תקציר יואב מזא”ה “מזונות ילדים – בין מיתוס למציאות: הדין הדתי, הפסיקה ומה שביניהם” (2018)

יואב מזא”ה “מזונות ילדים – בין מיתוס למציאות: הדין הדתי, הפסיקה ומה שביניהם” דין ודברים 11 (2018) 501

 

“מזונות ילדים – בין מיתוס למציאות: הדין הדתי, הפסיקה ומה שביניהם” יואב מזא”ה *

 

גובה מזונות הילדים מעצב במידה רבה את חייהם של כל בני המשפחה לאחר הגירושין. על פי החוק בישראל, מזונות ילדים נקבעים על פי הדין הדתי. במשך עשרות שנים קבעה הפסיקה שצורכיהם ההכרחיים של הילדים הם “חיוב אבסולוטי” של האב, ללא קשר ליכולתו הכלכלית. בהתאם לכך, בתי המשפט חייבו אבות בלמעלה מ- 1,400 ש”ח לילד (לא כולל מדור, חינוך ותוספות אחרות), גם כאשר לאב אין יכולת לעמוד בתשלומים אלה. חיובים אלה נקבעו גם כשהאם משתכרת יותר מהאב, וגם כאשר הילדים נמצאים חלק משמעותי מהזמן בבית האב.

מאמר חדשני זה הוביל את בית המשפט העליון לאמץ דין אחר בנוגע למזונות ילדים. המאמר מראה כי הפרשנות האמורה לדין הדתי אינה נכונה. בדין הדתי חיוב המזונות כפוף ליכולת הכלכלית של האב. כמו כן, על פי דעות רבות בהלכה, חיוב המזונות שמעל גיל 6, (שנעשה על פי תקנת הרבנות הראשית), חל בצורה שווה על ההורים.

המאמר מראה כי פסקי דין רבים של בית המשפט העליון תומכים בפרשנות שמציע המאמר לדין הדתי. אך למרות זאת, הפרקטיקה של הערכאות הדיוניות יצרה נורמות אחרות לחלוטין, שאינן מגובות בדין הדתי ו\או בפסיקת בית המשפט העליון. פרקטיקה זו גורמת לפגיעות חוקתיות קשות, לא רק בשוויון אלא אף בזכות לקיום אנושי בכבוד, בזכות החוקתית לחיי משפחה ולממש את ההורות בפועל ובחופש העיסוק.

על בסיס זה קובע המאמר כי בתי המשפט צריכים לפרש את הדין הדתי על פי הדעות בהלכה שמובאות במאמר, ולהגיע לתוצאות מאוזנות יותר מבחינה מגדרית. לתוצאות אלה יש עיגון נרחב בדין הדתי ובפסיקת בית המשפט העליון. הן יהיו מעוגנות מבחינה חוקתית, מעל הכל, הן יאפשרו לילדים ליהנות מטיפולם של שני ההורים.

 

מבוא.

 

א. רקע.

 

ב. מזונות ילדים בדין הדתי;

1. רקע: החיוב במזונות אישה;

2. מזונות ילדים כחלק ממזונות אישה – צרכים הכרחיים עד גיל 6;

3. מזונות ילדים כחיוב עצמאי;

(א) תקנת אושא – צרכים הכרחיים עד גיל 6;

(ב) תקנת הרבנות הראשית – צרכים הכרחיים עד גיל 15 (ואולי אף גיל 18);

(ג) חיוב צדקה – החל בכל גיל ועל כל סוגי הצרכים;

4. צורכי האב (והמיתוס של “חיוב אבסולוטי”);

5. סיכום.

 

ג. מזונות ילדים בפסיקת בית המשפט העליון;

1. האם היכולת הכלכלית של ההורה רלוונטית?

(א) התחשבות בהכנסה פוטנציאלית;

(ב) התחשבות בצורכי האב;

2. האם החובה בצרכים ההכרחיים בגיל 6 עד 15 חלה על שני ההורים?;

3. סיכום.

 

ד. מזונות ילדים בפרקטיקה של בתי המשפט;

1. סטנדרט המזונות בפסיקה: שיעור הצרכים ההכרחיים בהתעלם מיכולת האב;

2. מזונות ילדים ומעורבות האב;

3. סיכום.

 

ה. הפגיעה בזכויות חוקתיות;

1. הזכות החוקתית לשוויון;

2. הזכות החוקתית לקיום אנושי בכבוד;

3. הזכות החוקתית למימוש ההורות;

4. הזכות החוקתית לחופש העיסוק ולקניין;

5. האם הפגיעה מידתית?;

6. טיעוני נגד;

7. שמירת דינים;

8. סיכום.

 

סיכום.

 

מבוא

 

פסיקת מזונות הילדים מעצבת במידה רבה את חייהם של כל בני המשפחה. מזונות נמוכים מדי עלולים להביא את האם והילדים למצוקה כלכלית. מזונות גבוהים מדי – ישפיעו בצורה דומה על האב (ועל הילדים כשהם איתו) וימנעו ממנו לתפקד כהורה משמעותי [1]. חשוב שקביעת המזונות תבטא את אורח חייה של המשפחה הספציפית, בהתייחסות ליכולת הכלכלית של שני ההורים ולהיקף טיפולם בילדים, הן לפני הגירושין והן לאחריהם. מובן גם שצריך להתאים את קביעת המזונות למציאות של ימינו. אך החוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות) קובע שהדין החל (הן בבתי הדין הדתיים והן בבתי המשפט האזרחיים) הוא הדין הדתי [2]. אומנם סעיף 3א לחוק קובע גם חובה אזרחית במזונות ילדים, אך הסעיף אינו חל על מי שחייב במזונות ילדיו על פי הדין הדתי שלו [3].

מאמר זה יעסוק אפוא בדין הדתי במקרה של יהודים ובפרשנותו של דין זה בפסיקה. התפיסה המקובלת בפסיקה היא שעל פי דין זה האב בלבד אחראי לצורכי הילדים (לכל הפחות ל”צרכים ההכרחיים”), וחובה זו אינה תלויה ביכולתו הכלכלית. אף שבהלכה “צרכים הכרחיים” מוגדרים בצמצום רב מאוד [4], הפסיקה פירשה צרכים אלה בהרחבה רבה – כ- 1,300 עד 1,400 ש”ח בחודש לילד (לא כולל דיור, חינוך, בריאות, חוגים ותוספות אחרות). אם כן, בתי המשפט מחייבים את האב ב”צרכים הכרחיים” אלה כרף החיוב התחתון, גם כשאין לו יכולת לעמוד בכך, גם כשהאם משתכרת יותר ממנו, וגם כשהילדים הם בהשגחתו של האב חלק ניכר מהזמן.

תפיסה זו נסמכת במידה רבה על עמדתו של שאוה, שטען שבדין העברי האב אחראי לצרכים ההכרחיים של הילדים, ואחריותו אינה תלויה ביכולתו הכלכלית [5]. במובן מסוים לגישה זו הצטרף שרשבסקי שהסכים שהאחריות לצרכים ההכרחיים של הילדים היא על האב “אף אם הוא עני” [6], אם כי נראה בהמשך שהוא סייג זאת והתנה את הדברים בפוטנציאל ההשתכרות של האב [7].

אך עם חלוף השנים, וככל שהתרבו המקרים שבהם מצבם הכלכלי של שני ההורים היה דומה, ובמיוחד כששניהם השתתפו בנטל הטיפול בילדים, הביא החיוב החד-צדדי של האב במזונות לתוצאות בעייתיות. כדי להתמודד עם בעיה זו, שיבר לדוגמה סקר פתרונות פנים-הלכתיים שנקטו שופטים כדי להטיל על שני ההורים את האחריות לצורכי הילדים, למשל השימוש בדיני היושר שבמשפט העברי וצמצום פרשנות “הצרכים ההכרחיים” החלים רק על האב (והגדלת “הצרכים הלא הכרחיים” החלים על שני ההורים) [8]. ניתוח מעמיק יותר של הדין הדתי קיים אצל בזק [9], גילת [10] ופרבר [11]. לטענתם, הדין הדתי מטיל את האחריות הכלכלית לצרכים ההכרחיים של הילדים על שני ההורים, ודאי כאשר הילדים הם מעל גיל 6, ולפי חלק מהדעות אף קודם לכן [12]. בדומה לזה, ויגודה והללה אימצו במידה רבה את המלצותיו של מאמר זה והציעו לקבל את הפרשנות ההלכתית השוויונית יותר למזונות ילדים, כפי שתוצג בהמשך [13].

למרות זאת רוב בתי המשפט המשיכו לאורך השנים ליישם את התפיסה המקובלת שראינו. על רקע זה הציע קורינאלדי שאם הדין הדתי פוטר את האם מתשלום מזונות ילדים, יש לחייב אותה על פי סעיף 3א לחוק (המחיל חבות אזרחית על הורים שאינם חבים במזונות ילדיהם על פי הדין הדתי) [14]. ועדת שיפמן הלכה צעד נוסף והציעה חוק מזונות חדש, שיחליף את הדין הדתי בדין אזרחי א-מגדרי, וכנהוג בעולם, המזונות ייקבעו לפי שיעור הכנסות ההורים ומידת טיפולם בילדים [15].

לעומת זאת כתיבה פמיניסטית עסקה בסכנה שבהחלת מזונות א-מגדריים בשל פערים שקיימים בנושאים אחרים בין גברים לנשים, ובכלל זה סוגיית הגט, שוק העבודה וכדומה [16]. אל מול גישה זו שקד והלר-כריש טוענים שאין הצדקה שמזונות הילדים ישנו את חלוקת הנטל שהייתה בין ההורים במהלך הזוגיות, ושיישום המודל ההסכמי ועקרון תום הלב (שנקבעו בפסיקה בנוגע לחלוקת רכוש ומזונות אישה) מביא לכך שעל מזונות הילדים לשקף את חלוקת הנטל הכלכלי בין שני ההורים כפי שהייתה לפני שנפרדו [17].

מאמר זה אינו בוחן אם ראוי לבטל את החלת הדין הדתי במזונות ילדים (שאלה שאותה יש להפנות למחוקק), אלא מפנה לבית המשפט את השאלה כיצד יש ליישם את הדין הדתי בפסקי הדין. המאמר טוען שלוש טענות, שאם יתקבלו, יאפשרו לבתי המשפט להגיע לתוצאות ראויות יותר גם על פי הדין הקיים.

הטענה הראשונה, שתובא בפרק ב, היא ש”התפיסה המקובלת” שלפיה בדין הדתי חיוב המזונות חל רק על האב ואינו תלוי במצבו הכלכלי, אינה משקפת דין זה באותנטיות. בדין הדתי אי אפשר לחייב את האב במזונות ילדים שאינם מותירים בידיו משאבים מספיקים לצורכי עצמו. יתרה מזאת, החיוב במזונות חל לפי חלק מהפוסקים גם על האם אפילו בנוגע לילדים שהם מתחת לגיל 6, וודאי שהדברים נכונים כאשר הילדים הם מעל גיל 6. מכאן שלא זו בלבד שאין לחייב את האב ביותר מיכולתו הכלכלית, אלא שהדין הדתי מאפשר לחייב במזונות גם את האם לפי יכולתה הכלכלית.

הטענה השנייה, אותה נראה בפרק ג, היא שאף שנהוג לייחס לבית המשפט העליון את התפיסה המקובלת שעליה עמדנו, פסיקת העליון בנושא מבולבלת ואינה אחידה. הפסיקה אומנם קובעת שלאב יש חובה “אבסולוטית” לצרכים ההכרחיים של הילדים, אך קובעת גם שחיוב האב במזונות צריך להשאיר בידיו כסף לצרכיו. פעמים רבות היא קובעת שהאחריות הכלכלית חלה על שני ההורים. פרק ג יפריך את המיתוס בנוגע לפסיקת העליון ויעמוד על הפערים שבין מה שמיוחס לפסיקה זו לקביעות העמומות שבאמת נקבעו בפסקי דין אלה. פרק ד יבחן לראשונה את יישום פסיקת המזונות בערכאות הדיוניות ואת התוצאות הקשות של פסיקה זו ויראה את פירושן הבעייתי של הערכאות הדיוניות לפסיקת בית המשפט העליון וכיצד הן יוצרות נורמות אחרות לחלוטין שאינן מגובות בדין הדתי או בפסיקת בית המשפט העליון.

הטענה השלישית, עליה נעמוד בפרק ה של המאמר היא שפסיקת המזונות לפי התפיסה המקובלת פוגעת בזכויות יסוד ומנוגדת לעקרונות החוקתיים שמעוגנים בחוקי היסוד ובפסיקת בית המשפט העליון. מלבד פגיעתה הקשה בזכות לשוויון, היא פוגעת גם בזכות לקיום אנושי בכבוד, בזכות החוקתית לממש את ההורות בפועל ואף בחופש העיסוק ובזכות הקניין. לפיכך מרגע שמקבלים את אפשרות קיומן של שתי הפרשנויות לדין הדתי: זו המקובלת וזו המוצעת כאן, בתי המשפט נדרשים מבחינה חוקתית ליישם את הפרשנות המוצעת במסגרת מאמר זה.

על רקע דברים אלה המאמר יציע שקביעת המזונות תהיה כפופה ליכולת הכלכלית של ההורה (במובן זה שלא יהיה ניתן לחייב הורה בתשלום שיביא אותו למצוקה כלכלית), ואם להורים תהיה יכולת כלכלית, חישוב המזונות ייעשה לפי היחס ביכולת הכלכלית בין שני ההורים והוצאותיהם הישירות על גידול הילדים, ויראה כיצד גישה זו עולה בקנה אחד עם הדין הדתי.

 

סיכום

 

התפיסה המקובלת היא שעל פי הדין העברי, האב חייב לבדו בצרכים ההכרחיים של הילדים עד גיל 15, וחיוב זה אינו תלוי ביכולתו הכלכלית. הסטנדרט שנקבע בפסיקה לצרכים ההכרחיים הוא בין 1,300 ל- 1,400 ש”ח בחודש לילד, לא כולל דיור, חינוך, בריאות, חוגים ותוספות אחרות. על בסיס זה מחייבים בתי המשפט את האב בסכומים הללו כרף החיוב התחתון גם כשאין לו יכולת לעמוד בכך, גם כשהאם משתכרת יותר ממנו, וגם כשהילדים נמצאים בטיפולו חלק ניכר מהזמן.

במאמר זה עמדנו על הפער הרחב בין הדין הדתי בנושא ופירושו בבית המשפט העליון, לבין התפיסה המקובלת של הדין הדתי ויישומו בערכאות הדיוניות. פרק ב של המאמר סקר את הדין הדתי. כפי שראינו, דין זה נוצר בתקופה שבה בדרך כלל היה האב המפרנס היחיד, הטיפול בילדים הוטל על פי רוב על האם, והאב קיבל את הרכוש המשפחתי כולו. מטעם זה לבדו נדרשת זהירות באופן יישום הדין הדתי במציאות בת ימינו [332]. מלבד זאת ובניגוד לתפיסה המקובלת, המאמר הראה שבדין הדתי חבות האב במזונות הילדים, אפילו בצורכיהם ההכרחיים מתחת לגיל 6, אינה מנותקת ממצבו הכלכלי. כשלאב אין משאבים לספק את צורכי עצמו, לפי הדין הדתי הוא פטור מהמזונות.

יתרה מזאת, כשהאב אינו חייב במזונות האם, החיוב בצרכים ההכרחיים של הילדים מתחת לגיל 6 הוא על פי תקנת אושא, שלפי חלק מהפוסקים היא חיוב צדקה. לאחר גיל 6 חלה תקנת הרבנות הראשית. לפי חלק גדול מהפוסקים החיוב מכוח תקנת הרבנות הראשית הוא במעמד של “צדקה אכיפה” וגם לשיטת אלה שאין מדובר בחיוב צדקה, החובה כפי הנראה חלה על שני ההורים.

בפרק ג סקרנו את פסיקת בית המשפט העליון וראינו את העמימות שבפסיקתו. לדוגמה, הפסיקה מתייחסת לחובת האב בצרכים ההכרחיים של הילדים כ”חובה אבסולוטית” אך הראינו שבניגוד לתפיסה המקובלת “חיוב אבסולוטי” אינו מחייב את האב במזונות אם אינו יכול לספק את צרכיו. ככלל, ראינו את החולשה בטענה שפסיקת העליון גורסת שבשם חובת המזונות ניתן להשאיר את האב ללא משאבים מספיקים לצורכי עצמו. להפך, בסדרה של פסקי דין קבע בית המשפט העליון שבפסיקת המזונות יש חובה להתחשב בצורכי האב, גם כאשר מדובר בצרכים ההכרחיים של הילדים מתחת לגיל 6, וכי יש לאזן את המשאבים בין משק הבית של האם לבין משק הבית של האב. ודאי שדברים אלה נכונים לחיוב המזונות שלאחר גיל 6.

אל מול הדברים הללו, פרק ד הראה שבתי המשפט, בעיקר בערכאות הדיוניות, הבנו מציאות שונה, על בסיס שני יסודות רעועים: הראשון הוא ההנחה הבעייתית שחובת האב במזונות אינה תלויה ביכולתו הכלכלית וביכולתה של האם; השני הוא הקביעה השרירותית בדבר שיעור הצרכים ההכרחיים, שנעשתה ללא כל ביסוס כלכלי, אף שהיא אינה עולה בקנה אחד עם נתוני בנק ישראל והלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בדבר עלות הגידול של ילדים. על בסיס יסודות אלה בתי המשפט מחייבים את האב בסכומים שראינו ללא קשר ליכולתו, ובכך מביאים את האב כעניין שבשגרה לידי עוני ממשי, גם כאשר מצבה הכלכלי של האם אינו מחייב זאת, וגם כשהילדים נמצאים בבית האב חלק ניכר מהזמן.

גישת הפסיקה, כפי שראינו, אינה עומדת בביקורת חוקתית. היא פוגעת קשה בזכות לשוויון בכך שהיא מחילה על אבות קריטריונים שונים מהותית – שאינם קשורים לטיב העניין – מאלה שהיא מחילה על אימהות. היא פוגעת בחופש העיסוק ובזכות הקניין של האב לעומת אלה של האם. מלבד זאת, סכומי מזונות שמותירים את האב ללא משאבים מספיקים לצרכיו פוגעים בזכותו החוקתית למינימום של קיום אנושי בכבוד. מי שאין לו יכולת לשכור מגורים נאותים לעצמו ולילדיו ולרכוש מזון ושאר צרכים בסיסיים, כבודו כאדם נשלל ממנו. ממילא גם נגרמת פגיעה קשה בזכותו החוקתית של האב למימוש ההורות שלו לילדיו.

זאת ועוד, פסיקת המזונות כפי שהיא נעשית לא תמיד עולה בקנה אחד עם טובת הילדים. במרבית המקרים שוהים הילדים בבית האב חלק ניכר מהזמן [333]. חיוב האב במזונות הגורמים לו למצוקה כלכלית משליך ישירות על הילדים, אם משום שהילדים חווים עוני בעת שהם שוהים עם האב, ואם משום שמצוקתו הכלכלית של האב מאלצת אותו לעבוד בעבודה שנייה ושלישית, או מביאה אותו אל סף עוני, שמכריח אותו לוותר על תפקידו ההורי.

כפי שראינו בתחילת המאמר, דרך אחת להתמודד עם קשיים אלה היא לבטל את הדין הדתי וליצור דיני מזונות ילדים שאינם מוטים מגדרית, אלא בודקים את המצב על פי שיעור הכנסות ההורים ומידת טיפולם בילדים. כך הציעה ועדת שיפמן וכך גם נהוג בעולם [334]. על פי נוסחה זו משקללים את יחס ההכנסות של ההורים עם היקף ההוצאות של כל אחד מהם על הילדים (כפי שבא לידי ביטוי בזמני השהות), ועל פי זה מחשבים את סכום המזונות שכל הורה צריך לשלם.

אולם מאמר זה הראה שחלק גדול מהבעיות הקיימות כיום אינו נובע מהדין הדתי עצמו אלא מפרשנות בעייתית שניתנה לדין זה בפסיקה. אם יש כמה פרשנויות אפשריות, חובה על בית המשפט לבחור בפרשנות שמקדמת את השוויון ואת יתר הערכים החוקתיים. עניין זה צריך לבוא לידי ביטוי בראש ובראשונה באי-חיוב האב במזונות שמותירים אותו במצוקה כלכלית. מלבד זאת, המקורות ההלכתיים שעליהם עמדנו מראים שעל פי חלק גדול מפוסקי ההלכה האחריות הכלכלית לילדים מוטלת שווה בשווה על שני ההורים, על פי יכולתם הכלכלית. הדברים בוודאי נכונים מגיל 6, וכפי שראינו, לפי דעות כבדות משקל בהלכה, גם מתחת לגיל זה.

עם זאת החובה שחלה על שני הורים צריכה לחול עליהם על פי שוויון מהותי ולא שוויון פורמלי. מובן שאין לחייב את שני ההורים לשלם לילדיהם את אותו סכום, בהתעלם מהיכולת הכלכלית שלהם וממידת טיפולם בילדים ומההוצאות שהם מוציאים עליהם. כבסיס לדיון אפשרי מוצע המודל הזה:

ראשית, יש לבחון את צורכי הילדים, הן אצל האם והן אצל האב (להלן: “עלות הילדים“). עלות זו תביא בחשבון תשלומים שההורים משלמים לצדדים שלישיים (כגון תשלומים לחוגים וקייטנות וכדומה) ואת זהות ההורה שמשלם בפועל תשלומים אלה. עמדתנו היא שאת עלות הילדים יש לחשב בכל מקרה לפי נסיבותיו. אם בתי המשפט מעוניינים ליצור חזקות כלשהן בנוגע לעלות הילדים, חזקות אלה צריכות להיות מגובות בנתונים כלכליים של הגופים המוסמכים לכך במדינת ישראל ולהתייחס כמובן לעלות הילדים אצל שני ההורים.

שנית, יש לבחון את היכולת הכלכלית של כל אחד מההורים. בבחינה זו יביא בית המשפט בחשבון לא רק את הכנסתם בפועל של ההורים אלא גם את הנכסים שעומדים לרשותם ואת פוטנציאל ההשתכרות שלהם (להלן: “היכולת הכלכלית” של ההורים). פוטנציאל ההשתכרות משקלל את הפערים בפיתוח הקריירה של ההורים במהלך הנישואין, אם היו כאלה, ואת מידת הטיפול שלהם בילדים לאחר הגירושין, המשפיעה אף היא על פוטנציאל ההשתכרות.

שלישית, בכפוף לכך שהדבר לא יביא את ההורה לידי מצוקה כלכלית, ההורים יעבירו ל”קופה רעיונית” את עלות הילדים המשותפת, וחלקו של כל הורה בתשלום ייקבע לפי היחס שבין יכולתם הכלכלית. אם למשל היכולת הכלכלית של האב כפולה מזו של האם, יעביר האב לקופה הרעיונית שני שלישים מעלות הילדים המשותפת, והאם תעביר את השליש הנותר.

מקופה רעיונית זו יהיה כל הורה רשאי למשוך את עלות הילדים בביתו. כך לדוגמה אם עלות הילדים בבית האם היא 3,000 ש”ח, ועלותם בבית האב היא 2,000 ש”ח (עלות משותפת של 5,000 ש”ח), והיחס בין יכולתו הכלכלית של האב לזו של האם הוא 1:4, האב יעביר לקופה הרעיונית 4,000 ש”ח, והאם תעביר 1,000 ש”ח, ומסכום זה ימשוך כל הורה את ההוצאות שהוא מוציא על הילדים בביתו. וכך בפועל, במקרה זה האב ישלם לאם 2,000 ש”ח.

אם עלות הילדים בשני הבתים שווה, והיכולת הכלכלית של ההורים שווה, שום הורה לא יצטרך לשלם לרעהו מזונות, וההוצאות לצדדים שלישיים יחולו על שני ההורים שווה בשווה [335]. תוצאה זו נובעת מהיחס שבין יכולתם הכלכלית ההורים ועלות הילדים אצל כל הורה. הדברים נכונים גם אם חלוקת הזמן של הילדים בשני הבתים אינה זהה אך עלות הילדים בשני הבתים שווה. לעומת זאת אם יכולתו הכלכלית של האב גדולה בהרבה מזו של האם, יישא האב בחלק של עלות הילדים המשותפת לפי היחס שבין יכולתם הכלכלית ויעביר לאם את ההפרש.

במבט ראשון נראה שמודל זה מיישם את גישת ועדת שיפמן ומדינות העולם החילוני [336] וסותר את הדין הדתי. אולם לאמיתו של דבר, אין סתירה בין הדתי למודל המוצע. בדין הדתי קיימת הגנה על צורכי החייב, כפי שמופיעה במודל. מלבד זאת, את הדין הדתי ניתן לפרש כמחיל חובה משותפת על שני ההורים, ודאי לאחר גיל 6, ולפי חלק מהדעות גם קודם לו. חובה משותפת זו צריכה לחול לפי יכולתם הכלכלית של ההורים ובאופן שיביא לידי ביטוי את ההוצאות שכל אחד מהם מוציא ישירות על הילדים.

ברור שפרשנות זו של הדין הדתי אינה משקפת את התפיסה המקובלת של דין זה. אך פרק ב של המאמר הראה את הדעות ההלכתיות הרבות שרואות בחיובי המזונות חובה משותפת של האם והאב. המשקל הפרשני של הזכויות החוקתיות, וחובת בתי המשפט לבחור בפרשנות שמצמצמת את הפגיעה בערכים אלה [337], הם בעיניי שיקול כבד משקל התומך באימוץ גישתו של המאמר והמודל המוצע בו.

גישה זו תבטא שווין מהותי בין ההורים לפי יכולתם הכלכלית ולפי מידת טיפולם בילדים. שקלול היכולת הכלכלית וצורכי הילדים בשני הבתים יביא ככל שניתן לחלוקת משאבים שתאפשר לשני ההורים לקיים משק בית ראוי עם ילדיהם. היא תאפשר להם לממש את זכותם להיות שותפים בגידול ילדיהם, תשמור על זכותם לקיום אנושי בכבוד, תוך התייחסות ראויה לחופש העיסוק ולזכות הקניין של שניהם. במקום שהמזונות ייקבעו על בסיס מגדרי, לא ענייני, המביא במקרים רבים לפגיעה קשה בילדים, המזונות שייקבעו יבטאו את יכולת ההורים ואת מידת טיפולם בילדים ויאפשרו לילדים ליהנות מקשר משמעותי עם שני הוריהם ובכלל זה שהייה משמעותית בשני הבתים.

המודל המוצע עולה בקנה אחד עם התיקון משנת 1981 בסעיף 3א לחוק המזונות [338]. סעיף זה, החל על אלה שאינם חייבים במזונות על פי הדין הדתי, קובע כי –

“(א) אביו אמו של קטין חייבים במזונותיו.

(ב) בלי להתחשב בעובדה בידי מי מוחזק קטין יחולו המזונות על הוריו בשיעור יחסי להכנסותיהם מכל מקור שהוא.”

אלא שבשונה מסעיף זה, המודל המוצע מגיע לתוצאה זו לפי דין הדתי ולא בניגוד אליו.