י”ל שמא אדם זה מעדיף לכתחילה אשה זו מאשר את אשתו ואינו אנוס בגירושין), יש צורך בהוכחה או בגילוי מילתא שאדם זה אנוס (כגון ע”י כתיבת מתנה טמירתא לאדם אחר קודם לכן, וכ”כ הנמו”י והר”ן וכן הריטב”א בפירוש השני, וכצ”ל בדעת הרמב”ם והשו”ע עפ”י התשב”ץ), אך במקרים שאין בהם כל ספק שמניעת הטובה גורמת ללחץ על כל אדם (ואינו נותן את הגט בלב שלם כגון באדם שנאסר עבור דבר אחר ומבטיחים לשחררו תמורת נתינת הגט), אין בזה צורך בהוכחה או בגילוי מילתא שהוא אנוס ובכה”ג לכאורה נחשב הדבר לאונס לשיטת רוב רבותינו הראשונים הנ”ל (מלבד לשי’ ר”ת, ריב”ש, ר’ יונה ומאירי הסוברים דבאופן זה אינו נחשב לאנוס כלל אא”כ מסר קודם לכן מודעה שהגט ניתן שלא ברצונו).
ה. במקרה שיש באפשרותו להנצל בדרך מסוימת מהלחץ הנפשי שנוצר עליו עקב מניעת הטובה ולהשיג את מבוקשו אף ללא לחץ זה (כגון שיכול להשתחרר מבית הסוהר בעזרת אדם אחר ואין לו צורך בעזרת הלוחצים עליו), באופן זה לכל הדעות אינו נחשב לאנוס (וזאת עפ”י המבואר בשו”ת הרשב”א ח”א אלף ר”מ ובשו”ע חו”מ סי’ רס”ד סעי’ ח’ וכמשנת”ל, וכ”מ ממהרי”ק שורש קל”ה בשם ר”ת שכתב דהיכא שיכול ללכת למקום אחר, רשאים למנוע ממנו טובות אף שהיו לו בהם זכויות קודם לכן וא”כ ק”ו כשעדיין לא היו בידו, והביאו הרמ”א באבהע”ז קנ”ד סעי’ כ”א, ודוקא במקרים כגון בסוגיא בב”ב מ, ב שאינו יכול להנצל מהלחץ, הוי אונס).
ו. יש אומרים שאף לשיטות הראשונים הסוברים שמניעת טובה אינה נחשב לאונס, אולם במקרה שמניעת הטובה גורמת סכנה לגופו ונפשו, באופן זה לכל הדעות מניעת הטובה נחשבת לאונס (שו”ת מהרש”ך ח”ב סי’ קצ”ז וזאת עפ”י הסבר הקה”י לב”א סי’ תקפ”ח וכמשנת”ל).
ז. להלכה נראה להקל במניעת טובה שלא היתה בידו לגבי גט, וכמסקנת החזו”א, אך לא מטעמיה, אלא מחמת דהוי ספק ספיקא. ספק אי הלכה כר”י מיגש הסובר דמניעת טובה לא הוי אונס, או הלכה כר”ח דהוי אונס. ואף אי נימא דהלכה כר”ח דהוי אונס אולם שמא הלכה כתשב”ץ הסובר דאונס אינו פוסל בגט אלא ב”עישוי” ו”בגופו” בלבד. והרי מניעת טובה אף שנעשית “בגופו” אולם אינה בגדר “עישוי”, שהרי עדיין יש בידו האפשרות להחליט האם לגרש או לא. ובנוסף לזה הרי משמע מהרמ”א שהכריע להדיא כשי’ התשב”ץ כמשנת”ל