תקציר יואב מזא”ה “תלונות שווא בגין עברות מין ואלימות במשפחה” (2016)

יואב מזא”ה תלונות שווא בגין עברות מין ואלימות במשפחה (2016)

 

“תלונות שווא בגין עברות מין ואלימות במשפחה” יואב מזא”ה

 

תקציר

 

מבוא

 

א. היקף התופעה

1. הקושי בכימות התופעה

2. מחקרים שבדקו את היקף התופעה

(א) מחקרים על תלונות שווא בגין פגיעה בילדים

(ב) מחקרים על תלונות שווא בגין אונס

3. סקרי עמדות

4. סיכום ביניים

 

ב. נזקי התופעה

1. הפגיעה בנילונים

2. נזקים מערכתיים בגין תלונות שווא

 

ג. הכלים לטיפול התופעה בחוק הישראלי

1. עברות פליליות

2. חיוב בהוצאות

3. עילות תביעה אזרחיות

 

ד. התנהלות המשטרה

1. היעדר סמכות שלא לפתוח תיק בגין התלונה

2. היעדר חקירה

3. מעצרים

 

ה. התנהלות הפרקליטות

1. הנחיה 2.5

2. ההשפעה של הנחיה 2.5

3. מדיניות הפרקליטות לגבי העמדה לדין

 

ו. קביעות בתי המשפט

1. חיוב בהוצאות במסגרת ההליך הפלילי שבו זוכה הנילון

(א) חיוב המדינה בהוצאות לפי סעיף 80 לחוק העונשין

(ב) חיוב המתלונן בהוצאות לפי סעיף 81 לחוק העונשין

2. חיוב המתלונן בהוצאות בגין בקשה לא מוצדקת לצו הגנה

3. חיוב המתלונן בפיצוי במסגרת תביעה אזרחית של הנילון

4. אישום פלילי נגד מתלונן השווא

 

ז. פרסום שמות המתלוננים והחשש מהרתעת-יתר

 

ח. ממצאים ומסקנות

1. השתלמויות מקצועיות

2. אזהרה מפני מסירת תלונת שווא

3. התנהלות המשטרה

4. תפקידם של עורכי הדין

5. מדיניות הפרקליטות

6. דרישת היסוד הנפשי

7. סכומי הפיצויים הנפסקים

8. השלכות החיסיון על שם המתלונן

 

ט המלצות לתיקוני חקיקה

1. הנחיה 2.5

2. קביעת נוהלי השתלמויות לשוטרים, לפרקליטים ולשופטים

3. חובה הזהרה מפני תלונות שווא

(א) נוהל קבלת תלונה על עברת מין או אלימות במשפחה

(ב) תיקון התקנות למניעת אלימות במשפחה (סדרי דין)

4. תיקונים לחוק העונשין, ה’תשל”ז-1977

5. תיקון לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), ה’תשנ”ו-1996

6. תיקון לחוק מניעת הטרדה מאיימת, ה’תשס”ב-2001

7. תיקון לחוק למניעת אלימות במשפחה, ה’תשנ”א-1991

8. תיקון לחוק למניעת הטרדה מינית, ה’תשנ”ח-1998

ספרות

 

תקציר

 

מחקר זה בוחן את תופעת תלונות השווא בגין עברות מין ואלימות במשפחה ואת התייחסות המערכת המשפטית לתופעה זו.

פרק א’ סוקר את המחקרים שנעשו בנוגע להיקף התופעה. הנתונים ממחקרים אלה מלמדים כי היקף תלונות השווא בגין עברות מין ואלימות במשפחה רחב למדי.

פרק ב’ עומד על היקף הפגיעה הנגרמת למי שהוגשה נגדו תלונת שווא (“נילון”). כפי שפרק זה מראה, הפגיעה בנילונים כוללת את הפיכתם לחשודים בעברות פליליות, את עלות ההגנה המשפטית שהם נאלצים לשלם, את הפגיעות הקשות בשמם הטוב ובמקרים רבים בתעסוו קתם, שלא לדבר על מעצרים והגבלות אחרות המוטלות עליהם. במקרים רבים הנילונים מורחקים מביתם ומילדיהם ונאלצים לקיים קשר עם ילדיהם במרכז קשר או תחת הגבלות קשות אחרות. גם אם יתברר בדיעבד שדובר בתלונת שווא, נזקים אלה אינם ניתנים לתיקון.

פרק ג’ מראה כי יש בחוק כלים לטפל בתוו פעה, לפצות את הנילונים ולהעניש את מתלוו נני השווא; אולם בחינה של התנהלות הרשויות מעלה כי השימוש בכלים אלה מצומצם מאוד.

פרק ד’ בוחן את התנהלות המשטרה ומראה כי פעמים רבות המשטרה אינה מנהלת חקירה מהותית בנוגע למידת האמת שבתלונה, ובמקום זאת מטילה על הנילונים הגבלות באופן כמעט אוטומטי. במקרים רבים הגבלות אלה עשויות לכלול מעצרים, גם כשפעולות חקירה פשוטות היו יכולות לגלות שמדובר בתלונות שווא.

פרק ה’ בוחן את התנהלות הפרקליטות בהקשר זה. הפרק מראה את השלכותיה של הנחיה 2.5 להנחיות פרקליט המדינה, המציבה סייגים להעמדה לדין של מגישי תלונות שווא. ניתוח הממצאים מלמד כי בעקבות נוסח ההנחיה משנת 2006 עלה כפי הנראה מספרן של תלונות השווא, אך הגשת כתבי האישום נגד התוו פעה הצטמצמה במידה ניכרת; מצאנו כי ברוב המקרים הפרקליטות אינה מגישה כתבי אישום נגד מתלונני שווא. במקרים המעטים שבהם הפרקליטות מגישה כתבי אישום היא מבקשת ענישה מקלה מאוד, בדרך כלל עבודות שירות או מאסר על תנאי.

פרק ו’ בוחן את קביעות בתי המשפט בנושא. בתי המשפט עשויים להיתקל בתלונות שווא בכמה מצבים. בחלקם מדובר בהליך שהוגש נגד הנילון בעקבות תלונת השווא, אך הנילון הצליח להוכיח כי מדובר בתלונת שווא. אמנם החוק מעניק לבתי המשפט סמכות לחייב הן את המדינה והן את המתלונן בפיצוי הנילון, אולם בפועל – כשמדובר בהליך פלילי נגד הנילון – בתי המשפט נמנעים מלחייב את מתלונן השווא בהוצאות כלשהן, למעט במקרים יוצאי דופן. כאשר תלונת השווא מתבררת במסגרת בקשה לצו הגנה בבית המשפט לענייני משפחה, לפעו מים בתי המשפט מחייבים את מתלונן השווא בהוצאות, בדרך כלל נמוכות מאוד. רק בפסקי דין חריגים בתי המשפט מחייבים את המתו לונן בהוצאות ניכרות. עוד עולה מפרק זה, כי כאשר נילונים מגישים תביעה אזרחית נגד מתלונן השווא, בדרך כלל בתי המשפט נמנעים מלחייב את מתלונן השווא בנזקי הנילון. במקרים שבהם הוגש כתב אישום נגד מתלונן שווא הסתפקו בתי המשפט בעונשים סמליים – כמה חודשים של עבודות שירות ופעמים רבות אף פחות מכך.

פרק ז’ דן בשאלה אם ראוי לפרסם את שמות מתלונני השווא. בפרשת יאנוס קבע בית המשפט העליון שאין לפרסם את שמות המתו לוננים בעברות אלה גם אם נקבע חד-משמעית שהגישו תלונת שווא. הפרק שוטח את ההצו דקות לפרסום שמותיהם של מתלונני השווא במקרים שבהם נמצא פוזיטיבית כי מדובר בתלונת שווא; הפרק בוחן את הטענה שהטלת סנקציות על מתלונני שווא עלולה לגרום להרו תעת יתר של מתלוננים ומגיע למסקנה שאין בה ממש.

פרק ח’ מביא את סיכום הממצאים והמסקנות.

פרק ט’ מפרט את ההמלצות והנוסח לתיקוני חקיקה שאלה עיקריהם:

1. יש לבטל את הנחיה 2.5 להנחיות פרקליט המדינה ובמקומה יש לקבוע כי במקרים שבהם נמצא כי מתלונן הגיש תלונת שווא, או שיש חשד ממשי לכך, תגיש הפרקליטות כתב אישום בגין מעשים אלה, למעט במקרים חריגים שיאושרו על ידי פרקליט המדינה. אם הוגשה תלונת השווא עקב שידול מטעם עורך הדין של המתלונן, יוגש כתב אישום אף נגד עורך הדין.

2. יש לקבוע כי אדם המגיש תלונה על עברת מין או אלימות במשפחה, או מבקש צו נגד הנילון בעניינים אלה, יידרש להצהיר כי הוא מודע לכך שתלונת שווא היא עברה פלילית, ושאם יימצא כי מסר תלונת שווא יינקטו נגדו צעדים והוא יהיה חשוף לתביעה של הנילון בגין הנזקים שנגרמו לו.

3. יש לקבוע כי השתלמויות מקצועיות לשוטרים, לפרקליטים ולשופטים יהיו מאוזנות ויציגו למשתתפים הן תופעות של עברות מין ואלימות במשפחה והן תופעות של תלונות שווא בנושאים אלה.

4. יש לקבוע בחקיקה כי אם קבע בית משפט שאדם הגיש תלונת שווא, יהיה הנילון זכאי לפיצוי סטטוטורי מהמתלונן, ללא הוכחת נזק, בסכום שבין 70,000 ל- 140,000 ש”ח.

5. יש לקבוע בחקיקה כי אם קבע בית המשפט שמתלונן הגיש תלונת שווא, יפורסם שמו במרשם שיהיה פתוח לעיון הציבור ויכונה “מרשם מתלונני השווא”.

6. יש לקבוע בחוק פיצוי של 50,000 ש”ח, ללא הוכחת נזק, שאותו יקבל הנילון אם המשטרה לא תמלא תוך זמן סביר את

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.