תקציר חמי בן-נון “סרבנות “אידיאולוגית” בראי בתי המשפט בישראל ובתי הדין הצבאיים” (2011)

חמי בן-נון “סרבנות “אידיאולוגית” בראי בתי המשפט בישראל ובתי הדין הצבאיים” קרית המשפט 9 (2011)

 

סרבנות “אידיאולוגית” בראי בתי המשפט ובתי הדין הצבאיים בישראל – חמי בן-נון *

 

א. מבוא

ב. סרבנות – מאפיינים והגדרות

1. סרבנות מצפון

2. מרי אזרחי

ג. עמעום ההבחנה שבין מרי אזרחי לסרבנות מצפון

ד. סרבנות בישראל: היסטוריה, משפט וביקורת

1 .פרשת שיין

(א) נימוקים מכוח הדין

(ב) נימוקים מכוח החוק

(ג) נימוקים מכוח ההגינות והפגיעה בצבא

(ד) נימוקים מכוח זכות היתר של מערכת הביטחון

(ה) היעדר נימה אישית של נקמנות וענישה שלא על פי חוק

(ו) נימוקים מכוח תפיסת הדמוקרטיה

(ז) נימוקים מן המשפט המשווה

(ח) נימוקים “פרקטיים“

2. פרשת זונשיין

3. מכתב השמיניסטים – חמשת הסרבנים

4. פרשת בן ארצי

5. פרשת מילוא

6. פינוי ישובים ותוכנית ההתנתקות

(א) בג”ץ עמונה

(ב) תוכנית ההתנתקות והחוק ליישום תוכנית ההתנתקות

ה. ביקורת החוק והפסיקה – במקום סיכום

 

א. מבוא

 

לא מעט נכתב בעניין הציות לחוק במדינה הדמוקרטית. הדעה המקובלת היא, שמדינה דמוקרטית אינה צריכה להיות סובלנית כלפי הפרת חוקיה ועל כן היא מפעילה את מערכת אכיפת החוק על אזרחיה. יוצאים מכלל אלה הן הפרות החוק המותרות על ידי החוק או החוקה או אלה שיש לגלות כלפיהן סובלנות. בגבול שבין הפרות החוק ה”אסורות” וה”מותרות” שוכנות הפרות חוק הנעשות על ידי אזרחים נעדרי מחשבה פלילית, שמבחינה עקרונית מקבלים את החוק, אולם סבורים כי הוא פגום, פוגע בדמוקרטיה, פוגע במצפונם או מגבה מדיניות הרסנית. רבים רואים בהפרות חוק גבוליות אלה פגיעה בחוק, במדינה ובאזרחיה, ועל כן הם סבורים כי יש לשפוט ולהעניש את המבצעים אותן. אחרים רואים בהן מעשי גבורה אישיים או ציבוריים ותובעים שלא להתייחס למבצעים באותו אופן שמתייחסים למבצעי מעשים פליליים “רגילים”. אולם בעיני בתי המשפט ומערכת אכיפת החוק, הפרת חוק היא הפרת חוק וכוונת המבצע אינה רלוונטית לעניין. מצב זה מוליך לאכיפה עיוורת של ציות לחוק, מחד גיסא, ולהפרות חוק מטעמים פוליטיים העשויות להביא תועלת לחברה ולמדינה. אילו לא הופר החוק באותן נסיבות, היה עלול להיגרם נזק למדינה ולמשטר. הסירוב מאפשר לא אחת לחלץ את המדינה ואזרחיה ממבוי סתום הנגרם עקב אכיפת חוק עיוורת. התועלת שבהפרות החוק הללו אינה נלקחת בחשבון (וגם לא יכולה להילקח בחשבון) בעת שבתי המשפט דנים בתופעות של סרבנות. אין לצפות מבתי המשפט שיעברו על החוק או יסייעו להפרתו. יחד עם זאת, אי-יכולתם של בתי המשפט לגבות את תופעות הסרבנות אינה צריכה להוליכם לכתיבה ולרטוריקה המגבים את השלטון או המבלבלים את הסרבן. על בתי המשפט להסתפק בתפקידם ולא לגלוש לחינוך הציבור העלול להביא לפגיעה עקיפה בשלטון ובמדינה הדמוקרטית. על בתי המשפט הדנים במעשי המחאה ובתוצאותיהם להצטמצם לשאלות הפרת החוק ולתוצאתם המשפטית ולא לפגוע בדיון הציבורי-פוליטי במעשה הסרבנות [1].

מאמר זה יעסוק באופן שבו משתקפים מעשי אי-ציות – שמקורם בהשקפת עולמם של הסרבנים – בבתי המשפט ובבתי הדין הצבאיים בישראל. בפתח המאמר יוצגו מאפיינים והגדרות של מרי אזרחי וסרבנות מטעמי מצפון, הבחנות ביניהם וטעמים לעמעום ההבחנות הללו. בהמשך תוצג באופן ביקורתי התייחסותם של בתי המשפט ובתי הדין למעשי אי-ציות אלה. הביקורת על תפיסת בתי המשפט ובתי הדין הצבאיים תעלה, כי הם מחמיצים את המיוחד שבמעשי הפרת חוק אלה. יתר על כן: נסיונם של בתי המשפט “לחנך” את הציבור ולכוון את התנהגותו בסוגיות פוליטיות הכרוכות באי-ציות אינו בהכרח חלק מתפקידם. מעורבות-יתר זו עלולה לפגוע בתוצאות חיוביות אפשריות של מעשי הפרת חוק אלה – דמוקרטיה מחוזקת, אזרחים אחראים, מעורבים, פעילים ויוזמים וכן מדיניות ודברי חקיקה הוגנים. הפגיעה האפשרית במדינה ובאזרחיה האחראים מובילה למסקנה, כי עדיף דיון פוליטי לגופו של עניין המתנהל במרחב הציבורי בקרב אזרחים אחראיים מאשר דיון פילוסופי בלבוש משפטי המצוי מעבר להכרעה המשפטית ואשר עלול להיות בו פוטנציאל להזיק למדינה ולאזרחיה.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *