תקציר יואב מזא”ה “אכיפה של הסדרי ראייה” (2011)

יואב מזא”ה “אכיפה של הסדרי ראייה” הפרקליט 51 (2011) 227

 

“אכיפה של הסדרי ראייה” יואב מזא”ה *

 

א. מבוא

 

ב. סוגי המקרים

1. אי-קיום הסדרי הראייה על ידי “ההורה השני”

1.1 “ההורה השני” אינו מקיים את המפגשים

1.2 “הורה שני” חורג מהזמן שהוקצה לו

2. הפרות הסדרי הראייה על ידי ההורה המשמורן

 

ג. הכלים לטיפול בבעיה

1. ביזיון בית משפט

2. ביזיון פלילי

3. סעיף 68 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות

4. שוויון באכיפה

5. השבה של זמן עם הילדים

6. סנקציה כספית

7. מאסר

 

ד. המלצות ועדת שניט: סקירה וביקורת

1. הפניה ליחידת הסיוע שליד בית המשפט

2. מינוי מתאם הורי

3. השתתפות בהדרכה וטיפול הורי

4. פיצוי ההורה האחר

5. שינוי הסדרי ההורות

6. שמירת דינים: ביזיון בית המשפט

7. עוולה בנזיקין

 

ה. סיכום

 

א. מבוא

 

אחת הבעיות הנפוצות והכאובות בהקשר של סכסוכי משמורת היא הפער שבין הסדרי הראייה כפי שנפסקים על ידי בתי המשפט לבין האופן שבו מקיימים הצדדים את הסדרי הראייה בפועל.

באופן עקרוני, הסדרי הראייה שנקבעים על ידי בית המשפט אמורים לחול באופן מחייב על שני ההורים. אולם בפועל המציאות מלמדת שבמקרים רבים קביעת בית המשפט נשארת על הנייר, והמציאות נראית אחרת לגמרי.

פער זה, שבין קביעת בית המשפט לבין האופן שבו מקיימים הצדדים את הסדרי הראייה בפועל, כמעט שלא טופל בספרות ובפסיקה. עם זאת, עניין זה קיבל חשיבות מיוחדת לאור העובדה שדו”ח הביניים של ועדת שניט הציע כמה סעיפים שאמורים לטפל בבעיה זו [1]. על פי הדו”ח, מוצעים שבעה כלים לטיפול בבעיה של הפרות הסדרי ראייה והם: הפניה ליחידת הסיוע שליד בית המשפט, מינוי מתאם הורי, חיוב הורה להשתתף בהדרכה או בטיפול הורי, פיצויים, שינוי הסדרי ההורות ופסיקת ביזיון בית משפט או סנקציה נזיקית בגין הפרת הסדרי הראייה. אלא שכפי שנראה להלן, ההצעות שבדו”ח ועדת שניט הן חלקיות ולוקות בבעיות לא מבוטלות.

על רקע זה, המאמר מציע לבחון את הכלים המשפטיים והטיפוליים לטפל בתופעה של הפרות הסדרי הראייה, תוך התייחסות נרחבת הן לפסיקה והן לדו”ח ועדת שניט. עם זאת, בפתח הדברים חשוב להבחין בין שלושה סוגי מקרים אשר בהם הסדרי הראייה אינם מתקיימים: א. מקרים שבהם ההורה הלא משמורן, מיזמתו הוא, אינו מקיים את המפגשים עם הילד בזמנים שיועדו לכך [2]; ב. מקרים שבהם ההורה הלא משמורן חורג מהזמנים שנקבעו למפגש שלו עם הילד, ואינו מחזיר את הילד במועד; ג. מקרים שבהם ההורה המשמורן מפר את הסדרי הראייה, בכך שהוא מונע מההורה הלא משמורן לקיים את המפגש עם הילד במועד שנקבע לכך על ידי בית המשפט.

מטעמים מבניים נדון תחילה במקרים אשר בהם מקור העיוות של הסדרי הראייה הוא בהורה הלא משמורן (הן במקרה שבו ההורה הלא משמורן מחסיר מפגש והן במקרים אשר בהם ההורה הלא משמורן מאריך את המפגש שלא כדין). לאחר מכן נדון במקרים אשר בהם ההורה המשמורן הוא המונע את המפגשים.

הערה מקדמית נוספת נוגעת לטרמינולוגיה אשר בה אשתמש במאמר זה. אף ששני ההורים הם האפוטרופוסים הטבעיים של ילדיהם [3], במרבית סכסוכי המשמורת קובע בית המשפט כי הורה אחד הוא ההורה המשמורן וההורה השני הוא הורה לא משמורן. למעשה, במרבית המקרים ההורה המשמורן הוא האם [4], וההורה הלא משמורן הוא האב, אף על פי שבפועל קיימים גם מקרים הפוכים [5].

עם זאת, קביעת המשמורת היא קביעה של סטטוס, אך אינה נושאת עמה תוכן רב. עיקר מעמד ההורים נובע מאפוטרופסותם, ולא משאלת המשמורת. למעשה, חובות וזכויות ההורים בנוגע לילדיהם נקבעו בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, אשר מפרט בהרחבה את חובות וזכויות ההורים [6]. חוק זה קובע במפורש כי שני ההורים הם האפוטרופוסים הטבעיים של ילדיהם, דבר שאינו מושפע משאלת המשמורת [7].

ההורה המשמורן אמנם זכאי להטבות סוציאליות שונות בגין היותו הורה משמורן (כדוגמת הנחה בארנונה, קצבה מהביטוח הלאומי וכדומה). אך מבחינת חלוקת האחריות ההורית בין שני ההורים, העובדה שהורה אחד הוא משמורן וההורה השני אינו משמורן אינה נושאת עמה השלכות משפטיות, בדמות סמכויות יתר של ההורה המשמורן בנוגע לטיפול בילד. לפיכך, אין למעשה משמעות מהותית לעובדה כי הורה אחד הוא משמורן וההורה השני אינו משמורן.

דברים ברוח דומה קבעה אף ועדת שניט בדו”ח הביניים שלה, שם נקבע כי יש לדאוג כי ההורים ימלאו את אחריותם ההורית (מבלי קשר לשאלת המשמורת) [8]. למעשה הוועדה ביטלה את מושג המשמורת כליל.

עם זאת, כפי שנראה במאמר זה, קיימת מגמה אשר על פיה, משום מה, רשויות האכיפה אוכפות את הסדרי הראייה כאשר ההורה המפר את הסדרי הראייה הוא ההורה שאינו משמורן, ואינן אוכפות את הסדרי הראייה כאשר ההורה המפר הוא ההורה המשמורן. במילים אחרות, אף שמבחינה מהותית אין חשיבות לשאלה איזה הורה הוא משמורן ואיזה הורה אינו משמורן, בפועל רשויות האכיפה מתייחסות באופן בלתי שוויוני לשני ההורים.

לפיכך במאמר זה אבחן בהרחבה את הפערים בהתייחסויות הרשויות אל ההורה המשמורן אל מול ההתייחסות אל ההורה שאינו משמורן. חרף העובדה כי הבחנה זו אינה הבחנה בעלת חשיבות מהותית, מצורכי נוחות בלבד, נתייחס במאמר זה אל ההורה המשמורן כ”הורה משמורן”, ואל ההורה שאינו משמורן נתייחס במאמר כ”הורה השני”. עם זאת, חשוב מאוד לציין כי זהו שם מטעה. ההורה שאינו משמורן הוא בהחלט אינו הורה שני בחשיבותו מבחינה מהותית, הן מבחינת משמעות ההורות עבורו, הן מבחינת חובותיו וזכויותיו בנוגע לילד והן מבחינת חשיבותו כהורה עבור הילד עצמו.

 

ה. סיכום

 

במאמר זה הצבעתי על תופעה חמורה ורחבת היקף, והיא שהסדרי הראייה אשר נקבעים על ידי בתי המשפט אינם מתקיימים בפועל. חרף העובדה שתופעה זו גורמת נזק עצום לילדים עצמם, כמו גם להוריהם, ראינו כי בחלק הארי של המקרים, בתי המשפט אינם משתמשים בכלים שעומדים לרשותם כדי להילחם בתופעה זאת. המאמר הבחין בין כמה סוגי מצבים אשר בהם הסדרי הראייה אינם מתקיימים בפועל, תוך התייחסות לשאלה אם אי- קיום הסדרי הראייה נובע מהתנהגות ההורה המשמורן או מהתנהגות ההורה השני. טענתי כי כאשר הסדרי הראייה אינם מתקיימים בגין הורה שני שאינו מעוניין להיפגש עם ילדו, סנקציה משפטית אינה הכלי המתאים לטיפול בתופעה. מציאות עגומה זו היא חלק מתמונה יותר רחבה של הורים שאינם מפנים משאבים מספיקים לילדיהם, ותופעה זו אינה קשורה באופן ייחודי להורים גרושים. זאת ועוד, ראינו כי שימוש בסנקציה במקרים אלה עלול להשיג את המטרה ההפוכה ולהרחיק את ההורה מהילד.

בהמשך פניתי לדון בסוג ההפוך של ההורים השניים, הורים אשר חורגים מהזמן שנקבע להם, ואינם מחזירים את הילדים אל ההורה המשמורן במועד שנקבע לכך על ידי בית המשפט. בהקשר זה ראינו כי כאשר ההורה השני משאיר את הילדים אצלו יותר מהקבוע בהסדרי הראייה, המשטרה מתערבת ואוכפת בפועל את החלטת בית המשפט בנוגע לחלוקת הזמן בין ההורה המשמורן לבין ההורה השני. אלא שכאשר ההורה המשמורן הוא זה שמפר את הסדרי הראייה ואינו מאפשר להורה השני לקבל את הילדים במועדים שנקבעו לכך, ראינו כי אז נמנעת המשטרה מלהתערב, ומסרבת לסייע להורה השני לאכוף את החלטת בית המשפט [147].

הראיתי כי החוק הקיים מעמיד לרשות בית המשפט כלים משפטיים לטפל בהורה המפר. בית המשפט יכול להטיל על ההורה המפר סנקציות אזרחיות בגין ביזיון בית משפט, סנקציות פליליות בגין הפרת הוראה חוקית, וכן מגוון של סעדים באמצעות סעיף 68 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות [148]. אך למרבה הצער, אף שכלים אלה יעילים מאוד ומאפשרים לבית המשפט להטיל בין השאר קנס או מאסר על הורה אשר מפר את הסדרי הראייה, ואף שראינו כי במקרים רבים אשר בהם בתי המשפט השתמשו בכלים אלה – חדלו הפרות הסדרי הראייה באחת, עדיין מספר המקרים שבהם בתי המשפט השתמשו בכלים אלה הוא מועט.

בשלב זה בחן המאמר את הצעות ועדת שניט בצורה ביקורתית והשוואתית [149]. ראינו כי ועדת שניט הציעה שבעה כלים כדי לטפל בהפרות של הסדרי הראייה. שלושת הכלים הראשונים, הפניה ליחידת הסיוע, מינוי מתאם הורי, והתחייבות ההורה לטיפול או להדרכה הורית, הם כלים טיפוליים או פסבדו-טיפוליים. ככאלה, הצעתי כי הם ישמשו הן כאשר ההורה המשמורן מונע מההורה השני להיפגש עם הילדים, והן כאשר ההורה השני נמנע מלקיים את המפגשים.

אך לבד מכלים אלה, ועדת שניט הציעה גם ארבע סנקציות שתוכלנה להינקט כלפי הורה שמפר את הסדרי הראייה או את הסדרי ההורות. סנקציות אלה הן: פיצוי ההורה הנפגע; שינוי הסדרי הראייה או ההורות; שמירת דינים ביחס לביזיון בית משפט; ועוולה נזיקית. לאור הביקורת שהעליתי במאמר בנוגע לכלים אלה, הצעתי לערוך כמה שינויים בסנקציות האמורות:

בסעיף 11(א)(4) לתיקון המוצע, הדן בפיצוי ההורה הנפגע, הצעתי להכניס שני שינויים. הראשון הוא כי יהיו בחוק פיצויים סטטוטוריים ללא הוכחת נזק בגין הפרה של הסדרי ראייה. השני הוא כי הורה אשר הפר את הסדרי הראייה ומנע מההורה האחר לקיים מפגש עם הילדים, יידרש להשיב להורה הנפגע את זמן המפגש שנגזל ממנו. בסעיף 11(א)(5) לתיקון המוצע, הדן בשינוי הסדרי ההורות בעקבות הפרת הסדרי הראייה, הצעתי להוסיף תוספת, טריוויאלית כמעט, אשר על פיה הסדרי ההורות ישונו לטובת ההורה הנפגע. בסעיף 11(ב) לתיקון המוצע, העוסק בשמירת הדין ביחס לביזיון בית משפט, הצעתי להכניס תוספת שתבהיר לבית המשפט שעליו להעניק סעד במקרה שבו אחד ההורים הפר את הסדרי הראייה.

בנוסף הצעתי להוסיף התייחסות לסעיף 68 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות במסגרת סעיף שמירת הדינים. לבסוף, בסעיף 12 לתיקון המוצע, השארתי בצריך עיון את השאלה אם ראוי להעניק לילד זכות תביעה נגד הוריו, אך הוצע לקרוא סעיף זה כמעניק עילת תביעה נזיקית להורה הנפגע נגד ההורה שהפר את הסדרי הראייה.

במאמר זה טענתי כי שינויים אלה נחוצים כדי לטפל בבעיה של הפרות הסדרי הראייה. כפי שראינו, הפרת הסדרי ראייה היא תופעה רחבת היקף, בעלת השלכות חמורות. היא פוגעת פגיעה אנושה בטובת הילד, ויש להצר על כך שבתי המשפט כמעט שאינם מפעילים סנקציות במקרים אלה. לפיכך, על מנת להגן על טובת הילד בכלל, ועל קיומם של הסדרי הראייה בפרט, קיימת חשיבות גדולה לקבוע סטנדרטים אכיפים שידאגו שהסדרי הראייה שנקבעו – ייושמו הלכה למעשה.

עם זאת, פרט לשינויים החשובים שהצעתי במאמר, השאלה שתלויה ועומדת היא אם בתי המשפט ורשויות האכיפה יפנימו את הצורך החיוני באכיפת הסדרי הראייה, או שימשיכו להתייחס לתופעה בקלות ראש, ועל ידי כך לשדר להורים המפרים את הסדרי הראייה, כמו גם להורים ששוקלים להפר אותם, כי אין בכך פגם ושניתן לעבור על הדבר לסדר היום.

לנוכח אחוזי הגירושין הגבוהים, השאלה אם רשויות האכיפה יאכפו את הסדרי הראייה בנחרצות, או שישלימו עם הפרתם, תשפיע בצורה מהותית על חייהם של אלפי ילדים והורים במדינת ישראל [150].