דניאל סטטמן “הרהורים ביקורתיים על הפטור משירות צבאי מטעמי מצפון” עיוני משפט 31 (2009) 669
“הרהורים ביקורתיים על הפטור משירות צבאי מטעמי מצפון” דניאל סטטמן *
תקציר
התזה המרכזית של מאמר זה היא שאין ניגוד בלתי-נסבל בין עקרונות הפציפיזם לבין סוגים מסוימים של שירות צבאי (או שירות דרך/באמצעות הצבא) שניתן להציעם למועמדים לשירות ביטחון (מלש”בים), וכי לכן, במצב המשפטי הנוכחי, אין לפציפיסט זכות – על בסיס הרעיון של כיבוד המצפון – לפטור מלא משירות צבאי. איני כופר בכך שסוגי שירות אלה יגרמו לפציפיסט מועקה מסוימת ותחושה של בגידה בעקרונות אישיים, אבל תחושות כאלה הן מחיר שאזרחים רבים נאלצים לשלם, בהקשרים שונים, כדי לאפשר את הקיום החברתי. הקירבה בין חופש המצפון לבין חופש הדת מחזקת תזה זו, כי גם את ההגנה על חופש הדת יש לצמצם למקרים של ניגוד ברור בין החוק הדתי לבין חוק המדינה, ואי-אפשר להחילה על כל מקרה שבו האדם הדתי חש מועקה בשל חוקים או מעשים שלטוניים אשר עומדים במתח עם הוראות הדת ומנהגיה או מערבים אותו בעקיפין בפעולות שהדת אוסרת.
א. פתיחה
…
ב. מהם “טעמי מצפון”?
…
ג העדר ביסוס להענקת פטור מלא
…
ד. שיתוף-פעולה חרף מחלוקת
…
ה. בעיית הראיות
…
ו. חופש המצפון, חופש הדת והמתת שבין היסוד הסובייקטיבי לבין היסוד האובייקטיבי
…
ז. “שירות חלופי” בצבא ומחוץ לו
…
ח. מסקנות
התזה המרכזית של מאמר זה הייתה שאין ניגוד בלתי-נסבל בין עקרונות הפציפיזם לבין סוגים מסוימים של שירות צבאי (או שירות דרך / באמצעות הצבא) שניתן להציעם למלש”בים, ולכן במצב המשפטי הנוכחי אין לפציפיסט זכות – על בסיס רעיון כיבוד המצפון – לפטור מלא משירות צבאי. איני כופר בכך שסוגי שירות אלה יגרמו לפציפיסט מועקה מסוימת ותחושה של בגידה בעקרונות אישיים, אבל תחושות כאלה הן מחיר שאזרחים רבים נאלצים לשלם, בהקשרים שונים, כדי לאפשר את הקיום החברתי. הקרבה בין חופש המצפון לבין חופש הדת מחזקת תזה זו, כי גם את ההגנה על חופש הדת יש לצמצם למקרים של ניגוד ברור בין החוק הדתי לבין חוק המדינה, ואי-אפשר להחילה על כל מקרה שבו האדם הדתי חש מועקה בשל חוקים או מעשים שלטוניים שיש להם מסר אנטי-דתי בעיניו או שמערבים אותו בעקיפין בפעולות שהדת אוסרת.
כשם שהתעקשותו של הפציפיסט לא לקבל שום הצעה לשירות דרך הצבא, יהא השירות “אזרחי” ככל שיהא, אינה מוצדקת, כך התעקשותה של המדינה שהוא יעשה שירות “אזרחי” רק דרך הצבא אף היא אינה מוצדקת. לפיכך הצעתי שהמדינה תאפשר לפציפיסטים – וכן לאחרים שמצפונם מקשה עליהם לשרת בצבא – שירות אזרחי במקום שירות צבאי. שירות זה יהיה ארוך מהשירות הצבאי, בעיקר משיקולים של הגינות אך גם כדי לסנן פונים שאינם מחויבים באמת לעקרונות שהם מצהירים עליהם (ייתכן שהמדינה תצטרך לקבוע מדי שנה מכסה מרבית של מלש”בים שהיא תהיה מוכנה לפטור מהצבא ולהעביר לשירות אזרחי בהתאם להסדר זה) [102].
פתרון זה עדיף בעיניי, אלא שהוא מחייב שינוי בחקיקה ברוח ההצעה שניסחתי לעיל. עקב כשלונם של נסיונות קודמים לקדם שירות לאומי [103], איני אופטימי לגבי הסיכוי ששינוי כזה יתרחש בעתיד הקרוב. בינתיים אני מציע פתרון שהוא בגדר
second best,
דהיינו, ביטול הפטור הניתן כיום לפציפיסטים והמרתו בשירות המאזן במידת האפשר בין צורכי הצבא והחברה לבין תפיסת-עולמו של הפציפיסט.
לסיום, הרעיון של המרת פטור מלא בשירות לא-מלחמתי מזכיר את המהלך הפרשני של חז”ל לגבי חלק מהפטורים שהעניקה התורה ליוצאי-צבא. התורה קובעת:
“מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו ילך וישב לביתו פן ימות במלחמה ואיש אחר יחנכנו. ומי האיש אשר נטע כרם ולא חללו ילך וישב לביתו פן ימות במלחמה ואיש אחר יחללנו. ומי האיש אשר ארש אשה ולא לקחה ילך וישב לביתו פן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה” (דברים כ, ה-ז).
והנה, בעוד לפי פשט הכתוב, כל הללו נפטרים לגמרי מעול המלחמה, הולכים ושבים לביתם, חז”ל קובעים כי “כל אלו שומעין דברי כהן מערכי מלחמה [=ממערכות המלחמה] וחוזרין ומספקין מים ומזון ומתקנין את הדרכים” [104]. זו הצעתי גם כאן: אלה שעקרונותיהם מונעים אותם מליטול חלק במלחמה יתקנו את הדרכים ויספקו מים ומזון, קרי, ייטלו על עצמם משימות חברתיות ואזרחיות שונות.