תקציר זרח ורהפטיג “כפיית גט להלכה ולמעשה” (1977)

זרח ורהפטיג “כפיית גט להלכה ולמעשה” שנתון המשפט העברי 3-4 (1976-1977) 153

 

“כפיית גט להלכה ולמעשה” זרח ורהפטיג

 

א. מבוא

ב. הסכמה, רצון ולחץ

ג. הרתיעה משימוש בלחץ ובכפייה למתן גט

ד. סמכות בית הדין בכפיית הגט

ה. דרכי כפיית הגט

1. לחץ מוסרי

2. לחץ כספי

3. הפרדה זמנית בין בני הזוג

4. לחץ גופני

ו. העילות לכפיית גט

1. כללי – כפייה וחיוב

2. מיון קבוצות העילות

3. העילות – רשימה סגורה?

4. לימוד בהיקש מעילות הגמרא

א) נכפה וחולה

ב) מכה את אשתו

ג) אסיר

ד) מסרב לגור או לעבור למקום המגורים

ה) בריחת הבעל וחשש לעיגון האשה

5. טענת מאיס עלי

א) הדין התלמודי

ב) תקנת הגאונים

ג) התפשטות תקנת הגאונים

6. חוסר סיכוי לשלום בית

7. כפיית הבעל לגירושין בספק קידושין

ז. כפיית גט על האשה

1. עילות הכפייה והקבלתם לעילות לכפיית הבעל

2. כפיית גט או מתן היתר נישואין לבעל

ח. כפיית חליצה

ט. כפיית גט בפסיקת בתי הדין הרבניים

1. כללי

2. שיקולי בתי הדין

3. תדירות השימוש במאסר לצורך כפיית גט

4. כפיית סרבן גט היושב במאסר

י. סיכום

 

א. מבוא

הראשון מבין עשרת הדברים שהם עיקר הגירושין מן התורה הוא, שלא יגרש האיש אלא ברצונו [1] שנאמר [2] “והיה אם לא תמצא חן בעיניו … וכתב לה ספר כריתת ונתן בידה ושלחה מביתו”. אם לא תמצא חן בעיניו, מלמד שאינו מגרש אלא מרצונו.

מדינא דגמרא האשה מתגרשת מדעתה, ונתן בידה בעינן [3]. אלא שהיא יוצאת לרצונה ושלא לרצונה [4], [5]. לפני כאלף שנה התקין והחרים רבינו גרשום מאור הגולה כי גם האשה אינה מתגרשת אלא לרצונה, והתקנה היא “שלא ליתן גט לאשה בעל כרחה, ואין הגט כלום” [6]. חרם דרבינו גרשום בעניין זה הותקן לעולם, אף לאותן דעות שהתקנות האחרות של הרגמ”ה בדיני אישות הותקנו רק עד סוף האלף החמישי [7]. והרא”ש סיכם כי הרגמ”ה תיקן “להשוות כח האשה לכח האיש; כמו שהאיש אינו מוציא אלא לרצונו, כך האשה אינה מתגרשת אלא לרצונה” [8]. הסכמת הצדדים הלא, איפוא, יסודו של הגט בהלכה. אולם נשאלת השאלה הניתן להשיג הסכמה זו גם בלחץ מוסרי, כספי ואף בכפייה גופנית, אם זה נעשה על פי פסק דין של בית דין מוסמך ותוך שימוש באותו סוג לחץ שנפסק והותר על ידי אותו בית דין. במחקר זה נדון בשאלה זו ובפירוט דרכי הלחץ המותרות על פי הדין, והעילות לכפיית הגט ובסיום נסקור וננתח את פסיקת בתי הדין הרבניים בישראל בסוגייתנו.

 

 

י. ‏סיכום

בפתרון הילכתי של בעיות הנובעות מערעור חיי נישואין ניתנת תשומת לב ראויה לאלטרנטיבה, למצב העלול להיווצר אם לא יימצא פתרון.

תקנת הגאונים בטענת מאוס עלי נומקה, בין היתר, בכך, ש’אחרי רבנן סבוראי, כשראו חכמים שבנות ישראל הולכות ונתלות בגויים ליטול להן גיטין באונס מבעליהן ויש כותבין גיטין באונס ומסתפק גט מעושה בדין או שלא בדין וקא נפק מינה חורבא, תקינו …” [417], “רבנן סבוראי, דהוי בתר רבנן דהוראה, חזו [כי] משתהיין יב ירחי שתא דנפקי בנות ישראל לתרבות רעה בין בזנות בין בשמד ותקון מאי דתפסה נמי מפקי מינה וכתבי’ לה גט לאלתר וטב לתרוייהו בין לבעל בין לאשה” [418]. “ושאלתי את אבא מארי זצ”ל מה טעם שתיקנו [הגאונים תקגתם] והשיב לי כדי שלא יצאו בנות ישראל לתרבות רעה” [419].

הרדב”ז מסביר מהי התחשבות ההלכה במצב העלול להיווצר אם לא יימצא פתרון [420]: “דהא כתבו המפרשים, דכייפינן לגרש בטענת מאוס עלי כדי שלא תצאנה בנות ישראל לתרבות רעה, הרי שלכאורה אנו מתירין לגרש שלא מן הדין משום דלא תצאנה לתרבות רעה, ולא היא, דבהך כפייה אין אנו עוברים על דברי תורה, דכיון שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני, אנן סהדי דגמר בדעתו לגרש ברצון, כדי לשמוע דברי חכמים וסמכינן אהך טעמא כדי שלא תצאנה לתרבות רעה, אבל להתיר דבר האסור כדי שלא תצאנה, אין לנו”.

בהכרח ישנה וצריכה להיות התחשבות רבה עם האלטרנטיבה, לאי-פתרון הבעיה. יש לפתוח כל שערי הלכה, למצות כל אפשרות הלכתית כדי לפתור בעייה חמורה ובשיקולי בית הדין יש להביא בחשבון את הסיכון שאי פתרונה יכול להביא להתפתחות קשה, תקלה חמורה, ובלשון המקורות: “ונפיק מינה חורבא”.

אין פוסק ההלכה יכול ורשאי להקל על מצפונו על ידי הימנעות מהוראה הלכה למעשה, או באי רצונו להכניס ראשו בין שני הרים גדולים, במיוחד כאשר חוסר פתרון יכול להביא ל”חורבא גדולה”. יראת הוראה יכולה להיחשב אפילו למדת חסידות, כל עוד ההימנעות מהוראה אינה, היא כשלעצמה, הכרעה בנידון עם תוצאות חמורות [421].

בימינו אנו יש להקדיש תשומת לב מיוחדת לתוצאות השליליות של אי-פתרון, אי-עשייה, או רתיעה מהעזה שבפסיקה. הציבור היהודי בארץ ישראל – לא כולו מקבל את ההלכה מרצון, רק חלקו עובד את ה’ בשמחה. נוקשות, הססנות, רתיעה מניצול כל האפשוויות ההלכתיות, יכולים לגרום לכשלונות ולתקלות יתרות, שלא תצאנה בנות ישראל, ושלא יצא ציבור גדול לתרבות רעה.

התרת נישואין שלא הצליחו, שחרור האשה מכבלי שבי ועיגון הוא צורך דחוף של השעה. ריבוי עניינים מעין אלה, ללא פתרון, טומן בקירבו סכנות חמורות לחיי משפחה בישראל, למסגרת המשפחה בישראל, ואף לכלליותם של דיני אישות כדת משה וישראל.

הסעיפים העוסקים בכפיית גט וחליצה המצויים בחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), ה’תשי”ג-1953, הם אמצעים חשובים שניתנו לבתי הדין הרבניים לפתור בעיות אישות מסובכות ביותר, לחתוך דינם. בדרך כלל אמצעים אלו נוצלו והצדיקו עצמם. כמה וכמה מקרים קשים באו על פתרונם והיוצא מן הכלל היחיד [422], אינו בא אלא ללמד על הכלל, והוא: שימוש באמצעי הכפייה יש בו משום תרומה חשובה למגיעת עיגונא דאיתתא.

רוב הדיינים ובתי הדין נזקקים לסעיפים אלה בשעת הצורך, אם כי ישגם כמה וכמה דיינים ששומרים את נפשם וירחקו מהם. יעילות הפתרונות בתוקף סעיפי החוק האמורים יפזר היסוסים, ויביא לכך כי כל בתי הדין הרבניים בישראל ייזקקו להם בשעת הצורך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *