תקציר דנ”פ 3211/03 ‘הנדימן – עשה ואת בעצמך’ בע”מ (11/05/2003): בית משפט עליון דחה בקשת דיון נוסף בתיק רע”פ 10687/02 (20/03/2003)

דנ”פ 3211/03 ‘הנדימן – עשה ואת בעצמך’ בע”מ נ’ מדינת ישראל (11/05/2003)

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעור פלילי

דנ”פ 3211/03

 

בפני:

כבוד השופט א’ מצא

 

העותרת:

הנדימן עשה זאת בעצמך בע”מ

נ ג ד

המשיבה:

מדינת ישראל

 

עתירה לקיום דיון נוסף בהחלטתו של בית-המשפט העליון מיום 20/03/2003 ברע”פ 10687/02 שניתנה על-ידי כבוד השופטת ד’ דורנר

 

בשם העותרת:

מ’ גולדהר

 

החלטה

 

בשל העסקת עובדים יהודיים בשבת הורשעה העותרת, בבית-דין אזורי לעבודה, בעבירה לפי חוק שעות עבודה ומנוחה, ה’תשי”א-1951. בית-הדין הארצי לעבודה, שלפניו ערערה העותרת על צדקת הרשעתה, דחה את ערעורה. העותרת ביקשה רשות-ערעור לבית-המשפט העליון, על פסק-דינו של בית-הדין הארצי לעבודה. השופטת דורנר, שלפניה נדונה בקשה זו, פסקה לדחותה. העותרת הגישה עתירה לקיום דיון נוסף בהחלטת השופטת דורנר, ובהחלטת כבוד הנשיא הועברה עתירתה לעיוני.

דיון נוסף ניתן לקיים ב”עניין שפסק בו בית המשפט העליון בשלושה” (ראו: סעיף 18 לחוק-יסוד: השפיטה וסעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ”ד-1984). עוד לפני יותר מארבעה עשורים פסק הנשיא אולשן, כי בעניין שפסק בו שופט בית-המשפט העליון כדן-יחיד לא ניתן לקיים דיון נוסף (המ’ 264/62 פרזי נ’ וייסמן, פ”ד טז (1962) 1236), ודין זה חזר ונשנה מאז שוב ושוב. כך, למשל, בהחלטתו בדנ”א 6707/95 לביא נ’ בנק הפועלים בע”מ, פ”ד מט(5) (1995) 155, ציין הנשיא ברק (בעמ’ 157) כי:

“תנאי המינימום לאפשרות קיומו של דיון נוסף הוא כי העניין נפסק על-ידי בית‑המשפט העליון בשלושה”

ולהלן (שם) הטעים לאמור: מבחינת הלשון אין כל אחיזה לקיומו של דיון נוסף בהחלטת דן יחיד. על-כן, אפילו רצוי קיומו של דיון נוסף במצב דברים זה, אין כל אפשרות להגשים תכלית זו.

דין זה – שבכל עשרים עמודי העתירה לא מצאה העותרת מקום להתייחס אליו – חל גם על עתירתה. השופטת דורנר פסקה בעניינה של העותרת בשבתה כדן-יחיד. ודי בכך כדי להוביל לדחיית העתירה.

אינני מתעלם מכך, שבהחלטת השופטת דורנר נדונה ונדחתה לגופה השגת העותרת על חוקתיות האיסור הפלילי על העסקת עובד ביום המנוחה. אך אפילו אניח כי סוגייה זו – אילו הוכרעה בהרכב שלושה – לכאורה עשויה הייתה להקים עילה לקיומו של דיון נוסף, אין בכך כדי להועיל לעותרת. להנחת דעתה של העותרת אוכל להוסיף, כי מדחיית בקשתה למתן רשות-ערעור – כמו גם מדחיית עתירתה לקיום דיון נוסף – לא נובע כי לא תהיה עוד הזדמנות (לה או לאחרים) להעמיד לבירור לפני בית‑משפט זה טענה בדבר חוקתיותו של האיסור הפלילי האמור. הלוא הלכה היא, כי החלטת דן-יחיד, הדוחה בקשה למתן רשות-ערעור, אינה מהווה תקדים מחייב לגוף הסוגיות שלגביהן התבקשה הרשות, וזאת אף אם הדיון בה נערך לגופו של עניין (השוו: דברי המשנה לנשיא ש’ לוין ברע”א 7152/94 שידלוב נ’ קיהן, פ”ד מט(5) (1995) 309, 313; וכן דברי השופטת דורנר ברע”א 6494/01 כראם נ’ מסארווה (04/11/2001)). בכך אינני מביע, כמובן, כל עמדה באשר לצדקת טענות העותרת לגופן.

העתירה נדחית.

 

ניתנה היום, ט אייר ה’תשס”ג (11/05/2003).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.